גן ההשפלות

אני משוטט בגן ההשפלות, לבוש בשכפ"ץ הוותיק שהבאתי כמזכרת ממלחמת יום הכיפורים

בכוח הפרדוקס, דוֹדִי הגורל, שחי ודואג לי אי-שם מלמעלה, התעורר משֵינָה ברגע הנכון. הוא התיישב על הקשת כאילו הייתה סוסו, ובנדיבות יוצאת דופן ממשיך לשלוח מבחר השפלות למזוכיסט חובבן כמוני. תודה, כבודו. התרגלתי למתנותיך.

ודאי שאין לבלבל בין סתם השפלה ובין אסון אמיתי, כמו טראומה נוסח גטו למשל. אפילו המקרה של חיסול כל הסרטים שביימתי במשך 15 שנותיי בתחנת הטלוויזיה רוממה – סרטיי שנזרקו לפח זבל עקב מעשה אכזרי שביצעו "איתי לנדסברג וכנופייתו", כפי שנאמר לי בארכיון התחנה – נמצא על הגבול הדק שבין השפלה ואסון.

לפי השקפתו של הפילוסוף היידגר (1889-1976), בן זוגו ומורה דרכה של חנה ארנדט, השפלות מסוגלות לחסל חלשים, אך גם לחזק את החזקים. הקשיש המורשה שבי נמצא אי-שם באמצע, בין חולשה וכוח עמידה, בואכה צפונה ועוד קצת.

וכעת הוא פותח קלסר בידידו וורד ומצרף השפלה אל השפלה – כדי לא לשכוח חלילה את יקרות אלה, ואף, בכוח ההיפוך הפִּלְאִי של הכתיבה, ליהנות מהן מול המחשב.

 ההשפלה כידידת אמת

לפי חוק ההשפלות, מכה בלתי צפויה מגיעה תמיד אחרי פטה מורגנה הלואטת לאוזניך שקר כאילו הולך לך ממש טוב.

אלא שאין להתייחס להשפלה בחשדנות או בעוינות; השפלה הרי אינה נושכת. למעשה, עם ההשפלה הנכונה אפשר אפילו לחגוג סדר פסח, אם במקרה נשארת לבדך. בדוּק ועוד איך בדוּק.

 השפלות מהעבר הרחוק

טעמתי השפלה כואבת בתחילת שנות ה-60, בספיישל סטייג' (נסיעה נגד השעון) בראלי אזורי בפולין, כאשר כחצי קילומטר לקו הגמר, בסיבוב חד, איבדה ב-מ-וו 700 CS שלי, בוגדנית כפייתית, את גלגלה האחורי-ימני, במתכוון כנראה, וכך נטלה מבעליה את האפשרות לחזור הביתה עם התואר 'אלוף ורשה'.

אבל זה עוד כלום. כי שלוש שנים אחר כך, בראלי פולני רציני יותר שהתקיים במסגרת אליפות אירופה, הלך לי במשך יומיים ממש כמו בחלום. היה ברור שנקודות הזכייה נמצאות כבר בכיסי, שהגביע יגור איתנו, ושהצרפתים ממחלקת הספורט של רנו, שהתקינו למעני את גורדיני, יהיו שבעי רצון שבחרו בי. כך חשבתי. אך ההשפלה חמדה לצון והגיחה שוב בספיישל סטייג' האחרון, שנערך בערפל כבד. להפתעתי, ולהפתעתו של חברי הנווט, גורדיני הכחולה לא הבחינה בסיבוב. היא נסעה ישר, ביצעה סאלטה, נחתה, התהפכה ועצרה בארבעה גלגלים למעלה.

נשארה לי באיזה מקום תמונה: אני שוכב פרקדן על הגג ההרוס של גורדיני, ורעייתי השנייה עומדת בצד לבושה בפרצוף יום כיפור. אמצא את התמונה ואפרסם אותה בבלוג ככתבה וכלשונה.

סיפור פיגמליון הפולני

וקרה גם, אי-אז בצעירותי, שנשארתי לבד בביתי הצנוע בלודז', מדוכא עד עפר. הַשְפָּלָת הנטישה פגעה בי קשות: לא רק שסבלתי ממחסום כתיבה אשר קיפח את פרנסתי ואף כיסח אותה – אלא שבנוסף קפצה עליי בושה מוגברת פעמיים בחודש לפחות, כאשר כמבקר תרבות הייתי מוזמן לאיזו תערוכה או לפרמיירה חגיגית בתיאטרון, והעדפתי להישאר בבית כדי לא לספוג מבטים וצקצוקי רכילות, ולשמוע שאלות כמו "היכן רעייתך?" ו"מה שלומה?"

עבר זמן-מה, ובשלב מסוים המראֶה המצודד של עוזרת הספר סיפק לי פתרון פלא. בקיצור, הזמנתי את הגברת הצעירה והיפה ללכת איתי להצגה. לשמחתי, היא הסכימה בהתרגשות.

את יציאת הראווה עם נערת המספרה היפה תכננתי בדקדקנות: בחרתי בקפידה את האיפור של בת לווייתי, את לבושה ואת אביזריה, לבל תיראה המונית או ככפרייה, ובהתקרב ערב הפרמיירה היוקרתית אף הגדלתי לעשות: מכיוון שידעתי שעוזרת הספר היא בחורה חביבה אך פשוטה, וחששתי שתעשה בושות ותתבע ממני בקול רם, ביושבנו באולם, איזה הסבר לגבי ההתרחשויות על הבמה – הסברתי לה מראש את פרטי העלילה, פרי עטו של המחזאי המוכשר יז'י שַנְיָאבְסקי (1886-1970), כדי שהם יהיו ברורים לה לאשורם.

בהערת אגב נספר כי מחזותיו של שניאבסקי כונו 'תיאטרון החלומות' משום שהייתה סביבם אווירה של פולחן, מין יראת הערצה. באולמות שבהם הוצגו מחזות אלה שרר תמיד שקט מוחלט. הקהל זיהה את נשגבותה של היצירה ואיש לא צייץ ולא השתעל.

הגיע ערב הפרמיירה של המחזה הקצר 'אמא'. נכנסנו לאולם התיאטרון המהודר והתיישבנו בשורה הראשונה, למרגלות הבמה ולצד מכריי – עיתונאים, במאים, סופרים, משוררים, ידוענים ואמנים מקומיים למיניהם, ציירים, מוזיקאים וכו'. כפי שצפיתי, הצדודית המושלמת של הגברת שלצדי עשתה רושם על אנשי הבוהמה, והם זנו בה את עיניהם מבלי להסתיר את סקרנותם. הייתי די גאה ברעיון להביא אותה.

הקריינית

האורות כבו, המסך עלה, ההצגה החלה. שחקנית ידועה גילמה את הגיבורה הראשית במחזה, דמות של אשת עיר גדולה הנוסעת ברכבת שנתקעת על פסים עמוסי שלג, ונכנסת להתחמם בבית כפרי קטן.

על הבמה נפתחה דלת לבית כפרי. נכנסה השחקנית המהוללת, מזוודה בידה. היא התיישבה, קיבלה מהכפרייה כוס חלב חם – ובאותו רגע פילחה את הדממה באולם צווחת ניצחון של בת לווייתי. עוזרת הספר הודיעה לי, בקול רם וצוהל שהגיע עד יושבי היציעים הרחוקים, שהיא מכירה היטב את שחקנית זו משום שהיא חפפה לה פעם שיער במספרה שהיא עובדת בה.

"רחצתי לה ראש לפני שאלפרד בנה לה את התסרוקת היפה הזו!", הכריזה עוזרת הספר בגאווה, ואוזניי הרכינו את עצמן בבושה, בעוד אוזניהם של מכריי נזקפו דווקא. שעשוע-לאיד נמרח על פניהם.

הלוואי שהתקרה תיפול עלינו! התפללתי לחינם, כי שום התפתחות אמנותית במחזה כבר לא הצליחה לסובב את ראשיהם של עמיתיי חזרה אל הבמה. כולם חיכו לשמוע עוד איזו פנינה מפיה של הגברת, אשר בחרתיה כתפאורה בלבד. עוזרת הספר, מצדה, טעתה לחשוב שהיא גונבת את ההצגה, והמשיכה לגלגל קריינות שהורידה אותי במבוכה שְאוֹלָה.

ניסיתי לברוח מהאולם תכף כשהמסך ירד, אך מכריי שאלו, בחיוך נבזי משהו, מדוע שאנו, כלומר אני והגברת, לא נישאר לקוקטייל החגיגי ולמפגש עם הבמאי והשחקנים. "כן! כן!", קפצה עוזרת הספר בהתלהבות עזה. בלית ברירה נשארתי איתה ושתיתי מכוס ההשפלה עד תומה.

למחרת התנעתי את שלושת הצילינדרים של סירנה, ומרוב בושה עזבתי את ביתי בלודז' ונסעתי לוורשה, לחפש שם ארבע קירות צנועים שביניהם אוכל לסבול באין מפריע.

ההשפלות ממריאות לאט

בפדיחה עם הספרית היה לפחות איזה חן קומי. אפשר גם לראות במקרה חטא ועונשו: התייחסתי לבחורה כאל תכשיט לתצוגה, ובאתי על גמולי.

אך קשה למצוא חן רב, קומי או לא קומי, בהשפלה האחרונה שהידפקה על דלתי, שהיא צוננת למדי. הנה מסמך ההשפלה שחיבר ושלח לי מר ברדיצ'ב (כן כן, צאצאו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב):

כתוצאה ממעמדי הנוכחי כשרוי בחל"ת, מדי שבוע בשבוע אני טועם השפלה, לא בהכרח מתוקה, למראה גיליונות 'דיוקן' נטולי 'המפתחות בפנים' – וזאת לראשונה מאז הקמת העיתון. ועוד אני מקבל ממנהל המערכת אסף גלבוע הזמנה להרמת כוסית חגיגית לקראת פסח. עניתי להזמנה במילים אלה:

שלום אסף,
לא ציינת אם ההזמנה החגיגית להרמת הכוסית כוללת גם את עובדי 'מקור ראשון' שנשלחו לחל"ת על לא עוול בכפם – כמוני. עד עתה איבדנו את משכורות פברואר ומרץ, ועכשיו מתברר שגם דמי האבטלה הלכו כנראה פייפן. תודה. אשמח לשמוע ממך תגובה כדי שאוכל לעדכן את קוראיי בבלוג שלי. בכל אופן, שתהיה לכם הרמת כוסית נחמדה. אל תחכו לי, חלקו ביניכם את המתנות והתלושים.
בברכה, אדוארד

* * *

יופי של צהריים: חברי הוותיק יהודה אליאס לקח אותי ביום שישי שעבר לשני אירועים מוטוריים – למפגש של מכוניות יוקרה המאורגן במרינה של הרצליה על ידי אילן מאתר 'טורבו מגזין', ולמפגש של 'מועדון החמש' בחניון של היכל נוקיה.

נסענו במרצדס 190 SL רואדסטר האדומה של יהודה, ובשני המפגשים היא גנבה את ההצגה. אין פלא בכך, שהרי יהודה שיפץ מרצדס קלאסית זו בעצמו, לאורך מניפת זמן רחבה, באהבה, תוך השקעת מלוא כוחו ודמיונו. כל פרט במרצדס זו, כל ניקל, יריעת הבד של הגג הנפתח וכל פיסת עור הגיעו לשלמות, כאילו מרצדס זו יצאה מפס הייצור רק אתמול – ולא ב-1962.

במפגש בהרצליה פגשתי סוף-כל-סוף את ב-מ-וו Z3M קופה הכחולה, אשר עם בעליה סשה דיברתי עד עתה בטלפון בלבד. רק ביום שישי ההוא הייתה לי הזכות לגלות שסשה לא הגזים: אחותה העברייה של הלגה הבווארית שלי אכן קיימת, ואף נראתה פנטסטי כאשר חנתה ועשתה שרירים על יד מרצדס של יהודה

טיפ טיפה

אין לדעת את הגיל הממוצע של מכוניות הנמצאות בידי אזרחי ישראל, ומהו כוח המנוע הממוצע בכלים אלה. משרד התחבורה הישראלי לא מתכוון לפרסם נתונים אלה, שהיו עשויים להיות מעניינים וגם להסביר לא מעט.

אני, בכל אופן, עשיתי לי חישוב משפחתי לפי הרשימה הנוכחית של בנותיי, גילן וכוחות סוסיהן. התייחסתי לחמישייה הפותחת:

ב-מ-וו Z3M M קופה – בת 14, 321 כ"ס

הונדה CRX VTEC – בת 22, 160 כ"ס

הונדה סיוויק האצ'בק – בת 19, 190 כ"ס

אלפא רומיאו GTV – בת 30, 132 כ"ס

אלפא רומיאו 33 Ei – בת 20, 98 כ"ס

תוצאות החישוב:

הגיל הממוצע של החמישייה הוא 21 שנה (גיל יפה לבנות)

ההספק הממוצע שלהן: 180 כ"ס

אלו נתונים חיוביים דיים כדי לשמח קשיש מורשה ברגעים לא להיט

שואלים את אדוארד

משתמש אנונימי: הגִזרה של טויוטה Rav 4 בתצלום (המופיע בפוסט "משה סנה בוער") מסגירה כי המדובר באקזמפלר כלל לא צעיר שמקורו מהסדרה הראשונה, זו שיוצרה בשנים 1994-2000.

לאור תפקוד כריות האוויר, מעסיקה אותי הקושיה החשובה אם ניתן לסמוך על כריות האוויר ברגע האמת אף שגילן עולה על 15 שנה או יותר. האם קיים 'פג תוקף' למנגנון זה, שאמינותו חייבת להיות מוחלטת, נצחית ובלתי ניתנת לערעור כמו זו הנקבעת בעבור תקנים המיועדים לשיגור לחלל האוויר? האם המנגנון או הגז הכלוא במערכת, כמו גם רכיב כל שהוא, דורשים החלפה או תחזוקה לאורך השנים ?

האם ניתן להפקיד את נפשנו גם בכריות אוויר המונחות במכונית שגילה עולה על 20 או 25 שנה? מהו הגיל המרבי לתוחלת חייהן, אם ישנו כלל גיל שכזה? האם ישנם מחקרים שנערכו בנושא ?

תשובה: תוחלת החיים של כריות האוויר אינה נקובה בשום ספר חוקים, וגם לא בוויקיפדיה או גוגל. גם יצרני המכוניות עצמם לא מציינים מתי הכריות מפסיקות להיות בנות-סמכא. יוצאת מן הכלל היא חברת אאודי, הממליצה להחליף כריות מדי 12 שנה.

באשר לבדיקת תקינותה של הכרית, יש ללכת למכון דיאגנוסטי ולחבר את הרכב למחשב. כך נדע לפחות אם הכרית גורמת להודעת שגיאה, וחשוב מכך – נוודא שהיא קיימת כלל… שהרי מכוניות יד שנייה עברו לעתים אי-אלו התנגשויות, שבעקבותיהן הפכה הכרית לסמרטוט פלסטי בוהק וחסר תועלת.

יש המגדילים לעשות ומרכיבים במערכת החשמל נגד שתפקידו להטעות את מחשב הרכב ולסמן לו שהכרית קיימת. לצערנו, המחשב הדיאגנוסטי, הבודק את הכריות לפי מידת ההתנגדות החשמלית שלהן – קונה תחבולה פשוטה זו. לכן, כאשר קניתי מכונית יד שנייה (Z3M), לא הסתפקתי בדיאגנוסטיקה ממוחשבת וביקשתי שהבוחן יפרק את הפלסטיקים הדקורטיביים באופן פיזי, כדי לוודא שהכריות קיימות. זוהי השיטה המהימנה היחידה.

במוסכים ממליצים לערוך בדיקה לתפקוד הכריות אחרי עשר שנים. הערכה אופטימית בענף גורסת כי אורך חייהן של הכריות הוא 25 שנה. אישית, לא הייתי בונה על כך.

גיל שמש: עשו לי טיפול במאזדה 5:

א. הוציאו לי את שמן הגיר במקום שמן מנוע.

ב. התניעו את האוטו שלוש-ארבע דקות ללא שמן גיר.

ג. לאחר שהבינו שעשו טעות, שמו לי שמן גיר.

ד. אבל שמן המנוע, הוציאו ממנו כארבעה ליטרים כיוון שהכניסו שמן על השמן הישן.

שאלותיי:

א. האם יכול להיגרם נזק לאוטו?

ב. האם צריך להחליף את כל שמן המנוע?

ג. בהוראות היצרן כתוב שצריך שמן W305 ושמו לי 10W40. מה דעתך? האם זה משנה איזה שמן שמו?

תשובה: טיפשות יוצאת דופן, אך למזלך אין לצפות לנזק, שהרי מאזדה לא נסעה ללא שמן גיר. באשר לשמן המנוע: ודאי שצריך להחליף אותו במלואו. מסנן השמן – אם הוחלף – יכול להישאר. שמן ברמת צמיגות של 305W הוא שמן סינתטי, כמו גם שמן 5W40. ואילו השמן שמזגו לך, 10W40, הוא שמן חצי סינתטי בדרך כלל. ודאי שהמומלץ הוא סינתטי מלא. אני משתמש בשמן הסינתטי של קסטרול.

גיל שמש בשאלת המשך: אשתי מסרה ש(במוסך) נסעו כחצי מטר עם האוטו, ברוורס. האם עדיין לא צפוי נזק לתיבת ההילוכים? ולגבי שמן המנוע: האם זה קריטי להחליף את השמן במהירות, או שאפשר לנסוע עם האוטו עוד יום-יומיים?

תשובה: הטיפשים במוסך עשו לכם רק טובה, כי הם החליפו שמן גיר וזה דבר חיובי שבארצנו נוטים לנסות להתחמק ממנו. זאת, מכיוון שמדובר בהליך עמלני במקצת: שמן הגיר אינו מתרוקן כולו במכה אחת אלא דורש ניקוז החוצה בשלבים. למעשה, אחרי ריקון ראשון, חצי-שליש מכמות השמן נותרים עדיין בתיבת ההילוכים (האוטומטית כמובן) – כך שה'נסיעה' הזעירה והעדינה ברוורס שבוצעה במאזדה, אין בכוחה להזיק.

באשר לדחיפות ההחלפה של שמן המנוע – אין צורך בטיפול מיידי. עיכוב של שבוע ואף שבועיים לא יחולל נזק.