זיכרונות 'טורבו'

אני עדיין תקווה שמישהו יכתוב פעם ספר בלשי בשם 'הקמתו ונפילתו של מגזין הרכב העברי 'טורבו". הנה חצי חופן פרטים לגינתו של הסופר העתידי, ויהיו עוד כמה גילויים

באחרונה, בכוחו של בליץ שביצע זיכרוני אל מדינת העָבָר, חזרו אליי ימיו ההרואיים, גלגוליו וכל ההרפתקאות הַפְּלוּאוֹת של מגזין 'טורבו' ז"ל, אשר בגללו, ולהפתעתי המושלמת – התחלתי לכתוב בשפת הקודש, כלומר מצד ימין לשמאל. ודאי שלא שכחתי את הכתבה הראשונה שפרסמתי ב'טורבו'. זה דווקא לא היה סיפור על מכוניות אלא דיווח מסתם נסיעה באוטובוס, כפי שביקש ממני מקום תעסוקתי החדש, שהתיישב בדירה צנועה בעלת שלושה חדרים.

לצורך תחקיר שיספק לי חומר לכתבה, חיכיתי בשדרות רוטשילד בתל-אביב לאוטובוס קו 5. על ידי חיכתה בתחנה זו נערה יפהפייה, בעלת פנים פיוטיות, מהסוג שלא היינו רואים כל יום בשדרות רוטשילד וגם לא מול קפה 'כסית' ברחוב דיזנגוף, שהמדרכה שלו הייתה בימים ההם סוג של מסלול תצוגה או במה טבעית ליפות התל-אביביות, שהמקומיים כינו 'חתיכות'.

יש גם להוסיף, לשם הפרוטוקול, שהשמש הנמוכה של אחרי הצהריים צבעה את שיערה של הנערה בתחנת האוטובוס בזהב טהור, כאילו יצאה הגברת הצעירה מתוך טוֹנְדוֹ של הצייר סנדרו בוטיצ'ילי בן המאה ה-15 – בהבדל משמעותי: הגיבורות של בוטיצ'לי היו שמנמנות ואילו הנערה בתחנה הייתה דקיקת גוף. היו לי חברים שעל רזות כאלה היו אומרים "תעזבי, יקירתי, את המחשבות על דוגמנות ותאכלי משהו".

רטרוספקציה סנטימנטלית

הנחתי לעצמי להיסחף לכיוון ציורי הקְדוּשָה של הצייר הרנסאנסי, אך למרות התפעלותי מיופייה של הנערה לא העליתי על דעתי לגלגל איתה שיחה קלה. כי כבר אז, ברוטשילד, הייתי זקן ובעל מודעות מספקת להבדלי הדורות.

חוץ מזה, גם בצעירותי – או בגיל מקובל עדיין, כלומר עוד לא חצי מופלג או מופלג פח זבל – אף פעם לא התחלתי עם מישהי כאשר הייתי בלי מכוניתי. ללא חזותה הקרבית של מכוניתי התורנית, אומץ לבי גמגם וברכיי אמרו פיק.

כה אמר המלאך

אז אנו מחכים לקו 5, אך קו 5 מבושש לבוא, וּבִמְקוֹם האוטובוס עצרה בתחנה סובארו ליאונה לבנה, שנהגה צפצף לנערה. היא לא הגיבה, כאילו לא הבחינה בקיומו של נודניק זה, והסובארואיד נסע לדרכו.

"פספסת טרמפ עם מיזוג", פניתי לנערה בנימה של דאגה משועשעת.

הנערה הביטה בי בזוג עיניים חמות שעל דומותיהן חיבר המשורר הרנסאנסי פֶּטְרַארְקָה סוֹנֶט בלתי נשכח, וגם לאַפּוֹלִינֶר בן המאה הקודמת היה מה להגיד בנושא.

"הלך הטרמפ", המשכתי, ועל פניה העדינות של הגברת הצעירה רפרפה לרגע התעניינות אמיתית. היא כרכמה את גבותיה בזעף, הצביעה בידה על הסובארו המתרחקת בפרספקטיבה של שדרות רוטשילד, ומשפתיה המתוקות יצאו מילים המצטרפות לכדי שאלה עקרונית: "אתה מתכוון לזבל הזה?", סיננה, והוסיפה שמִצֵדָה, "הַ*** הזה (היא לא ביקשה סליחה על הביטוי) יכול ללכת קיבינימט".

הגיע קו 5. נכנסתי המום מחוסר ההלימה בין יופייה המלאכי של הנערה, הנדיר בעדינותו, ובין שפתה. קניתי לי כרטיס, נסעתי, והיא נותרה בתחנה.

הַעֲצָמָה נשית

היו צריכות לעבור שנים הרבה עד שהבנתי כי גיבורת הכתבה הראשונה שלי ב'טורבו' הייתה שייכת, כנראה, לסוג הבנות בעיר הגדולה שמחכות בתחנת אוטובוס רק כדי ליהנות מהצפצפות של נהגים חולפים ולהתעלם מהן, וכך לחזק את הערכתן העצמית ללא עזרת פסיכולוג או פסיכיאטר.

טיול הקיוסקים שלי

שנים מספר לאחר מכן, בתקופת הגאות של הירחון שבה הוא הדפיס ומכר מעל 20 אלף גיליונות – הייתה לי התנגשות חזיתית עם חברת סטימצקי ובעליה. התנגשות בלי נפגעים ובלי נזק, אך שווה בכל זאת את הדיווח הבא.

נפתח בכך שכעורך 'טורבו' היו לי כמה הרגלים, כמה התכתבויות בלי מעצורים, כסיסמת המדור שהיה לי אז, וגם כמה סודות עריכה. בין השאר, לא סמכתי על בעלי העסק, זוג די מפוקפק ולא אחראי, ובהתאם לחוסר האמונה בהם התרגלתי לבקר בעצמי בנקודות המכירה של הירחון כדי לשמוע פרטים על השיווק ולוודא שהכול תקין.

התעניינתי באילו קיוסקים חסרים גיליונות, ובאילו מהם נשארים גיליונות של 'טורבו' עד סוף החודש בגלל סיבות שונות ומשונות: המוכר קיבל בטעות מנה כפולה של גיליונות, או שכח לפתוח את חבילת המגזינים שהגיעה אליו ולא הציע את 'טורבו' למכירה, או תחב את העותקים למדף אחורי.

יום אחד, במסגרת התחקיר הנ"ל, הגעתי לחנות סטימצקי ברחוב דיזנגוף. אני נכנס, מציץ במדפים של כתבי העת – ומגלה ש'טורבו' איננו. היעדרותו של הירחון הייתה מוזרה משום שהייתה זו תחילת החודש, ממש ימים ספורים אחרי הדפסתו של הגיליון החדש.

אני פונה למוכרת: "אזלו כל הגיליונות של 'טורבו'? הכול נמכר?", תמהתי.

המוכרת: "'טורבו'? אין לנו ירחון כזה".

אני: "אבל 'טורבו' תמיד היה אצלכם, מה קרה?"

הגברת: "מר סטימצקי החליט שהרשת לא תשווק את הירחון הזה יותר".

אני: "מה הסיבה? מה קרה? זה מעניין אותי כעורך המגזין הזה".

המוכרת מושכת בכתפיה. "אין לי מושג", הפטירה.

סתימה-צְקִי

כדי לברר מדוע נסתמו השערים בפני הירחון שלי, לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לבעל הבית, מר סטימצקי בכבודו ובעצמו. הזמנתי פגישה דרך מזכירתו והתיישבתי מול האיש.

– "מה הסיבה", שאלתי, "שהחלטת לא לשווק בסניפים שלך את ירחון הרכב 'טורבו'?"

– "הסיבה פשוטה", ענה גביר הנייר. "הירחון הזה הוא תת-רמה, ואנחנו, בהתאם לעקרונותינו, מקפידים על הטעם הטוב של המוצרים שאנחנו מוכרים ברשת".

אני: "יש לך איזו סיבה קונקרטית? מצאת בירחון משהו שלא מוצא חן בעיניך? כתבה מסוימת? תצלום כלשהו? על איזו תת-רמה אתה מדבר? האם קראת את 'טורבו' בעצמך? כי נשמע לי שהולכת שולל על ידי אויבינו, שהמגזין שלהם, המתחרה בנו, נמצא אצלך על המדפים למרות שהוא לא ירחון עצמאי אלא פרסומון בהסוואה".

לנאום ההגנה הלוהב שלי הקשיב מר סטימצקי בארשת משועממת.

"תראה אולי בעצמך את ההבדל", הצעתי לבסוף, מואס באדישותו – והנחתי על השולחן את הגיליון של המתחרים, הריק מתוכן מעניין, ואת גיליון 'טורבו' מס' 50. זה הגיליון ההיסטורי שעל השער שלו כתבתי בחוצפה "הגיליון הכי טוב".

"אני משאיר לך את שניהם", אמרתי לסטימצקי בנימת מיאוס קלה. "תקרא אותם, ותוכל להשוות בין הרמה המקצועית והגרפית של 'טורבו' שלנו ושל המתחרים, שאותם אתה כן משווק. אני מצפה שתשנה את החלטתך התמוהה והפוגעת", סיכמתי והלכתי.

הגירוש שווה כמה גרושים

ודאי שהתייעצתי עם עורך הדין מיבי מוזר, שהכרתי אז, אם הכתרתו של 'טורבו' בכינוי "ירחון תת-רמה" וגירושו הברוטלי של המגזין מהחנויות הם בגדר דיבה או לא.

"דיבה ועוד איך", ענה עורך הדין הממולח, אך לא הייתה עילה לפנות לבית משפט משום שזמן קצר אחרי הפגישה עם סטימצקי התקשרה אליי מזכירתו.

הפאתוס ושִברו

"שלום מר אטלר", דקלמה מזכירתו של מר סטימצקי. "הַרשה לי למסור לך באופן רשמי שהבוס שלנו, מר סטימצקי, קרא את 'טורבו' שלכם, התרשם לטובה, והחליט להחזיר מיד את הירחון לעמדות המכירה בכל חנויות הרשת. מר סטימצקי גם מאחל לכם הצלחה", הודיעה לי הגברת באותה תרועה כבושה של פאתוס חגיגי אשר בה בישרו פרשנים ישראלים מהבית הלבן את פרטיו של הסכם השלום עם הפלשתינים שנולד באוסלו.

"מסרי נא למר סטימצקי", עניתי לגברת, "שאינני מקבל את כניעתו. אִמרי לכבודו שנמאס לי ממנו עד זרא, ושאם הוא מתעקש לגרום לי נחת הוא יכול לעשות את זה בדרך פשוטה – ללכת לעזאזל עם כל הרשת שלו, יחד עם הספרים, העיתונים והממתקים. החלטתי באופן עקרוני שלאחד כמו מר סטימצקי לא מגיע לשווק את 'טורבו'", אמרתי את זה בסגנון של הנערה מתחנת האוטובוס, וגם אני לא ביקשתי סליחה על הביטויים.

"אתה מדבר ברצינות?", הזדעזעה הגברת. "אף אחד מהלקוחות שלנו, בכל תולדות החברה, עוד לא ויתר על הכבוד להימכר אצלנו", הופתעה.

"אז אני גאה להיות הראשון", אמרתי, ושפופרת הטלפון חזרה לבסיסה.

סוד הגבורה

מאז שיחה זו חלפו שנים, והרשת של מר סטימצקי, זו "בעלת הרמה", נקלעה לקשיים עסקיים ועומדת לעבור לידיים זרות.

אם מר סטימצקי סקרן עדיין מדוע הדפתי את הצעתו, הנה סוד העניין: ויתרתי על החזרתו של ירחון 'טורבו' למדפים המפוארים של סטימצקי לא בגלל כבודי הפגוע – אלא משום שזמן קצרצר אחרי השיחה איתו עזבתי את כיסא העורך של המגזין יחד עם כל הצוות, כדי לערוך את 'קוואטרו'.

ומרגע זה, שיווקו של 'טורבו' חדל לעניין אותי.

מרובעת רק מבחוץ: אין לי מושג איך זה קרה, אך בין כל האלפות שהיו לי – דווקא ג'וליה סוּפֶּר (בתצלום) לא נחתה מעולם בביתי. ג'וליות כאלה היו לידידיי דאז עמוס ארבל וגבי גזית, אך לי לא הייתה. וחבל, כי הבנתי מאוחר מדי שדווקא משפחתית זו, התמימה למראה – היא האלפא היחידה שאינה מייצגת פוזה בורגנית אלגנטית. כי ג'וליה הוותיקה היא אנטיתזה לקוֹקֶטֶרְיָה האלפיסטית. היא מרובעת כמו חבילה ומזלזלת בחוקי האווירודינמיקה, אך בתמורה מציעה סגנון משלה, שלא היה דומה לאף רכב בזמנה ואילך.

במיוחד כשהיא מופיעה בגרסת on steroids (בתצלומים), שבה היא מצוידת בכלוב בטיחות, דיפרנציאל ננעל, מנוע 2.0 ליטרים ושני גלי זיזים – בדיוק כמו באלפא GTV שלי, רק בהספק של 160 כ"ס. ג'וליה זו יושבת על צמיגי טויו R888 כמו הונדה CRX שלי, אלא שלעומת האיטלקייה, היפנית שלי נראית כצעצוע.

הייתי מת להוסיף את ג'וליה לאוסף הביתי שלי, אך בדרך אליה ניצב מכשול של 30 אלף אירו. כאילו סבתא ג'וליה, שנולדה ב-1973, שווה פורשה 911 בגרסת 964, שאף היא מושכת את תיאבונו של הקשיש המורשה. אגב, למכר שלי, ראובן זומר, יש ג'וליה on steroids כזו סמוך לתל-אביב, ואני חש משהו סמוך לקנאה

טיפ טיפה

אני זוכר את הביקור הראשון שלי במערכת 'טורבו', שהתקיים זמן מה לפני שהתחלתי לכתוב שם את כתבותיי, לבצע מבחני דרכים, לדווח מתערוכות רכב, לצלם וכו'.

אז לפני כל זה הגעתי לביקור היכרות במערכת 'טורבו', שהייתה ממוקמת בקומה שנייה של בניין מגורים תמים במרכז תל-אביב. אני נכנס ורואה צוות עייף אחרי לילה ללא שינה, עָמֵל על חיבור מחירון רכב עדכני כביכול, מעשנים סיגריות בשרשרת, מבצעים תחקירים טלפוניים אצל סוחרי משומשות, מתווכחים ביניהם על הנתונים וכמעט נופלים מהכיסאות מרוב תשישות.

"תעזבו את השטויות", אני אומר, והם כעסו על הזלזול שלי בעבודתם הסיזיפית, ולימדו אותי שלמגזין רכב רציני אין זכות קיום בלי מחירון משלו.

"לא זלזלתי, חס וחלילה", התנצלתי, "אלא באתי להציע לכם תרגיל פשוט ומועיל: במקום לעבוד בפרך ימים ולילות על מחירון הרכב של 'טורבו', קחו שני מחירונים מקומיים, זה של לוי יצחק וזה של המתחרה שלו, מר אפרים מוהר, רִשמו את התמחור של שניהם לגבי דגם מסוים – ואז חַשבו את הממוצע. אם לוי יצחק אומר שמכונית X שווה 35 אלף שקלים והשני קובע ששווייה הוא 30 אלף שקלים, רִשמו במחירון של 'טורבו' סכום של 32.5 אלף שקלים ושלום על ישראל. רק אם יש לכם חולשה לדגם מסוים, בצעו הקפצת מחיר עדינה", הוספתי, וההצעה שלי התקבלה.

ומאז, מגזין 'טורבו' ז"ל עבר מהפך, ובזכות החידוש שהבאתי למערכת, אֶת העבודה על המחירון הייתה יכולה לעשות מזכירת העיתון, חמושה במחשבון פשוט.

אחר כך 'טורבו' עבר עוד מהפך כאשר התמניתי כעורכו, מה שלא יזמתי. אלו מחבריי שעזבו את 'טורבו' פתחו ירחון מתחרה עם מחירון משלהם – שהתבסס על אותו רעיון שלי שנולד ב'טורבו' והמשכתי ליישמו. לא עמדתי בפיתוי: שלפתי עשר דוגמאות מתוך מחירון הרכב שפרסמו המתחרים, והלשנתי במאמרי על שיטה זו, "המכוערת אשכרה!", שהם נוקטים.

בענף הרכב פרצה שערורייה. "לצערי, אינני יפה נפש", הסברתי לעמיתיי הראל ברוידא ואוהד פרנס.

שואלים את אדוארד

שפרה שניצלר: אנו זוג פנסיונרים שזקוקים להמלצתך. אנו מחפשים רכב שישמש אותנו לנסיעות בעיר, אך מדי פעם גם לנסיעות בינעירוניות לירושלים, לצפון ואף לאילת. חשבנו (וכאן המכתב נקטע, א"א)

תשובה: לא התקשרתי אליכם לברר על אילו דגמים חשבתם במכתב שנקטע, משום שבמקרה נפלתם על יום שבו אני ממליץ בחום על סקודה רוּמְסְטֶר. מכונית זו, העונה על ציפיותיכם ועוד נוחה וחסכונית, לא זכתה בארצנו להערכה הראויה לה.

אביחי: אני מתחתן בקרוב ואנחנו רוצים לקנות רכב, אולי אפילו השבוע. התקציב שלנו הוא כ-50 אלף שקלים. אנחנו רוצים רכב אוטומטי ובטיחותי ככל שאפשר. אילו אפשרויות טובות יש לנו, ומהם היתרונות והחסרונות שיש בכל דגם? שכחתי להוסיף: אנחנו מחפשים רכב בן משהו כמו שלוש (או חדש, אם יש משהו שעומד בתקציב). עיקר השימוש בו יהיה נסיעות לירושלים פעמיים-שלוש בשבוע מגבעת-שמואל.

תשובה: בשוק יש לא מעט מכוניות שמתאימות לזוג צעיר המעוניין לא רק בשינוע מכני, אלא גם ליהנות קצת מהנהיגה. בין המועמדות הרבות אני ממליץ לכם על סקודה רומסטר, מכונית נוחה, בטיחותית, אמינה וחסכונית. זוהי גם הסקודה היחידה שניחנה בחזות בלתי שגרתית – מסגרת מחמיאה לזוג צעיר.

אסף פרנקל שלח תפריט של חברת allstar המשווקת מיישרי זרם שמתאימים להטענת מצברים במכוניות. "לזה התכוונת?", שואל אסף.

תשובה: באתר הרשמי של חברת allstar מופיעים עשרות דגמים של מיישרי זרם – רובם ככולם מיועדים לשימוש במוסכים ויקרים בהתאם. אך לקראת סוף התפריט מוצגים מיישרי זרם המתאימים לשימוש ביתי, בדיוק כמו אלה שחלק מהקוראים חיפש בשוק ולא מצא. כך למשל, ב-269 שקלים אפשר לקנות מַטען למצבר המספק 7 אמפר להטענת מצברי 12 וולט. מומלץ.