קייאק לאהבה ישנה

אין מצב שהפגישה המקרית עם יאנק, חברי מלפני שבעה עשורי שנים, מפגש שקרה בצהרי 22 ביולי 2014 – הייתה רק טעות בזיהוי. מונולוג בזמן אמת

צרפתים רבים עמדו בשולי הכביש עם דגלים וצעקות עידוד, כאשר מרוץ האופניים המסורתי 'טור דה פראנס' חלף על פניהם. המעודדים השתוללו, קפצו, ולעתים אף הפילו מרוב התלהבות רוכב או שניים. ורק אנוכי, אי-שם רחוק בביתו, קפאתי על מקומי, המום.

לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהייתה זו רק טעות אופטית שנפלה עליי בפרק הכי דרמטי של המרוץ, כלומר – בקטע הלחימה של הרוכבים נגד הרי הפירנאים. 124 קילומטרים שהם כ-124 שערי גיהנום, ולוּ רק בשל שלוש העליות התלולות, אשר מותחות את הסיבולת האנושית עד שהיא הופכת סיב דקיק, מופשט, על-פיזי כבר.

רקיע שכולו תכלת

וידוי 1: נצמדתי לתמונות של טור דה פראנס כדי לצפות בשמיים הצרפתיים שמעל האלפים והפירנאים, הנקיים משובלי טילים. במקום לחפש היגיון בדבריהם של פרשני המלחמה, ובמקום לספור איתם את הנופלים בצער הולך וכוסס – בחרתי לעקוב אחר רוברט מייקה, כפרי פולני פשוט אשר באופן בלתי מובן הצליח לפרוץ אל צמרת רוכבי האופניים המהוללים – וניצח.

צפייה אקטיבית

וידוי 2: הקשיש שבי עוד לא איבד את האמונה שנוכחותו ותמיכתו מול מסך הטלוויזיה משפיעות מרחוק על התוצאות.

ולזקן יש הוכחות המצביעות שכך אירע בהזדמנויות לא מעטות.

פתאום באמצע הפירנאים

והנה, בדיוק כאשר רוברט מייקה סָעַר באופניו סנטימטרים ספורים מפניהם של המעודדים – אני, בביתי התל-אביבי, קפצתי מהכיסא וצעקתי "יאנק!". ולפני שהמסרטה התרחקה וחבר הילדות שלי, העומד בקהל, נהדף אל מחוץ לפריים, הוספתי, מרוב התרגשות, עוד מילה פולנית גסה במקצת, כמקובל בשפה זו.

הפחדתי את כלבי בהתפרצות הקולנית, שהתחוללה כאשר המסרטה המורכבת על אופנוע התעכבה – לחלקיק שנייה אמנם, אך במהירות איטית, בסטופ-פריים כמעט – על פניו של נער בלונדיני רזה העומד בצד הכביש עם דגל אדום-לבן.

לא היה לי ספק שזהו יאנק, מנהיג קבוצת הנערים הפולנים שאליהם הצטרפתי לאחר בריחתי מהגטו, לקראת סוף סתיו 1942.

מפגש פתאומי זה עם יאנק, חבר מהעבר, התניע בראשי מבזק של זיכרונות וגלגל את סרט חיי לאחור. וכך, ללא התרעה, ממש לקראת שקיעת הביוגרפיה שלי – המתקרבת כַּדין, אם זה מוצא חן בעיניי אם לאו – קיבלתי הזדמנות לפגוש שוב את חברי מתקופת חיי בצד הארי של ורשה.

שמחתי בכל מאודה של רוחי לראות שוב את יאנק, נער פולני חייכן שממנו למדתי, מאחורי גבו, מבלי שיידע, את גינוני ההתנהגות של נער נוצרי טיפוסי – מנימוסים ועד גסויות, מצליל המילים ועד שפת הגוף. גינונים קטנים שעזרו לי לשרוד.

קללת שני הגלגלים

בימים ההם יאנק אהב אופניים, וזו הייתה הסיבה שהוא נכנע לפיתוי וסחב ממישהו איזה זוג. כתוצאה מפזיזותו זו, המשטרה הפולנית הכחולה התבייתה על החבורה שלנו והחלה להתעניין בה: במה אנו עסוקים לפרנסתנו, מדוע אנו לא גרים עם ההורים, ואיך זה שאנחנו לא הולכים לבית הספר כמו נערים פולנים נורמטיביים.

לא עזר שיאנק החזיר את האופניים הגנובים והתנצל בפני בעליהם. השוטר השכונתי החל לחקור בנפרד כל אחד מאיתנו כ"מעשה חינוכי", כפי שהסביר, ורק אני לא הסכמתי להיפגש איתו, בשל הפחד שהוא יגלה כי אינני פולני נוצרי כמוצהר בתעודת הלידה.

כנראה צדקתי, כי תחקיר שהתפרסם השבוע בעיתון פולני נחשב חושף כי בתקופת הכיבוש הנאצי, חלק מהשוטרים הפולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים בתפיסת יהודים שברחו מהגטו. שוטרים אלה היו "כלבים על יהודים" – כפי שניסחה זאת כותרת הכתבה.

 וודקה, סיגריות ורוח הקודש

עד פרשת האופניים של יאנק והתנתקותי מהחבורה, התנהגתי ונראיתי כמו נער פולני שובב השייך לכנופיה שכונתית. הייתי מעשן איתם בסתר, עובד עם חבריי בניקוי חצרות, עוזר למוכרי ירקות בשוק, מוכר סיגריות ברחבי העיר ומספק וודקה מזויפת למסעדות.

אחרי כמה חודשים של פרנסות זעירות התקדמנו והתחלנו לעבוד, בהתלהבות ובמרץ, אצל אנשי המחתרת הפולנית כשליחי חבילות, כספים ונשק – עד שגילינו בתדהמה שמדובר למעשה באנשי עולם תחתון מסוכנים שרק מתחזים לפרטיזנים פטריוטים.

מאוכזבים ומבוהלים, ברחנו מפושעים אלה למקום בטוח: אל כנסייה בצד השני של ורשה, שבה הועסקנו כ'מיניסטרנטים', כלומר עוזרי כומר.

ונער קטן נוהג בַּזמן

כעת ואילך, התרחקתי שנות אור מהאני של סתיו 43' ומהאני של אביב 44', וגם מהאני שהייתי אחר כך, בעשרות השנים שעברו – והייתי למישהו שהזדקן כהוגן, ומגלה בקצה דרכו שרק יאנק לא השתנה.

הזמן וצבאותיו, כלומר השנים, לא עשו עליו רושם, וחבריו לא עזבו אותו לעולם טוב יותר. יאנק נותר צעיר בלונדיני רזה כשהיה, כפי שהכרתי אותו וכפי שראיתיו שוב שלשום, עומד ככה סתם בשולי הכביש הצרפתי ומעודד את רוכבי הטור דה פראנס.

יהודי פול טיים ג'וב

הגיעה העת לגלות ליאנק כי אז, בצד הארי של ורשה הכבושה, הייתי יהודי 24 שעות ביממה. הייתי יהודי גם כאשר אנו, לבושי כותנות לבנות ופעמונים בידינו, עזרנו לכומר לערוך בכנסייה את המיסה הקדושה. שרנו איתו בלטינית, ונהנינו מהיין שהכומר שמר בארונו.

הגיעה גם העת להתוודות בפני יאנק שכדי להסתיר את סוד יהדותי ברחובות השמורים לגויים, נאלצתי לעטות על עצמי פנים שמחות גם באותם שישה שבועות נוראים אשר במהלכם, מצִדה השני של חומת הגטו – שָם אבא שלי נשאר – הגרמנים היו מחסלים את המרד היהודי, שורפים בית אחר בית, יורים בכל יהודי חי, ומעל גגות ורשה עמדו עננים של עשן.

זה היה לפני 72 שנה בדיוק.

"היהודונים לוחמים בנאצים", אמרו חבריי בנימה דקה של הערכה, ורק אני שתקתי.

חתירה סולו

שמע, יאנק, את הסיפור.

כדי להתרחק מהחבורה ומהשוטר החטטן, עזבתי בריצה את מרכז ורשה, בודד שוב, כפי שהייתי לפני שהכרנו. ירדתי אל השביל הארוך המלווה את נהר הוויסלה, שחוצה את העיר. למטה, סמוך לברזלי גשר קֶרְבֶּדְזָ'ה ההרואי הוותיק, שראה כבר כמה מלחמות, חנו על המים כמה קייאקים צבעוניים, שנראו כשייכים לחיים מאושרים, וסמוך אליהם, בין השיחים, עמד צריף עץ מוזנח למדי, שממנו יצא גבר מבוגר והציע לי עבודה.

"לחתור בקייאק ניסית פעם?", התעניין האיש.

"בטח", שיקרתי, וזכיתי בג'וב ובלינה.

היה זה עסק קטן להשכרת קייאקים. הלקוחות, רובם זוגות צעירים שרצו להתבודד באי החולי הקרוב, שילמו לפי שעות. תפקידי היה למסור להם קייאקים או מפרשיות קטנות, שהכנתי ביסודיות: גרפתי מהם מים שהצטברו על רצפתם, וניקיתי את דופנותיהם עשויות הדיקט מאצות שדבקו בהן.

אשת הבוס, רֶגִינָה, ישבה עם הקופה תחת מטרייה על יד שולחן קטן, ומר זָוואדָה, בעלה, היה עסוק בתיקון הקייאקים ובצביעתם.

עבדתי אצלם כחודשיים, עד שהלקוחות חדלו לבוא. כמו כל תושבי ורשה, הם הריחו את סוף הכיבוש הנאצי. הצבא האדום התקרב כבר בתִרְעוֹשֶת תותחים רציפה, ובעיר נפוצו שמועות שהמחתרת הפולנית עומדת לפתוח במרד שתכנן השלטון הפולני הגולה בלונדון.

וכאשר המרד אכן פרץ – כשנה ושלושה חודשים אחרי המרד היהודי בגטו – עזבתי את זוואדה, שניסה לעצור אותי. "מה שלא יקרה", ביקש, "אל תשכח שאנו מוכנים לאמץ אותך".

לחצתי את ידיהם של בני הזוג ורצתי לרחוב קְרוֹכְמַלְנָה, אל אמא ואחותי. הסכמנו שמוכרחים לברוח מהעיר, כי כולם היו עוזבים את בתיהם עם ילקוטים מאולתרים מבד כלשהו.

*

מיהרנו – אמא, אחותי אירנה ואני – במורד הרחובות לעבר הוויסלה. המורדים, המחזיקים בנשק, רצו בטירוף לכיוון היריות, והגרמנים שראיתי לא התערבו, כאילו המרד אינו מעִניינם. הם חלפו על ידינו באופנועים כבדים, צבועים צהוב, עם מכונות ירייה המורכבות על סירות צד.

הגענו לגשר, זה שבקרבתו עבדתי אצל זוואדה. יחד עם ההמון הפולני הבורח, בצפיפות ובצעקות, עברנו את הגשר עד סופו כמעט – עד שאמא אמרה שהיא שכחה בדירה תיק עם כל הדברים הכי יקרים לה: תצלומים, טבעת, תעודת הלידה של אירנה, קֶנְקָארְטָה (תעודת זהות) וקצת כסף.

חזרנו. הפעם, נאלצנו ללכת נגד תנועת ההמון אחוז הפאניקה. הרחובות כבר לא היו אותם רחובות שעברנו בהם לפני שעה קלה. המורדים, יחד עם אזרחים, הספיקו כבר לבנות בריקדות באמצעות כלי בית, ארונות, שולחנות, מיטות, מזרנים ופחי זבל. הם גם עקרו אבנים כבדות מהמדרכות וחיזקו איתן את הבריקדות, שתפקידן היה לעצור את המשוריינים של הוורמאכט.

מצאנו את התיק על השולחן והתקרבנו שוב לגשר – אך הפעם, האנשים עמדו לפניו ופחדו לחצות אותו; אמרו שהגרמנים מלכדו את הגשר הוותיק בחומר נפץ כדי שהטנקים הרוסיים לא יוכלו להיכנס דרכו לוורשה, ושכל רגע הוא עומד להתפוצץ.

*

"זהו זה", החליטה אמי. "אין מנוס, חוזרים הביתה", אמרה. אך אני לא הסכמתי. "בואו איתי", ביקשתי, והובלתי את אמא ואת אחותי אל החוף של זוואדה. והתאכזבתי: על גדות הנהר לא נותר אף קייאק, והסימן היחידי לַעָבָר היה המטרייה של רגינה, שהייתה זרוקה על האדמה.

"כאן עבדתי וגרתי", הסברתי להן, והן הביטו בסקרנות על הצריף הרעוע, שנראה כאילו טבע פעם והתייבש. נכנסנו לתוכו. בפינה עמדה עדיין המיטה שלי, וכלי העבודה של זוואדה נשענו עדיין אל הקיר. על המָגְבִּיהַ, העשוי משני זוגות רגלי עץ, היה מונח קייאק מוכן לצביעה. השארתי לזוואדה פתק ש"לקחתי את הקייאק במקום השכר האחרון, שלא הספקתי לאסוף", הרמנו את הקייאק ודחפנו אותו אל המים. חיפשתי אחר המשוטים, אך מצאתי רק משוט אחד שבור. נאלצנו להסתפק בו.

התיישבנו בקייאק – אירנה מקדימה, אמא אחריה ואני רכוב על זנב הקייאק, יושב עליו כמו על סוס, עם שתי רגליים במים. התחלנו לשוט בוויסלה, כשאני חותר בכל כוחי בחצי המשוט כמו בסירה קנדית: פעמיים-שלוש קדימה וקונטרה זהירה, כי הקייאק המנייאק, המיועד לכוח חתירה משני הצדדים – רצה לבצע סיבוב במקום.

שמש של אחר צהריים הרקידה את זהרוריה במים, ואנו הפלגנו במה שנראה כמו שיט תענוגות משפחתי. אמא ואירנה ישבו תחת המטרייה של רגינה, שהייתה בצבעי אדום-לבן כמו הדגלים של המורדים הפולנים, ואני, שהתעייפתי מהחתירה, הנחתי לקייאק להיכנע לזרם הוויסלה, שמשך אותנו להיכן שרצה.

והוא רצה שנתרחק מוורשה בכמה קילומטרים. מצאנו עצמנו הרחק מהעיר ומהמרד, באזור כפרי, שבו הוויסלה היה חלק מנוף פסטורלי אשכרה.

*

כאשר קרבנו לחוף הערתי בחיוך ש"אנו נראים כמו בטיול נינוח". משום מה הוספתי בטיפשות שלוּ אבא היה איתנו עכשיו, הוא היה מתיישב כמוני על הקייאק, אלא שעל חרטומו ולא על זנבו, גם הוא כמו רוכב על סוס, נעליו בתוך המים.

אמרתי את זה ואמא ואירנה שתקו, כאילו לא אמרתי דבר. ואני שמחתי שהן יושבות בגבן אליי ולא רואות שמעיניי זולגות דמעות, לראשונה בחיי וכנראה גם לאחרונה.

הגענו למקום שבו הוויסלה נטה שמאלה. על שפת הנהר ישבו שני דייגים עם חכות והביטו בנו בסקרנות.

– "אתם מכירים מישהו", שאלתי אותם, "שרוצה לקנות את הסירה שלנו?"

– "כמה אתם רוצים עליה?", התעניינו הגויים, ואני מכרתי להם את הקייאק של זוואדה בעשרה זלוטי.

לקחנו את המטרייה של רגינה והלכנו לכיוון הכפר הפולני הקרוב, אשר נקרא ועודו קרוי 'סְטָארָה מִילוֹסְנָה', כלומר אהבה ישנה.

דמעות של אמת: בזמן הצילומים של סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" התקשינו להאמין שהילד הפולני אוסקר פְּלָזֶבְסְקִי, שאינו שחקן אלא תלמיד כיתה ה' שאבישי הדרי גילה בבית יתומים בלודז' – נכנס בקלות לתפקיד הגיבור הראשי. אוסקר בכה בדמעות של אמת כאשר ראה מחלון דירתנו בגטו את עצמו מופיע למטה, על המדרכה, ושר שלאגר קברטי כדי לקבל מטבעות שנזרקו אליו לרחוב. עברו ימים ועוד ימים והזמר הקטן נחלש, איבד את קולו ולא עמד על רגליו, עד ששוטרי היודנראט הרימו את גופתו והלכו.

נאלצתי לומר לו: "אוסקר, די, אל תבכה, זה סתם תסריט שכתבתי. תחייך, חבוב, זו לא אמת", שיקרתי.
אך אני עצמי הייתי נרגש לראות על פרק ידו של אוסקר את שעון ה'צִימָה' הישן, שקיבלתי מאבא כאשר עזבתי את הגטו

טיפ טיפה

כפי שסיפרנו כבר, ההפקה של סֵרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" נעצרה עקב מעלליו של המפיק מלודז', יאצק גוויזדאווה. מוזר שהספונסר של הסרט, 'המכון הפולני הממלכתי לקולנוע', השוכן בוורשה, אינו ממהר לדרוש מהמפיק הסבר לאן נעלם הכסף. המכון לא תובע מגוויזדאווה שיסביר מדוע הוא לא שילם לשחקנים, לאנשי צוות ההפקה, לספקים וכך הלאה. אמנם המכון מאיים זה כבר שנתיים לפתוח בהליכים משפטיים נגד גוויזדאווה – אך אינו נוקט שום פעולה ממשית נגד המפיק הנוכל.

לא הצלחתי לקבל מגוויזדאווה את חומר הצילום המקורי ועל כן השתמשתי בהעתקי עבודה, רובם בשחור-לבן – ומהם יצרתי, יחד עם הבן שלי, קולנוען מתחיל, את 'גרסת הבמאי' של הסרט, בת שעה וחצי, שערכנו במשך כמה חודשים.

אם אצליח להקרין את סרטי (בגרסת הבמאי) בסינמטק התל-אביבי או במקום אחר, הצופים שעקבו אחר נפתוליו של הסרט יגלו מיד שפרשת הקייאקים, שאותה אני מספר כאן, במדור הנוכחי – לא נכנסה לתסריט הסרט ולא צולמה.

נשאר לי רק להתנצל שלא הצלחתי לגייס בנפשי כוח כדי לשחזר את סיפור הקייאקים באתר ההסרטה.

שואלים את אדוארד

ד"א: תמיד עניין אותי למה לא מייצרים רכב שגלגלי הפנייה שלו יהיו אחוריים, כמו במלגזה. הבנתי שלמלגזה יש פניות חדות מאוד ויכולת תמרון טובה יותר לעתים מרכב. כמו כן, איך זה יכול להשפיע על יציבות הרכב מבחינת תת/יתר היגוי?

תשובה: יצרני הרכב ערכו מינֵי ניסיונות עם הגלגלים. ב-מ-וו איסֶטָה צוידה בגלגלים אחוריים צמודים זה לזה, ל-Reliant ראבּיק היה גלגל קדמי בודד, ומורגן (המרתקת) מיוצרת עדיין עם גלגל אחורי בודד – אך כל המשחקים הללו ודומיהם לא שימחו את אחיזת הכביש.

נתנאל: ברשותי פורד פוקוס 2004 בעלת מערכת גז שקניתי לפני כארבע שנים. לאחרונה, כאשר הרכב עומד במקום או נוסע במהירות נמוכה (בקיצור, בטורים נמוכים) – המנוע רועד בפעימות שכאלו. התופעה קיימת זמן רב, אולי מאז הקנייה, אך לאחרונה התגברה. זה קורה גם כשהרכב על גז וגם על דלק.

במוסך אחד אמרו שזה ידוע אצל פוקוס. במוסך אחר אמרו שאולי באשמת הגז. במוסך של גז אמרו – אולי באשמת המצתים… יש לך מושג על מה זה יכול להעיד?

תשובה: אחרי הוספת מערכת הגז המנוע עובד בחום גבוה מהרגיל, מה שדורש החלפה תדירה יותר של מצתים וחוטי הצתה. בנוסף, כאשר המנוע רועד מומלץ להציץ במצב השסתומים.

עידו לוי: ברשותי הונדה סטרים שנת 2001 שבעה מקומות. הרכב נהדר ושמור. הבעיה היחידה: קשה מאוד להשיג לו חלפים. לדוגמה, בעקבות טסט הייתי צריך להחליף נאבה קדמית, ולקח לי שבועיים להשיג אותה מפירוק. היכן ניתן להשיג חלפים לרכב זה?

תשובה: חלקי רכב כמו נאבָּה אפשר לשפץ כפי שמשפצים גלגלי תנופה כפולי גוף. חלקים אחרים, שחברת 'המדביק' אינה מקבלת לשיפוץ – ניתן להשיג חדשים לגמרי בתפריט החלפים של דגמים אחרים של אותו יצרן.

ניתן גם לחפש את החלקים באתר המכירות האמריקני e-Bay. דגמי הונדה פופולריים למדי בארה"ב.