אבואב מצחיק אותי

גדודי מצחיקנים צעקנים בארצנו יכולים רק לחלום על הסגולה שניחן בה מנכ"ל עמותת אור ירוק, המצליח לבדר את הקשיש ללא כוונה תחילה וללא מאמץ

כאשר עצוב לי, מודה הקשיש, אני נובר בזיכרונותיי ופולה מהם את המקרים המשעשעים, כי גם כאלה היו לי במשך חיי. כמו התקרית ההיא שאירעה בימים האחרונים לישיבתי בפולין, כאשר הקשיש החליט, לאות פרדה מהשלטון הקומוניסטי שהתחיל לרדוף יהודים, לנצח את מרוץ המכוניות הפולני אשר נערך בשדה התעופה בקרקוב.

בזכות מכוניתו, רנו R8 גורדיני משופרת על ידי סדנת הספורט של רנו, ניצחון במרוץ זה אמור היה להיות אתגר קל יחסית, לולא העובדה שהמארגנים החליטו שהזינוק יתבצע בשיטת לה-מאנס: המתחרים עומדים מול מכוניתם, ובהישמע אות ירייה הם מתחילים לרוץ אל ההגה, מתניעים ונוסעים.

שיטה זו הרתיעה את הקשיש, שלמעשה סער אז בשיצפון נעוריו, משום שבדגמים העתיקים של רנו לא היה קל להכניס מפתח לסוויץ'. אם מוסיפים לכך את עצביו העולים השמיימה של מתחרה שהוא גם יהודי נרדף, פעולת ההתנעה של גורדיני עשויה להימשך נצח.

האם הגויים החליטו על שיטת הזינוק לה-מאנס כדי לדפוק את המתחרה היהודי היחיד? לחשה לאוזני פרנויה עדינה.

מה עושים? דאג הקשיש, מוותרים על התענוג?

בתחבולות תעשה לך זינוק

יומיים לקח לקשיש, אשר ניצן קשישותו בקושי החל להיפתח, להגות פתרון: הוא הכין מפתח מקוצר, בלתי נראה, והשאיר אותו בתוך הסוויץ' של גורדיני. באופן זה, השופטים לא יצליחו להבחין שההצתה נמצאת כבר במצב on. כל שנותר הוא לסובב את הסטרטר.

והנה, גם בסעיף זה מצא הקשיש תחבולה: כדי לשכנע את הסטרטר לעבוד מיד, ניצֵל הקשיש הצעיר מערכת לוקסוס הקיימת בכל מכונית, אשר מדליקה נורת תאורה פנימית ברגע פתיחת הדלת. די היה למתוח חוט שיספק את המינוס הדרוש לסטרטר ברגע היפתח הדלת. קל וחלק אשכרה.

במציאות זה נראה כך: כל הנהגים, חבושי קסדות, רצו אל רכביהם, וביניהם הקשיש. המורשה הגיע לרנו הכחולה, פתח את הדלת, וכתוצאה מכך הסטרטר התחיל מיד להסתובב, שניות יקרות נחסכו כבר עתה, אך לקשיש לא היה זמן לנוח על זרי הסבבה של מזימתו. הוא הקליק את חגורת הבטיחות ולחץ על דוושת הגז כדי שארבעת הגרונות של המאיידים ידובבו את המנוע – ואז סגר מיד את הדלת כדי לעצור את פעולת הסטרטר. ואמנם, בזכות שתי התחבולות שתוכננו בהצלחה הוא זינק ראשון מכולם, וכמעט ללא קרב הגיע ראשון גם אל קו הגמר.

אגב, שום עיתון לא פרסם את שמו של המנצח בקבוצת 1,300 סמ"ק באותו מרוץ. כי בהיותי במאי יהודי עוין, שביים את סרטיו הציוניים "בית העלמין רמו" ו"יודאיקה", שמי הופיע ברשימה השחורה של הצנזורה. כדי לא להסתבך איתה, העיתונאים הגויים כתבו רק – "ניצחה גורדיני".

צרפתייה לא בוגדנית: קשה להחליט מי הייתה המלכה בין כל המכוניות שהיו לי, אך ללא ספק, רנו R8 גורדיני ממוקמת גבוה בדירוג. הרי היא הייתה היחידה שאפשרה לי להתחרות בראלי מבלי לחשוש כי לשווא ביצענו הכנות, לשווא רשמנו כל סיבוב ולשווא גייסנו את כל האומץ והאמביציה. התחריתי בגורדיני ללא דאגה מתקתקת שמשהו בה עומד להתפרק ולהשאיר את בעליה פגוע ומאוכזב.

ב-מ-וו 700 CS שלי איבדה גלגל אחורי בסיבוב האחרון, חצי קילומטר מקו הגמר. מוריס מיני קופר שהבאתי מלונדון, משופרת כמו אחיותיה שניצחו ראלי מונטה-קארלו – לא גמרה אצלי אף ראלי בגלל תקלות מנוע, והייתה חוזרת הביתה על גבי ארגז משאית.

גורדיני אפשרה לי לשכוח את כל מפחי הנפש הללו. הבעיה היחידה שלה הייתה שמשתה האחורית, אשר רעידות המנוע וקשיחות הקפיצים (שני בולמי קוני בכל גלגל) היו מטיחות אותה אל הכביש – עד שלמדתי לרתק את השמשה באמצעות גומיות (בתצלום)

מצחיק או מציק?

אינני שייך לבעלי חוש ההומור המפותח שנהנים לצְפות בקטעים מביכים, כמו למשל הקטע חורך-המרשתת אשר מתעד, ובעצם מתעד-לאיד, את החוויה של משפחה שנתפסה בקלקלתה במהלך טיסתה לנופש בחו"ל (בהנחה שבולגריה היא חו"ל, ולא אנו חו"ל לגבי בולגריה).

גם לא עובדות עליי תוכניות בידור בטלוויזיה המתאמצות להלעיג על מבחר עניינים מחיינו, שלדעת הקשיש המורשה אינם מתאימים לצחוק בריא. "ממה אתם צוחקים? אתם צוחקים מעצמכם", גיחך לפני מאתיים שנה המחזאי הרוסי ניקולאי גוגול על הקהל הגועה בהצגתו 'רביזור'.

כוחה של רצינות

דמות בלתי חיובית בעליל כמו הקשיש המורשה, שהוא אָנוכי עדיין, מוצאת סיבה לחיוך דווקא בסיפורים ובדמויות שלא נועדו במקור לשעשע את האומה, ואף ההפך מכך. כי להשקפתו של המורשה, הלצון המצהיל ביותר הוא זה שנולד מחוץ לרחם של הסטנד-אפ וסרטוני היוטיוב.

לפיכך, הזקן חייב את תודתו לנבחרת גיבורים השייכים לתחומים הכי רציניים סביבנו, כמו פוליטיקה, חינוך, חיי היומיום, תוכניות תרבות, אופנה ובישול. אז תודה מקרב לב לאנשים יקרים אלה, אשר אינם יודעים, אינם מרגישים ואינם חושדים שהם משעשעים – מבלי דעת, מבלי להרגיש ומבלי לחשוד – את נפשו של הקשיש המורשה.

בימים טרופים אלה, כאשר הבחירות הגורליות מסוגלות לסבך את חיינו וממש אין סיבות רבות לחייך, רק דמויות אלה, הלוקחות את עצמן ברצינות גמורה, אינן בוגדות בזקן ודואגות לבדר את רוחו. להן, כפי שאמרנו, התודה.

קצת נחת מן ההפקר

יש בכך צדק מסוים, כבוד השופט. שהרי מגיעה לזקן קצת נחת, לפי כל רשימת הסיבות שברשותו. כמו הביוגרפיה של האיש, עם שואה ברקע, יתמות, ילדות קשה ורצף חיים מפוקפק של הרפתקן סדרתי, שבמקום להסתפק במסגרות מסודרות, שאין לו כי מעולם לא חיפש אותן, הוא מכר את נפשו למכוניות פרועות מזג.

שמואל א' זה קטע טוב

רצה הגורל שבזכות 15 שנות בדידות ברשות השידור כבמאי בבניין הטלוויזיה רוממה, אותה רוממה שהייתה אהבתו הנכזבת של הקשיש המורשה, ובגלל עיסוקו כבמאי ועיתונאי ועוד בגלל הרפתקאותיו חחברתיות – הזקן שבי הצליח, מבלי להתכוון, להכיר את כל הדמויות השייכות לצמרת הציונית.

וראו זה פלא: אף אחד מאותם שועי פוליטיקה, תרבות, דת, צבא וחברה שהקשיש פגש לא גרם לו לחייך במלוא המשרעת כפי שעשתה זאת הנַגְלָה האנושית שצצה בפתחה של המאה ה-21.

קחו למשל את עמותת "אור ירוק", תורמת סדרתית לחיוכו הבלתי נמחק מפרצופו של הקשיש. כדי לא להתפקע ממנת יתר של צחוק, נאלץ המורשה, בלב כבד, לתת פקודה לג'ימייל – וכל המכתבים מעמותה זו נושרים אל פח הזבל. אך לעולם לא הייתי שולח לפח הזבל את מנכ"ל העמותה, מר שמואל אבואב.

כי מר אבואב יקר לי מדי. כי כל גיבורי הסאטירה המקומית, כמו משפחת השוקולד שטסה לעיר הקיט וההימורים ורנה – וסליחה, אבל גם אנשי בוהמה ובכללם להקת בדרני הצמרת פרי כישרונם של הבמאי מוטי קירשנבאום והתסריטאי ב' מיכאל – אינם מגיעים לקרסוליו של שמואל אבואב. תלמדו מאדון ענק זה, שדיבוריו בכל במה שהוא מוזמן אליה מסגירים שאין לו, בעצם, מה להגיד. מה שלא עוצר אותו, חלילה.

בכל הזדמנות הוא פולט סיסמאות בסיסיות, שחוקות, שהמרחב הציוני, החסון נפשית חרף הפסימיות והקטסטרופיזם של אבואב ודומיו – בולע אותן ועומד עליהן כפי שרומא עמדה על גבי פילים, לפי השמועה העתיקה. מה שוויקיפדיה מנסה להסתיר.

העמותה לחקר התמותה

למזלו של הקשיש, אבואב תמיד יימצא בכל מקום, לפי חוק מורפי. כי אבואב אינו מסתפק בהופעות על המסך ומול מיקרופונים, ושולח את ידו גם אל מקלדות חסרות ישע. הוכחה לכך היא מאמרו של האיש בדה מרקר מיום שלישי שעבר (י"ב באדר, 3.3.2015). הכותרת, "ככה לא חוקרים תאונות", בלבלה את הקשיש המורשה. לרגע חשבתי, מודה הזקן, שמנכ"ל עמותת אור ירוק מודה סוף סוף כי שקרית ומטומטמת הייתה עמדת העמותה שלו, אשר האשימה את ידידו של הקשיש, העיתונאי והאופנוען המנוסה טל שביט, אדם יקר – בכך שהוא עצמו גרם למותו בתאונה בצומת מורשה.

מומחי עמותת אור ירוק גויסו כדי להטיל רפש בשמו הטוב של טל כאופנוען, אך כשלו בכך באופן מוחלט. האמת יצאה לאור בבית המשפט, שהאשים את נהג המכונית בגרימת מותו של ידידנו.

אך במאמרו של אבואב, למרות כותרתו "כך לא חוקרים תאונות", האיש אינו מכה על חטא על טעותה זו של העמותה שהוא עומד בראשה, עמותה של פטפטנים כרוניים שלדעתי, ולרוב בושתי, תופסים טרמפ על הקטל בדרכים. אבואב כתב את המאמר כדי לקדם את עמדת העמותה, שלפיה חקירה של תאונות דרכים קשות צריכה לעבור ממשרד התחבורה אל "גוף חיצוני אובייקטיבי".

קל להבין שאבואב ועמותת אור ירוק היו מוכנים לארגן בעצמם גוף-על כזה, המופקד על חקר תאונות. זוהי שאיפה חולנית ומעוררת חלחלה, אם זוכרים את ביצועיה של העמותה בחקירת התאונה של טל שביט.

 אין כבישים אדומים, יש נהגים אדומים

כדי לנמק את טענתו, מר אבואב הקדיש שליש ממאמרו לפרשת הניצבים. אבואב מתמוגג מכך שהחשדות נגד הניצבים נבדקו על ידי מח"ש – שהיא גוף חיצוני שאינו כפוף למשטרה אלא למשרד המשפטים, וסבור כאמור שיש צורך בגוף חיצוני דומה לחקר תאונות. כמו תאונת האוטובוס בכביש 31, שלפי כותב המאמר משרד התחבורה אשם בה, משום שהוא לא עשה דבר לשיפור התשתית הגרועה שם, המעודדת תאונות.

כאילו המנכ"ל הנכבד אבואב אינו יודע שתאונות נגרמות אצלנו גם על כבישים מטופחים כמו כביש 6 או כביש 1, משום שבכל תאונה מעורב גורם אנושי שגינוני הנהיגה שלו מפוקפקים – תוצאה של חינוך לקוי, גסות רוח ואמונה עיוורת ב"זכותי!"

נהפוך הוא

צעירותו של הקשיש המורשה עברה עליו במקום מסוים בגולה שבו כל הכבישים הבין-עירוניים והבין-כפריים היו "כבישים אדומים", לפחות לפי הקריטריונים המקובלים בתקופתנו המודרנית. התרגלנו לנסוע על כבישים מסוכנים אלה, המכוסים שלג, לוטים בערפל ומאיימים גם בבוץ ובשלוליות.

אז מה, חלקלקוּת זו של הכבישים פוטרת את הנהג מאחריות או גורעת ממנה? אולי ההפך הוא הנכון – דווקא כבישים פורעניים דורשים מהנהג ערנות יתר, והתאמה עדינה יותר של מהלכיו לתנאי הדרך.

תריסי הלב סגורים

שמואל אבואב מצחיק אותי בכך שהוא מתעלם מסגנון הנהיגה הרווח בארץ. אבואב ועמותתו אור ירוק אינם עומדים על רגליהם האחוריות אל מול מציאות מקומית מצמררת זו.

את לבם ואת שכלם של האבואב-ים לא מקוממת העובדה שמקרים של נהגים שהורגים את שותפיהם לכביש אשר עצרו בשוליים עקב תקלה כלשהי, כי עצירתו החוצפנית של המנוח פגעה בזכותו הלגיטימית של הרוצח המתקרב להשתמש במלוא רוחבו של הכביש – הפכו אצלנו כבר לנורמה.

טיפ טיפה

חזרתו של המותג דאצ'יה לשוק הרכב הישראלי, הפעם בשיווקו של גוף חזק ואחראי כמו חברת קרסו, יבואני רנו וניסאן – מעוררת את זיכרונם של תושבים ותיקים לגבי הנפילה המפורסמת של דאצ'יה 1310 אצלנו, אי-אז באמצע שנות השמונים.

הרומנים השאפתניים צבעו את דאצ'יה 1310 בגוון בלו-פראנס, ושלחו אותה לראלי

בימי הוויכוח הציבורי ההם לגבי הרומנייה חשדנו אנו, במגזין "טורבו" ז"ל אשר ערכתי, כי ההתקפות על דאצ'יה, מכונית עממית וזולה שהיא העתק של רנו 12 – הן תוצאה של משימה מאורגנת על ידי היבואנים הוותיקים, החשים מאוימים מהמתחרה החדשה, הקורצת לקהל הרחב, ולכן מנסים להשחיר את שמה.

כדי לבדוק כמה באמת שווה דאצ'יה 1310, ועד כמה היא אמינה או לא, לקחנו אותה למבחן דרכים שנמשך חודשיים. ערכנו לדאצ'יה מבחן סטנדרטי, הכולל סלאלום והערכת ביצועים, תנאי נסיעה וצריכת דלק. אמנם דאצ'יה לא התגלתה במבחנים כאלילת-כביש, אך היא גם לא נפלה רחוק מהמתחרות שלה, היקרות ממנה באופן משמעותי. ומה שחשוב לא פחות: למרות שימוש אינטנסיבי למדי בדאצ'יה כמכונית המערכת של "טורבו" – היא עבדה ללא דופי ולא דרשה התערבות מוסך.

עד כי באחת הנסיעות הבוחן הראשי של הירחון, אוהד פרנס, והצלם רונן טופלברג, החליטו לבצע בדאצ'יה קפיצה ספורטיבית מעל פסי רכבת. בנחיתה הברברית נפגע הקרטר הרומני, השמן הרומני ניגר והמסבים ניזוקו. ידענו שלא דאצ'יה אשמה בתקלה אלא רק אנו, ולכן החלפנו את המסבים השחוקים אצל חברים במוסך אלכס אשדוד, והחזרנו ליבואן מכונית בריאה כפי שהייתה.

המתחרים הצדקנים של "טורבו", שהיו משרתים את היבואנים הוותיקים, ניצלו את התקרית המביכה כדי להאשים אותנו בכך שהסתרנו את האמת על דאצ'יה, משום שבמבחן הדרכים שפרסמנו עליה לא סיפרנו על התקלה שהיא עברה. אכן לא דיווחנו, שהרי לא הייתה זו תקלה של הרומנייה אלא תקלה שאנו עצמנו גרמנו לה.

אגב, דאצ'יה 1310 חגגה 25 שנות ייצור, מ-1979 עד 2004. נפילתה הכואבת בשוק הישראלי הייתה חריגה בקריירה העולמית שלה.

שואלים את אדוארד

אלעד אוסטר: אנחנו משפחה ובה תינוקת בת שבעה חודשים שעיקר הנסיעות שלה הן מגוש עציון לירושלים פעמיים בשבוע, ופעם בשבועיים למרכז. לאחרונה נפרדנו מהסוזוקי אלטו שלנו בעקבות צפיפות, והחלטנו לעבור לרכב משפחתי. הזדמנו לי שתי מכוניות אפשריות: הראשונה היא טויוטה קורולה 2004 אוטומטית GLI, והשנייה היא פורד פוקוס חמש דלתות אוטומטית טרנד. לשתיהן קילומטראז' זהה של 120 אלף, ובאופן מפתיע את שתיהן קיבלתי במחיר זהה.

אנחנו מחפשים רכב אמין לשנים הקרובות, שלא נצטרך להתעסק איתו יותר מדי, ויחד עם תא המטען הגדול יותר נטינו מעט לקורולה. מצד שני, המחירון של הפורד, הנובע מההפרש של ארבע השנים בייצור, תומך בפורד. יש לך המלצה בשבילנו?

תשובה: עם קצת מזל, אך לא בהכרח, פורד עשויה להתגלות כאמינה לא פחות מטויוטה. אמנם מנוע ה-1.6 של פורד חלש במקצת, אך הפיצוי מגיע בדמותם של המתלים, האסתטיקה והנאת הנהיגה.

אם טויוטה מצוידת בגיר רובוטי טיפש, מוטב לשכוח ממנה.

בחיסוי שם: קורא שביקש לא לפרסם את מכתבו הארוך שואל אם תיבת ההילוכים במכוניתו בת העשר סובלת מקושי בהחלפת ההילוכים עקב אי החלפת שמן גיר. הוא כותב: "לאחר לבטים החלפתי שמן ומסנן המומלץ בפורומים השונים. האם אמור להיות מורגש שיפור בהחלפת ההילוכים, או שזהו טיפול מונע ותו לא? מדוע היצרן לא אומר להחליף, ומה הסיכון אם כן מחליפים?"

תשובה: אתה אמור להרגיש אם החלפת השמן אוששה את הגיר. השאלה למה היבואנים ומוסכיהם אינם מנחים את בעלי הרכב להחליף שמן גיר אחרי 60-80 אלף ק"מ, כפי שדורשים יצרני השמנים ומוסכים עצמאיים – היא שאלה של מיליון דולר. אם אתפתה לענות עליה כאן, אני עלול לשלם סכום דומה במשפט הדיבה שהיבואנים יגררו אותי אליו.