הסיטרא אחרא שלי

אני מצפה ממכונית שתעשה לא רק רוח אלא גם נחת רוח – מה שלמבורגיני הוראקן מתקשה לספק. פרט זוטר זה לא עצר בעדו של קולגה, מ"ס, שחטף על הוראקן קריזה גורפת

מ"ס, עיתונאי רכב מוורשה, ביצע מעשה קיצוני בלתי ייאמן, סוג של חרקירי כלכלי. לדעת חבריו, על מ"ס נפל מצב נפשי המתואר בשפת הנוצרים כמקרה קלאסי של 'פסיכוזה נקודתית', ואצלנו במזרח התיכון נקרא 'קריזה': האיש מכר את כל רכושו, כולל בית שקיבל בירושה, חיסל את חסכונותיו ועבר לגור בדירה צנועה. בהביטו מהחלון נשקפת אליו למבורגיני הוראקן (Huracan) לבנה שהוא קנה במיליון ו-200 אלף זלוטי פולניים.

בתרגום לאצלנו זה כמיליון וחצי שקלים, בתנאי שבמרחב הציוני שלנו הייתה למבורגיני הוראקן זו נמכרת לעיתונאים ללא מכס ומסים. אבל זוהי רק התפלפלות עיונית, שהרי אף עיתונאי רכב עברי לא היה הולך בדרכו של מ"ס, בגלל בוכטה צנועה של סיבות.

ראשית, אצלנו אין אפשרות ליהנות מהנהיגה. בַּכלוב של החוק המקומי יכולה הלמבורגיני של מ"ס, בעלת חטוטרת פנימית של 610 כ"ס, לזוז רק בעשירית מאפשרויותיה הדינמיות, בהילוכים הראשון והשני בעיקר.

אבל זוהי רק מגבלה טכנית שולית – כי המחסום הנפשי הוא אשר יעכב בעדו של העיתונאי העברי שלנו מלקנות את למבורגיני חלומותיו. קניית מכונית דו-מושבית נמוכה שאינה מתַקשרת עם סביבתה לא מתיישבת עם תורת החומרנות המוטמעת בנו, המקומיים, במשך כל חיינו ובכל זירות החינוך – בגן, בתיכון ובצבא בואכה בי-אי ודוקטורט. הרי למבורגיני אי אפשר למכור לגיס אחרי ארבע שנים.

פנטזיה בנוסח מ"ס

זכות הדיבור למ"ס: "לכל אחד מאיתנו יש מאווים וכמיהות, חלקם מתגשמים מעצמם ולחלקם צריך לעזור, כמו במקרה שלי – מכרתי את הבית וקניתי למבורגיני. זהו זה. אני מתאר לעצמי שעכשיו אזכה בחברים חדשים, לא בהכרח אמיתיים. גם לא יהיו חסרים כאלה שידברו עליי מאחורי גבי, ילעגו, יגידו שהשתגעתי. לא אכפת לי. העיקר שכמיהתי התממשה".

פראוּת חנפנית

ונניח שהייתי הולך בדרכו של מ"ס.

זוהי בוודאי רק הנחה רטורית, לתפארת האבסטרקט והסוריאליזם, שהרי אינני חסיד מכוניות שפראותן נועדה ללטף את האגו הכרסתני של עשירים. חוץ מזה אני אוהב לשלוט על רכבי בהגה עגול ולא בהגה קטום, ועוד משובץ כפתורים המפעילים רשימה ארוכה של מערכות – החל באורות ובמאותתים ועד מיזוג ומולטימדיה.

בעצם, אני מודה ששום פרט בלמבורגיני, זולת המנוע, לא קוסם לי כפי שהוא קסם למ"ס כאשר נהג החברה בסנטה-אגתה, מאסטרו ולנטינו בָּלְבּוֹנִי, לקח אותו לסיבוב על מסלול המרוצים, ומ"ס החליט באבחת-גורל שתהיה לו אחת כזו.

למבורגיני כל כך לא מדגדגות לי את קרום הוואלה, עד כי אפילו לא ישבתי בהן כאשר ראיתי אותן בתערוכות בימי העיתונאים, שבמהלכם כל דלתות המוצגים נפתחות לרווחה.

גם לא צילמתי את למבורגיני למיניהן, כי לא אהבתי את הקווים החדים והגיאומטריים שלהן, היוצרים עיצוב קר, מרוחק ומתנשא כמו קתדרלה גותית.

אנטיתזה לאנושיוּת

סלידתי המנומסת מלמבורגיני לא השתנתה מאז, ואף גברה. כי כאשר אתה מגלה, חביבי, שרוב חבריך הלכו, והמעטים ששרדו מדברים על המוות – אז למכונית שנשארה לך, או לאוסף הביתי הנבחר, יש פתאום תפקיד מיוחד, שאפשר להגדירו כ"סעידת נפש", או בפשטות, יד לקשיש.

מכונית בנוסח למבורגיני הוראקן לא יכולה למלא תפקיד של 'סועדת נפש' משום שהיא משדרת גאוותנות מוגזמת, שמטרתה להתחרות בפרארי. ועם גאוותנות אי אפשר הרי לקנות במכולת של המצברוח.

אגב, למבורגיני רברבנית זו היא אנטיתזה אסתטית מול מוֹרְגָן הבריטית, שכל-כולה קלאסיקה מאופקת, כמו גם מול החוליגניוּת האמריקנית של דודג' וייפר ומול מכונית הפולחן קורבט Z06, המגישה 695 כ"ס בפחות מ-100 אלף אירו.

מכרתי נפשי לשטן

מ"ס מסביר להגנתו: "בחרתי בהוראקן דווקא כי זהו דגם יחידי במינו. הוא לא פומפוזי כמו 'למבו' אחרות, יקרות ממנה, אלא פשוט יפה. זוהי הלמבורגיני היחידה שלא איבדה דבר מהשטניות של הדגמים הקודמים, מהאקסצנטריות שלהם ומכוחם".

אני תפוס חזק

ונניח בכל זאת שמ"ס שינה את דעתי על למבורגיני הוראקן, וביום בהיר אחד, לשם הבידור והבכי – גם אני מכרתי את כל מה שאין לי, כולל את נפשי הרקובה ואת איברי גופי (אם מישהו ילך על זה), והשגתי לי בשעה טובה ומולחצת (אופס, התכוונתי מוצלחת) למבורגיני הוראקן, והיא חונה כעת בחניון התת-קרקעי במקומה של אלפא 33. מה הקשיש המורשה יעשה עם 33 הירוקה, המשרתת אותו נאמנה?

למכור אותה אי אפשר שהרי הצהרתי כבר, פעמיים אפילו, שלא אמכור עוד אף אוטו, כי כל מכירה היא בגידה כואבת.

33 שלי גם לא מתאימה לשמש מתנה. איפה. היא לא חסכונית מי יודע מה, ועוד תדרוש מבעליה החדשים לדאוג לה בזקנתה. בין השאר, הוא – או היא, אם פ' מירושלים תרצה לקבל אותה – יהיו מוכרחים להתייצב איתה לטסט פעמיים בשנה, כי האיטלקייה שלי עברה כבר את גיל עשרים.

בקיצור, אין מוצא 1 לרפואה.

לנהוג עם לוציפר: מ"ס, בעליה החדש של האיטלקייה, מעריץ בה את העובדה שהיא נטולת דלתות ממריאות בנוסח Lambo doors, ההופכות כל יציאה מהמכונית למופע ציבורי. "חוץ מזה, הוראקן נבנתה לגברים אמיתיים, וכאלה יש פחות בשוק", אמר מ"ס בצניעות מסוימת, והוסיף שהוראקן גם לא דורשת ללמוד שיטת כניסה כפי שדורשים רוב דגמי למבורגיני. אליה נכנסים בקלות, כמו למעלית, אך לא שוכחים שיושבים במכונית סוּפר-ספורטיבית. מזכיר זאת עיצוב הפנים המחוכם הגורם לנהג להרגיש כטייס קרב, לא מעט בגלל המסך המאפשר לשנות את מיקום השעונים. רצית מד סל"ד בצד שמאל ומד מהירות בימין? אין בעיה.

השם 'הוראקן' (Huracan) נושא משמעות כפולה. הוא מציין שור אגדי שלא הפסיד מעולם בקרב, וגם את אל הרוח, הסערה והאש, לפי אמונת שבט המאיה. וכך, כאשר מנוע ההוראקן בנפח 5.2 ליטרים נוהם כמו אתנה לפני התגעשות, וב-8,000 סל"ד הופך ל-inferno (תופת) שדנטה לא שיער קיומה, אתה מתחיל להבין שמאחורי גבך התיישב השטן לוציפר בכבודו ובעצמו, היורק מאחוריו אש

אפליקציית מי-היה-חושב

ועוד נניח, עדיין באופן תיאורטי, שבעזרת נשק אלקטרוני מתוחכם להגנה עצמית ושימוש באפליקציות חכמות – לא אפול למלכודות הרדאר והלייזר בעודי משעיט את הלבורגיני אל קצה החציון של אפשרויותיה.

ואולי אתניע שוב את השיטה היצירתית ביותר שפיתחתי אי-פעם כדי לרמות את החוק העברי האכזרי, המעוניין שתזחל על גחונך?

זה שייך לתקופה הקדמונית שבה פרצו לכבישי הארץ הרדארים הראשונים, אשר כוּונו נגדי ודאי, כי אז אהבתי עדיין ליהנות מביצועי האלפות. ואז, בלית ברירה, פיתחתי שיטה יעילה: נסעתי פול-ווליום רק במקומות ששומרי החוק אינם מצפים שזה יקרה. כמו למשל בעליות ירושלימה, ולא חלילה בירידות, שם האדונים הכחולים ציפו לכך בקופסאות כבדות העומדות על חצובות.

שיטת הטמפו, שיטת הקנגרו

כעת, שומרי החוק העבריים מהַדקים את פלצור-הניג'וס סביב צוואר הנהגים, והחלו להתקין נגדם – בסתר, בלילות בעיקר – מלכודות כביש מודרניות, היודעות לחשב את המהירות הממוצעת האמיתית בין נקודה אחת לשנייה. אין לדעת היכן מלכודות אלה מוצבות, תחת איזה מקטע כביש עוברים חוטים תחת האספלט, ומהו אורכו של השטח הנמצא תחת מעקב.

הפתרון: מומלץ להפעיל ברכב את הטמפומט, מנגנון השומר על מהירות קבועה, כמו זה שיש לי בב-מ-וו Z3M ועוד לא השתמשתי בו, וללכת לישון.

לחלופין, אפשר להערים על מלכודות אלה, המחשבות כאמור ממוצע של שתי מהירויות נסיעה, באמצעות שיטת הקנגורו: לזנק חזק כדי לוודא שעשרת הצילינדרים של למבורגיני הוראקן מתפקדים עדיין אחרי מנוחה בסיבובי סרק, ואז לעצור כדי לוודא שהאיטלקייה השרירית אכן עוצרת מ-170 קמ"ש תוך 53 מטרים בלבד.

אחר כך מוטב לעצור לכמה דקות, ושוב לבצע קפיצת קנגורו. ממוצע המהירויות שלנו יהיה חרישי וצייתן כסריס מלך.

פיתוי זעיר

אני מזהה רק נקודת סבבה אחת בקניית למבורגיני הוראקן: אני (כלומר אני התיאורטי) אוכל להיכנס לספר השיאים של גינס כקשיש המורשה היחיד אשר איבד את רישיון הנהיגה שלוש שניות אחרי הזינוק.

טיפ טיפה

למבורגיני הוראקן אינה עושה עליי רושם כפי שלפני כחצי מאה הרשימה אותי אוסטין הִילֶה 3.0 נהוגה בידי נהגת המרוצים הבריטית פט מוֹס.

ישבתי על מושב הנווט לצדה של פט המשתוללת על ההגה, אחוז פחד איום (כל נווטי הראלי פוחדים רק לא מודים בכך), אך אפילו לרגע לא העזתי לחלום על רכב זה, המשופר לתחרויות כמיטב המסורת הבריטית, משום שגברת מוס – לא יפה, נמוכת קומה ועוד חובשת משקפיי ראייה עבים – נהגה כאילו הייתה חלק בלתי נפרד מאוסטין הילה נועזת זו, וידעתי שלעולם לא אצליח לנהוג בדרגתה.

הגברת הייתה נכנסת לסיבובים מבלי להתייחס לעצים הפולניים שצצו משני צדדיו של הכביש ההררי הצר. היא הייתה מתפרצת לשמאל ולימין בהחלקה, פעם מבוקרת פעם פחות, חיוך מטורף על פניה. עד עתה אני מתקשה להאמין שפט מוס מתה ככה סתם במיטה, כמו רוב הקשישים, אבל זה מה שקרה לפני שנתיים.

אוסטין הילה 3.0 ראלי של פט מוס. תעוזה שובבית

שואלים את אדוארד

דרור: יש לי בורה אוטומטית שנת 2000 בנפח 1,600, המטופלת כראוי בידי מוסך מורשה של פולקסוואגן. הרכב המצוין הזה עשה כבר 50 אלף ק"מ. הבעלית הקודמת שלו נסעה רגוע בנסיעות עירוניות. אצלי הרכב נוסע כל יום בין פתח-תקווה להרי בנימין.

לאחרונה הרכב לא סוחב בעליות. הגיר לא מבצע קיק-דאון, והתחושה היא של נסיעה בעגלה. מעולם לא הוחלף שמן בגיר. מה לעשות, למי לפנות?

תשובה: קיק-דאון הוא תגובה של תיבת הילוכים אוטומטית ללחיצה חזקה על דוושת הגז. ייתכן שבמקרה שלך, אשם מצב המנוע. מומלץ אפוא לבדוק את יחס הדחיסה. אם היחס יתגלה כשווה בכל הצילינדרים, כדאי לבדוק את תקינות הסליל, ולהחליף מסנן דלק, מצתים וחוטי הצתה. את כל הפעולות הללו מסוגל לבצע כל מוסכניק. החלפת שמן גיר היא צעד מתבקש.

אלישבע: אני בת 25 ואין לי המון כסף. אני עוברת לגור בבקעה ומחפשת לקנות רכב ידני ואמין לנסיעות בתוך העיר ומחוצה לה. אני צריכה משהו שלא ייתקע לי בעליות מהבקעה לירושלים – עדיפות לרכב קטן מטעמי נוחות, חניה והעדפה אישית. התקציב הוא 12-14 אלף שקלים, מקסימום 15. כמובן, שיהיה חזק וחסכוני עד כמה שניתן. המליצו לי על דייהטסו סיריון, אך חוששתני שהיא מעבר לתקציב שלי. הוצעה לי גם יונדאי גטס 2005 בנפח 1,400 סמ"ק, קילומטראז' 165 אלף, יד שלישית, שהייתה כמה חודשים בהשכרה – כל זאת ב-12.5 אלף. מה דעתך על סוג הרכב?

על אילו דגמים היית ממליץ?

תשובה: יונדאי גטס משנתון 2005 היא אמנם נוחה יחסית ואמינה, אך סבלה עדיין מצריכת דלק גבוהה. אולי תמצאי דייהטסו סיריון כלשהי שמחירה הוא במסגרת התקציב שלך? אם לא, בדקי את האופציה של סוזוקי סוויפט.

בחיסוי שם: אני מעוניין לקנות רכב שיהיה חסכוני בדלק, בטיחותי וגם משפחתי. יש דבר כזה בנמצא? אם כן, מה אתה מציע? התקציב שלי הוא בסביבות 70 אלף שקלים עד 90 אלף.

תשובה: ייתכן שהרכב הנכון לציפיותיך נמצא בתפריט של קיה – דגמי ריו או סיד, למשל. כדאי לך לשקול גם את האופציה של סוזוקי SX4.

דורון: לאשתי רכב שני,  מיצובישי לאנסר 2008, בעיקר לצורך עבודה – נסיעות עירוניות וקצת מחוץ לעיר. הרכב נוסע 10-11 אלף ק"מ בשנה. הוא אמין, אבל צרכן דלק לא קטן. אנחנו מעוניינים להחליפו ברכב קטן יותר, 1,300-1,400 סמ"ק, שיהיה בעל תא מטען סביר (לצורך עבודתה), אמין וחסכוני בצריכת הדלק. התקציב שלנו הוא 60-75 אלף שקלים. רצוי שהרכב יהיה משנתון 2012-2013. מה אתה ממליץ? מישהו הציע לי מיצובישי אטראג' 2013. מה דעתך?

תשובה: אטראג' היא דגם ההמשך של אקסנט, גרסת סדאן המצוידת במנוע 1.2 Minvec ובו שלושה צילינדרים, 12 שסתומים ו-80 כ"ס. הבעיה של מנוע זה היא רעידות בלתי נעימות וחולשה כללית, שתיבת ההילוכים הרציפה CVT תורמת לה.

אני מציע לכם לבחון את האופציה של סקודה פאביה סטיישן. גם סקודה רומסטר עשויה להתאים למשרה – אם תא המטען שלה גדול דיו בעיניכם.

בחיסוי שם: עמותת 'אור ירוק' פרסמה ששליחיה עוקבים אחרי נהגים שמחנים את המכונית שלהם במקומות חנייה המיועדים לנכים, ואף מצלמים את המכוניות העברייניות האלה. האם להתחרות במשטרה ובפקחים העירוניים זה התפקיד החדש של עמותת 'אור ירוק' – שמטרתה אמורה להיות מלחמה בתאונות הדרכים?

תשובה: אינני עוקב אחר עמותה זו, שפרסומיה והשקפותיה מנוסחים כדי להפחיד את הנהגים. הדואר ששולחת 'אור ירוק' לג'ימייל שלי ממשיך להיזרק ישירות לפח הזבל.

אינני מוכן לשכוח – ואזכיר זאת פעם בשנה לפחות – שעמותת 'אור ירוק' קבעה חד-משמעית, בעזרת מומחים שגייסה, שהאופנוען המנוסה טל שביט היה אשם בתאונת הרכב שבה נהרג. עמותת 'אור ירוק' פגעה בשמו של ידידי טל שביט ובמשפחתו, ובזכרו של האיש היקר, עיתונאי שתרם רבות לתרבות הרכיבה בארץ.

'אור ירוק' לא הודתה עד היום בטעותה, ולא ביקשה סליחה גם אחרי שבית המשפט שלח לבית הסוהר את הנהג שהרג את טל.