כרוח מר נוכחותי

הכי קשה לענות לשאלות של הכלב. למכוניות לא אכפת שנעלמת, והן רק מענישות את אבא החוטא במצבריהן הריקים עד אפס אמפר

מיישר החשמל Ctec עבד ארבע שעות, והונדה CRX בת ה-22 התניעה בחגיגיוּת אגבית. נסענו לעיירה הקרובה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, שהייתה פעם יהודית, לקנות מצברים בשביל יתר בנות הקומונה, ב-מ-וו Z3M ואלפא GTV. נסענו לקנות מצברים כי מיישר הזרם החדשני 'פרמיום' מתוצרת סין, שנמצא אף הוא בבעלותו של הקשיש המורשה והבטיח לעורר לחיים את הוולטים והאמפרים שנרדמו בהבל פיו של החורף הארוך – כשל.

וזה רק החלק הזוטר בעונת האכזבות הקופחת על הקשיש הנ"ל, ומתעללת בו בכל מקום הנדמה תחילה כמחסה.

כל זה קורה במועד המתאים ביותר, סוף הקיץ, המלוּוֶה פה בסימנים ראשונים של טרום סתיו – תפאורה הולמת לעצב ולנוסטלגיה, המקננים כאן תחת כל עלה ובחרכים שבין קורות הרצפה, החורקות תחת רגליי איזו אנחה עתיקה. אווירה שמתאימה לכתיבת שירים, לוּ הייתי מחטיא את עטי בשירה, וגם אווירה ממש בול לגילויים ששוב נעלם לך מישהו שאיתו/איתה קבעתי להיפגש אוטוטו.

אפליקציה או מעפן-ליקציה?

מתוך מוסך העץ שלה, שבניתי לה לפני 22 שנה, יצאה CRX בהתלהבות. במהלך הבנייה של המוסך שמרתי שיהיו ארבעה ס"מ בין המשקוף ומראות הצד של היפנית – רווח שדי לי בו כדי לצאת ולהיכנס בזריזות מבוקרת. אך להפתעתי, הפעם אין די במרווח הביטחון המסורתי. הפעם אני יוצא ב-CRX שלי גם בעדינות ובחצי מצמד, ואף מסיט את הראי כדי להקל על תרגיל היציאה. מביך.

או שפתח השער התכווץ במהלך החורף האחרון, או שהיפנית לא שמרה על דיאטה והשמינה, או שהזדקנתי ולכן אני מודאג יותר מפרטים קטנים. שהרי אצל זקנים, הפחד נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה כעדינות. מין אפליקציה.

כבר לא מתגרה בפיזיקה

22 שנותיה לא עשו רושם על הונדה הכחולה, שמאז לידתה התרוצצה רק 45 אלף ק"מ ונראית ומתנהגת כאילו הייתה חדשה. אך אותן 22 שנים שינו לא מעט ממני. הנה דוגמה.

כמה קילומטרים מבית הקיץ שלי יש סיבוב שאחרי אימונים חוזרים ונשנים הייתי מטייל בו (מלשון טיל?) ב-140 קמ"ש, על גבול הפיזיקה. הונדה זוכרת את זה. גם בניסאן בלו-בירד דיזל קומבי נסענו בסיבוב זה ב-120 קמ"ש ובהחלקה פוטוגנית. אבל זה היה מזמן. בינתיים, הרשות המקומית הציבה לפני הסיבוב שלנו עמוד התובע "40 קמ"ש". ודאי שהתמרור דורש מהירות מוגזמת, ואני אכן מתייחס להמלצה גויית זו ברצינות ונוסע שם 80-90 קמ"ש.

כן, התמתנתי.

אולי ההגבלה ל-40 קמ"ש עשתה עליי בכל זאת רושם, ואולי אני כבר לא אותו אבא שלימד את בנו – "תראה, חבוב, סיבוב זה שומר על אותה זווית כך שהוא ידידותי לגבי בני אדם, משום שהוא לא נסגר בהפתעה כמו סיבובים בעלי חושי טרף למהירות מוגזמת, להילוך לא נכון ועוד לקו נסיעה פרטאצ'י – מה שמזמין צרות".

"אם הסיבוב הזה ידידותי כל כך", ענה בני, "למה נטועים בשוליו צלבים לזכר כל הנהגים שנהרגו בגללו?"

ליבת הסוד

– "לא הסיבוב הרג את הנהגים הגויים המסכנים האלה", עניתי לבני, "אלא העובדה שהם לא התאימו את מהירותם לתנאי הכביש הדו-כיווני והצר הזה", דפקתי נאומון בשפה של 'אור ירוק', והוספתי כי ליבת הסוד של נהיגה בטיחותית היא תרגיל ההתאמה.

"הנהג מוכרח להתאים את אחיזתו בהגה לַיֶדָע על עצמו – לחדות הראייה שלו, לעייפות שלו, למידת הזדקקותו לשינה. האם לפני הנהיגה הוא נטל משככי כאבים, ולוּ אקמול אחד מסכן? האם בלע משהו להורדת לחץ דם? ואולי הוא נמצא חלילה בהשפעת סמים ואלכוהול?"

חלפו מאז שנים, וכעת אני יכול להוסיף שגיל מופלג משפיע על נהיגה כמו עייפות, כמו חוסר שינה, כמו כדורים מטשטשים ואף כמו סמים ואלכוהול. כך שנהג מבוגר מוכרח לשנות את סגנון נהיגתו בהתאם לידע הדייקני והאכזרי על עצמו – וְיָפֶה אין-מנוס אחד קודם.

הנה דוגמה לכיול עצמי שכזה.

כיול בטיול

ביקרתי במוסך ב-מ-וו כדי לכבות את אור הדיודה הדולק בחלקו התחתון של מד המהירות ומזכיר את הצורך בהחלפת שמן מנוע – כי את השמן, קסטרול 0W30, החלפתי בעצמי. באותה הזדמנות פטרו שם את הבווארית ממחסום 250 הקמ"ש. ביקשתי את זה אף כי אינני מתכוון לטוס איתה ב-287 קמ"ש – שזה, לפי 'טופ גיר', גבול האפשרויות האמיתי של המנוע שלי, נטול הטורבו.

ובכל זאת, בדרך חזרה לוורשה, על האוטוסטרדה החדשה A2, לא עמדתי בפיתוי, ובדקתי אם המחסום הוסר באמת או ששילמתי סתם. ובכן, ההגבלה נעלמה. אמנם בירידה קלה וברוח חיובית מד המהירות של Z3M קופה עבר את ה-250 קמ"ש רק במעט – אבל ה-GPS של מכשיר הניווט TomTom הודיע על 270 קמ"ש ורצה להמשיך.

אך אני הסרתי מיד רגל מדוושת הגז, ולא בגלל השריקה המרגיזה המגיעה מכיוון הדלתות (שב-מ-וו, לצורך הדאווין הספורטיבי, פיטמה אותן בשמשות נטולות מסגרת). האמת היא שהורדתי מהירות כי דבר-מה לחש לאוזני שאמנם יש לי בווארית בעלת 321 כ"ס, אך אני בכל זאת קשיש מורשה, על כל הסיכונים הנספחים למעמדי זה.

נבזי באימונים, קל בקרב

כאשר הונדה CRX הייתה צעירה עדיין, האימונים הכפייתיים שביצענו בסיבוב הסמוך לביתנו עזרו לנו לנצח את ראלי עיתונאים הפולני הנערך בהרים. כי הסיבוב שלנו חשף בפנינו את היכולות של צמיגי דאנלופ ש-CRX לבשה, וגילה באיזו דרגת קשיחות יש לכוון את בולמי קוני (עד הסוף).

והנה, בבואנו לראלי, נוכחנו כי מזלנו שיחק לנו: התגלה שהקטע הארוך של נסיעה נגד השעון – הקטע המכריע בתחרות יוקרתית זו – בנוי מכמה עשרות סיבובים זהים לסיבוב הביתי שלנו!

כך קרה שלקחתנו מהגויים את גביע התחרות, והעלינו אגב כך את עקומת האנטישמיות.

חיפשתי שורשים, מצאתי מלכה: התאהבתי ב-CRX ממבט ראשון, כאשר לקראת סוף שנות השמונים ראיתיה עומדת בדוכן הונדה כאחת המוצגים הכי מעניינים בתערוכת פרנקפורט.

הדרך אליה הייתה ארוכה כי יבואן הונדה התל-אביבי התעלם ממנה, ורק בתחילת שנות התשעים, כאשר מצאתי את עצמי בוורשה בחיפוש שורשים זמני – גיליתי שיבואן הונדה הפולני משווק CRX-יות בלי שיפורים ומערכת VTEC, העושים אותן אוכלות קילומטרים לארוחת הבוקר.

את מבוקשי מצאתי בסלון הונדה באנטוורפן. קניתי אותה בלי תעודת ביטוח, כדי לקבל את ההנחה שאפשרה לי את העִסקה. נכון, שאלתי את היפנית, שאת לא תתקלקלי בשלוש השנים הקרובות? והיא אפילו הגזימה ולא התקלקלה לאורך כל הרומן בינינו, הנמשך כבר 22 שנה.

בסך הכול החלפתי לה רצועת טיימינג ודיסקים קדמיים, ובשנה שעברה, לפני נחיתת הבווארית בביתנו, CRX קיבלה צמיגי טויו R888 שעשו אותה מטורפת עוד יותר. או-אז קראתי לה "GTI קילר", כי בכמות סוסים מצומצמת (160 כ"ס ב-7,800 סל"ד) ובמשקל 980 ק"ג בלבד – היא עדיין מסוגלת להביך בזינוק את רוב-רובן של המתחרות החדשות המציגות על הנייר 180-200 כ"ס.

לוּ היה להונדה CRX מד סיפוק נהיגה – אביזר שהאנושות עוד לא ראתה לנכון להמציא – מד זה היה ננעל עד תומו.

מה עוד: CRX האהובה מזכירה לי שתמיד הייתי מאבד ראש לאישוּיוֹת בלתי צפויות, ונטייה מפוקפקת זו נשארה בי גם לעת זקנה

ארזת לבד את המחשבות?

גם פה, בגינה הביתית, 20 ק"מ מוורשה וכמה אלפי קילומטרים מהמרחב הציוני – תוכפות עליך, שורות-שורות, מחשבות משונות. כל אותן החמצות שהצלחת לצבור בבית התל-אביבי בין קריאה וכתיבה ובין דאגות אשר גועות "מה יהיה". איך הן התגנבו למזוודה?

ופתאום, באבחת-רגע, קמה מתוך תלולית המועקות הזו תובנה זְהוּרָה, הנוזפת בי: החמצת את האמת כאשר כתבת את המדור "גן ההשפלות". כי בעצם, לא חווית שום השפלות – אלא רק למדת דברים, ואף ניצלת מביזיון! הנה ההסבר:

מזל ללא תשלום

כאשר 'מקור ראשון' היה בתקופת המְתנה לקראת החלפת הבעלות, טעיתי לחשוב שספגתי סטירת לחי בדמות מכתבו של הנאמן, שהטיל עליי לצאת לחופשה ללא תשלום. לא הבנתי אז שלא מר ברדיצ'ב קרא את גיליונות הארכיון של 'מקור ראשון', ולא הוא שהגיע למסקנה שחבל לבזבז פרוטות על 'המפתחות בפנים' דווקא. ודאי שהייתה זו החלטה של "המערכת", או החלטה של מישהו שהחשיב את עצמו כ"המערכת", וחיבר רשימה שחורה לפי טעמו ושנאתו.

ואני, שלא הבנתי זאת בשעת ההתרחשות, הכרזתי באצילות מטופשת שמכיוון שהעיתון עומד בקצה המדרון – אני מוכן להמשיך את כתיבתי בלי כסף, עד שהעיתון יתייצב. הצעתי זו לא התקבלה, וזה היה מזלי, כי בזכות הישלחותי לחופשה ללא תשלום ניצלתי מהסכנה שמדורי, העוסק די הרבה בזיכרונות מהשואה – היה מופיע באותו גיליון של 'דיוקן' שבו פורסמה כתבה דראונית בנושא הזונדרקומנדו.

חרוצים מדי

נזכיר שאנשי הזונדרקומנדו צייתו לתכנון הגרמני, והיו מכניסים לתאי הגזים את הקורבנות היהודים, וביניהם אבא שלי. את עבודתם זו היו עושים אנשי הזונדרקומנדו בצעקות ובמכות רצח. אסתפק בתזכורת לקונית זו, ולא אתאר כאן את המעשים המקבריים שקומנדו יהודי זה הרשה לעצמו לבצע על גופות האסירים, לפני שהם נדחפו אל הקרמטוריום והפכו לאפר.

והנה, בכתבת 'דיוקן' שהתפרסמה באפריל האחרון, הצטיירו רוצחים יהודים אלה כגיבורי העם שנרצח. מי שקרא את הכתבה עשוי היה להתרשם כי מעלליהם של אנשי הזונדרקומנדו, הפסולים לפי כל אמות דת ומוסר – היו בסך הכול חיוביים. זאת, בנימוק העלוב ש"מי מהם שיצליח להישאר בחיים, יספר לדורות הבאים את האמת ההיסטורית על פשעי הנאצים".

תודתי העמוקה לנאמן בית המשפט שמונה לעיתון! תודה לך, מר ברדיצ'ב, שהוצאת אותי לחופשה ללא תשלום – ובכך הצלת אותי מהביזיון לפרסם את מדורי באותו גיליון 'דיוקן' מס' 872 אשר בו רוצחים שהתעללו באבא שלי, ובעוד אלפי יהודים חסרי ישע נוספים, זכו להצטייר באור מחמיא רק בזכות המרד שהם הקימו נגד אדוניהם הגרמנים.

אגב, לוּ גיבורי הזונדרקומנדו לא היו מזדרזים לברוח ארצה, הפולנים היו תולים אותם – כפי שהם תפסו והעלו לגרדום את צוות הפושעים, גברים ונשים, שתפעלו את מחנה המוות שטוטהוף.

טיפ טיפה: תת שהוא מַתָּת

תמיד משעשע אותי לפגוש בביטוי 'תת-היגוי', מושג שחוזר על עצמו ברוב 'מבחני הדרכים' הנכתבים בידי קולגות שלי – בין אם הם כבר כתבי חצר החוסים אצל יבואן מסוים, ובין אם הם עוד לא כאלה.

המצחיק הוא שכאשר כתבים מאבחנים (בעצמם כביכול) שמכונית מבחן מסוימת היא בעלת נטייה לתת-היגוי – אי אפשר להבין מדבריהם אם זוהי תכונה חיובית או שלילית.

נזכיר שמדברים על תת-היגוי כאשר המכונית מורדת בבקשת הנהג ואינה פונה אל תוך הסיבוב, אלא מחליקה על הציר הקדמי וממשיכה לנסוע קדימה. זוהי בעצם תגובתה הטבעית של כל מכונית, בין אם היא בעלת הנעה קדמית, אחורית או 4X4, כאשר נכנסים בה לסיבוב במהירות מוגזמת. כתרופה לתת-היגוי, די בדרך כלל להסיר רגל מדוושת הגז ולשחק עם ההגה כדי להחזיר את המכונית למסלול שפוי.

את נטיית המכונית לתת-היגוי יודעים לנצל נהגי ראלי – ולא רק הם. בַּתקופה שבה לא עלה על הדעת לבצע מבחני דרכים שאינם כוללים קטע אכזרי כמו סלאלום תקני, הבוחנים הצטיינו בנסיעת סלאלום, שתת-ההיגוי כיכב בה. היינו שוברים את ההגה מטרים ספורים לפני הרווח שבין הפילונים, ותת-ההיגוי עשה את כל העבודה בתמרת עשן היוצאת מהצמיגים.

היום לא מבצעים את מבחן הסלאלום, אף כי הוא חושף את כל האמת על רמתה של אחיזת הכביש. למבחן חיובי זה מסרבת מערכת ESP, הניתנת אמנם לנטרול, אך בשביל מה? ממילא העיתונות בת זמננו אינה ששה להלשין על מכוניות מאכזבות.

שואלים את אדוארד

אלעד חדד: אנו משפחה של שש נפשות. הרכב שאנו מעוניינים לרכוש ישרת את אשתי ביום-יום. אנו מחפשים רכב משפחתי טיפה גבוה, אולי גם 4X4, שיהיה לא צפוף מדי. כיום ברשותנו שברולט אפלנדר 2008, והתקציב סביב 200 אלף שקלים. איזה רכב אתה ממליץ?

תשובה: לו הונדה הייתה מייצרת עדיין את FR-V, מהדגמים המוצלחים ביותר שלה – הייתי ממליץ עליו בחום. דא עקא שהונדה העיפה אותו מקו הייצור, כך שנשאר לי להמליץ לכם על סיטרואן C4 פיקאסו. ברוב המבחנים האירופיים גברה C4 זו על פולקסוואגן Touran וגם על פיז'ו 508, ולהפתעתי גם על רנו סניק.

אני גם מציע לכם לבדוק את המכונית הכי מעניינת בין המועמדות הרלוונטיות לאשתך: פורד S-Max. להבדיל ממתחרותיה, בפורד זו הנהג אינו מרגיש כנוהג במיניוואן מוגדל – אלא כמי שנהנה ממכונית משפחתית קטנה, זריזה ובעלת אחיזת כביש מפתיעה לטובה.

אגב, ייתכן (ואף צפוי) שבמקומכם הייתי מנסה לקנות את המכונית הכי טובה במדף העליון, כמו למשל ב-מ-וו X5 יד שנייה המצוידת בשורה שלישית של מושבים. הסכום העומד לרשותכם מאפשר קנייה כזו, שתפנק את אשתך בנסיעות היום-יום שלה.

נ"ב, יש גם אופציה, והיא המעניינת ביותר אולי, של ניסאן קשקאי מדגם 2+. זהו רכב חמישה מקומות (כמו בקשקאי ה'רגילה', הקצרה) – אלא שבדגם 2+ יש שני מושבים נוספים, המתקפלים לתוך רצפת תא המטען. ניסאן הפסיקה אמנם לייצר דגם זה, אך היבואן קרסו מוכר עדיין בתל-אביב את העותקים האחרונים, במחיר הזדמנותי של 170 אלף שקלים.

יוני: אנו זוג פלוס ילדה. יש ברשותנו פיז'ו 206 שנת 2001 ידני, אשר נקנה לפני כמה שנים מאישה מבוגרת שאפילו את נוזל המגבים קנתה במוסך מורשה. לאחרונה הרכב מבלה רבות במוסך, ואנו מוציאים עליו סכומים עצומים (בחודש האחרון לבדו 3,000 שקלים).

בנוסף, אנו רוצים להשתדרג ברכב משפחתי משנה מתקדמת יותר, שיחזיק לנו לשנים הקרובות, כולל התרחבות המשפחה בבוא העת. הרכב חייב להיות אוטומט (לאשתי אין רישיון על ידני). הסכום שברצוננו להשקיע הוא 35-37 אלף שקלים. חשובות לנו אמינות, צריכת דלק נורמלית ובטיחות.

1. על אילו כלי רכב אתה ממליץ? חשבנו על פורד פוקוס 2007, טויוטה קורולה 2005, מאזדה 3 שנת 2007. מובן שאנו פתוחים להצעות נוספות.
2. מה דעתך על רכב יד שנייה מפרטי אשר בבעלות הקודמת היה ליסינג?
3. האם עדיף רכב משנה נמוכה יותר בעל קילומטראז' נמוך, או רכב משנתון מתקדם אך גם בעל קילומטראז' מתקדם?
4. איך אדע מתי לקחת רכב לבדיקה, בהתחשב בעובדה שרוב כלי הרכב נראים טוב חיצונית ופנימית, ועלות בדיקה היא 600 שקלים?

תשובה: כיוונתם נכונה כאשר חשבתם על פוקוס, קורולה ומאזדה 3. בין שלוש אלה הייתי מחפש מועמדת שמגיעה מבית טוב אשר דאג לה. ליסינג בביוגרפיה של מכונית אינו בהכרח בעוכריה, ואין לזלזל בהנחה ש'כתם' זה מחולל במחיר.

אין בעצם תשובה חד-משמעית אם עדיף רכב משנה נמוכה ובקילומראז' נמוך או להפך; הכול תלוי במצבו של הדגם המסוים המוצע לכם.

המלצתי היא שתבדקו את האופציה של סקודה רומסטר המצוידת במנוע פולקסוואגן לא מגודש. מזהים את זה לפי הכיתוב V16 בחלק האחורי של הרכב.