האדונית ורוכל הזיכרונות

הליכה רגלית דרך שוק הכרמל העברי גוררת את הקשיש המורשה חזרה אל היה היה

חברי מארק נוֹבָקוֹבְסְקִי, סופר פולני ז"ל כבר שנה, חי, נשם ואהב את השוק הגדול של ורשה, את פניו, את הנפשות הפועלות סביב הדוכנים, את הקוסמוס שלו ואת שפתו – כפי שג'רמי קלארקסון, איש התוכנית 'טיפ גיר', חי, נושם ואוהב מכוניות.

קלארקסון שייך לאותה אדמת אנוש של נובקובסקי, אלא שלהבדיל מהסופר הפולני הוא רחוק מעידון. כי קלארקסון, סנוב בריטי מדופלם, אינו בוחל באף שיטה המסוגלת לייצג את רגשותיו בפסקי הדין שלו לגבי הפציינטות שנאלצות למסור בידיו את חייהן במבחני דרכים, אותן גיבורות ראשיות במופע שהבדרן הענק קלארקסון מביים ומגיש בחן ובכישרון רב.

בניסיון להוציא את מכוניות המבחן מהשלווה המטופחת שהן התרגלו אליה, קלארקסון נוהג בהן עד גבול יכולתן ועוד קצת. הוא אינו מהסס לרסק אותן, לשרוף את גופתן ואף להשליכן מגובה רב. הוא גם בונה על חשבונן בדיחות, לא בהכרח בטעם טוב ולא תמיד מצחיקות.

אלא שאותו קלארקסון הציניקן יודע גם להיפרד ממכוניות המבחן שלו במילות האהבה החמות ביותר שנמצאות במילון אוקספורד אינגליש.

הפך את הנמוך למעדן

מארק נובקובסקי הצנוע והשקט נשאר בזיכרוני כאנטיתזה מוחלטת של קלארקסון. פולני זה לא כתב על החיים היומיומיים בשוק של ורשה בגסות רוח קלארקסונית, בשנינות משועשעת הנובעת ממרחק פילוסופי. הוא לא כתב ממרומי גובהה של הסוציולוגיה, ולא פיאר את כתיבתו באסוציאציות אינטלקטואליות.

במקום לחפש מילים גבוהות, ניסה נובקובסקי לאורך כל שנות כתיבתו להיות אחד מהחבר'ה של השוק. הוא רקח לשון ספרותית מיוחדת מהשפה של המקום, מהביטויים של המוכרים הפשוטים ומהסלנג של העולם התחתון, והזדהה עם גיבוריו. בקיצור, הוא הפך פולקלור לאמנות.

הזדהות דומה של קלארקסון עם מכוניות הייתה גורמת לשפשוף סוליות נעליו על האספלט בענני עשן, ונגמרת ודאי בהתהפכות.

הסופר הפולני מארק נובקובסקי ז"ל. הפך את הווי השוק לאמנות 

רינת התגרנים

נדמה לי ששום שוק באירופה, ואולי בעולם כולו, לא זכה לסופר המתעד את רינת חִיוּתו ואת דכי חיותו כמו השוק בוורשה, שקיים מהמאה ה-18. רק גיבוריה היהודים של אודסה זכו, באמצעות יצחק באבל הגאון, לתיעוד דומה של ההווי שזכה לו השוק הפולני, אשר בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה, הטרגית, הנפשות הפועלות בו דיברו יידיש בעיקר.

נובקובסקי הגיע לשוק זה כמה שנים אחרי המלחמה השנייה, כאשר לא נשאר כבר דבר מהרוכלים ומהקונים היהודים בו.

הסיפור לרשותך, מארק

בפגישה האחרונה בינינו נוכחתי שמארק נובקובסקי, גוי למהדרין, גידל זקן המשווה לו חזות של שומר מצוות. "רק כיפה חסרה לך למראה הנכון", חייכתי, וכפי שהבטחתי לו בשיחת הטלפון, סיפרתי לו פֶּרֶק מעלילותיו של השוק האהוב עליו, שאין למצוא בכרוניקה של המקום וגם לא בספריו.

הנה הסיפור:

משרה במקום קערה

היה זה בסוף שנת 1942, כאשר ברחתי מהגטו ולפי המלצה טובה של מישהו מצאתי את עצמי משוטט בשוק, הנמצא בחלק הארי של ורשה. "כדאי לך להסתובב בשוק. ארגוני סעד מחלקים שם מרק חם, ועוד אפשר לאסוף פירות שנזרקים בידי המוכרים", נאמר לי.

אלא שבשוק לא זכיתי במרק כי איחרתי. כבר פירקו שם את השולחן עם הסירים, התרוודים והקערות מכיוון שהשוק עמד להיסגר עקב שעת העוצר. גם בדוכני הפירות לא חיכו לי הפתעות נעימות כי היה שם צפוף עדיין.

נדחף ונדחק על ידי ההמון התכוונתי כבר לעזוב, אך מאחד הדוכנים שעל ידם חלפתי נפל בדיוק ארגז עץ, והירקות שבו התגוללו אל הקרקע. התחלתי להרים אותם חזרה, והמוכרת, שהייתה שבעת רצון מעזרתי, שאלה אם אני מוכן לעזור לה גם להתקפל. סייעתי לה להניח את הסחורה בעגלה, ושנינו, היא ואני, דחפנו אותה לכיוון היציאה.

"איפה אתה גר?", שאלה אותי האישה המבוגרת. עניתי שיש לי סיבוכים בבית, כי ההורים התגרשו והחבר החדש של אמי שותה וודקה ומרביץ לי.

האישה קנתה את סיפורי, והציעה לי ללון אצלה. "בתמורה תעזור לי בשוק, וגם בעבודות בית פה ושם. ישתלם לך. אני לא שותה. ייחסכו ממך המכות", חייכה.

היהודים אשמים בכול

כך הפכתי לדייר של גברת וִילֶנְסְקָה, ולעוזר שלה בדוכן שהיא הציבה בשוק. הכול היה טוב ויפה, חוץ מפרט שהתגלה מיד כמעט: אישה טובה זו הייתה אנטישמית אדוקה, ומול כל אחד שהיה מוכן לשמוע את דבריה היא קיללה יהודים מבוקר עד ליל. היא האשימה את עמנו במלחמה, בכיבוש הנאצי של ורשה ואפילו בבלגן בשוק שהיהודים השאירו אחריהם כאשר הלכו לגטו.

חוץ מזה גברת וילנסקה הייתה קתולית כבדה, "דֶבוֹטְקָה" בפולנית. מדי ערב היא דרשה ממני שאתפלל איתה, יחד עם קומץ שכנים, מול פסל של ישו הניצב במרכז החצר הפנימית בבניין מגוריה, ולפנות בוקר הייתה מעירה אותי כדי שאזמר איתה תפילה שאת מילותיה ולחנה היא לימדה אותי. לאחר ששרנו את התפילה בדואט הייתי הולך עם מעסיקתי, עדיין בחושך שלפני הזריחה, אל המיסה בכנסייה הקתולית הסמוכה. רק אז, אחרי הטקס הקדוש של המיסה, היינו יוצאים אל השוק בשחר הקר.

"תראה", הייתה מסבה את תשומת לבי אל מאן דהוא שיושב בספסלי הכנסייה. "הוא נראה לי יהודי, כי הוא לא יודע מתי לכרוע ברך ומתי לקום. את הכול הוא עושה באיחור. אני מריחה יהודי ממרחק של קילומטרים", התגאתה.

דייר לא מוגן

גרתי אצלה איזה חודש והתרגלתי לעבודתי בשוק, שהיה חלק אוטונומי של ורשה הכבושה כי אליו הגרמנים לא היו נכנסים כדי לא להתקרב להמון העני הפוקד אותו, מוכרים וקונים.

מצבי היה מושלם כמעט, עד כי מאי-שם נחתה אצלנו הבת הבלונדינית של וילנסקה, שבעלה או המאהב שלה זרק אותה מהבית. היא אמנם לא דיברה אנטישמיוּת, למעט הערה שהגבר שלה היה "גרוע יותר מיהודי", אך הביטה בחשדנות בדייר של אמא, שנראה לה מוזר, והתייחסה אליי בעוינות.

באחד הערבים שמעתי את הרוכלת ובתה מתלחשות במטבח ש"על אכסנת יהודי בבית חוטפים עונש מוות". נדלקה לי נורת אזהרה, לקחתי קצת בגדים שגברת וילנסקה נתנה לי בנדיבות, וברחתי לקראת הבוקר, כאשר שעת העוצר נגמרה. לא עוד קורת גג מעל ראשי, לא עוד אוכל וכביסה.

ודאי שאחרי פרשה זו שמרתי על מרחק מהשוק.

שיר הרס: הצלילים של חבורות נגנים היו ונותרו חלק בלתי נפרד מהווי השוק בוורשה. בתקופת הכיבוש הנאצי, וגם אחריה, נשמעה בין הדוכנים נעימה שמילותיה עגומות. נעימה זו הפכה למעין המנון המקום, וכבשה גם את אוזניו של ילד שברח מהגטו ולמד את המילים על-פה, ולא שכחן: 

"טעם של לילה ללא שינה/ נשאר על שפתיי/ אצל יוסף הזקן ברחוב גְנוֹיְנָה/ התייצבה חבורת הוללים/ הרמוניה מנסרת חרש בשלושה רבעים/ כולם רוקדים/ ואני לא/ זה תמיד עשוי להיגמר רע/ כאשר אנו מבלים ברחוב גנוינה".

פזמון: "בלי אוכל וללא שינה/ רק שיהיה מה לשתות/ אנטק על ההרמוניה מנגן/ רק לרקוד ורק לחיות".

"אנטק עם אקדח ביד, חברו בדלת עם גרזן/ וההרמוניה מנגנת חרש/ שחר, פנסים כבים/ מרחוק שורק שומר לילה/ והתליין מצ'ייסקי, תחת הגרדום, מחכה כבר לאנטק/ ההרמוניה מנסרת חרש בשלושה רבעים"

אחרי דניאל שליט נזהרתי

"אתה צריך לכתוב על זה ספר", הציע לי נובקובסקי, ובתמורה לפתיחת לבי שאל אותי אם אני מכיר את יוסף חן, סופר יהודי בן תשעים החי בפולין. "בטח שאני מכיר", עניתי.

אחרי רדיפות היהודים של 1968, חן שלח אליי לירושלים מכתב שבו שאל אם כדאי לו להגיע ארצה. לא ידעתי מה להשיב לו. הרי אני הוא ששכנעתי את הבמאי דניאל שליט, בוגר גטו לודז' ואושוויץ, להגיע אלינו לישראל, וזה לא נגמר טוב. גם פרשת שליט היא אולי נושא לספר, בגלגול הבא.

"אז מה ענית לחן?", שאל נובקובסקי.

"תנהג לפי ההרגשה שלך, תעשה מה שממליץ לך ניסיון החיים", יעצתי ליוסף חן במכתבי, והוא נשאר בוורשה, כתב ספרים וביים איזה סרט.

סיפורו של חן

"הזמנים הישנים הלא טובים נדחסים אל בוידם העבר, אך חיים עדיין בזיכרונם של הזקנים ביותר", אמר נובקובסקי, והמליץ לי לשמוע מה מספר יוסף חן היהודי על חבר גוי שלו, המשורר וסופר הילדים הידוע יאן בְּזֶ'חְבָה, אשר זוכה בפולין במעמד של אליל הקוראים הצעירים.

הנה הסיפור:

התאבדות יצירתית

בזמן הכיבוש הגרמני התאהב הסופר-משורר יאן בז'חבה בעלמה בשם יאנִינָה, שבהמשך הייתה לאשתו. אלא שבתקופה של ורשה הכבושה הייתה יאנינה אדישה עדיין לחיזוריו של בז'חבה, וגם הייתה בקשר עם מישהו אחר. המשורר היה אומלל, אלא שהוא לא חדל מניסיונותיו לכבוש את לבה של אהובתו.

יום אחד קנה יאן בז'חבה עוגות והלך לבקר את משאת נפשו יאנינה, אך זו גירשה אותו מעליה, ועוד צעקה עליו בחדר המדרגות. בדרכו הביתה, מושפל ונדכא ובוכה, נתפס יאן על ידי חבורת בריונים פולנים. הם שאלו אותו אם הוא יהודי, ויאן, השרוף באהבתו הנכזבת, ענה להם שכן. הבריונים דרשו מהמשורר כסף תמורת אי הסגרתו לגרמנים, כסף שלא היה לו, ואז, משנוכחו כי אין בו כל תועלת, לקחו אותו לגסטאפו.

הקצין הנאצי התורן שאל את בז'חבה אם הוא אכן יהודי, ובז'חבה ענה שכן. אך כאשר תבע הקצין מהמשורר להפשיל את מכנסיו, התגלה שהוא אינו נימול.

"למה שיקרת שאתה יהודי?", שאל איש הגסטאפו.

"כי אני לא רוצה לחיות עוד. לחיים שלי אין שום משמעות", ענה המשורר, עיניו לחות עדיין מדמעות.

"השתגעת? פה בכל מקום מעמידים אנשים אל קיר ויורים בהם, ואתה מתנדב למות? לך מפה!", צווח הגרמני.

בז'חבה יצא ממטה הגסטאפו, אך כעבור דקות אחדות חזר לשם, היישר אל תוך חדרו של הקצין הגרמני המופתע. "שכחתי את העוגות", הסביר.

טיפ טיפה

"טיפ טיפה" של השבוע הוא בניצוחו של מר עקיבא פאוסט.

עקיבא: יש לי סוזוקי סוויפט מודל 1995. החימום הפסיק לעבוד, התשובה של המוסך הייתה שאני אלבש פליז (כנראה מפחדים לנתח זקֵנה).

אחרי מחקר באינטרנט, ניתקתי שני צינורת שמובילים ליחידת חימום – ואז חיברתי צינור מים מהברז של הבית לצינור היוצא מהיחידה של החימום כדי לשטוף אותו בכיוון ההפוך. אחרי שחיברתי את הצינורות חזרה, הוספתי מים ירוקים ובדקתי אם יש נזילות. פלא פלאים: החימום עובד.

בזמן האחרון, אחרי לילות קרים ולחים, הסוויפט לא הסכים להתניע לפני עשר בבוקר (אולי הרכב עוד לפני הקפה). המנוע הסתובב, אבל לא נדלק. ייעוץ לא יעיל של "מומחים" משני מוסכים אמר לי: פלאגים, כבלים, משנק.

אני מכיר מקום אחד שאסור שתהיה בו לחות, וזה מתחת המכסה של המפלג. פתחתי את המכסה והאטם נראה בסדר, אך שמתי לב למשהו לא הגיוני: שיש פייה פתוחה בצד אחד, ובצד השני אטום. בדקתי תמונות באינטרנט, וראיתי שצריך להיות פקק על הפייה. במקום פקק, אטמתי את החור באמצעות דיבל פלסטיק. עכשיו הרכב קם בלי שעון מעורר.

אדוארד: תושיית בעליה של סוויפט לגבי התקלות בה מאששת את הערתו של הסופר הבריטי גרהם גרין, שבספרו "האדם השלישי" קבע כי לחובבן יש יתרון מובהק על פני מקצוען, משום שהחובבן אינו לכוד במוסכמות.

שואלים את אדוארד

ד"ר אילן דן: ראיתי לאחרונה את הסרט המצוין "אידה". אני מניח שראית אותו, ואם לא – ממליץ לרוץ לראות. חשבתי על הסיפור שלך, שבמובנים רבים דומה לסיפור בסרט, וכנראה גם לסיפורים רבים דומים שלא נשמע עליהם לעולם. מה סוג המכוניות שרואים בסרט? אני מבין שמדובר על שנות החמישים. כ"פולני" שסבא וסבתא שלו עלו, כפי שגיליתי היום, מביאליסטוק ב-1926 וב-1930, שניהם בעקבות הסבים שלהם שהיו ציונים, היה לי עניין רב בסרט.

ותגובה לגבי השאלה על החלפת מיצובישי לאנסר בטויוטה קורולה. חשבון גס שלי: הייתי מוריד עשרת אלפים שקלים על הדגם, עשרת אלפים על השנה, ועשרת אלפים על הקילומטרז'. בטח לא יותר מזה. גם לי הייתה לאנסר, 1991, שעשיתי איתה 450 אלף ק"מ ללא תקלות, וגם קורולה 2006 שעשיתי איתה 420 אלף מבלי לראות מוסך… אולי משעמם בלי תיקונים, אבל את הכסף אפשר להוציא על דברים אחרים. אני מסכים לדעתך שאפשר להישאר עם הלאנסר. היא רק אוכלת יותר דלק מהקורולה: עשרה ק"מ לליטר דלק לעומת 13 ק"מ לליטר אצל הקורולה. אולי סוזוקי SX היא גם פתרון טוב ושדרוג.

הסיפורים על ההיסטוריה שלך בזמן המלחמה ולאחריה מרתקים גם מההיבט האישי וגם מההיבט ההיסטורי.

תשובה: המכונית הנראית רבות ב"אידה" היא ורטבורג (Wartburg) מתוצרת גרמניה המזרחית, בעלת מנוע שלושה צילינדרים ושתי פעימות. ב"אידה", שבינתיים זכה באוסקר כסרט הזר הטוב ביותר, שחזור התקופה הוא מדויק, גם בעזרת המכוניות.

לצד ורטבורג מופיעות ב"אידה" מכוניות כמו ורשבה (Warszawa), "לימוזינה" בעלת גיבנת שהיא אחותן של פּוֹבְּיידָה ומוסקביץ' הרוסיות, וגם סקודה סְפָּארְטָק הצ'כית.

סוזוקי SX עשויה לשרת את הקונה לטווח ארוך, אך לא תספק לו נוחות נסיעה כפי שסיפקו קורולה ולאנסר.

יעקב זלוטניק, פתח-תקווה: מכתבותיך שקראתי בעבר עולה שאתה ממליץ על המכוניות מתוצרת דאצ'יה, שבשבועות אלו החל שיווקן. מאידך, הדאסטר שבו אני מתעניין הוא בעל מנוע 1.2 ועם טורבו. מתחת ביקורת על אמינות המנועים מסוג TSI, ועל כך שיש לצפות לבעיות בתום תקופת האחריות. האם גם מנועים מוגדשי טורבו צפויים לעשות בעיות, ואז לטווח ארוך הרווח על עלות זולה בקנייה יקוזז מול עלויות נכבדות בתחזוקה??

אודה לתשובתך המלומדת לצורך קבלת החלטה בנושא הרכישה.

תשובה: מנוע רנו 1.2, האמין במקור, אשר מותקן בדאצ'יות איננו מזן TSI, ואין עד כה מידע על תקלות כלשהן הכרוכות בו. אגב, מנועי TSI עברו בינתיים שינוי: שרשרת הטיימינג הבעייתית שלהם הוחלפה בחגורת תזמון.