תשמע, אלפיון עליון

פרארי אדומה שתקועה בפקק, מזראטי או אאודי A8 מסמנות לקשיש המורשה את הפער שבין שכבת היהדות המפגינה יכולת ובין סתם יהדות שאינה חוגגת הצלחה

אל הנציגוּת של איטלקיות וגרמניות פאר בישראל הצטרפה עכשיו נציגוּת של אסטון מרטין הבריטית, הבונה על קיומו של שבט יהודי אמביציוזי החולם על רכישת מכונית של ההרפתקן ג'יימס בונד.

אמנם דפי ההסבר של חברת אסטון מרטין ישראל, שהתיישבה בהרצליה, שותקים באיפוק בריטי אצילי לגבי מחירם בשקלים של הדגמים בתפריט, אלא שאפשר לקבל רמז לכך לפי המחיר של אסטון מרטין DB9 קופה דגם 2015 יד שנייה, העומדת למכירה באותו סלון תצוגה. מכונית זו עשתה 8,200 ק"מ ועולה 1,493,000 שקלים.

זהו אומדן הבוכטה שמצליחן עברי צריך להכין כדי להיראות כמו נסיך של טעם טוב, ולא כמו סתם נובוריש טיפוסי המיילל לתשומת לב של מדורי רכילות.

אסטון נאספת מהמדרון

סיפורה המרתק של אסטון מרטין מתחיל ב-1947, בבריטניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר בית המלאכה הקטן והאפור של אסטון עמד בפני סגירה עקב חובות, וניצל ברגע האחרון בזכות יצרן טרקטורים, דיוויד בראון.

בראון קנה את אסטון מרטין, הצולעת בדרכה למדרון, תמורת 20 אלף לירות שטרלינג. את הצעד הראשון לכיוון עתיד משגשג הוא עשה כאשר בנה מכונית המגלמת את חזונה החדש והספורטיבי של הפירמה, DB2, כאשר "D" מייצגת דיוויד ו-"B" מייצגת בראון.

אסטון מרטין קמה על רגליה, אך עדיין לא מכרה 6,000 מכוניות בשנה, לא התגאתה ביחסיה הקרובים עם ג'יימס בונד, סוכן בריטי חשאי המסקרן המונים מסביב לעולם, ומובן כי לא הציעה את דגמיה המפוארים במיליון פאונד ומעלה.

שהרי בתחילת דרכה של אסטון מרטין אל הגאולה, המושג "007" לא היה קיים עדיין אפילו בראשו המטורף של הסופר הבריטי איאן פלמינג, ובית החרושת של בראון היה מייצר במשך שנה שלמה את מספר הדגמים שמגיחים כיום מפסי הייצור שלו בארבעה ימים.

לונדון כן חיכתה לה

אנזו פרארי נסע תמיד בפיאטים זולות, כי שימוש במכוניות שלו נראה לו בזבזני וראוותני. גם הנרי פורד לא נסע במכוניות הנושאות את שמו, רק מהסיבה ההפוכה – הוא לא כיבד אותן די. פורד נצפה בדרך כלל במושב אחורי של רולס-רויס.

להבדיל משניהם, דיוויד בראון התיישב יום אחרי יום מאחורי ההגה של אסטון DB2, דגם הבכורה שלו. הוא ניכס לעצמו את DB2 השנייה מתוך 411 עותקים שיצאו מבית החרושת, ונהג במכונית זו כמו לאות תודה, שהרי ממנה הסתחררה ההצלחה בדמותן של DB4, DB5 וכך הלאה.

על רקע מכוניות הספורט הבריטיות מאותה תקופה, בלטה DB2 בחזותה בעלת הדרת הכבוד, המייצגת היטב את המעמד הרם של נוסעיה. זו לא הייתה משימה קשה, בהתחשב בעיצובן הסתמי למדי של המתחרות. למעשה, ניתן לומר שהניצחון של אסטון DB2 היה קל כמו צלצול לשעון הדובר (1455).

את קוויה של DB2 יש להעריך עוד יותר לנוכח העובדה שהיא יוצרה בחופזה. למתכנן, פרנק פילי (Feeley), לא היה זמן להתלבט אם המסגרת של הפנס הקדמי תיראה טוב באור הלונדוני של אחר הצהריים. אפילו דגם של גבס לא נבנה; אב-הטיפוס יוצר ישירות מתוך הציורים.

נגד כוחות היבשת: אסטון מרטין  DB2 שבתצלום מופיעה על המסלול באותו צבע רייסינג גרין, כמיטב המסורת הבריטית, עם אותה עמדת פיקוד מול הגה ענק ועם אותו מנוע של שישה צילינדרים בשורה מתוצרת בנטלי – בדיוק כמו לפני חמישים שנה, כאשר סר דיוויד בראון חדל לנהוג במכונית זו.

בשנת 1950, אותה אסטון מרטין DB2 החליטה להתחרות במרוץ הצרפתי המפורסם לה-מאנס, והגיעה בו למקום החמישי. עברה שנה, ו-DB2, לוחמת בריטית חוצפנית, זכתה באותו אירוע במקום השלישי.

לא מזמן, מכונית זו החליפה את בעליה תמורת מיליון פאונד. סכום מרשים למדי, גם אם גיבורת העסקה היא בעלת נפש בריטית טהורה ותולדות חיים בלתי שגרתיים. הקוריקולום ויטה של DB2 הירוקה כוללים, בין השאר, את העובדה שהיא פתחה את הקריירה המפוארת של הפירמה אסטון מרטין, אשר תופסת עדיין מקום של כבוד בפסגת מכוניות הפאר – שוב, כמו בלה-מאנס, מול כל כוחות היבשת

אסטון מרטין DB9 קופה. תושבת הרצליה יד שנייה, עומדת למכירה תמורת 1,493,000 שקלים

חדר הסבה בלי ברנדי

אסטון DB2 הייתה בריטית טיפוסית למדי: היא הייתה ספוּנָה עץ אמיתי לרוב, ורגלי הנוסעים נחו מעדנות על שטיחי צמר. דיוויד בראון התגאה באיכות ההרכבה, אשר מכוניות רבות מאיטליה, גרמניה וצרפת מאותה תקופה לא הכירו כמותה אפילו מפי השמועה.

סוס ללא ש­­­­וּש

עקב האכילס של אסטון DB2 הסתתר (לשווא) תחת מכסה המנוע, שמאחוריו רעו רק 106 סוסים, ובהמשך 125, רועשים עדיין ונוטים עדיין לקלקול. המכונאים התנחמו בעובדה שהגישה למנוע קלה לעילא, כי כל החלק הקדמי של שמלת הפח, כולל כנפיים, פנסים וגריל, הונף אל-על.

המעניין הוא שדיוויד בראון היה יכול לבחור ל-DB2 מנוע אחר שהוצע לו, חזק יותר, אלא שהוא התייחס לרעיון בביטול משום שהמנוע היה "מכוער", לדעתו.

כאשר הסוסים של DB2 עבדו כראוי, המכונית זינקה ל-100 קמ"ש בתוך 11 שניות, והתאחדה עם מהירותה המרבית ב-190 קמ"ש.

שנות השמונים. מישהו חוקר?

רק קומץ יהודים זקנים אוצר בזיכרונו את התקופה שהציבור בארצנו הלך בכובע טמבל על הראש, האמנים התיישבו בקפה "כסית" בנעלי בית, חלקן עם חור בזרת, ופקידי מס הכנסה השתמשו ברשימת תושבי המדינה בעלי המרצדסים כדי לצוד עברייני מס.

שיטה עתיקה זו נשמעת כיום כמו בדיחה, שהרי מרצדס אינה מסמנת עוד אצלנו מעמד כספי יוצא דופן, כפי שהיא סימנה עדיין באמצע שנות השמונים, כאשר ערכתי את מגזין "טורבו" ז"ל.

בין כל הקוריוזים שהצמיחה תקופה מסקרנת זו, שהלכה לאיבוד מבלי להירשם בתולדות ההתיישבות הציונית, ולמיטב ידיעתי עדיין אינה נחקרת על ידי האקדמיה מהזווית הסוציולוגית, זכור לי היטב ריאיון שערכנו עם בעלים של מרצדס, תושב מפורסם של סביון, עולה חדש מצרפת.

"נו, מה תגיד על העגלה שלי?", שאל והצביע על סתם מרצדס שחורה העומדת ברקע חווילה לבנה. ואני, כמו יהודי טוב, עניתי לשאלת האיש בשאלה משלי.

"אתה לא פוחד מרדיפת פקידי מס הכנסה?", התעניינתי, והוא ענה שאין לו כל סיבה לדאגה מסוג זה, שהרי הוא שילם על מכוניתו המפוארת מכספו, שהוא הביא מחו"ל. ואחר כך שוב הופתע האיש כאשר המשכתי ושאלתי אם לא מדאיגה אותו המחשבה שבמקומנו, הבלתי תרבותי לפעמים, הוא עלול להפוך לקורבן של איזה שוד אלים או חטיפה

"אני? מה פתאום?", התעצבן האיש. "במקום לפחד, הכנתי משהו להגנה עצמית", הסביר בחיוך ספק ממזרי ספק נבזי, רכן אל תא הכפפות במרצדס והוציא משם סכין קצבים מרשימה.

להמתיק את הבינוניות

חלפו מאז כשלושים שנה, ומרצדס שחורה – אפילו אורכה 5.5 מטרים ואותיות AMG מתנוססות על אחוריה – אינה עושה עוד רושם בחוצות העיר, וגם במתחרותיה של מרצדס מבית ב-מ-וו לִבֶּנוּ גס. את התפקיד של מכונית פאר כסמל סטטוס ממלאים כיום אחוזות יקרות ערך, יאכטות באורך חמישים מטרים ומטוסים פרטיים שנקנים בחו"ל בידי טייקונינו, שהם הבעלים האמיתיים של המרחב הציוני.

התהליך שבו מכוניות איבדו ממעמדן הוא מהפכה תרבותית אשכרה, אשר התרחשה למרות העובדה שבעקבות ההצלחה של דגמי פורשה נפתחו בארץ נציגויות של פרארי, מזראטי, ובאחרונה כאמור גם אסטון מרטין.

נציגויות אלה, מובלעות של יוקרה להשכיר, נועדו כדי שמצליחנים מקומיים מסדר גודל בינוני ואף בינוני מינוס – כאלה הרחוקים מלהיות טייקוני-על, המעדיפים לרכוש להנאתם מלונות בניו-יורק ומטוסי סילון (ולא רק ססנות מסכנים) ואחוזים בקידוחים ימיים – יוכלו בכל זאת, במחיר של דירה צנועה, להפגין את רוממותם בציבור.

אלפיון הארשת החשוקה

הקשיש המורשה עוקב בסקרנות אחר פניהם של מצליחנים כאלה, כאשר מזדמן לו לעמוד בצומת על ידם, בעודם דורשים מהטילים שברשותם לנסוע במהירות של עמך כדי שאנשים רבים יותר יצליחו להביט בהם, ואולי אף לזהות אותם בהקשר של איזו פרשה נוצצת.

ונדמה לקשיש, המביט בפניהם החשוקות של חובבי יוקרה אלה, כי לא מעט מביניהם למדו בכל זאת משהו ועוד קצת מאותו תושב סביון של שנות השמונים ששמו חגג במדורי הרכילות, וגם הם שומרים על סכינים מוסתרות בתא הכפפות.

טיפ טיפה

אי-אז בסוף השנה שעברה, וליתר דיוק ב-22 בדצמבר 2014, פרסם העיתון הכלכלי דה מרקר מאמר, ספק מוזר ספק מפוקפק, תחת הכותרת "משפחתית טובה לא חייבת תא מטען גדול".

מאמר זה, שניסה לשלוח את קוני המשפחתיות הקלאסיות אל זרועות ההאצ'בקים, נראה לי חשוד. התעמולה בו הייתה כה בוטה, עד שקשה היה לא להסיק שהמאמר הוזמן על ידי יבואנים מובילים שרצו להיפטר מסחורה שהם לא הצליחו למכור, וגייסו את עזרתם כתבי החצר כדי למשוך קונים לדגמי האצ'בק אשר נותרו במחסנים, במאותיהם או באלפיהם, בסוף השנה האזרחית.

תחילה חייכתי אל מול הציניות הבולטת במעשה זה. שעשע אותי המאמץ שהושקע בשכנוע הקוראים כי האצ'בק – שהוא רכב קצר, חביב לנהיגה ומתאים לזוגות פלוס ילד אחד – השתנה, וכיום הוא מכשיר תנועה המסוגל לענות לציפיותיהן של משפחות הזקוקות למושב אחורי רחב, משום שהוא מאפשר הרכבה של שלושה מושבי ילדים ותא המטען שלו מאחסן עגלה או שתיים.

כדי שהמאמר ישעשע עוד יותר, הוא חוזק ב"מבחן" הבודק ביצועים של כמה האצ'בקים, אך אינו אומר מילה על הפרמטר הנחשק של "משפחתיוּת", אשר ההאצ'בקים המתחרים זה בזה ניחנו בו כביכול. ודאי שלא מצאנו ב"מבחן" זה את המידע איזה מבין ההאצ'בקים הנבדקים מסוגל לארח עגלה מתקפלת של הילד ותיק או שניים.

חלפו כמה חודשים, והנה כתבי החצר מנסים שוב להוריד מחשיבותה של המכונית המשפחתית – הסדאן המסורתית בעלת ארבע הדלתות ותא מטען נפרד. שוב הם מסבירים שהסדאן יצאה מהאופנה, שזוהי תצורת רכב המתאימה לעולם השלישי – אלא שהפעם הם מנסים לפגוע במעמד הסדאן באמצעות תשבחות לקרוסאובר ול-SUV, שתי תצורות רכב שימושיות ומודרניות הרבה יותר מהסדאנים, השייכות לעבר. כתבים אלה מצביעים על העובדה שחלק מהקרוסאוברים וה-SUV-ים נמכרים במחיר דומה לזה של הסדאן, ולהבדיל מהסדאן, שהיא כאמור פאסה – למשפחתית הגבוהה יש אינספור יתרונות: ישיבה במרחק מהרצפה, חלל פנים רחב המאפשר לשכוח מקלאוסטרופוביה, ראות טובה ועוד.

מה שכחו כתבי החצר לומר? הם אינם מגלים לציבור כי הבנייה הטיפוסית של הקרוסאוברים הגדולים ושל ה-SUV-ים עומדת בניגוד לחוקי האווירודינמיקה, וכי פרט זה, ועוד המשקל הנכבד של כלים אלה – גורמים לצריכת דלק גבוהה יותר מזו של הסדאנים.

אך זה עוד כלום. ה"בוחנים" השייכים לחבורת כתבי החצר ודואגים לעסקי אדוניהם שכחו לגלות פרט מכריע בנושא הבטיחות: מרכז הכובד הגבוה של קרוסאוברים ו-SUV-ים גורם לכלים אלה להיות מסוכנים כאשר נהגם נאלץ לעקוף בפתאומיות עצם כלשהו, מכונית, אדם או חפץ. ממבחנים אירופיים, שבדקו באיזו מהירות מסוגלת מכונית משפחתית לשנות את נתיב נסיעתה כדי לעקוף עצם ולחזור לנתיב המקורי – עולה חד-משמעית שלצורך הבטיחות, מכונית מוכרחה לבצע את תרגיל העקיפה הנ"ל במהירות של 120 קמ"ש. כמעט כל המכוניות שנבדקו עמדו בתקן זה, למעט הקרוסאוברים הגדולים וה-SUV-ים, המסוגלים לעקוף עצם במהירות של 70-80 קמ"ש. במהירויות גבוהות יותר הם מתהפכים או עפים לשוליים, ואינם מסוגלים לחזור לנתיבם המקורי.

ודאי כי מוגבלוּת זו של הקרוסאוברים הגדולים ושל ה-SUV-ים אינה מוחקת אותם ואינה מכניסה אותם לרשימת הכלים המסוכנים, ובכל זאת, היא דורשת ממי שנוהג בהם משנה זהירות. כי בהתעורר הצורך בעקיפת חירום פתאומית, כזו שהכרחית למניעת התנגשות – במיוחד על כביש רטוב – שום ESP אינו מסוגל להכניע את חוקי הטבע, הפיזיקה והאפוקליפסה. ראו הוזהרתם.

שואלים את אדוארד

גיל שמש: במאזדה 5 מודל 2007 שלי 1999 סמ"ק יש רעש שנשמע כמו דפיקות במנוע. ממה זה נובע?האם אי החלפת שמן יכולה לגרום לכך? האם שימוש בשמן לא לפי הוראות היצרן עשוי לגרום לכך?

תשובה: צריך להחליף בדחיפות את שמן המנוע בשמן סינתטי משובח, הטוב ביותר שתוכל להשיג. אם ספר הרכב נוקב ב-5W40, יש להיצמד לדרגת צמיגות זו, תוך הקפדה על המפלס הנכון. אם הדפיקות יימשכו, יש לבדוק מהיכן הן בוקעות. לצורך כך, מומלץ להשתמש בסטטוסקופ (30 דולר ב-e-bay).

בחיסוי שם: אני מעוניין לרכוש רכב קטן שישמש אותי לעבודה, הכרוכה בלא מעט נסיעות, כ-40 אלף ק"מ בשנה. אני גר בבנימין, כך שיש עליות וירידות, אך נוסע גם בעיר. אני מתלבט, פחות או יותר, בין מיקרה, סוזוקי ספלאש ויונדאי i10. איזו מהן עדיפה לדעתך מבחינת כוח ותחושת "אוטו" על הכביש, ומבחינת חיסכון בדלק? בקיצור, אני מחפש את התמורה הטובה ביותר לכסף. אשמח אם תוכל לעזור לי בעצה.

תשובה: אם אתה מתעקש על מכונית קטנה, ולא מעוניין ב"יותר אוטו" כמו סוזוקי סוויפט, אז קח לפחות את מלכת הקבוצה – קיה פיקנטו.

צביקה רכניץ, בתגובה ל"קרם בוואריה" ("המפתחות בפנים" 921): לגבי "ראלי ארץ הקודש": אירוע הראלי לא היה סודי, כטענתך. חובבי רכבי האספנות ידעו היטב על האירוע, שפורסם בכל הפורומים של מועדון החמש. עובדה שמאות מהם (ואולי אלפים) הגיעו לאירוע הסיום בראש-העין. העולם שבו העיתונאים מצפים להזמנות רשמיות עבר כנראה מן העולם, וטוב היה לוּ היו מתעדכנים באתרי רכב האספנות בישראל.

הראלי נוהל בשיתוף פעולה עם מועדון החמש. כל מי שהיה מעיין בפורום המועדון, היה יכול לדעת על אירוע הסיום, שאליו הגיעו כאמור מאות חובבי רכב קלאסי אמיתיים.

תשובה: צביקה היקר. מעציב לשמוע שמועדון החמש היה שותף במשימה לשמור בסוד את ביקור המכוניות העתיקות מחו"ל. כנראה, לא לקחתם בחשבון שהאנשים שהביאו ארצה את הצעצועים היפים שלהם היו שמחים, לוּ לאורך מסלול נסיעתם בארצנו היה עומד קהל רב, ומעודד את האורחים בהתעניינות ובמחיאות כפיים.

טעות הייתה לחשוב שהציבור הרחב, אשר אינו עסוק ברובו באספנות כלי רכב קלאסיים, יעקוב אחר הפרסומים של מועדון החמש. אני, למשל, עוקב אחר פורומים לועזיים של הונדה (בגלל CRX), של אלפא (בגלל GTV) ושל ב-מ-וו (מה שדורשת ממני Z3M) – וזה נראה לי די והותר עד כאב שיניים.

אגב, מהיכן לקחת את הקביעה שלפיה מידע לעיתונות בדמותן של "הזמנות רשמיות" עבר מהעולם? מדור זה, והבלוג המלווה אותו, "מכונית הנפש", מקבלים דווקא מיחצ"נים עשרות פניות והזמנות מדי שבוע, ובוודאי גם מידע על אירועים.