מחסום כתיבה ושות'

הרבה דברים הפסיקו לעניין אותי כאשר מכוניות כבשו את נפשי מבלי להשאיר מקום לשום דבר

מה שמכוניות לא הצליחו לגרש הוא את התמכרותי לסִפרות, אשר בניגוד לתיאטרון ולקולנוע מאפשרת לדמיין כיצד נראות הדמויות הפועלות. בספרו המתורגם מצרפתית 'האמת על פרשת הארי קֶבֶּרְט' עוקב המחבר, ז'ואל דיקר, אחר גיבורו, אף הוא סופר, שנפגע ממחסום כתיבה פתאומי הגורם להרס קיומו.

והרי זה הסיפור שלי! הבנתי. אותו סיפור שהחל בקרקוב לפני מעל 50 שנה.

הקדושים חזרו מגרמניה

נפתח באנוכי, הנמנה עם קבוצת סטודנטים של האקדמיה לציור בקרקוב, אשר מציב את הכן באולם הכנסייה הגדולה בעיר כדי להעביר לנייר, באמצעות עיפרון פחם, רישומים של פִּסְלִי קדושים נוצריים שגרו לפני מאות בשנים בקרקוב העתיקה – כולם חטובים מעץ בגודל טבעי בידי האמן הגאון בן המאה ה-15 ויט סטבוש (Wit Stwosz, 1448-1533).

התאפשר לנו להתקרב לפסל הגותי המרשים ורב-הדמויות (retabulum) ולבצע מולו רישומים זמן-מה לאחר שמעל 200 פסלים חטובים בעץ חזרו מגרמניה. הנאצים, שחטפו את הפסלים בזמן המלחמה, שמרו אותם בתנאים בלתי הולמים בשאיפה להציגם במוזיאון בברלין.

ועכשיו חלקי הפסל המפורק עומדים על רצפת הכנסייה, ואנו, סטודנטים שנה א', צריכים, לפי דרישת הפרופסור, להתרכז בכפות הידיים דווקא.

ציור חודר עצמות

אז אני עובד על זוג הכפיים שבחרתי, השייכות לקדוש כלשהו המחזיק ספר, ומרגיש שמישהי מציצה מאחורי גבי.

"זה יפה בצורה מזעזעת", מפתיע אותי קול הנערה.

אני מסובב ראש, אחוז ספק אם המחמאה הופנתה כלפי העבודה של סטבוש או כלפי הרישום שלי. בחרתי, בוודאי, באפשרות השנייה.

"אל תגזימי", עניתי לנערה בצניעות מזויפת. "תסתכלי על העבודה של חברי, יוֹזֶק סוּלְמָה, שעובד על הידיים המפורסמות של האמא היהודייה של סמל הנצרות".

הנערה הייתה בת 17 בערך, שחרחורת, רזה. היא חייכה, עברה לעמדה של יוזק, הציצה רגע מאחורי גבו – וחזרה.

"מעולם לא ראיתי דבר מזעזע כמו מה שהקולגה שלך עשה מהידיים של מריה!", התפעלה. "מאיפה הוא זכה להשראה מוזרה כזו?"

הפסקתי לעבוד וסיפרתי לה שלקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא האדום התקרב לעיירה של יוזק, קצין גרמני, רופא, ברח משם על נפשו והשאיר אחריו ספר אנטומיה – אשר חברי יוזק אימץ ולמד ממנו לצייר.

"זו הסיבה שהוא לא מצייר גוף אדם סתם כך אלא רושם, כמו בעזרת שיקוף רנטגן, את העצמות, השרירים והוורידים. במבחן לאקדמיה, כשהיו 20 מקומות על 200 מועמדים, הוא הביא תיק עבודות עשויות בצורה פתולוגית זו, והצליח להתקבל אף שהיה היחיד בלי תעודת בגרות".

היא: "ומה אתה הבאת כדי להתקבל?"

ואני הודיתי שהבאתי לוועדת הקבלה, שישבו בה פרופסורים ואמנים ידועי שם, עבודות של אחותי אירנה, ציורים של כל מיני פרחים, וגם רישום של חבר, סוס בקפיצה.

היא שוב חייכה ואמרה שאני משקר. הרמתי למעלה שתי אצבעות. "זו האמת, גברתי", נשבעתי. "ומה איתך? גם את עוסקת באמנות?"

היא הנידה בראשה. "לא, כלום. אני מנסה לכתוב שירים, בסוד".

"למה בסוד?", התעניינתי.

"כי אבא שלי סופר וגם משורר", ענתה, "ואני מתביישת ממנו".

"אבל לי יהיה מותר לשמוע שירים שלך?", שאלתי, והיא לא ענתה.

שיעור באמנות: באותו מאמץ שניסיתי להעביר לנייר את ידי הפֶּסֶל, לתרגם אותן לרישום שחור-לבן מבלי לאבד את תחושת החומר – התעסקתי, כעבור כמה שנים, במאייד של סירנה. פירקתי את גופו לחלקים, למדתי איך הוא עובד וניסיתי לשלוט עליו. לצורך כך: החלקתי את המעברים, שיניתי את קוטר הדיזות וגובה הדלק, הרכבתי מאוורר כדי לתגבר את זרימת האוויר למאייד, השתמשתי במצתים גזעיים המיועדים למנועי ארבע פעימות (תוך שינוי הברגתם מ-14 מ"מ ל-18) וכך הלאה. רק בסוף פעילות קדחתנית זו הבנתי כי רק כיפוף מסוים של צינור המפלט מוביל לחיזוק המנוע

נותר רק הד קולה

"שמי אדוארד", אמרתי.

"אני אלז'בייטה", הייתה התשובה.

לחצנו ידיים. היא שאלה היכן אני גר, ושמעה שאני גר בבית היתומים היהודי ברחוב אָאוּגוּסְטְיאנְסְקָה. "הרי אתה כבר לא ילד, אדוארד!", הופתעה.

"אבל הייתי ילד, והתרגלתי לגור שם. ההנהלה הציעה לי להישאר ולעזור קצת בתפאורות ולביים קברט לילדים".

אחר כך היא הסתלקה מהכנסייה כדי לא להפריע לי ברישום, כך אמרה, והבטיחה לבוא למחרת.

אך למחרת היא לא באה, ובינתיים נגמר תרגיל הציור שלנו. חלף שבוע, ועוד שבוע, ומנהל בית היתומים קרא אותי לטלפון. "מישהי מחפשת אותך", הודיע לי חגיגית.

חתונה בהתכתבות

נפגשנו בקפיטריה קטנה בעיר. "לא הגעתי", סיפרה במבוכה, "כי אבא לא הסכים שאלך. כשהוא שמע שהכרתי סטודנט באקדמיה, הוא החליט שיש לי עוד זמן להיפגש עם גברים". זמן-מה אחר כך עזבתי את קרקוב לטובת האקדמיה לסרטים בלודז', אך התכתבתי עם אלז'בייטה מדי יום כמעט, ואף נפגשנו בסתר פעם בכמה שבועות. עד שהיא ברחה מבית הוריה, הגיעה אליי ללודז' והתחתנו.

זוגיות מתוקתקת מדי

רומן פולנסקי הציע לנו לקנות חדר מהשחקן פיליפסקי בבית השחקנים ברחוב זָקוֹנְטְנָה, ובמשך איזו שנה וחצי היינו מאושרים בארבעה קירות.

אלא שהייתה זו, כנראה, רק פטה מורגנה. הרי יום אחד, בהפתעה מושלמת, היא עזבה את בעלה, אשר רק כתב וכתב בעשרות נפשות ובעשרות שמות בדויים כדי לקיים את הבית הקטן ברמה נאותה, ואף לקנות את המכונית הראשונה – זְוִיקָאוּ P-70 עשוית פלסטיק, בעלת מנוע שתי פעימות ושני צילינדרים.

לפני שעפה, היא כתבה והשאירה על השולחן מכתב ארוך המתאר את אכזבתה מכך שבעלה, במקום לעסוק בקולנוע, מתקתק על מכונת הכתיבה שטויות לכל עיתון שרוצה לפרסם את דבריו.

היא לא ידעה שבעלה פנה דווקא לבמאית יהודייה, ונדה יעקובובסקה, כדי שתיקח אותו לסדנה שלה, ויעקובובסקה סירבה. "אני יודעת", אמרה הבמאית הבכירה, "שאתה טוב יותר בבימוי מאלה שגייסתי, אבל אין מה לעשות. יש לי כבר יותר מדי יהודים", הסבירה.

נבלעה אל עלומיה

אז רעייתי עזבה, לקחה את כלבת הבוקסר שלנו ונסעה איתה ברכבת לקרקוב חזרה להוריה, ששמרו את חדר הילדות שלה כאילו יצאה רק לרגע.

כך קרה שהסיפור הרומנטי "גלגל את הפוסטר שלו" – כפי שהבורחת כתבה באחד משיריה.

פתאום אין עניין בכתיבה

וברגע עזיבתה נפל עליי מחסום כתיבה, בדיוק כמו זה המתואר בספר 'האמת על פרשת הארי קברט'. אלא בהבדל משמעותי: גיבור הספר בסך הכול חשש שהוא לא יצליח לספק להוצאה לאור את הספר הבא, וייאלץ להחזיר את המקדמה שקיבל ובזבז כבר. מצבי היה קשה בהרבה. כי ברגע שהעיתונים חדלו לשלם לי על ביקורות תיאטרון, קולנוע ותערוכות, שהייתי כותב למכביר לפני המחסום תחת 13 שמות בדויים, ועל התנצחויות בענייני תרבות (לפעמים כתבתי נגד עצמי, בשמות שונים, ודאי) – נגמר לי הכסף, ובמשך שנתיים התקיימתי רק ממכירת חפציי.

תחילה מכרתי את המכונית (היום זה היה הדבר האחרון שהייתי מוכר), אחר כך את התמונות, אוסף הספרים והמצלמה, ולבסוף, בשיא המשבר, מכרתי את דירת החדר וברחתי מלודז' לוורשה, שם מחסום הכתיבה עדיין חנק אותי, עד שמכרתי גם את מכונת הכתיבה.

עזרת הסירנה

ודווקא אז התאוששתי. מהסכום שנשאר לי ממכירת הדירה קניתי שוב אוטו, סירנה מתוצרת פולין שהייתה מתקלקלת ללא הפסק ונאלצתי לטפל בה ביסודיות.

למדתי לפרק את מנוע שתי הפעימות של סירנה שלי ולהרכיבו חזרה מכוון, ובסופו של תהליך הצלחתי לחלץ משלושת הצילינדרים האנמיים קצת יותר כוח ומומנט כדי להשתתף בראלי, הכרתי אנשים דפוקים למכוניות כמוני, ופתאום הבנתי שאני מוכן לחזור לכתיבה באופן רציני, בלי שטויות כמו בסיבוב הקודם.

חזרתי לחנות שמכרתי לה את מכונת הכתיבה אריקה 5, אך היא לא הייתה כבר. אז מצאתי אריקה אחרת, שגם היא למדה לכתוב במקומי במהירות של קלדנית מקצועית.

בית העלמין 'רמו'

התיישבתי וכתבתי את התסריט לסרט 'בית העלמין רמו' בצורת שיר ללא חרוזים, אך מתאר דיו את המקום כדי שהשבועון 'קֶרוּנְקִי' (כיוונים) יפרסם אותו בעמוד השער ואולפן קולנוע קטן יפנה אליי. כך קרה שביימתי את 'רמו', ערכתי בעזרת המלחין כריסטופר קומדה ושלחתי לפסטיבל. ומה קרה אחר כך, כולם יודעים.

שאלה: האם עברנו תחת הסולם, מעשה שלפי אמונה תפלה מְזַמֵן את כוחות הרוע?

אפילוג

נשאר לי להודות שבימים הטרופים של מחסום הכתיבה עזרה לא מעט לבעל הנטוש קריאת המכתבים שהמשוררת כתבה לו בתקופת לימודי הקולנוע.

כאשר עזבתי את פולין ב-1968 עקב גל האנטישמיות, שגָבַל בפוגרום, השארתי מכתבים אלה בגדנסק, למשמר אצל דודתי רוזה. לא תיארתי לעצמי שהמשוררת תיסע לעיר הנמל הצפונית ללוויית דודתי, תחדש את קשריה עם אחותי אירנה – ותשים את ידה על המכתבים.

התקשרתי מירושלים אל אלז'בייטה לקרקוב, וניתקתי את השיחה כאשר שמעתי ממנה שהמכתבים המעניינים אותי אינם בחיים. "שרפתי אותם", אמרה.

כמו בשיר שלה – "לכו לאש, מכתבים, הרי מאש נולדתם".

אותיות פורחות באוויר

וכך, כאשר הגיעו ימי העתיד האכזריים, והקשיש המורשה חיפש מחסה מאחורי דלתותיה של אלפא כי שוב פגע בו חוסר אמונה עצמית או חולשה אחרת, פיזית או רוחנית – לא הייתה כבר ברשותו הוכחה כתובה לכך שמישהי אינטליגנטית ורגישה חשבה עליו אי-פעם רק טובות, באהבה ובאמונה.

טיפ טיפה

היו זמנים שסאאב שתי פעימות הנהוגה בידי השבדי אריק קרלסון הייתה בולטת בראלי מונטה-קרלו, והטראבנטים ראלי הגרמניות (בנות דודות של P-70 שלי) ידעו לסחוט 100 כ"ס מנפח של 700 סמ"ק. היסטוריה. אך כיום, מנועי שתי פעימות נשארו רק באופנועים תחרותיים מעטים, בסירות מרוץ ובמכונית קארטינג, שמנצלות את הכוח הרב האצור במיני-נפח.

מנוע שתי פעימות של סירנה

הגירוש האכזרי של מנועי שתי פעימות מגזע מכשירי התנועה הוא תוצאת הטרור הירוק, המוטרד מזיהום האוויר. אפילו שמירה על יחס תערובת שמן-דלק ביחס של 1:100 לא ביטלה את העשן הכחול היוצא ממפלט רכב שמצויד במנוע שתי פעימות. אמנם מנועי ארבע פעימות יודעים לשרוף שמן לא פחות מאשר מנועי שתי פעימות מודרניים – אך תנאי השרפה במנועים הקונבנציונליים, המצוידים בנוסף בקטליזטור, יודעים לשמור את המצב העגום בסוד.

ייתכן שמנועי שתי פעימות עוד יחזרו עם איזה גימיק טכנולוגי. מסוג המהפך שעשו היפנים כאשר הצליחו להחזיר לחיים את המנועים הרוטוריים ונקל, אשר יצרנים רבים שברו עליהם שיניים. מצורף צ'ופר באנימציה שמדגים את פעולת מנוע שתי פעימות:

שואלים את אדוארד

משפחת כהן: אנחנו זוג צעיר לפני לידה ראשונה ומעוניינים לקנות רכב ראשון. רכב קטן, אבל לא מאוד קטן כמו האלטו וחברותיה. מובן שאנחנו רוצים רכב אמין, חסכוני בדלק, שיהיה עמיד לנסיעות מגוש עציון לירושלים על בסיס יומי ופעם בחודש נסיעה לגליל. חשבנו על רכב שנוכל להחזיק כמה שנים טובות ושלא נצטרך למכור אחרי שנה-שנתיים (התרחבות המשפחה, התיישנות של הרכב וכו'). התקציב שיש לנו הוא בסביבות 40 אלף שקלים. חשבנו על טויוטה קורולה, מיצובישי לאנסר, סובארו B3 או הונדה ג'אז, סקודה פאביה, סיאט איביזה והסגנון הזה.

יש לך עצה בשבילנו?

 תשובה: כל הדגמים שציינתם עשויים לשרת אתכם נאמנה. חשוב שבחרתם לא להשתדך עם מכונית קטנה. לפי חוות דעת של מכון הריסוק האמריקני, רובן המכריע של הקטנות, וביניהן גם כאלה שנמכרות בישראל – אינו מספק בטיחות לנוסעים בעת התנגשות (כפי שמדור זה חזר והתריע).

באשר לקנייה, הדבר החשוב ביותר הוא לשים יד על מכונית שהחלה דרכה בבית הדואג לצרכיה. אולי כדאי לכם לקרוא את סדרת המאמרים בנושא קניית רכב יד שנייה – 'משומשת חיל מי ימצא'.

אלישבע: יש לנו תקציב של כ-20 אלף שקלים ואנחנו רוצים לקנות רכב בעל גיר אוטומט לנסיעות עירוניות ובינעירוניות. חשוב לנו מאוד שהאוטו יהיה אמין וחסכוני בדלק. על איזה רכב אתה ממליץ לנו? אם אפשר, גם כמה דגשים חשובים לקניית רכב מיד שנייה…

תשובה: בדקו את האפשרות של רנו קליאו 1.2 מסדרה B (שמונה שסתומים). קליאו כזו אמורה לעלות בסביבות 15 אלף שקלים, אם היא במצב נאות ובקילומטרז' שאינו עולה על 150 אלף. ידידתי חורשת על אחת כזו גם את העיר וגם נסיעות לירושלים, לא משלמת יותר מדי על דלק ומבקרת במוסך רק לצורך אחזקה תקופתית.

את 5,000 השקלים שיישארו לכם שמרו לצורך התקנתה של קליאו לקדנציה אצלכם – החלפת חגורת טיימינג, החלפת שמנים, חידוש צמיגים וכך הלאה. מכונית יד שנייה מבוגרת זקוקה אולי גם להחלפת בולמי זעזועים. המתחרה של קליאו היא סוזוקי סוויפט. באשר לטיפים – ראו המלצתי למשפחת כהן.

בחיסוי שם: יש לנו ג'יפ פורד אקספלורר 2006 עם בעיה מציקה שלא הצלחנו לפתור: כשמתדלקים את הרכב, מפסיקה המשאבה את הפעולה אחרי מילוי מספר קטן של ליטרים. וכך, כדי להשלים תדלוק מלא, צריך להפעיל אותה שוב ושוב עד שהמכל מתמלא – או עד שהמתדלק מאבד את סבלנותו. בהנחה שיש אוויר כלוא במכל, ניסינו למלא אותו ממש עד סופו, אבל הבעיה לא נפתרה. יש לך עצה בעבורנו?

תשובה: האם התופעה שאתם מתארים חוזרת על עצמה בכל תחנת דלק, או מעצבנת אתכם רק בתחנה מסוימת? לא זרה לי התקלה שאתם מספרים לגבי הג'יפ, כי גם אלפא שלי יודעת לסרב בדיוק באותה צורה ולא מוכנה לקבל את הדלק בתחנת סונול מסוימת. משום מה, היא לא מתנגדת לתדלק בקלות בתחנות אחרות.

אגב, אלפא שלי מכנה את הנוזל הישראלי 95 אוקטן "שתן של ורוניקה הקדושה".

שתי סיבות מסוגלות לגרום לקשיי התדלוק החוזרים על עצמם: סתימה או תקלה אחרת במערכת המתוחכמת odma או דומה לה. מערכת זו מזרימה אוויר למכל במקום כמויות הדלק שנלקחות בידי המשאבה למערכת ההזרקה – ובמקביל היא חוסמת באמצעות מסנן את יציאת אדי הבנזין.

סיבה אפשרית שנייה היא רגישוּת יתר באקדח הדלק עצמו, בתחנה מסוימת. אם זרימת הדלק עזה מדי וממלאת את פתח כניסת הדלק למכל – החיישן באקדח קובע שהמכל בג'יפ שלכם התמלא כבר ומפסיק את עבודתו. מומלץ אפוא לבדוק אם הקושי בתדלוק יחזור על עצמו גם בתחנות אחרות, שם זרימת הדלק איטית ומתונה יותר.

ואם דבר לא ישתנה, בקשו במוסך בדיקה של מערכת 'אודמה'.