דו-הקיום הסודי שלי

אומרים שאסור לאפשר למקלדת להודות במעשים פסולים, בלתי חינוכיים – בדיוק מה שאני עומד לעשות

זמן רב עקבתי אחר סייד קשוע, החמור הערבי של שוקן. קשוע רכש את סקרנותי בהיותו שרוף על דו-קיום, שממנו הוא עשה פילוסופיה, פולחן אישיות, אמנות וביזנס. עד שנשבר לו, ארז מזוודות, וכעת הוא מחכה אתן למטוס לשיקאגו.

אך זולת התבטאות רהוטה בעברית, אין שום חידוש באכזבתו של קשוע, המהווה רק שחזור של החלטתו של ג'ורג', פחח וצבע תושב בית-ג'אלה לשעבר. גם לג'ורג' היו אותן אמונות שבלבלו את קשוע 40 שנה אחר כך, וגם ג'ורג' חטף מפח-נפש והיגר עם משפחתו לחו"ל כדי "להרחיק את ילדיי מהסתבכויות אפשריות", כפי שהסביר בשיחה האחרונה בינינו.

בעוד רגע אגייס מילים חמות כדי להציל את ג'ורג' מהשכחה.

טקס הדלקת האינצ'ים

אלא שבינתיים, בגלל כל הבלגן עם טילי חמאס, נתתי את זכות הדיבור למקלט הטלוויזיה, שבימים כתיקונם מסכו ורמקוליו מנמנמים תחת סדין אבק ומתעוררים רק פעם בשבועיים, לכבוד מרוצי פורמולה 1.

המקלט הגיב לפקודה הוט/אדום/TV/אדום/TV/FAV+ ושוב הוט. היו ימים שכדי להדליק טלוויזיה די היה בכפתור אחד, ולמכוניתנו די היה בהגה, מוט הילוכים ושלוש דוושות. בימינו המודרניים הגענו לאבסורד: העזרה האלקטרונית פוטרת את הנהג מהחובה לחשוב, ונוטעת בו אילן-סרק של אווירת בטיחות.

אז כל האינצ'ים הצבעוניים נדלקו, ואני פניתי לשלט ב"תכין לי בבקשה מידע על מצב הטילים", והסתבכתי. שהרי מערוץ רוממה אני שומר מרחק – כולם יודעים מדוע – ועוד בגלל הסגנון שלהם, ספק כפרי ספק פרובינציאלי, המתבטא בתפאורה, בטקסטים, בלבוש, בפרצופים הרוממאיים ובאיפורם.

גם מערוץ 10 הסתלקתי, בגלל הדיווחים המוגזמים, שנראים לי כריצה אחר הרייטינג האבוד – רק שכעת יש להם עילה, המצב הביטחוני.

סיבה נוספת להסתלקותי מערוץ 10 היא חיסולו האזרחי של ידידי עמנואל רוזן, קורבן של ברקודות פמיניסטיות. חיכיתי שמנכ"ל הערוץ רפי גינת, גם הוא ידיד שלי לשעבר, יחזיר את רוזן לתפקידו ב-10. הרי גם גינת סבל ממטח של האשמות סרק בגלל טעות של המערכת ואצבע קלה על ההדק, שבעטיין הוא נעצר ונחקר.

כך שלא נותר לשלט הרחוק אלא להציע לי את ערוץ 2. ערוץ זה פיזר בשטח להקת בנות כפי שחקלאי זורה זרעים בתנועה רחבה, והציב באולפן את אהרל'ה, "סמל מין" לשעבר שקברניטי הערוץ הוציאו מהנפטלין, ואת אהוד יערי, המפחיד הורים וטף.

יערי רוכב סולו

תמיד מפתיע אותי לראות את יערי לבדו, להבדיל מהימים המאושרים של רוממה של שנות ה-70, שבהן זוג היערים, אהוד ורעייתו חוה, היו מלכי המזנון של הטלוויזיה הממלכתית. בין שולחנות הפורמייקה, על המדרגות ואף במעלית הם היו עונים על שאלות הרוממאים שהתעניינו בקניית מניות, תחום שהם נחשבו מומחים בו.

גם אני פניתי ליערים ושאלתי אותם על מניית 'ירדן', אשר פקיד בנק המליץ לי עליה בחום כאפיק סביר לשמור בו על שווי חסכונותיי. "מה אתם חושבים על מניית 'ירדן'?", התעניינתי, אך היערים רק פרצו בצחוק, החוו בידם תנועת זלזול, סובבו את גבם והלכו.

אחד מחבריי הבמאים, אסל או גורן, אמר לי שבמקום לשאול את היערים על המניה, הייתי צריך להפקיד בידיהם את הסכום הנאה שברשותי וליהנות מגלגולו. מה שלמזלי לא עשיתי. הרי סביר לדמיין שאחרי קבלת חסכונותיי, גברת חוה הייתה מסוגלת לרוצץ את גולגולתי במקום את גולגולתה של התיירת מלה מלבסקי – שעל גופתה עוד עלתה יערי בגלגליה של פורד אסקורט משפחתית שוב ושוב.

הירדן ייסוב קדימה

"צוחק מי שצוחק אחרון", אמרתי לאשתי כאשר מניית 'ירדן' עלתה ב-200 אחוזים ואחר כך ב-400 אחוזים, מה שאִפשר לנו לטייל על גלגלים בארץ ובחו"ל, ולגדל ברחביה כמה אלפות רומיאו יד שנייה.

מחמאה במקום המחאה

אבל לזוג חוה ואהוד היה גם תפקיד חיובי. כי לפי חבריי הבמאים ג'קי, יעקב ואיתן, היערים הם אשר גילו את ג'ורג', הפחח הקוסם תושב בית-ג'אלה, שהרוממאים בעלי המכוניות רצו אליו כמו למשיח.

הבמאים בקומה ארבע התפלאו שעוד לא הייתי אצל ג'ורג'. "הוא אוהב לעבוד איתנו", המליצו על הערבי המסתורי, "אשף" בענייני פח וצבע, עד שגם אני נסעתי אליו.

"סיפרו לי עליך", אמר ג'ורג', צבע לי כנף של אלפא ג'ולייטה ספיידר ועוד משהו, ופער עיניים תמהות כאשר שאלתי כמה אני חייב לו. "אתה מתכוון לשלם לי?", התפלא.

התיישבנו, שתינו קפה בצל עצי הזית בגינתו, ושמעתי מג'ורג' סיפור לא ייאמן. התגלה שעמיתיי לטלוויזיה רוממה מסתפקים ב"תודה" ובחיוכים ולא משלמים לו על עבודותיו. מילא, סיפר לי ג'ורג' במבוכה, לוּ היה מדובר בשטויות – מכה פה, שריטה שם. אלא שהם מסתלקים גם אחרי פחחות רצינית וצבע כללי. רק לפעמים, סיפר, הם משאירים משהו סמלי על החשבון, או איזה צ'ק דחוי לסוף העולם, ועוד בלי כיסוי.

אני אטפל בזה, הבטחתי לג'ורג', ופניתי לאהוד ורעייתו חוה.

שיגיד תודה שאנחנו באים

– "ד"ש מג'ורג'", אמרתי לבני הזוג יערי, "הוא מזכיר לכם איזה חוב".

– "שקודם כל ישלח לי קבלה", ענה הכתב ברוגז. "בלי קבלה לא נשלם אגורה!", הכריז.

נסעתי לבית-ג'אלה וחזרתי עם הקבלה של ג'ורג'. "הנה הקבלה", אמרתי ליערי ורעייתו. אלא שהזוג סירב לקחת את המעטפה, ועוד פתח בצעקה שנשמעה בכל המזנון שהתשלום לג'ורג' זה עניין פרטי שלהם, טענו בצדק.

וחבריי הבמאים, שהיו עדים למבוכתי, התגייסו כדי להסביר לי שיחסיהם עם ג'ורג' נושאים אופי מיוחד. "הערבי הזה גאה לעבוד איתנו!", אמרו. "כל ערב הוא צופה בנו על המסך. זה כבוד בשבילו. כל הכפר רואה אותנו מגיעים אליו, מתחבקים איתו ומשאירים לו את רכבם".

מודה – ועוזב

החזרתי את הקבלה לג'ורג'. "ייתכן", אמרתי לו, "שהדרעק הזה יבוא אליך עם כסף כי איימתי עליו".

אך הפחח רק חייך ולימד אותי שלפי חוקי הים התיכון שהתפתחו ביניהם, הנסיך מרוממה לא חייב לו כלום כי הוא שילם על התיקון במילה "שוקראן".

תיאבון גורר עוון

בכל אופן, הידידות עם ג'ורג' עזרה לי כאשר הפכתי לבעלים של פיאט 850 שטייר, שהחזקתי בה ללא אפשרות לספק את תאבונו של המכס. מבלי לשלם את הכופר, לא ניתן היה להחליף את לוחיות הרישוי האוסטריות בצהובות.

מה אני אעשה? שברתי את ראשי, וניסיתי לדמיין איזה פתרון היה מוצא אבא שלי, שלפני שנסגרנו בגטו היו לו רעיונות מבריקים בעסקיו. למשל, לנוכח הסכנה שהאנטישמים המשתוללים ברחובות ינפצו את חלונות הראווה הענקיים של חנויותיו במרכז ורשה, לקח אבא שותף פולני מדומה, מה שאפשר לו לתלות מעל החנויות את השלט "הֵרוֹנִים קוֹסְטְקָה ושות'", שם פולני מובהק, בעוד הוא עצמו היה רק השות'.

כך נזכרתי בעצב והוגעתי שוב את ראשי, עד שקמתי פתאום וצעקתי "אאוריקה!". איך לא הגעתי לזה קודם, טמבל כמוני? הרי גיליתי כבר שבמרחב הציוני נמצאת התרבות המוטורית בחיתוליה, ועוד בחיבוק הבירוקרטיה, כך שהמקומיים עוד לא למדו תרגילי הגנה בסיסיים אשר כמותם יונק כל גוי עם חלב אמו.

לקח לי יומיים-שלושה עד שמצאתי פיאט 850 אחרי תאונה, הרוסה קומפלט.

במותה ציוותה את החיים

"השארתי אותה לרגע בחניה וזה מה שעשו לי", סיפר בעליה של ה-850 ומכר לי את הגרוטאה בגרושים. הזמנתי משאית והבאתי את גוויית הפיאט אל ג'ורג', וכך, תוך כמה שעות, שטייר שלי קיבלה מספרי שלדה כשרים למהדרין ומספרי מנוע חדשים.

שטייר חזרה מבית-ג'אלה לא רק עם לוחיות רישוי צהובות אלא גם עם ניירות אמיתיים, טובים פי אלף מהתעודות המזויפות שהשתמשתי בהן בחלק הארי של ורשה לאחר בריחתי מהגטו.

"נשאר לך רק לקבל את אישור משרד הרישוי להחלפת הצבע לאדום", הציע לי ג'ורג'.

המתיחה הגדולה

ב-1974 מכרתי את אופל ג'י-טי והתחלתי רומן עם אלפות רומיאו, ששיבשו את רוחי ונפשי. את כולן הייתי מביא לג'ורג' לפחחות וצבע. השיא היה כאשר קניתי בתל-אביב אלפא ג'וניור ג'י-טי 1.6 חדשה כמעט, אלא כבר טוטאל-לוסט, מרוסקת כולה, שאורכה הצטמצם לפחות משלושה מטרים.

רציתי רק לפרק ממנה את המנוע והגיר, אך ג'ורג' עשה לי הפתעה וחידש אותה. כדי להחזיר את אלפא ג'וניור לגודלה המקורי הוא בנה מכשירי מתיחה מיוחדים, וכדי לשחזר אותה השתמש בחלקים שהוא שיפץ או ייצר בעצמו. "רק את השמשות קניתי לה", התגאה ג'ורג'.

הוא עבד ביסודיות כזו, עד כי שנתיים-שלוש לאחר מכן, האנשים שהגיעו לקנות ממני את אלפא ג'י-טי זו לא האמינו לאזהרותיי שהיא עברה גלגולים, סאלטות והתפרקות כאשר נפלה לתהום בסיבוב שורש.

שי פרידה

לפני שעזבנו את ירושלים לטובת תל-אביב, הבאנו לג'ורג' את שטייר. "קח אותה מתנה", אמרתי. "לא נראה לי מוסרי למכור למישהו מכונית מזויפת", וג'ורג' אמר שהוא מבין את זה.

"יהיה לה טוב אצלי", הבטיח.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

שנה אחר כך ג'ורג' צלצל אליי להגיד שלום, סיפר שהוא עומד להגר עם משפחתו לאוסטרליה "לקרובים שיושבים שם". החלטה דומה לזו קיבל כעבור 40 שנה חמורו הערבי של שוקן. אלא שמֵסייד קשוע ומסיפור הפרדה ההיסטרי שלו אכפת לי כקליפת השום. אני מצטער רק על ג'ורג', פחח מוכשר אשר כמותו כבר לא יהיה לי עד סוף חיי.

גם לא אזכה לשמוע מה קרה עם שטייר. האם פיאט מתוקית זו מצאה לפחות מקום קבורה על רמה בבית-ג'אלה, שהפכה עוינת כלפינו כפי שג'ורג' חזה?

טיפ טיפה

אותה כמות זעירה של פרנויה שאני ממליץ לנקוט במהלך הנהיגה כדי למנוע התנגשות, לוחשת לאוזניי שהעסקים המקומיים הם שעומדים מאחורי היעלמותם המוזרה מהשוק של 'מיישרי החשמל', אותם מטענים המאפשרים מילוי תקופתי של המצבר.

מילוי מיידי של המצבר כאשר המולטימטר חושף ירידה בכמות הוולטים מסוגל להאריך בכמה שנים יפות את חייו התקינים של המצבר – אך חרף זאת, המטענים החיוביים כל כך לא זכו אצלנו לפופולריות כמו באירופה!לא מייבאים אותם מחו"ל, שם הם נמכרים ב-15-60 אירו לדגמי ctek המתקדמים, הדואגים בעצמם למילוי המצבר ברגע שהוא מאבד מכוחו.

ולמה, לכל הרוחות, התעשייה המקומית שלנו לא מייצרת 'מיישרי חשמל', אביזר פשוט למדי?

מי בישראל לא רואה בעין יפה את האפשרות למלא את המצבר? האם יצרני המצברים ומייבאי המצברים ניצחו במלחמה שקטה שהם ניהלו בסתר נגד המטען הביתי – פריט מועיל וחסכוני כל כך לנהג הישראלי?

אם לא מוצאים מיישר חשמל על המדף, ניתן להביאו מחו"ל או להזמינו באינטרנט כדי לא ליפול טרף לבעלי העניין. הנה דוגמה: המצבר המותקן באלפא 33 Ei שברשותי, השייך לגזע המצברים מהמדף התחתון וניחן, בהתאם, באחריות קצרה – עובד כבר ארבע שנים, ולהערכתי הזהירה הוא יעבוד עוד שנתיים-שלוש, חרף הפסקות ארוכות בשימוש ברכב. אני לא מוסיף לו מים מזוקקים כי הוא אינו מאפשר זאת, אך לפני טיסה לחו"ל אני מחבר אותו למטען לשעתיים-שלוש, גם אם צג המולטימטר מצביע על 12.5 וולטים תקניים.

לפני כחצי מאה גיליתי תחת מכסה המנוע של יגואר E-Type שבה נהגתי בלונדון כי למצבר של הבריטית היפה מוצמד מאוורר קטן המצנן את המצבר ברגע ההתנעה ובמהלך הנסיעה. ודאי שלא התקנתי מאוורר מצבר באף מכונית, אך בכל זאת למדתי משהו מהדאגה של האנגלים, ועל כן, בימי הקיץ הלוהטים, אני שומר את המצבר במכוניותיי תחת 'כובע' פלסטיק או קרטון המגן בחניה על ראש המצבר מפני חום השמש

משפחת היונקים: המצברים של אלפא GTV, הונדה CRX וב-מ-וו Z3M קופה במילוי וולטים ביתי. מילוי המצבר מדי שלושה-ארבעה חודשים באמצעות מטען מסוגל לפטור אותנו מהצורך בהחלפת מצבר מדי שנתיים, כמקובל בארץ! אנו, ה'עדר' המקשיב לעצות 'מומחים', אשר אינם אלא כתבי חצר שמכרו את נפשם לאדונם או סתם טיפשים, למדנו להתחמש במצבר חדש בכל בעיית חשמל.
כאשר המנוע לא מתניע, רוב בעלי הרכב ממהרים להחליף את המצבר. באופן זה מוציאים מכיסינו מאות שקלים לטובת יצרני המצברים, לטובת יבואנים ממולחים המציפים את הארץ במצברים מתוצרת חו"ל, לטובת מוסכים וצוותים המגישים עזרה בדרך וגם לטובת חנויות אביזרי רכב. ברוב המקרים, המצבר שפירקנו מהרכב וזרקנו על המדרכה היה חוזר לתפקוד תקין, לוּ רק היה זוכה למילוי לילי עדין בחניה הביתית. עם שיבתו לחיים, היה המצבר המוטען מפגין את תודתו וכוחו במשך זמן רב

שואלים את אדוארד

מני, בתגובה ל'ימים בלי עפרה': כתבת בעצותיך לחזק באמצעות מטען את הוולטים והאמפרים במצברי ה"ללא טיפול" (ללא פקקי מים) המודרניים. באיזה מטען ביתי מדובר? איפה קונים מכשיר כזה? האם מטעינים אותם לחשמל ביתי רגיל? ואם מטען המצברים הוא כזה חסכוני ופשוט – מדוע לנהגים אין מטענים כאלה? אכן, מצבר חדש מחזיק אצלי מעבר לשנתיים, אבל אף פעם לא החזיק שש שנים (!). מעבר להוספת מים מזוקקים מדי כמה חודשים למצבר הזקוק לכך, איך עוד ניתן לשמור על המצבר?

תשובה: לכבודך, נושא זה זוכה להתייחסות מורחבת ב'טיפ טיפה' הנוכחי ובכיתוב התמונה הראשי.

גיל: במאזדה 5 שלי נדלקה נורית בצבע כתום. בדקתי בספר, ונאמר שם "בדוק מנוע". זה קרה מכיוון שנסעתי ממש עד סוף הדלק, כלומר עד הטיפות האחרונות, לצערי. במוסך הם איפסו את המחשב והמשכתי לנסוע עוד כחודש וחצי, ושוב נדלקה הנורה. בבדיקת מחשב נאמר לי שיש בעיה עם החיישן של האגזוז. אמרו לי למלא דלק 98, ולראות אם המנורה תידלק שוב. האם כדאי לחכות או להחליף את החיישן במיידי? האם יש לך עצה נוספת מה לבדוק?

תשובה: לא ציינת כמה פרטים חיוניים: 1. מאיזו שנת ייצור המאזדה. 2. מה הקילומטראז'. 3. האם הוחלף אי-פעם מסנן הדלק? באופן עקרוני, חיישן למדא מסוגל להחזיק לא הרבה מעבר ל-100 אלף ק"מ. במקרים בודדים חיישנים אלה שורדים מעבר לכך – תלוי בתנאי העבודה שלהם. הוא הדין, פחות או יותר, גם לגבי מסנן הדלק.

במקומך, הייתי מאמץ את הנחיות המוסך שלך ועוקב אחר מצב הנורית, כי ייתכן שהחיישן יתאושש ויחסוך לך הוצאה כספית על חיישן חדש. כנראה, המוסכניק חושש שהשתמשת בדלק מטיב ירוד (מהול, מזוהם או מזויף) – מה שהוציא את חיישן הלמדא מדעתו.

בכל אופן, נסיעה במשך פרק זמן קצר בנורה דולקת לא אמורה להזיק למכונית – זולת השפעה על צריכת הדלק, במקרה שהחיישן המורד חדל לדאוג ליחס נאות בין דלק ואוויר.