נעבעך, אבל יצרי

אנחנו נוטים לחפש אצל זרים/זרות תכונות שהם אינם בהכרח עונדים

החיים היו משעממים לו היו צודקים כל חכמי ציון העכשוויים, המשמיעים את משנתם ההבלולית במדיה. הרי דבר אינו משעשע יותר משטויות הנכתבות ברצינות מוחלטת שנתמכת בבת הלוויה שלה – הסמכותיות.

נהניתי למשל מדבריו של כתב ynet רועי צוקרמן, שהכריז בכותרת כי 'אילף' את יגואר. לא צוקרמן ולא נעליים, ואפילו לא מוזס, מסוגלים לאלף את יגואר, אשר תאכל אותם לארוחת הבוקר.

מי שיכול להרשות לעצמו להכריז על אילופה של יגואר הוא לואיס המילטון, הנהג הבריטי בפורמולה 1 – אך לא בוחן תל-אביבי שיש לי ספק רב אם הוא מצא שפה משותפת עם יגואר F רואדסטר; במיוחד בתנאי ארצנו, כלומר הגבלות מהירות עורפות-הנאה וצפיפות.

לא רק ביכולתו של כתב ynet להתיידד עם יגואר אני מפקפק אלא בכישורי נהיגתו בכלל. הסיבה לספק הזהיר שלי איננה זלזול חלילה – אלא העובדה שכתיבתם של צוקרמן וחבורת 'ynet מוטורס' מזכירה לי את פירות עטו של יוחאי רפאלי, סגני לשעבר בירחון 'קוואטרו' ז"ל. פירות מפוארים אשר התגלו בערוות קליפתם. וזה הסיפור:

גאולה דרך הביבים

לא רק אני אלא גם בוחני 'קוואטרו' רם לנדס ורמי שוכטוביץ', ובוודאי גם קוראיו של ירחון זה שערכתי, היו משוכנעים שסגני רפאלי, אם לשפוט לפי כתיבתו הבוטחת עד נועזת, נוהג כמו שומאכר לפחות.

עד שלהפתעתי המוחלטת, ממש על ידי ועל יד הבוחן הבכיר רוני סמדרסמן איש כרכור – רפאלי שלנו, שנהג במהירות של עולה לרגל, הצליח בכל זאת 'ליישר' סיבוב, במחיר זריקתה של סובארו ג'אסטי לתוך תעלת ביוב. ג'אסטי המסכנה נפלה מגובה של כשתי קומות, אך רפאלי עצמו יצא ללא פגע.

התאוששנו מההתעופפות הדרמטית, הזמנו גרר, ורק אז תפסנו שעד לתקרית זו, מעולם לא ראינו את רפאלי אוחז בהגה בפועל. עד לנפילה לביב השופכין, אשר גאלה אותנו ממקסם השווא של סגנון ביטוי משכנע – הסתמכנו רק על כתבותיו החוצפניות של יוחאי ועל העובדה שהייתה לו אלפא רומיאו ג'וניור.

אגב, התובנה החמצמצה שניסח כתב ynet רועי צוקרמן שלפיה אנשים השואלים "כמה היגואר הזו עולה" אינם מתאימים לכלי תחבורה אריסטוקרטי זה – מזכירה לי את שחצנותו של רפאלי.

סטיגמה נחשקת

אין ספק שבמקרה של יגואר F הפתוחה מדובר במכונית ספורט, כך שאין זה מפתיע שלבוחן צוקרמן לא היה נוח לטייל בה בעיר, כפי שהוא רטן.

ואולם, הגדרתה המוצדקת ועוד קצת של יגואר F כ'מכונית ספורט' מזכירה שרוב הקולגות שלי למקצוע ולתחביב – ובעצם, כל כתבי הרכב העבריים זולת אחד (יואב קווה) – התרגלו לחפש סימנים לגנטיקה ספורטיבית לא רק במכוניות הראויות לחשד שהן פרא אציל, אלא בכל רכב תמים שהם מקבלים מהיבואן לצורך כתיבת 'מבחן דרכים'.

כך למשל, מקובל אצלנו לחשוד בכל מכונית פתוחה בהיותה ספורטיבית, כמו לדוגמה מאזדה MX5 (אם כי במקרה שלה חושדים בה בצדק). תכונת-העל 'ספורטיבית' מוצמדת אצלנו גם לכל מכונית שהיצרנים ציידו אותה – לצורך הצלחה בשיווק ובהתאם לאופנה – בחישוקים גדולים יחסית של 17-18 אינץ' ויותר, ואשר נועלת צמיגים בחתך נמוך. פטנט זה מגביר אמנם את אחיזת הכביש, במיוחד בסיבובים ובעצירות חירום – אך אינו מַתליל, לפי דעתי וניסיוני, את עקומת הספורטיביות.

הנה כי כן, האשליה של ספורטיביוּת נתלית במיני אצטלות פתייניות ואינה מתבססת על המכונית עצמה. דוגמה טובה לאחת כזו שמאתחלת בנו תעתוע היא מאזדה MX5 שהזכרנו – שהיא יצור בלתי ספורטיבי בעליל מטבעה. נכון אמנם שבנוסף לקלאוסטרופוביה ולמושבים שממוקמים נמוך מכונית זו היא בעלת הנעה אחורית, המאפשרת לבוחן השאפתן לבצע חרקות – אך מאזדה זו נבזית בערך כמו בוב ספוג. רק כעת, אחרי שנים ארוכות, היפנים עומדים סוף סוף לצייד את MX5 במנוע נהמני יותר מזה שפעל בה עד עתה, בפיהוק שנדמה כשאגה.

יגואר אֶף: למפלצת בריטית יפה זו מנוע שמונה צילינדרים בנפח 5.0 ליטרים, 550 כ"ס. רשימת הנהגים המסוגלים "לאלף" אותה קצרה כמו עוקץ של אגס  

אקסיומה עיוורת

בין כתבי הרכב העבריים חוגגת גם האקסיומה שהנעה אחורית גוזרת על הרכב להיות ספורטיבי. בהתאם לאמונה עיוורת זו, בעלים של אתר רכב נפוץ למדי הכריז כי רנו טווינגו החדשה היא ספורטיבית משום שהיצרן קרא לה 'גורדיני' וצייד אותה במנוע אחורי. הבה נזכיר, בשם האמת המתפקעת מצחוק, שמדובר במנוע שלושה צילינדרים בנפח ליטר אחד שהצרפתים סחטו ממנו די מעט סוסים – גם בגרסה החזקה כביכול.

אני טוען שהנהג של טווינגו החדשה יתפוס שהוא נוסע ברכב בעל מנוע אחורי רק במקרה שהוא יפתח מכסה אחורי כדי להכניס מזוודה, ובמקום תא מטען הוא יגלה מנוע.

מצפצפות על הגנטיקה

אגלה לעמיתיי סוד: כל מכונית הופכת ספורטיבית, אם לוחצים בעזוז על דוושת גזהּ ומשתמשים נכונה בהיגוי שלה. ספורטיבית בכפייה הייתה אפילו סיטרואן ויזה קלאב בעלת מנוע בוקסר שני צילינדרים של 600 סמ"ק בערך – וזה למרות העובדה שלמהירות 100 קמ"ש היא הייתה מגיעה בפרק זמן שבו ב-מ-וו Z3M שלי נושמת כבר את מהירותה המרבית, 250 קמ"ש.

גיליתי פעם, בעזרת סטופר ולהפתעתי המוחלטת, שאת הכביש שבין ערד וים המלח עברתי הכי מהר לא באלפת המרוצים שלי, הבנויה לראלי-קרוס, ולא בגולף GTI – אלא ברנו 19 התמימה דווקא, שלא היה לה גֶן ספורטיבי כלשהו, אפילו לא תועה או מזויף.

אני מוכן גם לגלות סוד נוסף, שלוקח רחוק יותר את התיאוריה הנ"ל: לא רק שניתן להכריח כל מכונית להפגין גינונים ספורטיביים – אלא שדווקא מכוניות אלה, שאינן מיועדות לנהיגה ספורטיבית ואשר מאבדות את אחיזת הכביש בשמחה (כי לא חונכו להגן עליה), מאפשרות לנהגן ליהנות מתהליך הנהיגה ולעשות רושם על הנוסעים.

זו הסיבה שאני נהנה מתפקודם של צמיגי החצי סליקס החלקים טויו R888 בגשם דווקא. כי או אז הונדה CRX שלי מתחילה לחיות, ובודקת בנוקדנות חסרת רחמים אם נֶהגה, הקשיש המורשה, רשאי עדיין לתפקד.

פרדה ממשק החי

מכוניות, כמו כלבים וחתולים, יכולות להיות חברותיו הנאמנות של האדם. לפעמים, ובעצם ברוב המקרים, הן חברות טובות יותר מבעלי שתי רגליים. בדוק.

המשותף ליחסי ידידות טובה בין אדם ובעלי ארבע רגליים או ארבעה גלגלים – הוא הדאגה ההדדית. כי זולת מכוניות שמישהו ראה בהן מפלצות, כמו תסריטאי הסרט 'כריסטין', מכוניות אינן זוממות להעניש את בעליהן אלא דואגות לו. הן מנסות לשמור על הנוהג בהן בגלל הקשר שהתפתח במשך שנים (או ממבט ראשון), או בגלל אופיין הידידותי מלכתחילה. 

יחסי אנוש אלו עם מכוניות ועם משק חי דורשים מהאדם ללמוד את הצרכים של ידידיו הנאמנים – כך הרהרתי לקראת סוף ביקורי אצל שלוש בנותיי, יפנית, איטלקייה ובווארית, ולקראת פרדה ממקס ובר.

היו זמנים שאפשר היה לקחת כלב למטוס. כעת, אל-על דורשת קניית כלוב לנוסע על ארבע רגליים, והרבה שקלים על כל קילוגרם של התייר בעל הפרווה ועיניים של מונה ליזה. במקרה של שומר ראשו של הקשיש המורשה, הכבד ברוך השם, זהו מחסום פיננסי.

טיפ טיפה

דילמה ותיקה: יש לנו ארבעה צמיגים, שניים משומשים ושניים חדשים. היכן להרכיב את הטובים יותר – קדימה או אחורה?

משרד התחבורה, פנצ'רמאכרים, אתרי אינטרנט ומומחים מהטכניון בחיפה קובעים חד-משמעית שאת הצמיגים החדשים יש להרכיב בציר האחורי של המכונית – ואילו את הצמיגים המשומשים יש להרכיב קדימה.

אני לא מאמין למומחים המדופלמים שלנו, אלו שעד היום לא הצליחו לפענח מדוע המכונית של משפחת אטיאס הידרדרה לתהום על יד טבריה. אלו המומחים שלבקשת עמותת 'אור ירוק' קבעו בסמכותיות שהעיתונאי טל שביט אשם בתאונת האופנוע שבה הוא נהרג. הם גם לא התנצלו כאשר בית המשפט פסק שנהג המכונית שפרץ למסלולו של האופנוען שביט הוא האחראי למותו.

על הרכבת צמיגים חדשים מאחור מקובל להמליץ בשל החשש מהיגוי יתר, כלומר החלקה של הציר האחורי של הרכב – החלקה שעלולה לגרום ל"התנגשות צדית של הרכב עם עץ". ומכוניות, כידוע, אינן בנויות כדי לספוג מהלומה צדית.

בולשיט! הרי הנהג יכול בקלות ליישר מכונית שחלקה האחורי מחליק באמצעות קונטרה של ההגה לכיוון ההחלקה. תרגיל אינסטינקטיבי זה מלמדים בכל בית ספר לנהיגה מתקדמת. לעומת זאת, קשה בהרבה למנוע איבוד שליטה על הרכב כאשר מתפוצץ צמיג קדמי משומש – מיקום ההרכבה שהמומחים ממליצים עליו! נזכיר כי צמיג קדמי עובד קשה. הוא מופקד הן על עצירת הרכב, הן על ההיגוי ובדרך כלל גם על ההנעה (שהרי הנעה קדמית היא הרווחת ביותר). לפיכך, טוב נעשה אם נרכיב את צמיגנו הטובים-חדשים יותר קדימה.

זאת ועוד: צמיג קדמי משומש המורכב בציר הקדמי – כהמלצת סוללת המומחים – מגביר את הסיכוי להתפתחות תת-היגוי (החלקה בלתי רצויה בכניסה לסיבוב, שבעטייה המכונית ממשיכה ישר במקום לפנות).

לסיכום: את הצמיגים הטובים יותר מרכיבים בפרונט מבלי להתלבט.

שואלים את אדוארד

אבי, ירושלים: ברשותי מאזדה 5 שנת 2007. על פי ספר הטיפולים יש להחליף מצתים ב-120 אלף ק"מ. כשהכנסתי את הרכב לטיפול המוסכניק אמר לי שהם בודקים את המצתים, ואם יש צורך הם מחליפים. לאחר הטיפול הוא אמר לי שהמצתים תקינים ואין צורך להחליפם. מה דעתך? האם יש להיצמד להוראות היצרן בכל מקרה?

שאלה שנייה: לגבי הסבת רכב לגז, לא מצאתי אתר או מישהו שיכול לעשות זאת? איזה רכב מתאים להסבה ואיזה לא?.האם יש לך מידע

תשובה: מומלץ להחליף מצתים לפי הוראות היצרן, זלזל בהן עשוי להמיט צרות. האלקטרודה של המצת או חלקי פורצלן עלולים להתפרק ולחולל תקלה במנוע.

אני בעד להיצמד להוראות היצרן, אף כי פרק המרחק שמאזדה קבעה כי אחריו יש להחליף מצתים – 120 אלף ק"מ – מצביע על אופטימיות מסוימת. פרק מרחק זה כפול כמעט מפרק המרחק שקבעו יצרני רכב אחרים, המשתמשים באותם מצתים ממש. בענייני הסבה לגז אני נוהג להפנות אל מוסך 'חיש גז' בקריית-אריה, פתח-תקווה.

ינון משה: לקראת רצון בשדרוג חוויית הנהיגה, אודה על המלצתך.

אני מעוניין ברכישה של מכונית קטנה ומהנה לנהיגה (מה לעשות, כלי רכב גדולים לא עושים לי את זה), אך עדיין בתקציב סביר, של עד 120 אלף שקלים. אני מתלבט בין מיני-ואן לפיאט 500S, ידנית כמובן. ואולי רכב אחר, גם משומש, כמו מיני קופר או אלפא מיטו/ג'ולייטה (כבר גבולית בגודל)?

אנא המלצתך.

תשובה: לבי אמנם באלפא, אך כדי ליהנות מנהיגה אין כמו מיני קופר. לך עליה.

אהוד ילינק, בית-אל: זכור לי שבעבר חיוית את דעתך לחיוב לגבי סובארו B4. אני נוהג במכונית כזו מאז 2007. לראשונה החזקתי באחת כזו משך כמה חודשים, עד שהיא נגנבה ממני. מאוקטובר 2008 אני נוהג בזו שאצלי עד עכשיו.

אני לא יכול להתבטא על אודותיה במונחים מקצועיים, אך נהניתי לנהוג בה. יש לה מנוע חזק, המאפשר זינוקים מהירים והתגברות קלה על עליות תלולות. קל מאוד לשלוט בה, וגם בסיבובים חדים הנלקחים במהירות לא מאבדים שליטה. בקיצור, רכב נוח לנהיגה המעניק ביטחון ליושב מאחורי ההגה. כמו שבני התבטא פעם: "זו מכונית שאתה שולט בה ולא היא בך". הגיע הזמן להחליף.

האם אתה עדיין סבור ש-4B היא אופציה רצויה, או שבמחיר שלה יש לה מתחרות עדיפות?

תשובה: אם התרגלת לסובארו B4, אז אין מתחרה ראויה אחרת.

אביאל כהן: ברשותי ניסאן פרמיירה 2004 שלהגיד עליה שהיא שותה דלק זו מחמאה. מלבד זה, המזל לא שפר עליה וכמעט כל חודש (!) נכנסנו למוסך. לכן קצנו בה.

אנחנו בודקים כבר כמה שבועות המון סוכנויות רכב ומגרשים של יד שנייה. לפינאלה הגיעו שלוש אפשרויות: יונדאי אקסנט מודל 2011 שעשתה 135 אלף ק"מ תמורת הניסאן והוספה של 35 אלף ק"מ; SX4

חדשה תמורת הניסאן והוספה של 90 אלף שקלים במימון; או שברולט סוניק חדשה תמורת הניסאן והוספה של 65 אלף שקלים. מה אתה ממליץ? נשמח לדעת מה טווח מחיר החלפים של כל כלי הרכב, ומה יעניק לנו שקט טיפולי, וכמובן חוויית נסיעה?

תשובה: בין כל המועמדות שציינת, סוזוקי היא האופציה המיטבית.  

לוי: אנחנו מחפשים לקנות רכב משפחתי בטווח של 25-40 אלף שקלים, לאחר שהרכב הקודם (סוזוקי באלנו 97' ידני) נהרס בתאונה.

אנחנו נוסעים 15-20 אלף ק"מ בשנה, ויש לנו שני ילדים (בתקווה לעוד אחד בשנה הקרובה).
מחפשים רכב לארבע שנים פלוס, והדגשים הם על אמינות, בטיחות וצריכת דלק. הנוחות לא מעניינת אותנו (הרכב הקודם היה סוזוקי באלנו). הבעיה המרכזית עם הרכב הקודם שלנו הייתה בגיר, ובעובדה שהחלפים שלו נדירים (אשתי לא מוצלחת כל כך עם גיר ידני, והרכב עשה 300 אלף ק"מ, אני לא בטוח את מי אפשר להאשים).

ההתלבטות שלי היא:

1. טויוטה קורולה רובוטית 2008, יד שנייה-שלישית, 100-120 אלף ק"מ, במחיר של 35-42 אלף שקלים.
2. סקודה פאביה ספייס 2008, יד ראשונה-שנייה, 90-120 אלף ק"מ במחיר שבאזור ה-36 אלף שקלים.
3. ללכת על אוטו יוצא ליסינג משנתון 2010 (רנו פלואנס או מיצובישי לאנסר; המגוון די רחב) בקילומטראז' של 100-130 אלף ובמחיר באזור ה-45 אלף שקלים.

בגדול, אני נוטה לקורולה הרובוטית מכיוון שאשתי, כאמור, לא נוהגת טוב על ידני ומעניינת אותי צריכת הדלק. אבל לקורולה כמה חסרונות: היא ללא בקרת יציבות ובעלת 'רק' ארבע כריות אוויר. אם יש בעיות עם הגיר הרובוטי זה תיקון של 4,000 שקלים (ועוד 3,000 אם צריך להחליף מחשב גיר). ונראה שקשה למכור אותה.

לפאביה יש חיסרון של חשש (מוצדק?) מתקלות בגיר הידני, וכאמור, בבאלנו היו לנו מלא בעיות גיר. נראה שזה אוטו נדיר יחסית, כמו הבאלנו הידני.

האם אפשרות 3 כדאית? יש די הרבה כלי רכב יוצאי ליסינג בשנתון 2010 באזור ה-130 אלף ק"מ, ואני לא מצליח למצוא את ידיי ורגליי שם.

תשובה: אף מכונית יד שנייה – בין אם היא יוצאת ליסינג, מגרש או יד פרטית – אינה מבטיחה שהיא לא תתקלקל בשלב-מה. דווקא לא שמעתי על צרות עם הגיר הידני של סקודה פאביה.

בתוך כל קלחת המועמדות הייתי מתמקד בשתיים: פאביה וטויוטה הרובוטית. צריך הרבה מזל רע כדי ליפול על טויוטה רובוטית שמורדת בתווית האמינות שלה. האמינות לא זרה גם לפאביה, הנהנית מטכנולוגיה לבית פולקסוואגן. אני מציע לכם לערוך נסיעות טעימה בשתיהן, כדי להכריע איזו מהן מעניקה יותר תחושת נוחות וביטחון.

ורדה: בשמונה השנים האחרונות אני נוסעת בטויוטה קורולה. אחרי שבאמצע התקופה החלפתי את הראשונה בשנייה מאותו דגם, עכשיו אני צריכה להחליף שוב.

הטויוטה טובה ועונה על כל הצרכים שלי. היא נוחה ואמינה, התחזוקה שלה זולה והיא גם שומרת על המחיר שלה. אבל לחשוב שאקנה שוב אותו רכב, זה משעמם… על איזה רכב אתה יכול להמליץ שמשתווה לה אולי?

תשובה: לשם רענון הסגנון, אני ממליץ לך לשקול אימוץ של אחת משתי יפניות חביבות: טויוטה יאריס והונדה ג'ז – לא בהכרח בגרסאותיהן ההיברידיות, היקרות יותר.