ימים בלי עפרה

בשמונה בבוקר ירדתי לחניון עם היוגורט, אך עפרה לא חיכתה לי על יד אלפא. לא התיישבתי מאחורי ההגה, לא הדלקתי מקטרת. קראתי פעם אחר פעם בשמה. לשווא

את היעלמותה של החתולה השחורה, תושבת חניון תת-קרקעי, גילינו ביום שישי 13 ביוני, תאריך רע לפי אמונות טפלות והפעם גם לפי המציאות. לדאבון תקוותי, היעלמותה המסתורית נמשכת עד עתה, אל תוך תחילת הקיץ.

עפרה איננה, כאילו עזבה ככה סתם את מגוריה בחניון, מה שלא עשתה במשך כמה שנים. היא כבר לא מחכה לי, לא באה אליי בריצה למשמע שמה, לא קופצת על ברכיי ולא מתיישבת לצדי במכונית החונה, מכורה למקטרת כמו הקשיש המורשה, אשר רק טבק משובח מסוג Erinmore Flake מצליח לגרש מנפשו מחשבות בלתי רצויות בעליל.

מה סיפרתי לה

כאשר כתבתי עליה במדור "דברים שסיפרתי לעפרה", הסתרתי פרט אישי: שהמפגשים בחניון מינוס שתיים עם חתולה ידידותית, תומכת ואמינה הפכו חלק חשוב ביומיום של הקשיש ובכתיבתו.

הגיע הזמן להודות שרוב המחשבות על העבר ורוב הרעיונות העכשוויים כביכול, אלה שהגיעו למקלדת – נולדו באפלוליתו של חניון זה, כאשר החתולה ישובה על מושב הנווט או מנמנמת אל תוך עולמה, רחוק מכל הסכנות, בוטחת בשומר ראשה הזקן.

ליטוף פרוותה של עפרה וישיבתנו המשותפת באלפא בתוך חניון חשוך הזכירו לי את פרוות שועל הכסף של אמא שלי, בַּלילות הבלתי נשכחים של הגטו. וכך, בזכות עפרה, הצלחתי לחדור אל מעבה העבר ולכתוב את הסיפור החשוב לי מכל. "תגידי לי", שאלתי אותה, "היית פעם שועל?"

מלכת החניון לשעבר

שכנים גירשו אותה מהחניון שלה בשיטה אכזרית, כי היא נעדרת כבר כמה ימים טובים. ככל הנראה, רעים אלה חיסלו את עפרה בשל כעסם על הֵרגלה לשבת על הגגות ועל מכסי המנועים של "רכושם", כפי שהתלוננו לא אחת. אם היא חיה עדיין במקום כלשהו, רחוק מהקשיש שלה, האם ינחש מישהו הפוגש אותה באיזה רחוב או חצר שהיא אוהבת יוגורט קר, ומגרגרת בהנאה למגע מברשת המחליקה את פרוותה?

בגלל חטיפה זו

בגלל חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון זכה פתאום מכשיר הטלוויזיה – אשר מוצב מולי "בגובה העיניים" (כהגדרת המקומיים, אלו ש"סוגרים מעגלים"), ולמד לשתוק ולצבור אבק בתקופות שבין שידורי הפורמולה 1 – לעבוד נון-סטופ, מהבוקר עד שעות הלילה ואף צפונה מכך.

נתקעתי בערוץ 10 למשך כמה צפיות רצופות לא רק בגלל תקלה בשלט אלא גם בגלל חיבתי למנכ"ל ערוץ זה, רפי גינת. כי גינת הוא ידידי מתקופת רוממה והלאה, כולל בוודאי התקופה שכתבתי אצלו, כאשר רפי הקים חזרה לחיים את השבועון 'העולם הזה' ועמד בראשו כעורך.

והנה מה שגיליתי על מסך המקלט. מקצת הדברים הרשימו אותי ומקצתם אנסה לשכוח. זאת, בהנחה שמוחו של הקשיש המורשה יצליח לנקות את מחלקת הזיכרון מהזבל.

שתי מדינות לעם אחד

אז ככה: ערוץ 10 שכנע אותי כי נָחַתִּי וכי אני חי בשתי מדינות שונות לחלוטין.

מדינה אחת היא "נורמטיבית", בז'רגון המקומיים, לפחות עד כמה שהיא מסוגלת לתפקד באופן נורמלי אל מול קללת האנטישמיות, הרודפת את היהדות ללא הפוגה ואינה מניחה לה לנשום. במדינה זו, מולדתנו היקרה, קרה אסון חטיפה וערוץ 10 מקדיש לו מרתון חדשות.

אך באותו ערוץ של ידידי גינת שבו מתנהל דיון קדחתני באירוע הטרור – מתנהלת גם מדינה אחרת. מדינה שטופת-נמיכוּת זו, כך גיליתי בגלל הצפייה הממושכת בערוץ, מקפידה לשדר תוכניות בכיכובן של דמויות שכמו נשלפו מתחתית הגזע האנושי. אחת הבולטות שבתוכניות הללו היא 'מועשרות', שבגלגולה הנוכחי איננה כבר מסמך רבע-סוציולוגי כפי שהייתה בתחילת דרכה, אלא בָּזִילִיקָה של סגידה לטמטום ולטעם רע: באופנה (גֶבֶב של מותגים), באביזרים (רולקס מזהב טהור) ובחתונות של גבר עם גבר (המוקפים בנשים שכמו שייכות לאיזה חלום מסויט).

חוששני כי 'מועשרות' – המאדירה את הכיעור והריקנות, את הנובורישיות והאנוכיות – מהווה סוג של אנטישמיות עצמית. ובעיניי לפחות, אנטישמיות כזו, קומית כביכול, היא פוגענית יותר מכל חומרי התעמולה האנטי-יהודיים המתוחכמים כביכול שהגויים ייצרו, החל בתקופת האינקוויזיציה דרך הפרוטוקולים של חכמי ציון מהמאה ה-19 ועד 'מיין קאמפף'.

אם הפרופיל של היהודי העכשווי, כפי שהוא מצטייר בערוץ 10 תחת ההגדרה 'ריאליטי', הוא אכן מציאות, אז יש מקום לדאגה לגבי כשירותו המנטלית של המפעל הציוני.

מצלמות? רק לצורך קנסות

לאולפן המיוחד שפתח ערוץ 10 עקב חטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה הוזמנו כל המי ומי. המוזמנים התיישבו, הֵישירו את שִכלם אל המצלמה, ואמרו פחות או יותר אותם הדברים. איש מהם לא העיר שהחטיפה הייתה נמנעת, לו הישיבות היו מארגנות הסעות בסופי שבוע.

איש מבין המומחים לא העיר גם שהמקרה המזעזע כל בית במדינה לא היה אולי מתרחש, לוּ מעל תחנת הטרמפים הייתה מוצבת מצלמה. הרי המדריך לחוטף שפרסם חמאס מלמד כי אין לבצע חטיפות במקומות שמותקנים בהם אמצעים אלקטרוניים. ולוּ הטרוריסטים היו מצפצפים על המלצת ארגונם ומבצעים את זממם חרף המצלמה – כוחות הביטחון היו לפחות נהנים מתיעוד המעשה.

אך בטרמפיאדות אין מצלמות, וזאת לפי חוק האבסורד: באותה מדינה שהציבה מאות מצלמות משוכללות על הכבישים, התגלה כי חסרים לרשויות המקומיות אמצעים לרכישת מצלמות שיתרמו לביטחונם של תושביהן הצעירים.

ותהא זו תרומתו

המומחים באולפן לא עלו על כך שאם לרשויות אין אמצעים למצלמות – אז אפשר להציב בטרמפיאדות המסוכנות אנשי ביטחון, שיבדקו כל רכב עוצר ויתנו לטרמפיסט אישור כניסה.

לצורך כך, אפשר למשל לצמצם את צוות האבטחה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, המונה חמישה אנשי שב"כ, ולשלוף מהם זוג לצורך אבטחת טרמפיאדה. שלושת המאבטחים הנותרים יצליחו, אני מאמין, להרחיק מאולמרט את שולה זקן – הסכנה היחידה שעשויה להטריד את שלוותו של האיש.

עצה לחטוף פוטנציאלי

בתוך כל נהר המלל השוצף בשבוע האחרון סביב החטיפה לא שמענו מילת הסבר לחטופים פוטנציאליים, זולת ההמלצה שאין להיכנס לטרמפ בודדים אלא בזוג. וזה, כידוע, הכזיב. לא שמענו הנחיות מה נותר לחטופים לעשות, אם נפלו כבר קורבן לחטיפה. איך להתייחס לחוטפים, מה לומר להם, ואם להשלים עם המצב או לתכנן בריחה.

הנה עצה לדוגמה, למי שמתכנן בריחה: לחכות עד שהמכונית הנהוגה בידי החוטף תיכנס לעיקול כלשהו, ואז, כאשר הגלגלים הקדמיים שוברים ימינה או שמאלה – לזנק בהפתעה ולמשוך בחוזקה במוט בלם היד. כתוצאה, המכונית תבצע סיבוב במקומה ואולי אף תתהפך. מה שעשוי לשבש את תוכנית החוטפים.

ביבי, יש לך אליבי?

הדוברים באולפן לא התייחסו גם לאפשרות שהמכונית השרופה שנמצאה בסמוך לכפר דורה הייתה רק הסחה שנועדה להזניק את כוחות הביטחון לאזור חברון – בעוד הנערים החטופים מוברחים לכיוון אחר.

אך לא פטפטנותם של הביטחוניסטים והפוליטיקאים, המופיעים בזוגות ובשלישיות, היא שגרמה לתדהמתו של הקשיש. את הזעזוע האמיתי סיפקה נבחרת של פרשנים פוליטיים מבית ידיעות אחרונות ובהם שמעון שיפר, שאינו רק פרשן אלא מתמחה גם בחשיפת שערוריות פוליטיות.

שיפר, קצין המבצעים הראשי בעיתונו של מוזס, סימר את אוזניו של הקשיש כאשר גלגל אחריות אישית על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם ללכת עם קו המחשבה של שיפר, אשר רומז לקונספירציה מתוחכמת – אז מדבריו עולה, כביכול, שנתניהו חטף בעצמו את שלושת תלמידי הישיבה כדי לצבור הון פוליטי אדיר!

ואם כך, אז ערוץ 10 והטאלנטים שלו, הנותנים במה לכל בעל פֶּה המעוניין לְפַרְהֵס את דעתו – היו צריכים לבקש משמעון שיפר לבצע בעצמו חיפוש אחר שלושת החטופים במרתף הווילה בקיסריה.

האדם הקד-מון: באפריל 1902 קבעה מכונית גארדנר Serpollet נהוגה בידי איש בוהמה פאריסאי בשם ליאון Serpollet, אשר תכנן אותה וייצרה בבית החרושת שלו – הישג הרשום בהיסטוריה המוטורית הצרפתית: מהירות של 120 קמ"ש.

בתצלום אדיר זה בולט הלבוש הייצוגי שבחרו הנפשות העומדות לטייל – לבוש שהוא מעין קידת-כבוד כלפי האוטומוביל. גינונים אלה נעלמו בהמשך, כאשר במאה השנים הבאות עוצב מחדש הסעיף הנקרא 'התייחסות האנוש למכוניתו'. לא נראה לי שהאישה בקרינולינה האופנתית תתיישב לצד הנהג כאשר רגליה מורמות בזלזול אל הדשבורד, כנהוג בקרב תל-אביביות בנות זמננו.

פרט שני: בתצלום זה של גארדנר Serpollet נראים אותם הקפיצים אשר 80 שנה אחר כך פעלו נהדר במתלה האחורי של לנצ'יה פולביה HF 1.6 שלי – ועזרו לה לקחת אליפות אירופה בראלי למרות ציר אחורי קשיח

טיפ טיפה

הזכרנו לא פעם שאחזקה נכונה של המצבר עשויה להאריך את תוחלת חייו בכמה שנים יפות אחרי תום האחריות. לצורך כך, מומלץ להוסיף למצבר מדי כמה חודשים מים מזוקקים, אם זה אפשרי, ואת כמות הוולטים והאמפרים במצברים המודרניים, הסגורים הרמטית ללא פקקי מים ומוגדרים כמצברים "ללא טיפול" – יש לחזק באמצעות מַטען, כפי הנהוג בכל מצבר ותיק.

זאת ועוד: מדי כמה שבועות מומלץ לבדוק את מצבו של משק הוולטים באמצעות מולטימטר, ואם מתגלה כי הוולטים ירדו לרמה נמוכה מ-12.3, מחברים את המצבר הנחלש למטען ביתי (או עושים זאת אצל חשמלאי מוסמך) למשך כמה שעות, בדיוק כפי שממלאים סוללה של טלפון נייד.

אני מזכיר שוב המלצה פרוזאית זו עקב כתבה רחבה על מצברים שפורסמה ב'דה מרקר' (16.6.2014), הממליצה לנהגים להיות פיקחים ו"לא לחכות עד שהמצבר יתרוקן אלא להחליפו" כי "ישראלים מחליפים מצברים רק כשהם לא מצליחים להתניע את הרכב". נראה כי הכתב דניאל שמיל ועיתונו דה מרקר תומכים, באופן שקוף ואינפנטילי למדי, בעסקיהם של מוכרי המצברים.

קוריוז: הכתבה הנ"ל קובעת כי אורך החיים הממוצע של מצבר הוא שנתיים, "לכן, כאשר המצבר מתקרב לגיל שנתיים מוטב להחליפו לפני קיץ או חורף".

הבלים! מצבר שמור היטב עשוי לעבוד חמש-שש שנים. בָּדוּק, ועוד איך בדוק.

שואלים את אדוארד

אלי, ירושלים: קניתי לאחרונה פיאט S60 שנת 1999 בעלת הילוכים. הרכב במצב מצוין ונסע כ-130 אלף ק"מ. מה שמדאיג אותי בדגם הזה שאין שעון חום מנוע. שאלתי היא: איך להתנהג עם נורת חום מנוע, אם תידלק, והאם ניתן להתקין שעון חיצוני? שאלה נוספת: כאשר אני עובר להילוך שלישי הרכב קצת רועד בדרך כלל, עד שהמהירות מתייצבת. זה, למרות העובדה שאני מעביר את ההילוך משני לשלישי כאשר המנוע כבר בסל"ד גבוה. מה יכולה להיות הסיבה?

תשובה: כאשר נורת חום המנוע נדלקת אין להמשיך בנסיעה אלא לחפש מקום שבו תוכל המכונית לעצור בבטחה. ואז:

1. פותחים את מכסה המנוע. אם לא מגלים קרע כלשהו בצינורות המים, ורואים בכל זאת שמפלס המים לוקה בחסר – מחכים חצי שעה עד שעה כדי שהמנוע יצטנן, ורק אז מוסיפים מים, בעדינות. הוספת נוזל קירור או מים קרים למנוע חם עלולה להמיט נזק משמעותי על ראש המנוע.

2. נתנו בזמנו טיפ שימושי: חום המנוע עשוי להתמתן, אם נפעיל את החימום ונפתח את המאוורר בעוצמתו המרבית, מבלי לדאוג שהמכונית תהפוך סאונה. תרגיל פשוט אך מחוכם זה מעניק למים החמים במערכת 'רדיאטור נוסף'.

3. קורה לעתים שההתחממות המפחידה במנוע היא תוצאה של נסיעה בעליות בהילוך גבוה מדי – למשל, בהילוך חמישי במקום רביעי. במצבים אלה, די להוריד הילוך כדי שחום המנוע יתייצב חזרה על התקן.

באשר להתקנת שעון טמפרטורה: ודאי שהתקנה כזו היא מן האפשר, כולל חיישן (ובלבד שהוא מתאים לאביזר חיובי זה). אגב, חברת פיאט אינה היחידה שחוסכת על מדי חום, לשמחת רואה החשבון של הפירמה. לגבי הרעידות, לא ציינת אם הן מופיעות גם בהחלפה מהילוך שלישי לרביעי. בכל אופן, יש לבדוק את מצב המצתים, להחליף אותם במידת הצורך – או לפחות לכוון את האלקטרודות. הסיבה לרעידות שאתה מתאר עשויה להיות זרימת דלק לקויה עקב מסנן דלק סתום, אך קיימות עוד עשרות סיבות אפשריות המחכות לגילוי בידי מכונאי מוסמך.

גיא ניר: לפני כחצי שנה הגעתי למסקנה שהאימפרזה גרנד ליאונה סטיישן לא תוכל עוד לשמש כטנדר, למרות העובדה שתכננתי והתקנתי לה גגון חזק. לאור זאת גירדתי כ-20 אלף שקלים (שקיבלתי בעיקר כמתנות), ובלב רועד הלכתי לחפש טנדר. הטנדר היה קצת עגלה בנסיעה הראשונה, אבל לאחר בדיקה במוסך התברר שהטורבו לא היה מחובר.. טוב, קיבלתי מטוס (איסוזו איפון 2X4 מודל 2000 אוטומטי). אבל אוי לי, באמצע השבוע שעבר הלך המנוע!

המוסכניק שלי אמין. הוא אמר שיהיה יקר יותר לשקם בוכנה וכו' מאשר לקנות מנוע. מנוע + עבודה יעלו לי 13,500 שקלים, שאין לי כרגע (אני בכלל זממתי שכאשר ילך הגיר אשים שם גיר ארבע על ארבע + מתלים וכו'. אבל חלומות בנפרד ומציאות בנפרד). אגב, המוסכניק רמז שההתחממות של מנועי האיסוזו היא נקודה חלשה אצלם. חוץ מעניין המנוע, האוטו במצב מצוין יחסית לאחיו שעל הכביש, לכן לא נראה לי לוותר עליו תמורת 2,000 שקלים לפירוק. יש לך איזו הצעה מאירת עיניים?

תשובה: אני ממליץ לקחת פסק זמן, משום שעל החלטה נמהרת עשויים להצטער. כדאי לפתוח את המנוע ולבדוק מה בעצם קרה לסוס העבודה היפני: מהו מצבם של הבוכנות, המסבים, השסתומים, ומהו מצב הטיימינג. ייתכן שדי יהיה בחצי אוברול כדי להחזיר את הטנדר לכשירות של מטוס. בכל אופן, ברור שאין למכור כליה כדי לתקן מנוע, ואפילו זהו מנוע של גגון-נוע יצירתי… בקיצור, התייעץ שוב עם המוסכניק שלך.