טיפול עצמי בטראומה

נראה שכוחות העולם התגייסו בצו 8 כדי למחוק את החיוך האחרון מפרצופו של הקשיש המורשה. למזלו של הזקן, נשארו איתו כוחות סוסים מכניים. כאלף כ"ס ועוד קצת

הכול השתנה במשך השנים, הרבה נמחק – ורק שתי דמויות מהעבר לא מפסיקות לאותת בחצר החשוכה של זיכרוני. אני רואה בהן את מוריי ורבותיי: הסופר האיטלקי קורציו מלפרטה, פילוסוף, לוחם מוסר וידען באמנות ששימש כתב צבאי במלחמת העולם השנייה; והסופר היהודי הדגול איזאק באבל, רב-סמל בגדוד הפרשים הבולשביקים, שלקח חלק בקרבות הצבא האדום נגד הפולנים בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

אמנם שני מוריי ורבותיי אלו לא נפגשו מעולם, אך בכל זאת מקשרת ביניהם העובדה שגם באבל וגם מלפרטה, ברשימות שהם הביאו מהחזית, תיארו בצורה מזעזעת את גורלם הטרגי, את ייסוריהם, את פציעותיהם ואת מותם של הסוסים ששירתו את בני האדם במלחמות המאה ה-20.

מלפרטה ובאבל היו מסוגלים לראות גוויות בני אדם – אך התקשו לעמוד בחיזיון של גופות סוסים שרוטשו במלחמות לא-להם.

הגיהנום שקפא

על דפי ספרו 'קאפוט' מתאר מלפרטה את דרמת הסוסים שגויסו למלחמה האכזרית כדי לסחוב את תותחי הצבא הרוסי הלוחם בחזית הפינית. ואז, לפני מעל חמישים שנה, כאשר נתקלתי לראשונה בפרוזה של מלפרטה, גיליתי את תיאוריו מְסַמְרֵי הנפש – והבנתי שהם חזקים יותר מהגיהנום של דאנטה ומסרטי הקולנוע המפחידים ביותר.

כמו הסיפור על אגם לאדוֹגָה, על השרפה הענקית שפרצה ביער הסמוך אליו, על הלחימה המטורפת בתוך העשן הסמיך ועל בריחת מאות סוסים אחוזי פאניקה שחיפשו הצלה מהאש במי האגם. חלק מסוסים אלו מצאו את מותם עוד בדרך לאגם, ביער הבוער, ורבים מהם נפלו מהפגזים ומכדורי הרובים שהחיילים הפינים ירו אל תוך האש והעשן.

אני מספר את מלפרטה במילים שלי משום שאינני מרהיב לתרגם את המקור המזעזע, שיישאר בזיכרוני לתמיד. במיוחד הקטע שבו עדר הסוסים, רועדים מקור ומפחד, מוצא את עצמו על שפת האגם – לכוד בין מצולות המים שלפניו ובין קיר האש שמאחוריו. חלקם קפצו לאגם העמוק וניסו נואשות להעלות את ראשם מעל המים, ואחרים, מוצלפים בידי להבות האש, נעמדו לפני המים על רגליהם האחוריות, צונפים בבהלה ובוטשים בפרסותיהם, מבינים כי שום דרך הצלה לא מזומנת להם. ואז הפתיע אותם הכפור.

כי בלילה הגיעה רוח צפונית ממחוז מוּרְמאנְסְק, והייתה כמלאך שלפקודתו האדמה מתאבנת. שינויים בשיווי המשקל התרמי מסוגלים להפוך ימים, אגמים ונהרות לקרח טהור בן-רגע, וזה מה שקרה לאגם לאדוגה. נשיפת הקור הייתה כה עזה עד כי המים הקופאים השמיעו ויברציות קול של זכוכית מתנפצת.

למחרת, כאשר הגיעו לאגם הפטרולים הפיניים, פניהם מפויחים מהעשן, פוסעים בזהירות על אפר היער השרוף – נגלה לעיניהם מחזה בלהות: פני האגם נראו כעשויים שיש לבן ובתוכו היו נעוצים מאות ראשי סוסים, שנראו כאילו נערפו בגרזן של תליין. בעיניהם הפתוחות נותר עדיין רמץ מהאש הלבנה של האֵימה.

אחר כך הגיע החורף, ופני האגם לאדוגה היו אטומים ובוהקים כאילו קורצפו לכבוד משחק הוקי. ואז, בצהרי היום שאחרי הקרב, כאשר החורף הפיני האינסופי נשבר לרגע והשמיים שלחו אלומה מהוססת של אור, ירדו חייליו של הקולונל הפיני מ' אל האגם כדי להתיישב על ראשי הסוסים כפי שמתיישבים על סוסי עץ של קרוסלה.

ברשימתו, מתאר מלפרטה תמונה זו כאילו הייתה פרי דמיונו הפרוע של הצייר הפלמי מטורף-המכחול הרונימוס בּוֹש בן המאה ה-15. הרוח הנושבת בין שלדי העצים השרופים פיזמה אל הציור מוזיקה עצובה; ילדותית ובו-ובזמן קדמונית. תקליט הקרח היה מסתובב, והסוסים של קרוסלה מקברית זו דהרו לקצב המוזיקה. "הופה-לה!", צהלו החיילים.

רעמה לבנה: במבחני הקבלה לאקדמיה בקולנוע בלודז' נשאלתי על ידי פרופסור יז'י מייז'ייבסקי, צייר וקולנוען שבחלוף השנים התיידדנו, מה הביא אותי ללמוד קולנוע. "למה באת ללודז', במקום להישאר באקדמיה לציור בקרקוב?", התעניין.

עניתי שגרמו לזה 40 הדקות של הסרט הצרפתי 'הרעמה הלבנה' (Crin-Blanc), יצירת מופת של הבמאי אלברט לאמוריס. "האם לפרט יותר?", שאלתי.

"אין צורך", ענה מייז'ייבסקי, ראש צוות הקבלה לאקדמיה לקולנוע. "גם אני אוהב את הסרט", אמר.

אחרי כמה ימים, שאלה אותי מישהי בזכות מה התקבלתי לאחד מ-12 המקומות באקדמיה, שעליהם התחרו 600 מועמדים. "התקבלתי בזכות סרט צרפתי קצר", עניתי. "סרט על אהבתו של הילד פאלקו לסוס גאה שחי בחופשי בלהקת סוסי בר. הילד לא הסכים שסוס אציל זה יילכד בידי ציידי סוסים, שעמדו למכור אותו".

לא סיפרתי לה שסוף הסרט, כולל הקריינות והמוזיקה המלווה את התמונות, יודע לסחוט דמעות גם מעיניהם של צופים קשוחים – עוצמה רגשית שאפשר להיווכח בה גם חצי מאה מאוחר יותר, דרך יוטיוב

הם יורים גם בכוחות סוס

היום, בנוהל המודרני של מלחמות שנות האלפיים ואילך, סוסים כבר לא נופלים במלחמות, ואת ירושת גורלם הטרגי קיבלו מהם המכוניות.

וכפי שהזדעזעתי יחד עם מלפרטה ובאבל על גורל הסוסים, חבל לי כעת על כל חתיכת פח מנוקבת ברסיסי טילים או בצרורות כדורים. גורלה המר של מכונית תמימה, שנשרפה או נמעכה ללא עוול בכפה, מעציב משום שהיא ידידתו ומשרתתו הנאמנה של האדם.

מיגונית של נייר

"לוּ בימים טרופים אלה לא היה לי מקום לשמור את מכוניתי, הייתי מסדר לה מיגונית", אמרתי לילד של השכנים, ולא לתפארת הגוזמה. הרי לא הייתי חש בנוח לברוח לממ"ד בעוד מכוניתי נותרת ברחוב ללא הגנה – חוץ מנוכחותו של דף נייר הנושא את תפילת הדרך, פתק ישן השמור בצדו הימני של הדשבורד, בתא הכפפות.

אני זוכר את המפיק חיים אויזמן, ראש מחלקת הדת בתחנת הטלוויזיה רוממה. איש צדיק זה, שלא היה דומה לרוממאים וכמו נפל ביניהם מפלנטה אחרת, חימש אותי בתפילה זו כאשר הלכתי למלחמת יום כיפור, ואני התרגלתי להעביר את הדף הקטן ממכונית למכונית.

אם ארוץ לבקר את ארבע בנותיי, המחכות לאבא בארץ רחוקה, אקח את התפילה איתי, כי על הבווארית היא עוד לא שמרה.

"אתה שומר על התפילה הזו?", היה שואל אותי המפיק שלי אויזמן, אשר במחלקתו ביימתי לא מעט סרטים קצרים, ואני נהגתי להקניט אותו בסיפור טיפשי שבדיתי מלבי. "בסיבובי ים המלח", סיפרתי לו, "כאשר מכוניתי מחליקה, אני ממלמל את מילות התפילה שנתת לי – 'יהִי רָצוֹן מִלּפָנֶיךָ ה' אֱלוהינוּ ואֱלוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתַגִיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִּׂמְחָה וּלְשָּׁלוֹם ותחזירנו לביתנו לשלום', ואז מחווה צלב על החזה לכבודו של אלוהים אחר, שהכרתי לרגע אחרי בריחתי מהגטו", שיקרתי.

"א-קיש, גוי כמוך!", כעס עליי אויזמן אך חייך ביידיש.

חדר מוגן משלה

הבריחה לממ"ד תוך נטישת המכונית ברגעי סכנה לא מגיעה לידידת נפש זו, שהיא לא רק חפץ ניסיונות שלי באחזקה ובתרגילי הנהיגה אלא הרבה מעבר לכך. הרי היא מדברת איתי, מתנצלת אם הגזימה בשתיית דלק, ואני מבטיח לה שאחרי כל הבלגן אחליף נורות בפנסיה ל-Osram 100 ואט, ואפרק את בולמי הקוני שלה כדי להקשיחם, כלומר – אכוון אותם בחצי סיבוב.

"את חלק אינטגרלי מחיי", אני מזכיר לה. "חלל הפנים שלך הוא המקום היחידי שאני מרגיש בו בבית. אלייך אני בורח כדי לחשוב, כדי לרשום משהו בסתר וכדי לעשן".

ותאמר הפמיניסטית: החוצה!

אז נניח, באופן תיאורטי לגמרי, שאין לי מקום לשמור על מכוניתי בעונת הטילים, ואני נאלץ לסדר לה מיגונית עשוית בטון שצורתה וממדיה מאפשרים את אכסונה של אלפא. האם מעשה זה יגרום לכך שגברת עירית לינור, ההיא מגלי צה"ל, תצעק עליי בקולה הפמיניסטי ותאסור עליי להכניס את מכוניתי האהובה למרחב מוגן, כלומר – למיגונית שהכנתי?

האם בהסבר הלינורי המטופש אני אלמד שמכוניתי היא רק אביזר סטטוס המייצר CO2, שמכוניתי היא דבר שלילי הכרוך בסכנת נפשות והמפלט שלה רק פוגע בשלווה השכונתית? האם לינור זו תלמד אותי שמכוניתי היא חפץ לא ידידותי לסביבה, להבדיל מזוג רגליים בריאות או אופניים – אלא פריט עוין, דוחה ומפחיד ילדים?

רוע לב במסווה שנינות

אפשר לצפות מעירית לינור לדעה כזו על מכוניות, כי למדנו על דעתה כפי שסיפר עליה דליק ווליניץ, מאזין מושבע של גלי צה"ל. דליק אומר שלינור דרשה בתוכניתה לחוקק חוק האוסר להכניס כלבים למרחב מוגן משום שכלבים, לפי אותה גברת לינור, הם גדושי פשפשים, מסריחים, מלכלכים ומפחידים ילדים.

אין לי ספק כי ללינור, הדורשת מבעלי הכלבים להפקיר אותם לטילים, מגיעות מילים מסוימות מאוד. אך לא אכתוב אותן כאן בגלל שלוש סיבות: ראשית, בגלל כבוד הפונטים המודפסים; שנית, בגלל הג'נטלמניות הפולנית שלי כלפי המין היפה, גם כשהוא מכוער (נפשית) אשכרה; והסיבה השלישית שלא אכתוב מילה רעה על לינור היא רחמים. שהרי אולי לינור לא אוהבת כלבים משום שהיא יודעת שלכל כלב, אפילו עזוב ומורעב, יש זוג עיניים יפה משלה?

חוץ מזה, לרצף המילים בלועזית וביידיש שהייתי משתמש בו כדי להגדיר במחשבותיי את לינור ודומותיה – אין תרגום לעברית. בָּדוּק.

 שמעי נא, לינור, לב אזבסט עם מיקרופון

בהישמע הסירנות אני נכנס לממ"ד רק בגלל העובדה שבלעדיי, כלבי שייקה לא מוכן להיכנס לשם אף לדקה אחת. חוץ מזה דעי לך, עירית לינור, שבגללך מחוג הרדיו שלי, במכונית ובבית, לא יעצור עוד על התדר של גלי צה"ל.

*

הנה שני צילומים שנמצאו ברשת. מישהו זקוק לפרשנות נוספת?

טיפ טיפה

ההופעות של ירין שטרן, נהג מרוצים ישראלי צעיר, על הפודיום של תחרויות פורמולה 3 במסלולי יֶרֶז וסילברסטון, נפלו בין הכיסאות. הישגיו אינם מעניינים את כתבי התחבורה, העסוקים בהשבעת רצונם של אדוניהם היבואנים – ואינם כובשים גם את תשומת לבם של כתבי הספורט, שהספורט המוטורי אינו בראש מעייניהם.

וייתכן שהשתיקה לגבי ההתקדמות יוצאת הדופן של שטרן היא גם תוצאה של המצב הקריקטורלי אצלנו, שבו כתבי התחבורה שלנו, בלי בושה, נותנים לקוראיהם להבין שנהיגה ספורטיבית מקצועית היא לחם חוק שלהם, ורק שלהם. זוהי טענה תמוהה, שהרי לאף אחד מהקולגות שלי אין רכב חזק יותר ממשפחתית אוטומטית, וחלקם אף מסתדרים בלי שום רכב פרטי.

חוסר האמפתיה של המדיה לא מפריע לשטרן להמשיך ללכת בדרך שהתווה לעצמו. הוא החל באליפות קארטינג, בדיוק כמו אלופי פורמולה 1 נוכחיים כמו רוזברג, המילטון ופטל, וכמו אלו שבלטו על מסלולי הגרנד פרי בעבר כמו שומאכר וקוביצה. השתתפותו המוצלחת בפורמולה 3, ששטרן התברג אל הצמרת שלה בזכות הישגיו המרשימים, היא קרש קפיצה המאותת שהיעד של הבחור הישראלי הוא פורמולה 1.

אך גם בפורמולה 3 אין לזלזל, שהרי אין זו רק אליפות לצעירים שאפתנים אלא גם אקדמיה לטאלנטים. לצד הנהג הישראלי מתחרים נציגים מוכשרים ממדינות כמו איטליה, גרמניה, בריטניה וצרפת – כולן בעלות מסורת ארוכה בספורט המוטורי התחרותי. אנו, כמדינה שאין בה אפילו מסלול מרוצים בודד, יכולים לפחות להתגאות בהישגים של שטרן. שהרי עד עתה, אף נהג ישראלי לא זכה במעמד שאוחז בו שטרן הצעיר, שדגל ישראל קטן מתנוסס על סרבל המרוצים שלו בעומדו על הפודיום, בעוד צלילי 'התקווה' מתנגנים שוב במתחם המסלול.

אגב, טוראי ירין שטרן מצליח לשלב את השתתפותו בתחרויות עם שירות חובה בצה"ל. את המקום השלישי שבו זכה במסלול סילברסטון הוא הקדיש לחבריו ליחידה.

ירין שטרן: נהג מרוצים ישראלי מבטיח

שואלים את אדוארד

אברהם טל: יש לי לנצ'יה קאפא 2400 רגיל. הרכב מתניע בבוקר רגיל, אך אם נסעתי 10-20 דקות, הוא מסרב להתניע… רק אחרי ארבעה-חמישה ניסיונות ההתנעה מצליחה.

יש לציין כי אם נסעתי ואחרי כמה שעות צריך להתניע, אין בעיה. הבעיה היא שכעבור חצי שעה-שעה צריך כאמור לנסות ארבע-חמש פעמים.

תשובה: בין אינספור הסיבות לקשיי התנעה אפשר למצוא מצתים שלא הוחלפו או דורשים כיוון אלקטרודות, סתימה במערכת הדלק (מסנן דלק שלא הוחלף), סליל הסובל מחולשה, בריחת חשמל מחוטי הצתה שהזדקנו וקורוזיה בחיבורים. רוב התקלות הללו קלות לתיקון.

אך אין לזלזל בתקלות בקודן, באימובילייזר ואפילו בסתם חיבור רופף בסוויץ'. וכמובן, יש עוד אפשרות, נפוצה במכוניות בנות זמננו: תקלה בחיישן הקראנק, אותו רכיב המודיע למחשב הרכב על מיקום הבוכנות.

אגב, כאשר המכונית שהתחממה אינה מתניעה, נסה בזמן ההתנעה ללחוץ על דוושת הגז.

זרח ורדי, בתגובה לטיפ טיפה 884:
1. חיפשתי בגוגל מיישר זרם לרכב ולא מצאתי כלום.
2. גם לוּ היה לי, הרכב חונה בחניה משותפת בבניין, ואם אשאיר את המיישר בלילה ברכב, נראה לי שבבוקר לא יהיה שם לא מיישר ולא רכב כי האזעקה צריכה להיות סגורה.
3. אז כאלטרנטיבה, האם אפשר פעם בכמה חודשים להשאיר את הרכב מונע, ללא שום אורות, כדי למלא את המצבר? אם התשובה היא חיובית, כמה זמן להשאיר את המנוע דולק?

תשובה: 1, 2, 3: אפשר לפרק את המצבר מהרכב ולמלא אותו בבית במהלך הלילה. אפשר גם לחבר את מיישר הזרם, אם תשיג, לסגור את מכסה המנוע – ולהפעיל את האזעקה כאשר המיישר עובד (מה שאני עושה בדרך כלל). מנוע העובד בסיבובי סרק לא יספק את הציפייה שלך למילוי המצבר – משום שהאלטרנטור זקוק לטורים גבוהים לצורך משימה זו, וגם אז, תועלתו בפמפום הוולטים והאמפרים חלושה מדי. והנה התשובה לשאלה שהעלו כמה קוראים: את מיישר הזרם מכוונים לעשירית מכמות האמפרים של המצבר. כך למשל, אם המצבר הוא בעל 50 אמפר, יש לכוון את המיישר ל-5 אמפר.