אברקדברה

להלן פרקים סודיים מחייו של הקשיש המורשה

קרקוב, פולין, בית היתומים היהודי. אני בן 16 בערך, חוזר מבית הספר, ומנהל המעון, גוֹסְטִינְסְקִי, דורש ממני לגשת מיד למשרדו משום שמחכה שם מישהו חשוב מוורשה. "לך אליו מיד", ביקש.

אני דופק בדלת, נכנס, ומגלה שממשרדו של המנהל נעלמו הכיסאות לאורחים, כך שאני עומד מול האדם הזר היושב מאחורי השולחן. הווילונות מוגפים עד חצי חושך. אווירה תיאטרלית כזו, ספק אינטימית ספק דרמטית-משפילה.

אני רואה בקושי את פניו של האיש, השואל לשמי. אני נותן לו את פרטיי והוא מציג את עצמו כפֶלְהֵנְדְלֶר, ללא שם פרטי, ומוסיף שהוא חבר הוועדה המרכזית ליהודי פולין. "באתי הנה לשוחח עם נערים על מעשיהם", הסביר, ואני התחלתי לדאוג על מה הוא עומד לחקור אותי. ידידתי תמרה, שיצאה מחדר זה לפניי, בכתה.

"מה איתך?", שאל האיש, ושמע שאני לומד בבית הספר לאמנויות, נוסע באופני מרוצים במועדון 'גוורדיה' וטס בדאונים. לשאלתו "מה תעשה אחרי הבגרויות?" עניתי שברצוני להמשיך בלימודי ציור באקדמיה, אם רק אעבור את המבחן.

האיש: "זה הכול?"

אני: "כן".

הוא: "אין לך רעיונות אחרים? שאיפות כלשהן? תוכניות לעתיד?"

אני: "חלומי הוא לקבל אופניים איטלקיים, בֶּנֶטוֹ, שהמועדון שלי מחלק בין רוכבים בעלי יכולת לנצח. בקטע של הדאונים אני מתכוון לזכות בכפתור כחול בעל שלושה שחפים, אם רק אצליח לצבור שעה נטו באוויר".

"שני שחפים קיבלתי כבר", הוספתי בגאווה, ולפתע הדליק האיש פנס חזק שהיה מונח על השולחן כשהוא מכוּוָן היישר אל עיניי. הייתי משועשע למדי משום שזה הזכיר לי קטעים של חקירות בקולנוע. לא ציפיתי שחוויה כזו תיפול עליי. הרי לא הביאו אותי לפני האיש מתוך תא חשוך בבית האסורים, אלא באתי לעמוד מולו בעצמי. האם בגלל זה תמרה בכתה?

"זה הכול?", הִקשה שוב, ועניתי שכן, זה הכול.

הוא: "אינך מסתיר משהו?"

אני: "אינני מסתיר דבר. מה יש לי להסתיר?"

האיש: "אם אני אתפוס אותך על שקר, זה יהיה סופך. אתה תעוף מבית הספר, תעוף מהאופניים ומהדאונים, ובוודאי לא תגיע לאקדמיה. המפלגה תוודא שתיזרק גם מבית היתומים. יש לי סמכות לבצע זאת מיד".

אני: "כדי לקושש קצת כסף כיס, אני וחבריי ללימודים יוצרים תפאורות לכנסים למיניהם, ועוזרים לבעלי חנויות בעיצוב חלונות הראווה. עוד חטאים אינני זוכר", חתמתי את דבריי באותן מילים שילד גוי אומר בווידוי אצל הכומר, בציפייה לעונש שיוטל עליו.

אך האיש לא חייך אלא המשיך בחקירה: "מה אתה חושב? למה באתי לקרקוב לדבר איתכם?", הטיח.

אני: "אין לי מושג. אולי הוועדה המרכזית ליהודי פולין מכינה איזו מלגה לנערים מצטיינים בקהילה או משהו?"

האיש הלם באגרופו בשולחן. "המפלגה שלחה אותי לבדוק אם נערים מבית יתומים זה מתכוונים לעזוב את פולין ולנסוע לישראל", סינן. הוא קם. נעמד מולי. כמעט תקע בפניי את אצבעו המצביעה לעברי. רק כעת גיליתי שהאיש נמוך קומה ושפניו גולפו בזעם.

"אז מה איתך?!", צעק מקרוב, רק השולחן של גוסטינסקי מפריד בינינו. "אולי תספר סוף סוף? אתה מתכוון לברוח לפלשתינה הארורה?"

אני: "מה פתאום? מי סיפר לך שטויות אלה?"

האיש התיישב חזרה בכיסאו, הרים מהרצפה תיק עור, הוציא ממנו צרור מכתבים, הניח אותם על השולחן וכיוון אליהם את הפנס. בתוך שלולית האור קיבלו המעטפות ובולי הדואר מראה הרה-גורל, כאילו היו שייכים לַציור 'שיעור האנטומיה' של רמברנדט. אני מביט במעטפות ומזהה אותן. אלה הם המכתבים שלי לאחותי, אירנה.

"יש פה מכתבים שלך לאחותך בגדנסק, ומכתבים שלה אליך", הודיע לי פלהנדלר בסיפוק. "אתם, תחת שם המשפחה הבדוי 'אדלר', מתכוונים לבקש ממשרד הפנים אישור נסיעה לישראל".

"מהיכן השגת את המכתבים האלה?", הופתעתי ושלחתי יד למעטפות, אך האיש משך אותן אליו והניח עליהן אקדח רוסי TT מָשָל היה מחזיק ניירות משרדי. "אל תנסה את זה שוב", איים, והבהיר לי בקול נמוך שאמנם משרד הפנים הפולני, שיש לו קשרים עם הוועדה המרכזית ליהודים, ייענה לבקשתנו בשלילה – אך בכל זאת בריא יותר למשוך חזרה את הפנייה אליו.

"חוץ מזה", הוסיף, "שיקרת לי. לא אשכח את זה, ודע שאנו נעשה הכול כדי להעניש אותך כהוגן. אתה יכול ללכת עכשיו", אמר.

עניתי שגם אני לא אשכח את המפגש בינינו, והלכתי.

פגישה מטלטלת

אחר כך התגלגלו השנים, עד כי בחודש מארס 1968 המפורסם פַּרָץ גל אנטישמיות, כמעט פוגרום, ששלח אל מחוץ לגבולות פולין אלפי יהודים. את גן-העדן הקומוניסטי עזבו הן חברי המפלגה, שהפנתה אליהם את גבה, והן יהודים שאינם שייכים למפלגה, כמוני. אנו הטובים ואנו הרעים ישבנו בווינה על המזוודות בתחנת המעבר 'שֶנָאוּ' וחיכינו לעלייה.

וינה של אז לא הייתה דומה לעיר מהספר 'האדם השלישי' של גראהם גרין. הייתה זו כבר עיר אירופית הדורה, עיר אורות ביחס לוורשה, ואנו החמצנו בה כמה טיסות ארצה משום שחיכינו לסרטים שלי, אשר ידידיי משגרירות צרפת בוורשה היו מבריחים אליי במזוודות הדיפלומטיות שלהם, מדי כמה ימים סרט אחד או שניים. בין הסרטים שחולצו היו 'ולס לבן', 'תאונה' ו'בית העלמין רֶמוּ'.

במתחם 'שנאו' חיכינו גם לחיפושית, שידידתנו ברברה, עיתונאית העובדת ברדיו 'אירופה החופשית', הייתה אמורה לקנות בשבילנו במינכן. החלטנו לבוא ארצה מצוידים באוטו לאחר שעובדת סוכנות צעירה הלשינה לנו בסוד שבארץ ישראל מחירי המכוניות תלויים בשמיים, ורוב האזרחים, גם המבוססים יחסית כמו משפחתה, הולכים ברגל או נוסעים בתחבורה הציבורית. "תקנו כאן בווינה גם בגדים ונעליים", לחשה באוזנינו בחורה אצילה זו. נציגים אחרים של הסוכנות שיקרו חלק שישראל של סוף שנות ה-60, אחרי ניצחון ששת הימים, היא "ארץ חלב ודבש, כמו אמריקה, ולא חסר בה כלום".

בתום מלחמת העולם השנייה מגיע הסופר האמריקני הולי מרטינס לווינה החשוכה כדי להתחקות אחר גורל חברו (בגילומו של אורסון וולס). מתוך הסרט 'האדם השלישי' בבימויו של קרול ריד, 1949. אגב, אחד הספרים המעטים שלקחתי איתי לדרך בעוזבנו את פולין בואכה ציון (ואשר היה איתי בווינה) הוא 'האדם השלישי' מאת גראהם גרין. הסיבה: גרין, יחד עם קורציו מָלָפַּרְטֶה, היו המורים שלי לכתיבה   

אז אנו ממתינים ב'שנאו', ויום אחד אני רואה קבוצה חדשה של יהודים שמגיעים מוורשה וביניהם, לא ייאמן, מסתובב פלהנדלר זה, האיש שחקר אותי בבית היתומים. לא יכולתי לגשת אליו כי המנוול היה מוקף פקידי סוכנות, כך שרק למחרת התנפלתי עליו כהוגן.

הצמדתי אותו לקיר וטלטלתי את כתפיו. "איפה האקדח שלך עכשיו, חתיכת חלאה?", לעגתי אל אוזניו. "איפה המפלגה האלימה שלך והאיומים לגמור לי את החיים? מה, אתה כבר לא עושה הכול כדי שאזרק מכל מקום אפשרי ו'אמות ברעב למרגלות הגדר', כמו שהבטחת לי?". בין כל משפט ומשפט כיבדתי את פלהנדלר בסטירה חינוכית קטנה.

"איפה המכתבים שגנבת לנו, פוליטרוק עלוב אחד? סע, סע ארצה. אני אמצא אותך שם ולא ארפה ממך עד שתיענש", צעקתי, עד שהגיעו אנשים וביקשו שאניח לו. "למה אנו, היהודים, מוכרחים תמיד להתווכח?", ביקשו שאירגע.

ואילו אשתי לקחה אותי הצִדה והאירה את אוזני שטעיתי. "האיש שטלטלת הוא לא פלהנדלר שראינו אתמול אלא יהודי נמוך ורזה אחר, בשם ויין, היסטוריון שעבד במכון היהודי בוורשה, כך אמרו לי".

"אז מדוע", שאלתי אותה, "ויין זה לא התנגד להתקפה שלי? מדוע הוא לא ניסה להשתחרר מלפיתתי ועשה פרצוף אשם?"

"אולי גם לו יש פגם בביוגרפיה, איזשהו שֶרֶץ בעברו הקומוניסטי", הציעה רעייתי אפשרות תיאורטית בלתי מופרכת.

אפילוג

זמן לא רב אחרי הגיענו ארצה עקבתי עדיין אחר פלהנדלר. אנשים טובים גילו לי שהוא עובד בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן. רציתי לכבד אותו בביקור פתע, אך ויתרתי על התענוג משום שהייתי עסוק בתערוכת ציורים שהצגתי בביתנו בירושלים, כמו גם בניסיון להמשיך את עיסוקי בתעשיית הקולנוע – העברית לשם השינוי. לצורך כך קיימתי כמה פגישות עם מרגוט קלאוזנר, בעלת אולפני הרצליה, ועם יגאל אפרתי, ראש מכון הסרטים הממשלתי. פגישות מבוזבזות שלא הובילו לכלום.

ואחר כך שכחתי את פלהנדלר סופית כאשר התחלתי לעבוד בבניין הטלוויזיה רוממה, ואת שעות הפנאי השקעתי בישיבה בקפה טעמון, אצל מרדכי קופף, שם למדתי על הארץ ועל תושביה את רוב הדברים שהייתי צריך לדעת.

ובאשר למר ויין המסכן, שבווינה חטף ממני מנה שלא כדין, פגשתי אותו שוב בקריית-היובל, שם היינו שכנים. ויין סניור עבד ב'יד ושם', ובהזדמנות הראשונה הסברתי לו בגילוי לב על התקרית המביכה בווינה, תוצאה של טעות בזיהוי. הוא סלח לי, וכדי לפייס אותו סופית עזרנו לבנו, יוסי, "בטלן שמנגן כל היום על גיטרה ושותה", כתלונת אביו – להצטרף לענף ההפקות.

תורת המספרים הטבעיים

אינני מוחק מספרי טלפון של נפשות שאינן עוד. את הרשימה הארוכה של דמויות יקרות אלה פותחים יורם קניוק, יורם ברונובסקי, כריסטופר קומדה, יעקב לנדאו, טל שביט ובוודאי אחותי אירנה. הייתי רוצה להמשיך איתם שיחות שלא נגמרו או קיבלו כיווני ראות חדשים.

לוּ היה לי מספר הטלפון של מר ויין, הייתי מתקשר אליו כדי למסור לו שבנו התגלה כיוצר בעל כישרון בלתי מצוי.

לעמוד מול הפיתוי: הקשיש המורשה היה מאושר בבווארית Z3M שלו, הבנויה כמו להזמנתו – עד שלקחתי אותה למסלול, שם, בנסיעה עד גבול יכולתה, היא דרשה קפיצים קצרים יותר ובולמי זעזועים קשיחים בילשטיין B8. בשקט-שקט, כדי שהלגה לא תשמע, התחרטתי שקניתי אותה במקום להביא הביתה את אחותה השחורה. המועמדת הייתה חזקה מהלגה ב-120 כ"ס (450 במקום 331), היו לה מתלים קשיחים ונמוכים, לוח מחוונים מיוחד, כלוב בטיחות ומושב מרוצים גזעיים.

אחר כך הגיעה ההתפכחות. מה הקשיש המורשה היה עושה עם Z3M שחורה זו, המיועדת למרוצים, חוץ מליהנות מיתרונותיה על מסלול פעם-פעמיים בשנה? הרי לנסיעה יומיומית גברת זו אינה מתאימה. היא בולסת דלק, רועשת, והכנף הענקית המוצמדת לאחוריה הייתה מזמינה כל נהג חולף-אורח להתחרות בה. מזל שהיא נשארה רק בתצלומים.

הפסיכולוגית שלי, הלגה, מצטלמת כאן ברקע צהוב  

 טיפ טיפה

האם נשקפת סכנה מהמשקפיים ברגע שנפתחת כרית אויר?

נהג מספר: "עברתי תאונה חזיתית עם פנס רחוב. נסעתי במשקפיים. הכרית התפוצצה, וכשחזרתי לעצמי לא הצלחתי למצוא את המשקפיים. הם היו זרוקים על המושב האחורי. אין לי מושג איך הם הגיעו לשם, אך לי ולמשקפיים לא קרה דבר. אני ממשיך להשתמש בהם בנהיגה עד היום".

נהגת: "הי. הייתה לי תאונה. דפקתי איזו מכונית ועוד אחת, כך שלא משתלם כבר לתקן את מכוניתי. שתי כריות האוויר נפתחו. היו לי באותו רגע משקפיים על הפנים ושום דבר לא קרה. אפילו לא שריטה. אבל כל הפנים והראש כאבו לי מהמפגש האלים עם הכרית. אני חושבת שהכריות, בלי קשר אם יש לך משקפיים או לא, עלולות לפצוע. ויולה".

נהג: "ראיתי כל מיני מקרים והגעתי למסקנה שכרית אוויר 'נורֵית' מלמטה, ביחס לראש הנהג, כך שהכוחות הכי חזקים מופעלים על הסנטר והאף. שנית, כרית האוויר, אף שהיא 'נורֵית' במהירות גבוהה, אינה גורמת לניפוץ הזגוגיות. עוצמת החבטה גבוהה אמנם, אך הלחיצה – לא. חומרים שבירים מתנפצים לא בגלל כוח חזק אלא מהלחיצה. תטיחו, למשל, את המשקפיים על מזרן או ספה, ואחר כך תטיחו אותם באותה עוצמה במשענת הכיסא, וזה יהיה סופם".

נהג אחר: "בהתנגשות שהייתה לגולף שלי עם עץ הכרית לא התנפחה, כי היא לא הייתה. את המשקפיים מצאתי ליד השמשה הקדמית. הם היו שלמים. דווקא כשהגעתי הביתה דרכתי עליהם על הרצפה ליד המיטה. מִזה הם כבר לא יצאו".

שואלים את אדוארד

מיכאל פרג'ון, אפרת: ברשותי פורד פוקוס 2013 בעלת מנוע 1.6 ליטרים. הרכב עבר 60 אלף ק"מ ותיבת ההילוכים שלו בעייתית מאוד (הורדה יזומה של הילוך, שילוב מאוחר של הילוך וכו'). כל הטיפולים במוסכים המורשים לא הועילו. ביקשתי לבצע איפוס של מחשב הרכב, אך ללא הועיל. אשמח לקבל קישור או את שמו של התוסף לתיבת ההילוכים שעליו אתה ממליץ.

תשובה: המלצתי על תוסף XADO משום שהוא מחולל לעתים נפלאות במקרים שהסיבה לתקלה בגיר היא מכנית. אך חוששני שבמקרה של פוקוס שלך, הפיקוד האלקטרוני בגיר הוא האשם. במקום לחפש פתרון במוסכים של פורד – כל שכן אם תקופת האחריות נגמרה – כדאי אולי לפנות למכון המתמחה בתיקון תיבות הילוכים אוטומטיות.

אבא גוריון: האם כרית האוויר מסוכנת למרכיב משקפיים?

תשובה: שום גורם מוסמך – משרד התחבורה, יבואנים או אופטיקאים – לא יענה לשאלתך באופן חד-משמעי. אפשר למצוא עידוד מסוים בעובדה שלא התפרסמו מקרים שבהם היפתחות הכרית גרמה להיפצעותו של מרכיב משקפיים. ידידתי פ' מירושלים העידה כי בתאונה שעברה לאחרונה, כריות האויר העיפו את משקפי הראיה שלה ואף עיקמו את אחד המוטות. אגב, נושא זה זוכה כבר זמן רב בהתייחסות רחבה בפורומים אינטרנטיים. מהדיונים שם אפשר ללמוד שלנהג מוטב לבחור מסגרת משקפיים עשוית פלסטיק, ולהימנע ממסגרות מתכת בעלות חלקים חדים. ציטטות נבחרות מהפורומים יתארחו היום ב'טיפ טיפה'.