אחרית דבר

בהגיעי אל הכפר הפולני הירוק, כַּלְבִּי מקס ובר הביט עליי רגע-מה כאשר עמדתי בשער, ורק אחרי מחשבה פתח בטקס קבלת האורחים. הוא קפץ לְגובה שפעם הייתי מגיע אליו בראשי – אך כידוע, הגוף האנושי מתקצר בכפוף לזקנה.

לו הייתי נשאר מי-יודע-כמה בעולם הזה, משוחרר מכוח הכבידה של הביולוגיה, ייתכן שהייתי יכול לנהוג בפרארי טסטה-רוסה, העומדת כעת על מדף בצריף  העבודה שבניתי בצמוד לדירתה של הבווארית Z3M.

טסטה-רוסה זו, הצבועה אדום כמו פרארי אמיתיות, מצוידת במנוע חשמלי שניתן להריץ אותו בשלט רחוק. את הצעצוע קניתי בטיסה חזרה לתל-אביב כדי שהילד שלי ידע מה אבא נהג במונטה-קארלו אצל ידידו מרופד-היכולת סטיב מ'. אך זמן לא רב אחר כך החל המראֶה של דגם הטסטה-רוסה בידיים של ילדי להעציב אותי, כי סטיב מכר את הטסטה-רוסה שלו, שאהבתי, משום ש"ההופעה בפרארי לא נראית מכובדת ואמינה בעיניים של מנהל הבנק".  

"מה אכפת לך הרושם?", ניסיתי להניאו, אבל סטיב הסתכל עליי כמו על טמבל שלא מבין בכספים. והוא צדק, בעצם.

אחרי גירושיו מטסטה-רוסה, העיניים של סטיב כבר לא דלקו למראה מכוניות מעניינות או נשים לבושות יפה – מה שסימֵן את תחילת הידרדרותו המוזרה של האיש. הוא היה עדיין כל-יכול, אבל הפסיק לחייך. סטיב חדל לנהוג ברולס-רויס שלו בג'ינס קרועים, וגם סמוקינג הוא לא לבש כבר, כי ויתר על מושבו הקבוע בפסטיבל הקולנוע של קאן.

"חפש את הטסטה-רוסה שלך וקנה אותה שוב", הצעתי לידידי כאשר החל לְדַבֵּר את שלו על זִקנה וטבע במלנכוליה עמוקה. אך הוא שתק, ורק הביט בי בעיניים שזיהיתי בהן 3,000 שנות ייסורים של יהדות. סטיב היה אחד מ'ילדי טהרן', נזכרתי.