זמרה לשום כלום

לקשיש המורשה, בעודו צעיר, היה זמן ללמוד ציור, לרכוב על אופניים, לטוס בדאונים, להתאהב. אך האופק התקרב, וכל פעילויותיו תמו כאשר ביום בהיר אחד הוא מכר את נפשו למכוניות

הייתי בן 15, ואחר כך בן 16. בין כך ובין כך גרתי בבית היתומים היהודים בקרקוב, למדתי לצייר בבית הספר לאמנויות, רכבתי על אופניים במועדון "גווארדיה" והתחלתי לטוס בדאונים.

אגב: בכיתה תחתיי למד רומן פולנסקי, וכך הכרנו. אגב 2: גם רומן רכב על אופני מרוצים, רק במועדון "קְרָקוֹבְיָה".

קדימה ברגל שמאל

עברו שנים, והיום אני מקבל בדואר את הביטאון של "ארגון יוצאי קרקוב", ובכל פעם מפתיע אותי שעורכיו לא מזכירים את בית היתומים ברחוב אוֹגוּסְטְיָאנְסְקָה בּוֹצְ'נָה 1 אף כי המקהלה שלנו, ששרה בפולנית, ביידיש וברוסית, הייתה פופולרית מאוד בקרקוב ומחוצה לה. לא היו לה מתחרות גם בין מקהלות פולניות בעלות שם.

לתקופה קצרה התנדבתי גם אני לשורת הזמרים, כי רציתי להיות קרוב לחברתי לבית היתומים הָלִינָה פישר. היא שרה אלט, ואני עמדתי בסיעת הבריטונים. עד שהתגלה מיהו הזייפן הסדרתי ונזרקתי מהמקהלה על ידי מנהלה המוזיקלי והמנצח איגנץ בָּנְק, שאף הוא התלהב מהלינה – כך לפחות חשדתי כאשר איבדתי את האפשרות לשמור על אהובתי בנסיעותיה להופעות בלודז' ובוורשה.

הצטרפתי לקומנדו באדן

אכזבה זו, ועוד אכזבה, דחפו אותי להצטרף לתנועת "הסְקָאוּטִים (צופים) הפולנים", שלמרות הגבלות השלטון הקומוניסטי ניסתה לתפקד בהתאם למשנתו של הגורו של הסקאוטים העולמיים, סר באדן פאול. הוא שאמר ש"קשיים הם המלח של החיים", ואסר לעשן סיגריות ולשתות אלכוהול.

לפי באדן פאול, אלוף בריטי בעל עבר קרבי מפואר, פעילות הסקאוטים צריכה לחנך את הצעירים לערכים, לשמור על הקשר שלהם עם הטבע, לטפח את אופיים, להגן על בריאות נפשם, להעצים את כוחם הגופני ולעודד את מעורבותם החברתית.

קשר שנרקם

בין הסקאוטים הפולנים הלך לי טוב דווקא. קשרתי חברות נפש עם כמה חניכים גויים, שיחקתי איתם במחבואים קדם-צבאיים, ומדי כמה שבועות תפרתי לשרוול חולצתי סמלים המודיעים על התקדמותי בתנועה.

היו אלה פיסות בד בקוטר שלושה ס"מ בערך, רקומות בדוגמאות שונות. הקריאה ב"לוח הישגים" רקום זה סיפרה את מעלליי בתנועה: תמונת הספר סיפרה שניצחתי בתחרות קריאה, תמונת הלב האדום הלשינה שגמרתי קורס עזרה ראשונה, תמונת הסיר במדורה העידה שבישלתי אוכל לחברים וכך הלאה.

תוך חודשים ספורים התמלא שרוול שמאל שלי בסמלים רקומים בשלל צבעים ודמויות. היקרים ביניהם היו סמל הדאון, שהעיד כי צברתי כך וכך דקות אוויר, וסמל שלוש הנוצות, שהיה אות ותעודה לכך ששהיתי לבדי ביער במשך שלושה ימים ולילות, שבמהלכם היה עליי לשרוד אך ורק באמצעות ליקוט מכמני טבע – פירות יער, מי מעין, עשבים, גרגרים ופטריות. אם אצליח לאתר כאלה.

לבד עם כלב

הלכתי לכיוון היער, נושא רק סכין של הסקאוטים הנקרא "פִינְקָה", בקבוק אלומיניום למים וקערת מתכת. לא הלכתי בודד, כי כבר אחרי כמה דקות מתחנת האוטובוס השגתי חבר בדמותו של כלב זאב, שהחל ללכת אחריי.

הכלב היה רזה ורעב. ריחמתי עליו, והבנתי ברוב צער שהתפריט שלי לשלושת הימים הקרובים – פירות יער ופטריות, אם אצליח בכלל למצוא – לא יתאים לחברי החדש. אם אין די בכך, הפינקה שלי נשברה כאשר התחלתי לחתוך בה ענפים למדורה. רוע מזלי הגדיל לעשות, והגפרורים שהחבאתי בכיס (סקאוט אמיתי מדליק אש רק בחיכוך שתי אבנים) נשמטו אל מעין.

מאוכזב מרה ירדתי לכפר הסמוך, מה שלפי תקן ההתבודדות אסור היה לי לעשות, וכפרי טוב לב הלחים לי את הסכין, מילא את הבקבוק שלי בחלב ונתן לי חפיסת גפרורים חדשה. "כל כמה ימים בא לכאן איזה סקאוט", חייך.

שמתי את פעמיי, הכלב לצדי, חזרה אל היער, שהחשיך בינתיים והפך מאיים. אך לפני שעזבתי את הכפר נתקלתי באחת החצרות בכיכרות לחם שהכפריים הניחו למען יצטננו. אימצתי כיכר מהבילה אחת, ועוד אחת לכלב, והיה זה הלחם הכי טעים שהוא ואני אכלנו בחיינו.

אני גם מודה ומתנצל שבחצר אחרת מצאתי ערמת תפוחי אדמה וחולצה מתייבשת על חבל, שממנה עשיתי ילקוט. למעשה, גם את חבל הכביסה חתכתי ולקחתי, כדי לקשור בו ענפים לוויגוואם האינדיאני שאקים לצורך לינת הלילה.

מה שסיפרתי לוועדה

מקץ שלושת הימים חזרתי לקרקוב, ועמדתי מול ועדת סקאוטים בכירים כדי לספר איך שרדתי ביער העוין, מה אכלתי ואיך ישנתי על מצע של עשב ועלים באוהל המאולתר שבניתי.

מובן כי לא גיליתי לחברי הוועדה שבכל לילותיי ביער רעדתי מפחד עד אור הבוקר, עת השמש החמה החליפה סוף סוף את הירח הקר, כי ביער המְעוּלָט, אשר אף קרן כוכב לא הצליחה להבקיע את חשכתו, נשמעה המיה מבעיתה של חיות ועופות. חיבקתי את הכלב, שגם הוא פחד, ואחזתי בחוזקה בסכין הפינקה. "לא נמכור את חיינו בזול", הבטחתי לכלב. גם את זה לא סיפרתי בחקירה.

בעומדי בפני חברי הוועדה הודיתי רק שהכלב שהיה איתי נעלם פתאום, וחזר עם תרנגולת צעירה, שצלינו במדורה ואכלנו. "אני מצטער על המעשה", התנצלתי מול הסקאוטים המבוגרים, הנראים מצחיק במכנסיים קצרים ובעניבות התנועה, "אבל סר באדן פאול ממליץ לעזור לכלבים חסרי בית ולהאכיל אותם".

"זה מגיע לך", פסק ראש הוועדה, לחץ את ידי, ומסר לי סמל ירוק של שלוש נוצות.

ואז הגיעה אירנה

למחרת ישבתי על מיטתי בבית היתומים עם חוט ומחט, כדי לתפור את הסמל החדש אל השרוול הצפוף. אולי שלוש נוצות אלו יעשו רושם על הלינה? דמיינתי לי, אך ידעתי שזהו דמיון מגולען מכל תקווה. הרי הדאונים והציורים שלי לא הזיזו לה.

הלינה פישר גם לא הסכימה לשחק בהצגה שכתבתי וביימתי בבית היתומים, כך שגם שלוש הנוצות לא ישנו שום כלום ביחסינו, הבנתי בעצב עמוק. ואז נפתחה הדלת. אחותי אירנה הגיעה מגדנסק, עיר הנמל הצפונית הרחוקה.

היה לי ברור ששום דבר חיובי לא עומד לצאת מהביקור שלה, שהרי לא פעם היא כבר עשתה לי בושות. בין השאר, היא סיפרה לחבריי שברחתי מהגטו בשמלה שלה ובכובע של אמי, מה שלא היה נכון בוודאי. אלא שסיפור כוזב זה הצחיק את כל בית היתומים עד דמעות.

לצערי, גם הלינה שמעה את התיאור של אחותי הסדיסטית, וחייכה.

"יש לי חדשות בשבילך", הכריזה אירנה חגיגית. "הוקם גדוד סקאוטים יהודים! הם פתחו מחנה בשלזיה, ואנו ניסע אליהם. הרי יש לך חודשיים בלי בית ספר. יאללה, תקום. כל בוקר נותנים שם קקאו", שכנעה אותי.

מחנה המפוטמים

נסענו לשלזיה ברכבת, הגענו למחנה הממוקם על יד העיירה בּוֹלְקוֹב – ואחותי נעלמה מיד. היא חזרה לדודה רוזה בגדנסק, גאה שהצליחה להערים עליי ולהביאני אל קייטנת נוער של "השומר הצעיר" היהודי, ואילו אני נשארתי בתוך הטראומה החדשה.

החבר'ה כאן, רובם מוורשה או מהעיר גֶ'רְז'וֹנְיוֹב, שנתפסה על ידי יהודים מברית המועצות, לא היו דומים לידידיי מבית היתומים בקרקוב, ובוודאי לא לחבריי הסקאוטים. הצופים היהודים כמעט לא יצאו מהאוהלים הגדולים, האמריקניים, שהם קיבלו מהג'וינט. הם גם לא עסקו בפעילות פיזית או חברתית כלשהי. הם רק דיברו ביניהם יידיש, עישנו סיגריות, שתו יין ושיחקו קלפים על כסף.

צופים אלה היו גם שמנמנים, מפוטמים על ידי הוריהם, המסודרים היטב עקב שייכותם לצמרת המפלגה הקומוניסטית או להנהלת הקוֹמִיטֶט היהודית המרכזית, אף היא קומוניסטית כהוגן.

צופים דוחים אלה גם התפארו שהם למדו מהרצאה של שליח "השומר הצעיר" שהגיע אליהם מפלשתינה כי בקיבוצי ארץ ישראל מתרחשת "אהבה חופשית ללא גבולות", לפי דבריו. הסקאוטים היהודים התרשמו מתיאוריו מעוררי ההשראה של השליח העברי, והפכו את אוהליהם למעורבים, בנים-בנות ביחד. סר באדן פאול היה מתהפך בקברו, לוּ היה שומע שהוללים אלה מכנים את עצמם "סקאוטים".

למבוכתי גיליתי גם ש"השומרים הצעירים" שביניהם נפלתי נהנו בערבים ממשחק של התפשטות בציבור לפי בחירת הבקבוק המסתובב, המצביע על הקורבן. הם נראו די מבסוטים לשבת חצי עירומים.

ממש סבבה סידרה לי אחותי.

הבריחה משלזיה

לא חיכיתי לקקאו הבוקר ולבננות, ולעת ערב ברחתי לתחנת הרכבת הקרובה. התיידדתי עם הכרטיסן, כי לא היה לי כסף, ושמחתי לחזור לקרקוב ברכבת לילה.

לקראת בוקר רצתי כבר אל בית היתומים היקר שלי דרך השדרה העתיקה, שבשעת שחר זו הייתה אחוזת ערפל.

הרי תרומתי לתיעוד ההיסטורי

אני כותב את זה כדי לשעשע את פ' מירושלים, אשר עורכת את הבלוג שלי "מכונית הנפש" באתר wordpress וחוגגת את יום הולדתה, כפי שהלשין הסקייפ.

ויש לי עוד סיבה לגלגל זיכרונות אלה: בדיוק נתקלתי בעיתון פולני בידיעה שלפיה יהודים צעירים בפולין פותחים בימים אלה בפעילות נמרצת לתיעוד ההווי היהודי בגולה.

במסגרת מאמץ התיעוד ההיסטורי, יהודים טובים אלה מזכירים בגאווה את הפעילות הספורטיבית שקיימה תנועת "מכבי" לפני השואה, ומנסים לשחזר את מחנות הנוער של "השומר הצעיר", שאורגנו אחרי המלחמה. כאלה מחנות, חוששני, כמו זה שהכרתי בשלזיה.

היהודים הצעירים שוחרי הטוב שבתצלום, המנסים לשחזר כיום בוורשה את הווי "השומר הצעיר", מעוררים בי זיכרונות פויה

בין תמונות הגאווה בהווי היהודי בגולה, הנדפסות כעת על ידי יהדות פולין הצעירה והמתחדשת, מופיעות גם תמונותיו של שאפסל רוטהולץ, יהודי שהיה אלוף פולין באגרוף. אותו איש שבזמן השואה התגייס לכוחות משטרת גטו ורשה, וכמעט הרג אותי במכות כעונש על כך שלא עניתי לו ביידיש

 טיפ טיפה

לימודי הנהיגה הנפרדים לבעלי מכוניות ידניות ואוטומטיות מקצרים, לדעתי, את חיי המכוניות, ועוד ממיטים סכנות בנהיגה. הרי מי שלמד לנהוג במכונית אוטומטית בלבד, ועקב צריכת הדלק הגבוהה של תיבת הילוכים זו עבר למכונית ידנית, שהיא גם זולה יותר – אינו מסוגל לתפקד כראוי על הכביש. הוא לא למד על ההבדלים הרבים שבין רכב אוטומטי ורכב ידני. הוא לא שמע, למשל, שלפני עליות ממושכות יש להעביר להילוך נמוך (ראו מכתבו של נ"א).

אף תלמיד בבתי הספר לנהיגה לא שומע – וספק אם גם מוריו יודעים את זה – שגיר ידני מאפשר לבצע תרגילים פשוטים שבאמצעותם ניתן למנוע התנגשות. התלמיד גם לא יידע שבמכונית ידנית אפשר ליהנות מעצירה אפקטיבית יותר של הרכב, המורגשת היטב עם הורדת ההילוך ועזיבת דוושת הדלק (מה שקורה הרבה פחות בגירים אוטומטיים, גם כאשר דורשים מהם לעבוד בהילוך נמוך).

לבעלי תיבת הילוכים ידנית יש יתרון גם בירידות: הם לא מוכרחים לגרור את נוזל המעצורים להתחממות עד צלסיוסים גבוהים, ולא צריכים לשחוק את הדיסקיות שלא לצורך.

והנה, חרף יתרון פז זה, אנו מבחינים להפתעתנו שכל הנהגים בירידות ממושכות יושבים על המעצורים, ואורות הברקסים דולקים קבוע גם במכוניות המצוידות בגיר ידני. בורות והיסטריה תמיד היו חברות טובות.

אותה גברת עם סוסים לתפארת: קיה ספורטאז' המחודשת עומדת להיחשף בתערוכת ז'נבה במארס השנה, אך היא נמכרת כבר באירופה במחיר מושך של 17.5 אלף אירו לגרסה הבסיסית.

זוהי בעצם אותה גברת שהכרנו, בשינויים מעטים כמו תווי פנים מתוקנים ופלסטיקים משובחים יותר בחלל הפנימי. אלא שהשמשות נותרו קטנות כשהיו, כך שגם בתוך ספורטאז' 2015 מרגישים כמו בבונקר. זהו בונקר כבד ומגושם, אך לפחות זז כראוי בזכות המנוע החדש, 2.0 ליטרים GDI, המייצר 166 כ"ס.

גם הגרסה הקודמת של ספורטאז' הייתה קורצת למדי מהבחינה הדינמית, רק בזכות מנוע דיזל CRDi בעל 184 כ"ס. דא עקא, את גרסה מוצלחת זו לא זכינו להכיר בארץ, וחבל.

דרך היבואן התל-אביבי, אפשר להזכיר לקוריאנים שעל מדפיהם נמצא מנוע 1.6 GDI מחוזק באמצעות טורבו בעל 200 כ"ס. רק מנוע כזה עשוי להצדיק את שמה של ספורטאז'

שואלים את אדוארד

נ"א: לפני חצי שנה רכשתי סוזוקי יורוסוויפט 2001, ידנית, 170 אלף ק"מ, רבות בזכות המלצותיך בעבר. אני מרוצה מאוד!

א. צריכת הדלק בנסיעה עירונית היא ליטר לעשרה ק"מ, ובנסיעה בינעירונית היא עומדת על ליטר ל-14-16 ק"מ. האם ניתן לשפר את הצריכה? הרכב עבר טיפול החלפת שמנים ומצתים.

ב. איזה נוזל קירור כדאי למזוג? ראיתי מים ירוקים ב-15 שקלים ונוזל קירור איכותי (?) ב-60 שקלים.

ג. הרכב אוכל כחצי ליטר שמן מדי אלף ק"מ (שאני עובר בחודש), ואף יותר מכך. האם זה תקין? אין נזילות בעמידה ממושכת.

ד. אין חיווי כאשר הדלק אוזל, כך שאני צריך לנחש לפי המחוג. האם יש אפשרות לנחש בצורה מדויקת? מה נפח מכל הדלק?

ה. בזינוק בעלייה כמעט אין כוח להילוך, וצריך "לשחק" עם הקלאץ' מעלה-מטה עד שהרכב מתחיל לצבור תאוצה. הדבר חמור אף יותר כאשר המזגן פועל. האם זה סופו של הקלאץ'? יש לך עצה לשיפור?

תשובה: סוזוקי שלך מתפקדת כהלכה בסעיף צריכת הדלק והשמן. נוזל הקירור, כמו כל נוזלי הרכב, צריך להיות איכותי בוודאי.

חוץ מזה, הרשה לי להתייחס למכתבך כאל מסמך קשה, המאשים את בתי הספר לנהיגה בכך שהם אינם מלמדים לנהוג אלא רק להשיג רישיון. לפי סעיף ה' בשאלתך, נראה שלא שמעת בקורס הנהיגה שכדי לעבור עליות יש להשתמש בהילוך נמוך, ולא להרוג את המנוע בניסיון להמשיך לטפס בעלייה בהילוך גבוה.

מותר לחשוד שסוזוקי סוויפט שלך נהנית מחיים אחרי המוות. אחרי הכול, זהו ההסבר היחידי לכך שהיפנית שלך מסוגלת עדיין לשרת את בעליה, חרף המשחקים האסורים שלו במצמד!

העובדה ששמן המנוע טרם נשפך מהמפלט, וטלטליו לא נשברו ולא התפרצו מהבלוק – היא נס טכנולוגי יוצא דופן. ניסית לחשוב מה קורה לסוויפט עקב האתגר האכזרי שהטלת עליה? איך משפיעה "ירייה מהמצמד" על חגורת ההצתה של המנוע, על המסבים ועל הבוכנות, על תיבת ההילוכים, ועל המצמד עצמו?

גלעד ליבמן: אנו רוצים להחליף את הרכב של אשתי, סוזוקי איגניס 2006, במיניוואן של שבעה מקומות. התקציב הוא בסביבות 30-45 אלף שקלים לאחר טרייד אין. ראינו רנו גרנד סניק 2008 שעשתה 105 אלף ק"מ במחיר מחירון של 53 אלף, שנמצא בתקציב שלנו.

ראינו גם מאזדה MPV שנת 2007 שעשתה 126 אלף ק"מ במחיר מחירון של 70 אלף שקלים, שחורג במקצת מהתקציב שלנו. או בכלל להמשיך לחפש?

תשובה: עם כל הכבוד לרנו גרנד סניק, שהיא מכונית מעניינת אמנם, נוחה וחסכונית, MPV היא מציאותית יותר כמשפחתית סולידית. ועם זאת, קח בחשבון שאשתך המתיישבת על המושב הגבוה של MPV לא תפסיק להתגעגע לסוזוקי איגניס.