אורח מעולם אחר

אל הדירה החשוכה שלנו בגטו הגיע יום אחד גוי מהצד השני של החומה. הייתה זו תמונה סוריאליסטית כבר אז, בזמן האמת שלה

רגשות מעורבים מכרסמים בנפשי למִשמע מחשבה בלתי רצויה, המזכירה לי כי במהלך השנים הארוכות שבהן זכיתי היו לי יותר מכוניות מאשר לכל חבריי גם יחד. עם עובדות אין להתווכח.

ייתכן שלולא הייתי מבזבז את זמני על קשרים אינטימיים עם מנועים, רובם מתוצרת אלפא רומיאו או לנצ'יה, על מאיידים כפולים של ובר, סולקס ודל-אורטו, על בולמי זעזועים וצמיגים, על כיווני שסתומים ועל החלפת חגורות הצתה, שמנים ודיסקיות – אז גם לי היה אולי צ'אנס לעשות עוד משהו, כפי שעשו חבריי.

הללו הם בעלי עקרונות בריאים, שהתייחסו למכוניתם כאל מכשיר תנועה ותו לא, ואפילו לא רחצו אותה בעצמם. במקום לאבד ראש לנוכח יופייה, כמוני, הם השאירו בפלנטה הזו לא מעט עקבות באמנות הקולנוע ובשדות הספרות, השירה והציור, או שסתם נהנו מחיים נוחים ומאושרים.

רפואה לא קונבנציונלית

האם חבל לי שדרכי התגלגלה אחרת, הפוך מהמקובל בסביבה נורמטיבית, המזהה במכונית לא יותר מתיבת פח על ארבעה גלגלים?

בכלל לא. אינני מצטער על דבר משום שאני חייב למכוניותיי את ההתאוששות מהטראומות – אשר השואה ותוצאותיה האכזריות היו רק חלק מהגורמים להן.

מִגְרָש החלומות

אי-אז בעבר, בדירתנו הירושלמית בבן-סרוק 8, חלמתי במשך שנה או יותר שאמצא מנוע מקורי בעל שני מצתים לכל צילינדר המתאים לאלפא ג'וליה GTA, אשר השגתי פגועה, מצוידת במנוע חלופי סתמי.

באותו זמן, במנהטן שבניו-יורק, גרפומן טהור כמו בדולח (לדעתי), חתן פרס נובל לספרות, חלם על מיטת העץ שלו באושוויץ וכתב עליה שני סיפורים. אני כולי בושה בכך, אך בכל זאת מעדיף את חלומותיי על שמונה חוטים אדומים שיוצאים מהמפלג של GTA.

בלאופונקט ל-GTV

לא מזמן הפכתי את כל הגוֹיוֹ-סְפֵרָה ואתרי הקניות שלה בחיפוש אחר מַקלט רדיו מתאים לאלפא GTV שלי, עד שמצאתי בלאופונקט בן שלושים כמוה. המאמץ השתלם: פתאום אריק איינשטיין נשמע אותנטי, לא מלוקק כמו במולטימדיות הדיגיטליות למיניהן בְּלוּטוּת'-שְמוּטוּת', העכשוויות אשכרה, אשר מסַפקות את החירשים, רעיותיהם וטפם.

ועוד פרט: חברות המצתים בוש, NGK ובריסק הצ'כית מציעות מצתים המיוצרים במיוחד למנועי אלפא ותיקים – אך אותו סיפור חזר על עצמו. שוב הפכתי את כל הגולה עד שמצאתי מצתי Lodge המצוידים בארבע אלקטרודות, שלפני שלושים שנה היו משרתים את אלפא GTV וגם את כל האלפות האחרות, כולל אלפות סוּד.

אמנם אין הבדל בין עבודתם של המצתים המקוריים ובין עבודתן של ההצעות החדשניות, הבנויות לחיים ארוכים יותר מאלה הוותיקים של Lodge, אך איתור מצתים מהמאה הקודמת, המלווה בנוסטלגיה, כרוך בסיפוק מסוים לבעליה של GTV.

חוץ מזה, למי מפריע טווח העבודה הקצר של המצתים של פעם? ממילא הוותיקונת האהובה שלי לא מתכוונת לבצע טיולים מסביב הגלובוס. הנסיעות שלה מצטמצמות הרי למרחקים קצרים – מקצתן לצורך ראווה, מקצתן לצורך עינוגו של הקשיש המורשה בניהוג של פעם. כך או כך, אלפא חוזרת לביתה השקט והחם, אל אחיותיה.

מתקתק בדרכו

יש כללים מסוימים לטיפול נכון באביזרים ישנים, אך העיקרון הראשי שצריך להכתיב את היחסים איתם הוא חד משמעי: צריך לאפשר לחפצים עתיקים להיות כמו שהם.

דוגמה קלאסית היא שעון ה'צִימָה' הישן, אותו שעון שקיבלתי מאבא בפרדה האחרונה ממנו, רגע לפני שברחתי מהגטו. אחרי 70 שנה של עבודה נמרצת, ה'צימה' כועס עליי כנראה. אולי הוא גילה שיש לי עוד כמה שעונים. או שהוא התרגש יותר מדי במהלך ההסרטה של 'שועל הכסף של פליציה ט', שבו הוא שיחק כגיבור ראשי לצד יבגניה דודינה, אולק מינצר ואבישי הדרי.

בקיצור, שעון זה עודו עובד, אף הפסיק לעשות את זה בַּרֶצֶף המקובל בְּגזע השעונים, רצף משעמם. ה'צימה' שלי זז מתי שבא לו, ואז עוצר לרגעים ארוכים. טיפול אצל מומחים עוזר ליום-יומיים, וה'צימה' חוזר לסורו.

אינני נלחם עוד בהפוגות הללו. התרגלתי כבר לקצב החיים שלו, שאת חוקיותו אינני מזהה. אולי השעון העתיק מנסה לרמוז לי – תעצור גם אתה כדי לנוח, ואז תחזור, אם תהיה לכך סיבה.

החלב השחור של הנוסטלגיה

ועם 'צימה' ענוד על פרק ידי השמאלי, הגעתי למסקנה שנכון יותר אולי לחלוב מהנוסטלגיה סיפורים ולשחזר את העבר באמצעות כלי כתיבה ותיקים. כדי לבחון את התיאוריה הזו פתחתי מגרה והוצאתי את העט הנובע השחור 'מונטבלאן' שקניתי לפני שנים בגיברלטר, לשם הגענו באלפא ג'ולייטה ספיידר באחד מטיולי הקיץ שלנו.

ודאי שלא סיפרתי למוכר שנדלקתי על מונטבלאן משום שלאמא שלי היה עט כזה בדיוק בגטו ורשה, אלא הנחתי לאיש לתאר לי את נפלאות המוצר היקר, כולל את היותו מצויד ב"אחריות לנצח".

עט לצמיתות בגטו

את נושא המונטבלאן הזכרתי כבר בעבר, אך נכשלתי. לא הצלחתי לשחזר את התמונה הסוריאליסטית הזו של הוריי, אחותי אירנה ואני שהופכים לאסירי הגטו האכזרי, יושבים בלי כלום, ואז נופלת עלינו עוד מכה מצערת: עט המונטבלאן של אמי, שבו היא כתבה בסתר איזה יומן שאסור היה לנו להציץ בו, חדל לגמרי לתפקד.

ואבא, שהיה מרתק אותנו בסיפורי הלילה האבסטרקטיים שסיפר לנו, השייכים לפנטזיה רחוקה ממציאות הגטו, הבטיח לנו שבהוקוס-פוקוס העט של אמא עומד להתעורר ויחזור לתפקד. הרי על מונטבלאן יש "אחריות עד אינסוף", הזכיר אבא בחיוך, וסיפר שכאשר היה בעבודה הוא התקשר לצד הארי של ורשה, דיבר עם נציג של חברת מונטבלאן, והם הבטיחו לו שטכנאי שלהם יבקר אותנו בגטו.

ואכן, יום אחד הגיע אלינו אורח מעולם אחר, גוי פולני שחי בצד הארי של ורשה הכבושה. הוא נכנס לחדר החשוך שבו ניסינו להסתדר, פירק את מונטבלאן, הרכיב חזרה, ולפני שסגר את מזוודת הכלים שלו הוציא ממנה כיכר לחם והניחה על השולחן.

"חשבתי שזה בדיוק מה שחסר לכם", אמר בנימה דקה של בושה מול הרעבים, והלך.

שירות לקוחות בגיהנום

עברו מאז שנים, ואני עדיין מתאר לי את הגוי הגבוה הזה, בלונדיני לבוש חליפה כהה, חולצה לבנה ועניבה, חוזר לפלנטה האחרת, הרחוקה, הנמצאת בצד השני של החומה. הוא חוזר לביתו בצד הארי של ורשה, אל אשתו וילדיו, הדומים לנו אולי. אך כדי להגיע למשפחתו הוא הולך דרך הרחובות האיומים של הגטו, שבהם משתוללים בצעקות שוטרי יודנראט אכזריים חמושים באלות עץ, המלַווים לאומשלאגפלאץ, אל הרכבות, אסירים שנתפסו בלי תעודות עבודה.

הוא חולף על פניהם של יהודים היושבים שעוּנים אל קירות הבתים נפוחים מרעב, נטולי כוח לזוז, מראֶה שמרחיק מהם את השוטרים. לפני עזיבת הגטו, לא רחוק משער היציאה, כאשר הילדים הקבצנים הפסיקו כבר למשוך אותו בשרוולים, הגוי שלנו עוד מגלה את גופות המתים הזרוקות על המדרכה מכוסות בסמרטוטים ובדפי עיתונים.

וזו התמונה שתישאר תמיד קשורה בעט המונטבלאן הזה – תיארתי לי אז, ועודני מתאר היום.

לשווא תינתז הדיו

אני מחזיק בידי את המונטבלאן, שהתכוונתי לכתוב בו משהו חשוב כאשר אחזור מגיברלטר אל מַרְבֶּלָה וממרבלה אל רחביה – אך לא עמדתי בהבטחה.

נניח שהייתי כותב עכשיו בעט הזה, כפי שכמעט עשיתי פעם, ואז מדפיס את הטקסט במכונת כתיבה אריקה 5, בזו הכותבת מימין לשמאל, או בשנייה, הכותבת משמאל לימין, תלוי איזו שפה הייתי בוחר – ושולח בפקס.

ופה בעיה. כי במערכות העיתונים אין כבר קלדניות המתַמללות דפי פקסימיליה אל המחשב. אותן קלדניות שהייתי מספר להן שהן היחידות בעיתון שקוראות מה כתבתי, והן חייכו וביקשו אותי שבאיזה טסט של רכב אקח אותן לים המלח, והייתי עושה זאת.

פינוק נחשי מסוכן

וכאשר אין כבר קלדניות חייכניות, נשאר לי, בלית ברירה איומה, להישאר בשבי המקלדת, שלא תכתוב במקומי כפי שעושים מונטבלאן או אריקה 5. איזו פדיחה.

הנפילה בציפורניו של המחשב הנייד ThinkPad כרוכה בפינוק נחשי מסוכן: קלות הכתיבה – המתבטאת באפשרות לבצע אינסוף שינויים בטקסט, להחליף כותרות וכותרות ביניים בזו אחר זו, ולשנע מילים ממקומן במהירות שבה גיבור המערבון3:10 to Yuma , דן אוונס, שולף את אקדחו – עלולה לייצר כתיבה טכנוקרטית.

ניסאן חדלה להתיפייף: אחרי הכישלון עם מנוע 1.2 מזן DIG-T, המותקן בקשקאי-ים החדשות בהתאם לאופנת הדאון-סייזינג שהרסה לא מעט מכוניות בשם האקולוגיה והחיסכון בדלק – חזרה ניסאן אל הנפח המוכר לה היטב, וסיפקה לקשקאי החדשה גם מנוע DIG-T בנפח 1.6, שבעזרת טורבו מייצר 163 כ"ס.

כתבנו כבר על חולשת המנוע DIG-T 1.2, שהכרנו בפולסאר החדשה, והזהרנו מבעוד מועד מקשקאי-ים המצוידות במנוע זה, שאינו מאפשר להרגיש אפילו את 115 הסוסים היפניים המובטחים על הנייר. מנוע ה-DIG-T החדש המורכב בקשקאי, שנפחו הוגדל ל- 1.6, עומד לשנות את תמונה מביכה זו. לדעתנו, DIG-T בנפח 1.6, שהנהגים באירופה דורשים ומקבלים עם גיר ידני – מסוגל להחזיר את הקרוסאובר הפופולרי לפסגת הקבוצה. עד עתה נמכרה קשקאי בשני מיליון עותקים, ועוד הגרף נטוי.

בחודשים האחרונים, עקב חולשתו של DIG-T 1.2, שמרה על המעמד הגבוה של קשקאי רק האופציה של מנוע דיזל 1.5 dCi, שאצלנו לא זכה בהכרה הראויה לו

טיפ טיפה

כדאי לעקוב אחרי הוויכוח הסוער שפרץ במדיה לאחר שוועדת הכלכלה העבירה תקנה המחייבת את אוחזי ההגה להאט לפני מעבר חצייה כאשר הם מבחינים בהולך רגל מתקרב למעבר זה.

המקטרגים תוקפים את התקנה שהיא לא מעשית, פוגעת בתנועה השוטפת ומעניקה זכויות יתר להולכי רגל שמתפרצים לכביש עם אוזניות הסותמות את אוזניהם או עסוקים בשיחת טלפון או מתעמקים במסך הסמארטפון.

אני דווקא בעד תקנה זו, משום שעם כל הבעייתיות שלה היא מנסה לבלום את העלייה התלולה בהרג הולכי רגל. אם תקנה זו, המנוסחת טוב או רע, תגרום בכל זאת, באמצעות קנסות, לכך שנתרגל להסיר את כף הרגל מדוושת הגז באזורים של מעבר חצייה – אז הרווחנו.

מה שלא הוזכר בפולמוס הוא חוסר התרבות הבולט אצלנו בנהיגה עירונית. מכונית שמאטה לפני מעבר חצייה מעצבנת נהגים אחרים. אתה עוצר כדי לאפשר להולך רגל לעבור בבטחה, והנהג הנוסע אחריך מחליט ללמד אותך לקח: הוא עוקף אותך, מתפרץ אל מעבר החצייה תוך שהוא מביט בך בזלזול, וכמעט דורס את הולך הרגל שלכבודו עצרת. בחוסר תרבות לוקים גם הולכי רגל ורוכבי אופניים, החופזים אל תוך מעברי החצייה מבלי לרדת מהאוכף כפי שמחייב אותם החוק.

גורם נוסף שמעלה את מפלס האלימות במעברי החצייה הוא עמודי A, המחזיקים את השמשה הקדמית במכונית. עקב מבחני הריסוק התעבו עמודים אלה, וכיום הם שמנים יותר מבעבר. בשיתוף פעולה שלילי עם מראות הצד הצמודות אליהם, עמודים אלה פוגעים בראות – במיוחד בצד שמאל, שממנו פורצים בהפתעה אופניים וקורקינטים חשמליים. הנה עוד סיבה לתגבר זהירות לפני מעברי חצייה.

ודאי ששום תקנה לא תשנה בעצמה את המתכונת האלימה של נהיגה והליכה המקובלת אצלנו, שהיא חלק מהתרבות הכללית.

שואלים את אדוארד

אורן שטיין: אני בעלים של טויוטה קורולה, יוצרה בשנת 1999, עשתה כבר 313 אלף קילומטר. אני מודע לעובדה שאני אצטרך לעשות אוברול בעוד כ-90 אלף קילומטר כדי לשמור על אורך החיים המדהים של כלי רכב זה, בנוסף להחלפת המתלים והבולמים כדי לשמור על הנסיעה נוחה.

ההתלבטות שלי היא: האם לקנות כלי רכב חדש או משומש ולהסתכן בליפול בקנוניה שכתבת עליה בטורך (המכוניות מקוצרות החיים בכוונה תחילה) – או להמשיך להחזיק בזאת שאני מרוצה ממנה כל כך, חרף המחיר?

מלבד זאת: האם העובדה שכלי הרכב עבר את ה-300 אלף קילומטר מצריכה שינוי ברוטינת הטיפולים? כלומר, לעשות למשל טיפול כל 10,000 קילומטר, במקום כל 15 אלף?

תשובה: אין ביכולתי להמליץ לך באיזו דרך ללכת, זו מוכרחה להיות הכרעה שלך. כי כשמדובר במכוניות הנושאות בחובן קילומטראז' רציני, תמיד יכולה ליפול הפתעה – לטובה או לרעה.

אישית, לא הייתי מגרש את טויוטה מהבית, כי ידועים לי מקרים שמנועי טויוטות המוחזקים נכונה מגיעים גם לחצי מיליון קילומטרים ללא אוברול. אם המנוע שלך, אחרי מעל 300 אלף ק"מ, עובר עדיין טסט, אפשר כי הוא שייך לגזע שורדני זה.

הרעיון להגביר את תדירות הטיפולים הוא רעיון טוב.

אליסף עגיב: אנחנו משפחה של שני ילדים, מעוניינים להחליף את הרכב הנוכחי. בעקבות המלצותיך (ושל אחרים) חשבנו בכיוון של סקודה רומסטר בעלת תיבת הילוכים ידנית.

בחיפוש ברשת ראיתי שיש שני דגמים – מנוע 1.2 ומנוע 1.4. הרכב צריך לשמש אותי ביומיום בנסיעה של כ-150 ק"מ (הלוך וחזור) לעבודה, כולל עליות (אנו גרים באזור מערב בנימין), ולנסיעות משפחתיות.

ממה שהבנתי, תא הנוסעים די רועש. אשמח לקבל את המלצתך באיזה מהדגמים לבחור.

תשובה: סקודה רומסטר שאני ממליץ עליה היא 1.4 בעלת 16 שסתומים, שהיא סוס עבודה אמין, חסכוני ובלתי שגרתי. לגבי הרעש, הבנתי שהוא אינו טורד כל רומסטר, כך שניתן למצוא עותק שקט.