אל תבכה, זקן

בזמן שהמציאות שותה לי ואוכלת לי, והסרט שלי שבוי עדיין בידי נוכל – רק הבווארית הכסופה ו-321 כוחותיה מעניקים לקשיש המורשה סל נחמה בחתך נמוך

לא נסעתי לקאן כדי לצפות בפסטיבל הסרטים, הנערך השנה לפי המסורת של Cote d'Azur. גם לוּ הייתי מבקש מהבווארית לקחת אותי לריביירה הצרפתית, אז היעד היה לא קאן אלא מונטה-קארלו הסמוכה, שם הייתי צופה במרוץ פורמולה 1 של סוף מאי.

כי סרטים, שעמדו תמיד במרכז חיי באותה מידה כמו מכוניות, הפסיקו לעניין אותי, כתוצאה מההשתלשלות המעצבנת סביב סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'". קרה שפשוט נמאס לי לראות הצלחות של במאים אחרים, שלרוב מזלם לא נפלו על מפיק רמאי, ולא התרסקו כמוני.

שנות השמונים הנפלאות

בביקורי האחרון בפסטיבל סרטים בקאן נהגתי ברולס-רויס קורניש (Corniche) פתוחה, גרתי אצל חברי סטיב מורל באחוזתו במונטה-קארלו, ולבשתי את הסמוקינג שלו, שהגיע מפאריס עם שליח מאיב סאן לורן – והתגלה שהוא קטן על המארח שלי.

אדום אבוד: בזמן שנהגתי ברולס-רויס קורניש של הטייקון האישי שלי ז"ל, תפסתי שהלקה האדומה מבית RR, היודעת לשנות את האינטנסיביות ואת אפקט הראי שלה בהתאם לאור – מתאימה בול ללנצ'יה HF שלי בתל-אביב!

הלכתי לשלוחה של RR, ורכשתי לי גאלון של צבע הקסם. הוסבר לי כי חובה להשתמש אך ורק בטינר המיוחד שקיבלתי.

טסתי הביתה, ניגשתי לצַבָּע בנמל תל-אביב שהמליצו לי עליו, והשארתי אצלו את HF, את הצבע RR ואת הטינר. הסברתי שאסור להשתמש בטינר רגיל, והאיש כעס. "אל תלמד אותי", ביקש.

כעבור יומיים חזרתי אל אסון. הצבע הבריטי האריסטוקרטי, שקניתי ב-400 דולר יקרים, נזל בגסות מהאיטלקייה, בליווי שכבות שפכטל ואבעבועות. "איזה זיפת הבאת", התעצבן הצבע, וצעקותיו נפסקו רק אחרי שמצאתי על המדף את פחית הטינר של RR, סגורה עדיין.

לא התווכחתי, ורק שאלתי את המאסטרו התל-אביבי איזה צבע יוצא לו טוב. וזו הסיבה ש-HF שלי הייתה לבנה.

 לנצ'יה HF בלבן, ולא באדום. כאשר אין לנו מה שאוהבים, אנו אוהבים את מה שיש 

היום סטיב איננו, והסמוקינג שלו, שנשאר לי לזכרו – קטן גם עליי.

בכניסה לארמון הסרטים המפואר אמר לי סטיב שאנו פה ניצולי השואה היחידים. "אין לך מושג", עניתי, "כמה היו נותנים סופרים ישראלים, הַחֲפִּים מסיפור חיים מעניין, על ביוגרפיה כמו שלך. אלוהים ישמור איך הם היו מטפלים בה".

שייגץ שולט בחומר

הסטטוס-קוו הנוכחי עם "שועל הכסף" נראה עגום. אמנם בְּנִי ואני ערכנו את "גרסת הבמאי", באורך כשעה וחצי, אך השתמשנו בחומר גלם נחות, ברזולוציה נמוכה, כזה שבמאי מקבל בתום יום צילומים. כי החומר המקורי של הצילומים והפסקול, כלומר החומר המשובח, נמצא עדיין אצל המפיק הרמאי, שפשט רגל ואינו מעוניין לגמור את ההפקה.

החומר נשמר כבן ערובה, אפשר לקרוא לקטע.

מכון הקולנוע הפולני הממלכתי, הספונסר הראשי של הסרט שלי, אינו מסוגל לעשות דבר זולת לאיים על המפיק גוויזדאלה, לדרוש שיחזיר את הכסף שפספס, ולגרור אותו לבית המשפט.

יבגניה דודינה כפליציה ט' בחג פורים בגטו ורשה, ובתפקיד אלמנת הגנרל. לצדה של דודינה, על הגה היגואר, אבישי הדרי, המגלם את הדייר שלה. כל
הדמויות הללו שבניתי מזיכרוני, כמו גם נפשות פועלות אחרות בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'" – נמצאות בשבי אצל המפיק הנוכל מלודז', גוויזדאלה

מזימה חדשה

"אני עומד למכור את החומר של הסרט של אטלר למפיק בינלאומי, שיעשה איתו מה שבא לו", עִדכן לא מזמן גזוויזדאלה את המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, ידידי, שהתנדב להצטרף כשותף להפקה, ארגן לנו את הצילומים בתל-אביב ושילם עליהם מכיסו.

"אם הרמאי מלודז' באמת יעביר את חומר הסרט שלי למפיק זר, עלום-שם, כדי לזכות בחופן הגון של דולרים – יהיה זה חידוש בשבילי", אמרתי למארק. "כי עד עתה חשבתי שגוויזדאלה רק מחכה בסבלנות שהבמאי המבוגר יְיַשֵר גפיים, מה שיאפשר לגנב לגמור את הסרט כראות עיניו".

האמת היא שההפתעה החדשה שהכין לנו גוויזדאלה היא מכה פסיכולוגית קשה, המסוגלת להרוג. הרי מזעזע לחשוב שהמשחק המעולה של השחקנים, המגלמים את הדמויות של אמא שלי, אבא, אחותי ואני – יתגלגל למכירת חיסול מאחורי גבי, יחד עם כל הסיפור של "שועל הכסף", שכתבתי בלב דומע. יצירה שלי תהפוך לרכוש הנמכר מגנב למישהו זר.

אך אינני מאבד את העשתונות, אינני מטפס על הקירות, נופל מהם ומחפש צדק תנ"כי. כי למזלי, מארק רוזנבאום אוהב את גרסת הבמאי שלנו, ועובד עליה כעת בתל-אביב יחד עם עורך שלו, כדי להכין עותק שרמתו הטכנית מאפשרת שידור על מסך קולנוע.

לך תתרגם מגלומן

מבקר הקולנוע אורי קליין דיווח מקאן על הנפילה של נטלי פורטמן, שעיבדה לסרט את ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". לו במאית מתחילה אחרת הייתה שואלת אותי – הייתי מזהיר אותה מפני עוז, שהוא לגביי גרפומן טהור כמו קריסטל, המבצע את מעשיו המגונים בעזרתה של השפה היפה ביותר.

בדיוק כמו חברו מכוחות השמאל, א"ב יהושע, שבתחילת דרכי בתחנת הטלוויזיה רוממה ביימתי את סיפורו "תחילת קיץ 70'". עוזר הבמאי זאב, דובר פולנית, תרגם לי את הסיפור, ועבדתי קשה כדי להעביר את השפה הגבוהה של המגלומן הלשוני בּוּלִי לשפה קולנועית, שבה אין קונצים ספרותיים, ואחד פלוס אחד זה עדיין שתיים.

בלית ברירה, בקטעים שיהושע לא רצה להגיד דברים עד הסוף – כי לא היה לו מה להגיד, הבנתי – גם הבמאי, עולה חדש, השאיר את העלילה עמומה, והסתפק ברמזים מעורפלים.

חבל שעובדי רוממה, רעים ובעלי איי-קיו של שימפנזה, החליטו לזרוק לפח הזבל את הסרטים שלי, כאשר ב-1985 עזבתי את הבניין כדי לערוך את המגזין "טורבו". כי בין כמאתיים הסרטים והכתבות שביימתי ברוממה במהלך 15 שנות עבודתי בתחנה, ואשר נזרקו בחניון הצמוד לטלוויזיה, חבל לי על כמה-עשרה מִתוֹכם, ובהם "קיץ 70'".

אגב, עוזר הבמאי זאב, עובד מחלקת הדת ואחד היחידים בבניין של רוממה שלא התחמקו מצו 8, נהרג בתחילת הקרבות של מלחמת יום הכיפורים. המנוולים מערוץ 1 לא הנציחו את שמו.

השועל חזר לפולין

לאורי קליין אין רחמים כלפי נטלי פורטמן וסרטה. הוא לא התייחס לאפשרות שהיא נפלה קורבן לעוז, שסגנונו אינו מתאים להסרטה. תחת הכותרת "סרט שהוא מחדל" מונה קליין את המוסדות הישראליים שתמכו ביצירה האומללה, לדעתו, ובהם קרן רבינוביץ', המיזם לקולנוע בירושלים, קשת, קרן גשר, קרן אבי חי ומפעל הפיס. קליין מאשים את ספונסרים אלה שהם לא בדקו מה הבמאית מתכוונת להוליד מהזרע הספרותי של עמוס עוז.

אף אחד מהגופים הישראליים הללו לא היה מוכן לתמוך בסרטי "שועל הכסף". אולי בגלל העובדה שלא פניתי לאף אחד מהם.

בכל אופן, עקב נסיבות שהתייצבו מולי, ובהן זיכרון סופם המר של הסרטים שביימתי בארץ, קרה שנדחפתי לפולין, שבה סרטים ישנים שלי נשמרים היטב, מסתובבים ברשת, וזוכים ביחס חם – מה שטשטש את חושיי כאשר נפלתי שם לזרועותיו של המפיק הפושע.

תרבות נמוכה

פרופיל נמוך של צמיגים הוא המצאה צעירה יחסית, שלצד ABS וכריות אוויר שולטת בעולם הרכב. אינני מקנא במישהו שמחפש צמיגים בחתך 80 הארכיאולוגי בשביל מכונית ותיקה, ומוכרח, בסופו של דבר, להסתפק בצמיגים בחתך בלתי מתאים, נמוך יחסית, כמו 70 או 65 חלילה.

אני גם לא מקנא במסכן הדואג למכוניתו בת השלושים-ארבעים, ומחפש אצל פנצ'רמאכר צמיגי 70 בדרגת V, המאפשרים נהיגה עד מהירות של 240 קמ"ש – סוג שאין כבר למצוא בשוק, כמו גם דרגה W (עומס של 270 קמ"ש) ודרגה Y (עד 300 קמ"ש). בצדק אולי, אין למצוא צמיגים חסונים אלה. הרי קשה לדמיין שבעלי רכב אספנות, המצויד עדיין בחתך 70, יבקש מרכבו היקר לרוץ ב-200 קמ"ש וצפונה מזה.

כך חשבתי, מאמין לרָצְיוֹ הסמכותי, עד שהופתעתי למראה פרארי טסטה-רוסה קשישה, בת ארבעים בערך, אשר עוקפת כל מה שזז על האוטוסטרדה A2 שבין ורשה ללודז'. אותי האיטלקייה עקפה כאשר המחוג על מד המהירות של הבווארית Z3M שלי וה-GPS הצביעו שניהם על 230. ודאי שהענקנו כבוד לאדומה, ולא רצנו אחריה לבדוק כמה היא סוגרת.

כתבתי. אז מה?

חסידי החתך הנמוך מזכירים שלצמיג הקלאסי, בעל החתך הנדיב, הייתה נטייה לרדת מהחישוק עוד לפני שביצעו בו נהיגת אקסטרים. זוהי האשמה מופרכת למדי, שהרי לא נרשמו מקרים כאלה. גם לאחיזת הכביש של צמיגי 80 הוותיקים לא היו לי טענות, אולי בגלל העובדה שבימים ההם עוד לא הכרתי את נפלאותיו של החתך הנמוך.

בכל אופן, כתבתי שחתך נמוך באופן מוגזם יודע להפוך נסיעה תמימה לסיוט, משום שכמות האוויר הצנועה הנמצאת בצמיגים מחסלת את אלסטיות הרכב, ביחס לצמיגים גבוהים יותר, שכמות האוויר בהם סופגת את רוב המהלומות והטלטולים הנגרמים בעטיים של מהמורות ושיבושים בכביש. כתבתי את חוכמה זו, ושכחתי.

אך באחרונה התגלה שחכמים רבים אימצו את דעתי ותיקת-היומין, ומנופפים בה במרץ הגובל בצדקנות. בכתבותיהם הם טוענים כי חתך נמוך הוא אופנה גרועה, הגורמת לאיבוד מוחלט של נוחות הנסיעה. אחד מהחבורה הגדיל לכת: במסגרת המלצותיו, הוא טוען ברצינות ששימוש בחישוק בקוטר כמו 19 אינץ' בחתך נמוך בפולקסוואגן GTI הוא "פגיעה בתרבות" (!). כלומר, החתך הנמוך הוא אויב הציוויליזציה הנאורה.

אותי זה מצחיק, כי אני, בינתיים, שיניתי את דעתי על החתך הנמוך, אפילו כאשר הוא מוגזם, כי הצלחתי להתרגל לחתך 40 קדימה ו-35 בציר האחורי של הבווארית שלי Z3M, שבה הפִּירֶלִי הנמוכים הם חלק בלתי נפרד ממהותה, המשתף פעולה עם המתלים, עם הבולמים ועם הקפיצים. שָאפּוֹ לָשָפוּף.

נמוך זה הגבוה החדש

התרגלתי כל כך לנהיגה בחתך נמוך, אשר מעצב וגם מייצב את המכונית, ועוד מאפשר להשתולל בסיבובים – עד ששכנעתי את אלפא GTV להתלבש ב-55 במקום ב-60.

זאת ועוד: לקראת הסתיו, הונדה CRX עומדת לקבל מאבא חישוקי 16 אינץ' (במקום 14), עם צמיגי מישלין ספורט בחתך 40. הללו, בעזרת בולמי קוני וקפיצים קצרים, יהפכו את CRX לקרש גיהוץ, מה שדינוזאורים זקנים אוהבים כדי לא להירדם מול ההגה.

היא עוד לא יודעת מה מחכה לה, עלמת הפולחן המסכנה שלי.

טיפ טיפה

מרצדס S קופה כסופה מתכוונת לזנק מחניה בשכונת המשתלה ברחוב סשה ארגוב. הקשיש המורשה פונה לנהג ומודיע לו בדאגה שבגלגל הימני-קדמי של המרצדס אין אוויר. הנהג מאשים בזלזול את הקשיש שהוא טועה באבחנה, כי מדובר בצמיג בפרופיל נמוך, שרק נראה כאילו האוויר ברח ממנו.

"אני יודע מה זה חתך מודרני", המשיך הקשיש בשלו. "מתי בדקת אוויר?", התעקש עוד הזקן, ובעלי המרצדס התעצבן, וענה לזקן בנימת זלזול מתחזקת שבמרצדס שלו עובדים חיישנים העוקבים אחר האוויר בצמיגים. הוא לימד על כך את הקשיש, הרים שמשה, זינק – ונסע על החישוק.

קשה להאמין שהאיש לא מרגיש בהגה שהמרצדס מושכת ימינה, ולא שומע את הרעש המגיע מהחישוק, המתחכך באספלט. או שהוא כן מרגיש וכן שומע, אך הורמוני הכבוד מעכבים בעדו לעצור, לצאת מהרכב ולהעריך את הנזק.

"במקומו של האיש, לא הייתי עושה שימוש בערכת העזרה ראשונה לצמיגים, שבה מצוידים רכבי יוקרה במקום הצמיג הרזרבי של פעם", הסביר הקשיש לכלבו הרומנטיקן. "הייתי מוריד גלגל", המשיך, "ומגלגל אותו 200 מטרים לתחנת הדלק פז, שצמוד אליה עובד הצמיגאי המנוסה יורם. הרי ייתכן שאפשר עדיין להציל את הצמיג הזה. לעומת זאת, אחרי נסיעה ממושכת עליו – כבר לא".

שואלים את אדוארד

מושי אשר: האם יש לך המלצה על פחח וצבע רכב שאפשר לסמוך עליו, שיהפוך את ההונדה ג'ז – ידנית, בת עשר, נרכשה ב-64 אלף ק"מ אבל עם חבטות מכל עבר – לבונבוניירה, מבלי לעשוק אותי?

תשובה: ניסיוני האישי מצדד במוסך ירושלמי, רחוב החרש 7 ברמת-השרון (שכונת נווה-מגן), טלפון 03-5494674.

מרדכי: הזמנתי מיצובישי אאוטלנדר. לאחר שקראתי את הפרטים הטכניים נוכחתי לדעת שקיים בה מנגנון המדומם את המנוע ברמזור, מנגנון שאינך מחבב, וזאת בלשון המעטה. שאלתי היא:

א. האם כצעקתה?

ב. אם כן, האם עליי לבקש לבטל את המנגנון?

ג. האם הדבר הכרחי? ואם כן, האם הוא אפשרי?

תשובה: את מערכת "עצור-סע" מלווה בדרך כלל כפתור שמנטרל אותה, לצערנו באופן זמני, כי "עצור-סע" הנודניק חוזר לסורו אחרי כל התנעה חדשה של המנוע.

לפיכך, אין מנוס אלא לפנות לחשמלאי במוסך של היבואן כדי לבדוק אם אפשר להתגרש באופן חוקי מהמציאה הזו – המרוקנת את המצבר, מסבכת את השימוש במזגן, ולא בריאה לסטרטר ולמנוע.

ייתכן שהגירוש של "עצור-סע" ידרוש שינוי משמעותי בתוכנת מחשב הרכב.

אודי: ב"שואלים את אדוארד" מלפני שבועיים (דיוקן 926) קראתי שאלתו של קורא לגבי תקלה שאירעה לו בסאנגיונג רקסטון. אני רוצה לספר על תקלה אחרת שאירעה לי באותו רכב, ולהוסיף גם שאלה.

לפני כחודשיים נסעתי ברקסטון שלי, מודל 2010 שעשה 370 אלף ק"מ, בעצירה איטית לפני רמזור. לפתע הרגשתי מכה ושמעתי רעש חזק, וכן הרגשתי נפילה של החלק השמאלי הקדמי. בלמתי, וראיתי שהגלגל הקדמי השמאלי ניתק מהתושבת התחתונה שלו ו"נשכב" לרוחב על הכביש. למרבה המזל, זה קרה לי שלוש דקות לפני שעליתי על כביש 6, במהירות איטית מאוד. במוסך אמרו לי שזו תקלה שהם לא מכירים, והם גם לא בדיוק הצליחו להסביר מה גרם לתקלה. אני מבין שככל הנראה הברגים בחלק התחתון של המשולש הקדמי-שמאלי נגזרו.

הרכב שנמצא אצלי הוא רכב ממשלתי, והוא מטופל לפי כל כללי היבואן והוראותיו, במוסך מורשה. מבירור קצר שערכתי אצלנו במשרד התברר לי שמקרה דומה אירע לפני כמה שנים לרקסטון אחר של המשרד, במקרה ההוא מודל 2008. שאלותיי הן:

1. מה לדעתך יכולה להיות הסיבה לתקלה כזו?
2. האם מניסיונך תקלות כאלו מאפיינות את הרכב הזה?

תשובה: מדובר על ברגים שבדומה לכל הברגים החשובים ברכב צריכים להיות מהודקים באמצעות מפתח דינמומטרי. ייתכן שברגים אלו במתלי מכוניתך היו מהודקים חזק מדי, מה שמחליש אותם. לחלופין, ייתכן שהברגים לא היו סגורים דיים.

אפשרות אחרת היא שקיים פגם בייצור. אינני יודע אם בעיה מפחידה זו טיפוסית לרקסטון. אני, בכל אופן, לא שמעתי עליה.