פרשת יצחק ג'

כאשר הכרתי את יצחק ג', שכניו תושבי חולון נסעו עדיין עם מדבקת "אחריי הצנחנים" שהם הצמידו לשמשה האחורית. "אתה צריך להדביק לסובארו DL שלך את הכיתוב 'אחריי אושוויץ', ואז לעקוף אותם!", אמרתי. הוא חייך, אך לא עשה זאת

זה קרה לפני שיצחק לחש לי בטלפון בסודיות שמצבו השתנה. "נחלשתי", עדכן אותי בקול שבור. "עברתי אירוע, אל תשאל, והאישה שהכרת לא נותנת לי לנוח. היא גוררת אותי לאירופה, שם היא מארגנת פגישות עם כל מיני תורמים, לצורך מגבית מביכה שאני ממש לא זקוק לה".

"אני טס איתה", תיאר יצחק בעוגמה, "על תֶּקֶן של איזו חיה אקזוטית נכחדת שמוצגת לראווה בתוך כלוב, נושא את התגית 'בוגר אושוויץ' כמו אטרקציה של קרקס נודד, שאני הגיבור בו".

שאלתי את עצמי אם זהו אותו האיש מלא הסרקזם והחן שהכרתי.

אפקט השועל הקפוא

התכוונתי להפוך את יצחק ג', בוגר מחנות ריכוז מנוסה, לגיבור הסרט הבא שלי. אפילו בחרתי כבר שחקן שיגלם את דמותו, ורשמתי את הכותרת "רוע בע"מ" לסרט באורך מלא, שתכננתי לביים אחרי "שועל הכסף של פליציה ט'".

היה לי ברור שמצבו הנוכחי של יצחק יתאים לגרנד פינאלה מזעזע, בסגנון פליני או בנוסח "סוף משחק" של בקט.

אלא שהעריכה והפוסט-הפקה של "שועל הכסף" – שלבים שתכננתי לסגור בזריזות – הפכו פקעת בלתי פתירה בגלל מעשיו הפליליים של המפיק הפולני גוויזדאלה. וכך, ארבע שנים אחרי סוף הצילומים של "שועל הכסף", הסרט הכי חשוב בחיי תקוע עדיין בין הספונסר, שהוא המכון הפולני הממלכתי לקולנוע, ובין בית המשפט.

וכעת נרשמה מכה נוספת: התקשרתי ליצחק כדי להקרין בפניו על מסך המחשב הנייד את גרסת הבמאי של סִרטי, העוסק באמי ובשועל הכסף שלה – אך לא מצאתי את יצחק ג' בדירתו הצנועה בחולון, קומה ראשונה על עמודים, כי נגמרו חייו, ענו לי.

הפילוסופיה שבסוף הגיהנום

במקום לגרש מדירתו את שליחי המוות, הוא נכנע להם, וכך הלך לי גם יצחק ג', האיש שהפך מנער יהודי בעיירה בדרום פולין לדובר כל האמת על השואה שנפלה עליו.

וכאשר הגיהנום נגמר, יצחק לא הסתפק באסכולת הבכי. מהאפר ומהעשן של משפחתו וששת המיליונים הנוספים הוא בנה עמדה פילוסופית יחידה במינה, המשלבת ימים נוראים עם אהבה, עם גרוטסקה ועם האמת על חיינו.

בתיקייה ישנה ומתפרקת נשארו לי כמה עמודים שכתבתי בעת המפגשים עם יצחק, וכעת, בקוראי בכתב היד הזה שלי, אני חוזר אל הגרסה היהודית של דרמה יוונית עתיקה, שבה אלוהים נמצא בין הנפשות הפועלות על הבמה ומביים את גורלן.

יום רביעי, שעה 11:00

התיישבנו. יצחק שתה קפה חלש עם חצי כפית סוכר, כפי שהמליצו לו הרופאים באיכילוב שניתחו את לבו, ואני, עדיין לפני האושוויץ שלי, הכנתי לי קפה שיכול להרוג סוס.

קודם דיברנו על משהו, ויצחק טען שדבר דומה לא מסוגל לאיים עליו כי הוא עבר את אושוויץ, ואחרי אושוויץ שום קושי לא יכול לכרסם בַּרצון לחיות.

"ראינו יותר מדי מוות מכדי להתעצבן עכשיו על סתם עניינים", הסביר. "אחרי אושוויץ אתה לא יכול להיות אותו אחד שהיית קודם, לפני שעברת תחת הכיתוב 'ארבייט מאכט פריי'. אחרי אושוויץ, החיים מגיעים אליך כמו ממרחקים. כאילו היית שוחה תחת המים בעיניים חצי פתוחות, רואה רק את מה שאתה רוצה לראות, נוגע רק במה שאתה רוצה לגעת. אחרי אושוויץ, שום צעקה לא נשמעת חזק, שום בכי אינו בכי, שום בגידה אינה בגידה, והגעגועים אינם געגועים. ידידות אינה ידידות, אהבה אינה אהבה, שקט אינו שקט, וחלום אינו חלום", המשיך, ואני חשבתי על מישהי השייכת לחלום שלי, ופחדתי להתעורר.

מסומנים על כל הראש

ויצחק המשיך שבאושוויץ הבנת מה זה נעליים, מה זו טיפת מלח, מה ערכה של קוביית סוכר, מה המשמעות של חתיכת לחם יבש, ומה זו פחית חלודה עם מרק. אחרי אושוויץ שום סבל אינו סבל, כך שאין סיבה לטפס על קירות בגלל כלום. "קשה לי להבין כאלה כמוך", סגר את נאומו הדידקטי, מביט עליי מָשָל הייתי מקרה טֶבע חסר תקנה.

"האם משתמע מכל זה שאתה מתגעגע לאושוויץ?", שאלתי כדי להרגיז אותו. "היית רוצה לעבור את זה שוב, לוּ היית יודע שתצא מזה מבלי להיפגע?"

"אתה מֶשִיגֶענֶע קופף!", הוא צעק ביידיש, אך הביט בי בסקרנות. במחנה למד יצחק לזהות את הסימנים הראשונים של ראש דפוק לפי העיניים, לפי חוסר חיוך או לפי החיוך, לפי התנועה, הישיבה, לפי דאגה מוגזמת לאיזה חפץ או לפי חוסר דאגה.

הוא וחבריו למדו במחנה איך לזהות את הדמויות שסומנו כבר בידי הגורל, והַפְּרֵדָה מהמציאות התקרבה אליהן. האם הוא קרא אותי בעזרת הניסיון הזה שצבר, כאשר הביט בי בדאגה ושאל אם אני עייף? לא עניתי, והוא זרק שוב, "אתה עייף אדוארד, נכון?"

התיישבתי רכון מעל מכונת הכתיבה. הוא הבין כנראה את מצבי, הבנתי, בגלל תקתוק ה"אריקה" שלי, האִטי מהרגיל, בגלל החזרה אל ראש הדף, בגלל התיקונים בטיפקס, ואולי משום שמפעם לפעם הייתי קם מהשולחן כדי להסתכל לרחוב מבעד החלון.

יום חמישי, לקראת ערב

נפרדנו על יד הדלת. היא הלכה, ושמעתי את נעליה על המדרגות. כאשר הנקישות פסקו התקרבתי לחלון. היא חצתה את הכביש לצדו השני של הרחוב. פחדתי שלא תסתובב, אך היא הסתובבה ואפילו חייכה.

"לא תלווה אותה לאוטובוס?", התעניין יצחק כמו בלש חובב מתוך ספר של אמנון ג'קונט.

"מוטב לשנינו", הסברתי, "שהחולונים לא יראו אותנו".

"מה תעשה", דאג יצחק, "אם היא תעזוב אותך? אם היא תמצא מישהו אחר, או סתם תחזור הביתה? פוף… הייתה ועפה. ואתה תקפוץ כמו פשפש על מסרק", קבע בתיאבון. "קשה יהיה לשמור עליך במשך שבועות או חודשים כדי שלא תעשה משהו טיפשי. יהיה חבל לי עליך", השתתף בצערי העתידי, ושאל אם אני חושב על התפתחות כזו.

שתקתי, והוא הקשה אם אני מוכן לאפשרות שכך יתגלגלו העניינים. ואני עניתי ליצחק שכל אחד שיש לו טוב, יותר מדי טוב, מוכן לפיגוע, הודיתי בשם כל הגברים בעולם. "לי, למזלי, יישארו מכוניות הדואגות לי", חייכתי.

ארמון על קרח

"ואתה?", שאלתי, "לא פוחד שזו שֶלְךָ תלך, ותשאיר אותך לבד עם כל הספרים על אושוויץ שאתה שומר בארון מאחורי דלתות זכוכית?"

"מה איתך", צחק יצחק, "אין מצב. הרי אני מטיל לזוגתי ביצי זהב. היא יודעת על הפנסיה הגבוהה שלי מחברת 'מקורות', על החסכונות היפים, על הפיצויים מגרמניה, על הביטוח הלאומי, על הפטור מארנונה וממס הכנסה. מה היא תעשה בלעדיי?"

"היא תלך לרקוד במועדון של הפועלים מרומניה", זרקתי ברשעות שיש לה על מה להתבסס. באותו רגע יכולתי להגיד כל דבר, רק כדי שיצחק יירד ממני, ולא יחזור לשאלה מה ידידתי רואה בי, ושוב אהיה מוכרח להסביר שנשים בגילה יודעות לדמיין ולבנות ארמונות על קרח – בלי דלתות כניסה, בלי חלונות ובלי הסקה מרכזית. ככה זה.

"על מה אתם מדברים בכלל?", הוא המשיך לחקור אותי באותה סקרנות.

"אני מספר לה את דעתי על פסיכוסומטיקה", הודיתי, ויצחק שאל אותי ביידיש קֶס קֶה סֶה".

"זוהי השפעת הפסיכודרמה על גוף בני אדם", הסברתי, אך הוא לא הרפה. "ומה היא מספרת לך?", התעניין.

"גם היא מספרת לי על פסיכוסומטיקה", עניתי. "היא לומדת באוניברסיטה מה ההשלכות הפסיכוסומטיות על הישות האנושית". "פסיכו-סו-מ-טיקה?", הוא הטעים כל הברה. "מה היא כבר יכולה לדעת על זה?"

מאחורי חלון דירתו של יצחק המו היונים הרזות של העיר חולון. הן התיישבו על האדן, ופרחו למקום אחר. ספרתי אותן, כי אחרי היונה ה-15 הטלפון היה אמור לצלצל.

"מה לה ולפסיכוסומטיקה?", המשיך יצחק להתעצבן, ושמע ממני שבקרוב ידידתי תדע יותר מכפי שאנו שכחנו, כי הן לומדות מהר. "לומדות ועפות", העיר חברי בסיפוק, אף הוא מתבונן ביונים המזנקות לדרכן. "עוד רגע תדע על מה אני מדבר. חבל לי עליך. אתה תהיה שבור, ותשתה כמו גוי".

ברגע זה בחולון

בצדו השני של החדר נשמע צלצול טלפון. רציתי להרים את השפופרת, אך יצחק הקדים אותי. הוא דיבר כמה רגעים, סגר, ואמר לי שזו הייתה דאצ'יה צ'אושסקו, כפי שכיניתי את בת זוגו. "היא דורשת שאחדש את הדרכון", הסביר, וסימָן שאלה כהה טָבַע בעיניו הכחולות.

ברגע זה בחולון, בדירה זו הנראית כדירת עולים חדשים משנות החמישים, היה צריך לחנות ולהתערב המלאך של אושוויץ, שדאג לחברי במשך כל השנים. אך המלאך הזה התעייף, כי לא היה קל לשמור על יצחק ג'. לא במחנה, ובטח לא מפני בת זוגו.

טיפ טיפה: זה לא ייגמר אם לא תספר 

מחשבי הרכב קיבלו מהיצרנים את האחריות לשמור על מצב המצבר בכל מכונית מודרנית המצוידת במערכת עצור-סע. לפי המצאה זו, האלטרנטור כבר לא מספק למצבר מתח קבוע, כפי שעשה פעם, אלא משנה את דרגת המילוי של המצבר בהתאם לפקודות המחשב (הקרוי ECU).

במכוניות המצוידות ב"עצור-סע" לא נוכל להחליף מצבר בעצמנו, וגם לא אצל כל מכונאי

קיומו של מנגנון אלקטרוני "אינטליגנטי" זה מחייב את הנהג לעדכן את מחשב הרכב בכל פעם שהמצבר מוחלף, כדי שהמחשב יוכל להחליט באיזו דרגה יתבצע מילוי המצבר החדש. אם מחשב הרכב לא יידע שהמצבר שלנו הוחלף – הוא ימשיך במילוי בדרגה נמוכה (כזו שנועדה לשמור על צריכת דלק נמוכה), ולא יהיה מסוגל למלא כראוי את המצבר החדש, גם אם זהו מצבר יקר ומשוכלל.

מחשב בלתי מעודכן יגרום לאיבוד כוח הדרגתי של המצבר, עד להחלפתו מחדש, וחוזר חלילה.

המנגנון ה"אינטליגנטי" לבקרה על מצברים הוא כמובן המצאה חיובית – אך לא לבעלי רכב שהתרגלו לבצע בעצמם את החלפת המצבר, ולא למוסכניקים, שאינם תמיד מודעים לצורך לעדכן את המחשב בדבר החלפת המצבר, כדי שהוא יפעיל תוכנת מילוי חדשה

מסולטן, יד ראשונה: נניח באופן תיאורטי שהחלטתי למכור את מכוניותיי, מצלמותיי, מסרטותיי, את כַּלְבִּי ואת נפשי כדי לקנות את Viper מדגם RT10 בת ה-22 השייכת לסולטן בורניי, שנסע בה 7,400 ק"מ בלבד. עשרה צילינדרים בנפח 8.0 ליטרים מייצרים 500 כ"ס, שדי בהם כדי לזנק לרבע מייל ב-11.5 שניות ולהגיע ל-300 קמ"ש. נתונים אלה מקשים אמנם לעמוד בפיתוי, אך שני פרמטרים מחזירים את ק"מ (הקשיש המורשה) למציאות:
1. שנת הלידה של וייפר, שאינה מאפשרת את כניסתה למרכז ורשה, אשר קברניטיה עומדים להציב מחסום בפני מכוניות ותיקות עקב דאגת הטרוריסטים האקולוגיים.
2. הצורך להחליט מה לעשות עם הצמיגים, שלא הוחלפו בוויפר מאז 1993, מה שלא מפריע למכון הרישוי הגרמני הנוקשה. מדובר על מישלין פיילוט ספורט, ZR17/ 275/40 מקדימה, ו-/ZR17/35 335 מאחור, הנראים חדשים חרף גילם המופלג. משאירים אותם או זורקים? הרי בתל-אביב הצמיגאים ממליצים להחליף מדי שנתיים-שלוש.

שואלים את אדוארד

אסף עמיר: היום (30.4.15) קרה לי מקרה מפחיד שהיה יכול להיגמר באסון, ותודה לאל שאני כותב לך עכשיו.

ברשותי ג'יפ רקסטון 2010. באמצע נסיעה בכביש מהיר, מבלי שאעשה כל פעולה, נשמעו חריקות אימים והגלגלים ננעלו (זה שהם ננעלו הבנתי בדיעבד, וכנראה רק האחוריים). האוטו התנדנד לצדדים, ובסוף הצלחתי לעצור במאונך לנתיב, מבלי שאתנגש במישהו או שמישהו יתנגש בי.

ניסיתי להזיז את האוטו לצד הכביש, נתתי גז, אך הוא לא זז. לאחר כמה דקות ניסיתי שוב. נשמעו חריקות הגלגלים – הקדמיים הסתובבו, האחוריים נשארו נעולים. הצלחתי להתקדם מטרים ספורים, וזהו. גם להעלות את האוטו לגרר הייתה בעיה בגלל הנעילה.

גררתי את האוטו למוסך מורשה, לצערי לא למרכזי, ובכל מקרה אני לא סומך לא על אלה ולא על אלה. אני רוצה ליצור קשר עם היבואן טלקר שישלח את המהנדס הראשי לבדוק את הרכב, אף כי תקופת האחריות עברה כבר. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בנסיעה עם הילדים והאישה. אני מקווה שהוא יאות להגיע.

מה לדעתך קרה, ולמה זה קרה? אגב, האוטו מטופל בזמן, ורק במוסך מורשה.

תשובה: שני גורמים היו עשויים לגרום להינעלות פתאומית של הגלגלים האחוריים. הגורם הראשון הוא כניסתו לפעולה של בלם היד, שהחליט על דעת עצמו לעצור את המכונית (מה שקרה לי בשנה שעברה באלפא GTV). אך זוהי האפשרות הסבירה פחות במקרה שלך, שבו החשוד בתקלה, החמורה אכן, הוא הדיפרנציאל.

אם כך קרה, אז יש לבדוק אם הדיפרנציאל עצמו ננעל – אם בגלל חוסר שמן, אם בגלל עייפות החומר (התפרקות גלגלי השיניים וכדומה) ואם בגלל תקלה בייצור. במקרים של עייפות החומר ותקלה בייצור, תוכל לדרוש שהדיפרנציאל יוחלף על חשבון הפירמה.

אנא עדכן את המדור לגבי תוצאות הבדיקה.

יואב: ברשותי מאזדה 5 שנת 2006. זה כמה חודשים שיש בעיה במערכת הבלמים: בנסיעה במהירות בינונית-נמוכה, 40-60 קמ"ש, מופעלת מערכת ה-ABS בבלימה בינונית. לרוב הדבר נגרם בשילוב של מהמורה קלה (!) בכביש או באמפ (מאט מהירות), ולפעמים ללא שום סיבה נראית לעין.

לא מדובר על בלימות חירום או בלימות קיצוניות, אלא על האטה לקראת פנייה לרחוב או האטה לקראת הבאמפ. האם קיימת בעיה ידועה ב-ABS? מוסכים מורשים שהלכתי אליהם החליפו את הבלמים, קדמיים ואחוריים, חיפשו מפרצת בצנרת הבלמים, החליפו תושבות מנוע קרועות, חיברו את המכונית למחשב הרכב – ללא חיווי לבעיה ב-ABS. הם גם החליפו משאבה מרכזית, ללא שינוי!

כעת אני לפני החלפת מחשב ABS. האם זו, כאמור, בעיה מוכרת?

תשובה: מכיוון שאין זה ממנהגי לשפוך מלח על פצעים, לא אשאל אותך אם המוסכים של מאזדה גבו תשלום על כל אחת מהפעולות שהם ביצעו באפלה, מבלי לאבחן את הסיבה האמיתית לתקלה.

אמנם הבעיה שתיארת אינה מוכרת, אך במקום לחפש סיבות במערכת הבלמים או במערכת ABS עצמה, הייתי פותח את החקירה בבדיקת החיישנים הצמודים לארבעת הגלגלים, שאחד מהם או יותר מפעיל את ABS גם כאשר הגלגלים לא ננעלים.

אגב, אין זה בגדר חידוש בשבילי שמוסכי מאזדה נוטים להרים ידיים מול תקלה, שהרי מדובר בתוצרת אמינה שאינה סובלת מקלקולים רבים, כך שמכונאי הפירמה לא צברו, מן הסתם, די ניסיון – למעט אולי באחזקה שוטפת של דגמי מאזדה.

כך למשל, קראתי באחד מפורומי הרכב שמוסך היבואן אינו יודע איך לטפל במאזדה 6 שמערכת העצור-סע שלה "אוכלת" מצברים בזה אחר זה. כנראה, הם לא שמעו שלאחר החלפת מצבר מרוקן במכונית מודרנית, מוכרחים לעדכן את מחשב הרכב בדבר פעולה זו (ראו "טיפ טיפה").

אסף קלופשטוק: ברכב רגיל בעל מנוע 1,600-1,800, האם עדיף לפני הכיבוי להשאיר אותו מונע עד חמש דקות, או לכבות מיד?

תשובה: חמש דקות של עבודת מנוע בסיבובי סרק הן פרק המתנה מוגזם – גם כאשר מדובר במנוע טורבו, שבו סיבובי הסרק צריכים לצנן את הטורבינה, המגיעה לטמפרטורות גבוהות מאוד.

כדי להימנע מחיכוך של מסבי הטורבינה – תרחיש נזק שנמנע בזכות סיבובי הסרק, המזריקים שמן למסבים – ממליצים היצרנים שהמנוע יעבוד לפני הדממתו במשך 50 שניות עד דקה וחצי.

גם במכוניות "רגילות" (ללא טורבו) יש להשהות את כיבוי המנוע לאחר נסיעה אינטנסיבית. במכוניותיי התרגלתי לנוהל זה (שאינו בגדר חובה), ואני מניח למנועים להירגע בסיבובי סרק במשך חצי דקה לפחות.