הזיכרון כמחלת רקע

האם הזיכרון מרעיל את באר הנפש או להפך דווקא? * פתיח זה, כמו המדור כולו, מוקדש לעורכת 'דיוקן' אורלי גולדקלנג, העוזבת כנראה את תפקידה. התרגלתי לכתוב במחשבה לעורר חיוך על פניה

בגלל צעצוע של פעם, המראֶה של מיני קופר החדשה, אדומה ובעלת גג לבן, מרגש את הקשיש המורשה.

אני מסובב את ראשי ועוקב אחריה עד שהיא מתרחקת ונעלמת בפרספקטיבה של רחוב תל-אביבי, אדישה לזיכרונותיי, ואז נופל עצב כבד על שכמי ונשמתי. אמנם קופר זו היא רק גימיק רטרו מודרני, אך היא בכל זאת מבוססת על זכר סבתהּ, מוריס מיני קופר מונטה-קארלו דגם 1964 – אותה מכונית שמכרה לי סדנת הספורט של BMC תמורת 680 ליש"ט. על מיני קופר רגילה דרשו אז הבריטים כמחצית מסכום זה.

"כל הכסף שקיבלתי ממך תמורת התסריט שכתבתי, 'אונייה לאדיס-אבבה', הלך על קופר ועל הובלתה לנמל הפולני גְדִינְיָה, כדי שאני אהיה אלוף המדינה בראלי", סיפרתי לברניס בלוך, מפיקת סרטים מקליפורניה.

טיילנו אז בלונדון ביגואר E-Type, אשר בסבלנות בריטית לימדה אותי לנהוג מהמושב הימני ולהחליף הילוכים ביד שמאל. ברחובות הצרים של הסוהו הייתי עוצר לפני כל צומת ויוצא רגלית מהתכשיט היקר כדי לבדוק אם מישהו או משהו מתקרב, משום שמִכסה המנוע הארוך של יגואר זו – שתחתיו עמלו 12 צילינדרים בְּשוּרָה – לא אִפשר זיהוי סכנות ממושב הנהג.

שארם של קרש גיהוץ

מיני קופר החדשה, משאבה ממזרית של רגשות רטרו, מזכירה לי אפיזודה נוספת, מביכה קצת, שאך בקושי זכתה לאישור מהמפקח על הווידויים: בתקופת החיפושים הארוכה והמאכזבת אחר ב-מ-וו Z3M קופה, ובגלל הלחץ של הנוסטלגיה (שאיננה רכה ונעימה כמו הדימוי שלה) – היה רגע ששקלתי לצרף אל האוסף הביתי את מיני קופר GP בגרסת JCW-2, הנוהמת 218 כ"ס. זוהי מהדורה למבינים בלבד, נטולת מושב אחורי, שבמקומו הורכב מוט מייצב.

רק אלפיים קופרים כאלה נולדו לעולם וקיבלו מחמאות, אך אני זנחתי את הרעיון לאמץ את המועמדת, שנשאה את מספר הייצור 198. נשברתי עקב הגילוי שביצועיה של GP זו אינם עולים בהרבה על אלה של הונדה CRX שלי בת ה-22. שמתי לב שלהבדיל מהיפנית שלי, הבריטית כאילו לא חיה משום שבכוח הפרדוקס – אחיזת הכביש שלה טובה מדי. כך שכדי ליהנות ממנה צריך לנסוע בה בשיטה המסוכנת, וגם אז לא בטוח ש-GP תסכים לאבד את האחיזה. היא החלטית כמו חשמלית, קשוחה כמו קרש גיהוץ ומרעישה כמו קטר, שלושה אביזרים שאין בי להיטות לספח את רוחם.

ירדתי מהרעיון ואמרתי סליחה ל-CRX.

חוליה חלשה אך נחושה

זה כבר זמן רב, שיימשך כנראה עד אחרית הישורת שלי, המראֶה של כל מכונית כמעט – ברחוב, בעיתון או בסמטאות המרשתת – מקפיץ אל הסיפון של תודעתי את הסיפור האישי הנלווה אליה. לפעמים זו סתם חוליה חסרת חשיבות באבולוציה של הֶיוֹתִי, אך נחושה בכל זאת להשתייך אל שרשרת האירועים שהשתקעו בזיכרון.

מיני GP הזכירה לי את פרשת מיני קופר – ואילו GTV 2.0 מזכירה לי את כל האלפות שהיו לי בעבר, על אינספור הסיפורים הכרוכים בכל אחת מהן. כך קרה גם עם פיז'ו 309 שפגשתי שלשום: היא הזכירה לי את העובדה שדווקא איתה נסעתי – ללא כוונה תחילה – הכי מהר מערד לים המלח. דווקא איתה ולא עם אלפת המרוצים שלי, שבאותה תקופה הייתה פראית-החֵיק שלי.

סחבק של דודתך

קיבלתי אז את פיז'ו 309 למבחן דרכים. היה זה בתקופה הקצרה שרפי גינת גייס אותי לכתיבה בשבועון הפוסט-אבנרי 'העולם הזה', אשר גינת מונה כעורכו הראשי, ושתי מזכירות המערכת שומרות המסורת התיישבו איתי בפיז'ו כדי לשחות בים המלח בבגדיהן, מה שהתגלה בהמשך.

אך בינתיים, בדרך לים, עצרנו בתחנת הדלק של ערד, ושם ראו אותנו להנאתם שני בריונים חתיכים, מקומיים או תל-אביבים, לבושים אופנתי בכל אופן. גם הם הגיעו לתחנה לפני הירידה אל הים, למזוג דלק לאונו טורבו שלהם.

הייתי כבר קשיש, אמנם עוד לא מורשה, ובכל אופן החיזיון הזה של פיז'ו GTI, נהג מבוגר ושתי בנות חימם את גבריותם. הם הסתובבו על ידנו ומלמלו ביניהם משהו בערסית, עד שאחד מהם זרק אליי בלעג סחבקי – "בוא תתחרה איתנו בירידה לים". לא עניתי אלא רק בדקתי לחץ אוויר בגלגליה של GTI באמצעות בעיטות עדינות בכף הרגל, שיטת הקשישים של אז.

מעשה זה רק חיזק את הזלזול בעיניהם של הגברברים. הם חייכו זה לזה, התיישבו באונו טורבו וחיכו שאנו נזנק.

רייס

ואני אכן זינקתי מתחנת הדלק בהילוך שני מקרטע, הקפיצות מרעידות את גופה של פיז'ו, ויצאתי אל הכביש בזהירות של יועץ השקעות. הם נסעו אחרינו, הדליקו פנסים וצפצפו, מקווים עדיין לאקשן. התעלמתי מהם וירדתי לכיוון הים ב-50 קמ"ש משהו, עד שנקעה נפשם מ-309 המשעממת התקועה מול עיניהם והם עקפו אותי בשיטה הגסה, כלומר – עקפו ובלמו, התרחקו ושוב בלמו. עד שגם המשחק הזה נמאס עליהם והם נתנו גז והחלו להתרחק.

ודאי שרק חיכיתי לרגע זה, ומיד הדבקתי את פיז'ותנו לאחוריה של אונו טורבו. הם הגיעו ל-100 קמ"ש, ואחר ל-120, ואנו צמודים לפגושָם כמו נגררת, עד שהתעצבנו ונסעו 130, שגם לנו היו מתאימים.

המשכנו לנסוע אחריהם קרוב-קרוב עד שהגענו לאזור הסיבובים הראשונים, שהכרתי על-פה והצעירים כנראה לא, משום שהם בלמו בזהירות. אלא שעדיין לא עקפתי אותם. חיכיתי עוד כמה רגעים עד שהגענו למקום מסוים שנודע בקרב הנהגים כמקטע מפחיד למדי, ושם, לפני העיקול, הזוג שבתוך אונו טורבו אכן בלם שוב – ואנו לא. הורדנו הילוך לרביעי, עקפנו אותם כאילו היו עגלה עם חמור והמשכנו חזק גם בשלושת הסיבובים הבאים, שבהם כל נהג נורמטיבי מתיישב כדבעי על דוושת הבלם ורק הקשיש המתחיל לא.

כי במקום נפלא זה, כוח צנטריפוגלי ותת-היגוי מרקידים את המכונית לכל רוחב הכביש, לששונו של הנהג והנוסעים (כך לפחות חשבתי). לבלמים אין שם תעסוקה והם מתקררים במקום להתחמם. היו אולי קוראים ספר, בינתיים.

מדוע זה חוורו פנייך

עברנו את מחרוזת הסיבובים עד העיקול המהיר האחרון, וביציאה מהם גיליתי בראי שאונו טורבו לא קיימת כבר על הכביש בשום צד של הקו הלבן. בהגיענו לישורת שינסתי את כל כוחה של GTI, מה שחולל מהירות מופרזת, אשר ממנה מזהיר ובצדק מר שמואל אבוהב, המגאפון של 'אור ירוק'.

המפלט של 309 GTI שר בצרפתית נלהבת מהאירוע החינוכי (או שמא תת-חינוכי, לפחות בעיניי כיום), וגם אני שמחתי למראה המחוגים המטיילים באחו הצפוני של מדי המהירות והסל"ד. אך שִמחתי מיהרה לגנוז את עצמה כאשר הצצתי בראי הפנימי על שתי הטרמפיסטיות היושבות במושב האחורי, וגיליתי בתדהמה שפניהן הלבינו והן שומרות בכל כוחן על פיות סגורים.

הבנתי את הרמז הדק ועצרתי את האוטו. הבנות יצאו בריצה ונעלמו מאחורי סלע, חזרו, אמרו שבכלל לא פחדו, התיישבו בפיז'ו – ואז הגיעה אונו טורבו, ששכחנו ממנה כבר.

הפעם הצעירים נסעו אחרינו במהירות סבירה, מבלי להתקרב, וכשאנו עצרנו בחוף הם המשיכו הלאה.

הופעה מַלְחוּתִית

הבנות נכנסו לים המלח בבגדיהן, מה שלא עשה רושם על אף אחד מהנופשים שישבו בחוף או שכשכו במים. רק אני לבדי נדהמתי. הבנתי שאם לא ארצה להחזיר את פיז'ו 309 לבעליה החוקיים, משפחת מנור, עם כתמי מלח על המושבים – אצטרך לחכות עד שבגדיהן של הבנות יתייבשו, מה שעומד להפוך את מבחן הבזק למבצע זוחל. וכך אכן קרה.

היפנית שאכזבה: מכוניות חדשות מוזכרות בכל הזדמנות, במיוחד במארס, לרגל תערוכת ז'נבה, הסוגרת כעת את דלתותיה. הרבה פחות, או כמעט בכלל לא, כותבים על מכוניות שייצורן הופסק, כמו ההונדות ההיברידיות CR-Z ואינסייט, או פלואנס ZE, שקע-מוביל אשר רנו הפסיקה לייצר עקב חוסר התעניינות. לי חבל על גורלה של CR-Z, שלפי היצרן היפני הייתה אמורה להמשיך את הקו של מכונית הפולחן CRX, אלא שהיא התגלתה כחלשה מדי ואנמית, וזאת חרף עזרתו הנמרצת כביכול של מנוע חשמלי. גרסת ה-Mugen (התמונה באדום) הייתה אמורה להשתיק את הביקורת לגבי CR-Z, אך גם היא לא הצליחה להתגבר על האכזבה הציבורית מהדגם

טיפ טיפה

הקורא Basmatez העיר לי שבהמלצתי האחרונה לשמירה נכונה של מערכת טורבו, שכחתי לציין כלל יסוד: הצורך להניח למנוע לעבוד בטורי סרק אחרי נסיעה, למען תצטנן הטורבינה. האמת היא שפעמיים או שלוש פרסמתי עצה זו בתת-המדור 'טיפ טיפה', שם המלצתי לא לעצור את פעולת המנוע תכף אחרי הנסיעה אלא לחכות עם הכיבוי כ-30 שניות אחרי נסיעה עירונית, ודקה או יותר אחרי נסיעה בינעירונית מאומצת. תודה על התזכורת.

שואלים את אדוארד

יוחאי: אני בעל משפחה של שלושה ילדים ומעוניין לרכוש רכב משפחתי לפי הצרכים הבאים: אמינות (שלא ראה מוסך…); אוטומט; צריכת דלק טובה; בטיחותי (כמובן); רוב הנסיעות שלנו הן עירוניות; מרווח ונוח, מרחב פנימי ובגאז'; שמירה על ערך ואפשרות למכור אותו ללא קושי בערך גבוה. אם אחרי כל הדרישות האלו יש עדיין מקום לחוויית נהיגה (הרכב אצל אשתי מרבית השבוע כך שאלו דרישות לפי הצרכים שלה…), יהיה נחמד מאוד.

התקציב שעומד לרשותי הוא עד 60 אלף שקלים. אשמח לקבל ממך כל עצה לגבי דגמים שעונים על הקריטריונים הללו. האם עדיף מליסינג בשנתון חדש יותר, או פרטי משנתון ישן יותר?

כיום אני מחזיק באלמרה פרפקט שנת 2003 שעשתה 130 אלף ק"מ בלבד. האם כדאי לתת אותה בטרייד-אין או למכור אותה עצמאית?

תשובה: ההמלצה שלי היא סקודה רומסטר בעלת מנוע 1.6 ו-16 שסתומים, המוּכר היטב מדגמי פולקסוואגן שלפני עידן TSI. המלצה נוספת היא רנו מגאן בגרסה הקודמת, זו שצורתה כמגהץ. בדומה לקליאו B, מגאן זו איננה נוטה להתרפק על מוסכים.

יחד עם זאת, במקומך לא הייתי מוותר בקלות על ניסאן אלמרה, שהיא סוסת עבודה אמינה שדומות לה לא מיוצרות כבר. שלא להזכיר את הקילומטראז' שלה, הנמוך ביחס לסיבולת של גזע מוצלח זה.

יצחק וינקלר: מה דעתך על טויוטה היאס? מה גבול הקילומטראז' לקניית רכב כזה? מה הן האלטרנטיבות בסדר גודל של 50 אלף שקלים למשפחה בת שמונה נפשות?

תשובה: טויוטה זו ידועה באפשרותה להתמודד בכבוד עם קילומטראז' נכבד – בכפוף לתחזוקה הולמת, כמובן. החלופות הטבעיות להיאס בתחום השינוע המשפחתי ההמוני הן פולקסוואגן טרנספורטר וסיטרואן ג'אמפי, ובמיוחד ג'אמפי בעלת מנוע 2.2 hdi (דיזל).

חיים, ירושלים: אבקש את התייחסותך בנושא מילוי צמיגי הרכב בחנקן. בפרסומות מדברים על היתרונות של חצי ניפוח: שמירה על יציבות, הארכת חיי הצמיג ועוד. גם אם אכן משתמשים בחנקן לצמיגי מטוסים ולרכבי מרוץ, זה לא אומר שזה מתאים ומצדיק את ההוצאה ברכב פרטי סטנדרטי. ואם זה כן כדאי, האם ניתן להוסיף ולמלא אוויר רגיל במקרה שנתקעים במקום שאין מכשיר חנקן?

תשובה: אופנת החנקן, ואף הריצה ההמונית אחריו (באירופה), החלה לפני כמה שנים ודעכה עד אפס התעניינות עקב מאמרים שקבעו כי השפעתו המיטיבה של גז זה על חיי הצמיג ובריאותו היא אפסית כמעט, ביחס לאוויר רגיל.

בעצם, אין שום בעיה במילוי הצמיג בחנקן – לבדו או מעורב באוויר – ובלבד שהוא מסופק בחינם.

מתי: מה זה גיר DSG? איך הוא עובד? יתרונות וחסרונות?

כתבת לאחרונה כי במכוניות המצוידות במחשב מנוע אתה ממליץ לחמם את המנוע לפני תחילת נסיעה כדי לחסוך בצריכת דלק. מניסיוני, עדיף להתניע ואחרי כחצי דקה להתחיל לנסוע בטורים נמוכים (לאט) של 1,500-2,000, לא יותר – ואז, תוך כקילומטר, נפתח התרמוסטט בפלנג' מים והטורים הגבוהים יורדים. לעומת זאת, בחימום במקום יש לחכות עשר דקות לפחות עד שהתרמוסטט נפתח.

תשובה: גיר DSG הוא המצאה גאונית שיתרונה הוא החלפת הילוכים מהירה מאוד המבוצעת באמצעות זוג מצמדים מופעלי מחשב, אשר מכניסים לעבודה גלגלי שיניים שמורכבים בנפרד בשתי שורות. זאת ועוד: להבדיל מתיבות הילוכים אוטומטיות רגילות, DSG שומר על חיסכון בדלק.

הצרה של רוב תיבות ההילוכים בנוסח DSG היא אמינות בעייתית – המתבטאת בצורך לבצע החלפה תקופתית של המצמדים ובשיבושים בעבודת המחשב. הטיפולים בגיר זה מסובכים ויקרים מאוד, אם הם אינם מבוצעים תחת אחריות היבואן.

מהניסיון של מוסכים שהתעסקו רבות ב-DSG אנו למדים שגם בתיבת הילוכים זו – כמו בתיבת ההילוכים האוטומטית המסורתית – מומלץ להחליף שמן גיר, אף כי ברוב המקרים ספר הרכב אינו מחייב זאת.

אגב, מאז מארס הנוכחי החלה חברת צ'מפיון מוטורס לקצר את תקופת האחריות על גיר ה-DSG מחמש שנים לשלוש, וגם חסות מקוצרת זו ניתנת רק בתנאי שהרכב לא עבר את ה-100 אלף ק"מ.

Basmatez: בתשובתך ליעקב אדר ('המפתחות בפנים' 865) לגבי מנועי הטורבו הקטנים, ציינת מפלס שמן ונהיגה עדינה בהתחלה. אני זכרתי שברשימה קודמת כלשהי כתבת גם עצה לא לכבות את המנוע מיד בתום הנסיעה, אלא לאפשר לו לפעול עוד קצת ואז לכבות, אבל לא הצלחתי לאתר את זה ברשימות שלך. זכרתי נכון? ואם כן, אז כמה זמן לאפשר למנוע לפעול לפני שמכבים?

תשובה: תודה, ראה 'טיפ טיפה' הנוכחי.