רחוק מכיכר אתרים

הבנתי פתאום שכדי לכתוב את מה שצריך ואיך שצריך אני זקוק לבית קמפינג על גלגלים, כדי שאף אחד לא יטען שהמַטְעֵן של הלפטופ שלי מסרטן אותו/אותה

בקרוב יהיה לי מקום משלי, החלטתי. צריף נייד שיתפקד כפינת עבודה, שהבווארית תגרור לחצר כדי שאוכל להתיישב בו עם הלפטופ המסרטן ועם המקטרות שלי, המסרטנות עוד יותר, ועוד בהתנדבות ובשמחה.

לא תהיה זו סתם נגררת עשוית פלסטיק דק, אלא יחידת מגורים מפנקת עם מיזוג. באתרי קמפינג אירופיים, שאליהם הגענו בשנות השבעים במכוניות בעלות לוחיות רישוי צהובות שהביאו אותנו דרך הים, אלפות בדרך כלל, השתדלנו תמיד לנטות את האוהל הקטן שלנו רחוק מתיירים החוגגים בקרוואנים משוכללים אלו – שכעת אני פוזל אליהם בסקרנות ובודק את מחיריהם.

וואלה, כמה זה בורגני ומגעיל, היינו פעם מסכימים למראָם.

וּבַעָמוּם הוא מחפש את הצלוּל

מול מפלצת זו, שתופיע בחצר בקיץ הקרוב, אארגן מפגש משפחתי עם ארבע בנותיי – שתי יפניות, איטלקייה ובווארית – כדי למסור להן בעצב עד כמה אני מקנא בהן שהן הצליחו לפחות להכיר את הוריהן ואת קרוביהן.

שהרי הונדה CRX בקיאה בכל נבחרת הסיוויקים שתרמו לה את הפלטפורמה, את המתלים הנפרדים ואת המנועים המכורים לסל"דים גבוהים. אלפא GTV יודעת שהיא נהנית מקרבה גנאולוגית לאלפטה בעלת מתלי הדה-דיון ולמנועי הסבתא מבית ברטונה, שניחנו בזוג מאיידים כפולים ובשני זיזים בראש. ואילו הבווארית, הידועה בציבור כ-Z3M קוּפֶּה, נולדה בזכות ב-מ-וו M3 האגדתית. כזו שהכרתי במסלול המרוצים הוקנהיים, והתאהבתי בה.

אז הן יעמדו יחדיו, הרביעייה השוכנת בחיק-טעמי, ואני אמשיך בווידוי האישי שלי ואגלה להן שאינני בר-מזל כמותן, כי את הוריי הצלחתי להכיר רק בתקופה הקצרה של הגטו. כי כל מה שקרה לנו קודם לכן, לפני שנסגרנו מאחורי החומות בַּצפיפות וּבַאלימות שהשתוללו ברחובות הנבחרים ליהודים – שייך לאגדה בצבעי אקוורל, שהתרחקה ודהתה מזיכרוני עקב קור, חושך, רעב וסכנת מוות.

מָרִישָה את לבנו

דמות שאני כן זוכר מתקופת הילדות היא המחנכת שלנו, יהודייה צעירה בשם מָרִישָה צִינָמוֹן, שעזבה את ביתנו כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה ונסעה לרוסיה. אבא שלנו ניסה להניא אותה מהרעיון המטורף, ונכשל, כי מרישה הייתה קומוניסטית אדוקה מדי. ממש רוזה לוקסמבורג.

ואחר כך, בלילות הגטו, דאגו הורינו לגורלה של המחנכת שלנו, כי היא נעלמה מחיינו כליל, כאילו נסגרה עליה האדמה של ברית המועצות. "לא ייתכן", הסבירו ההורים לאחותי ולי, כאשר התגעגענו למרישה, "שהיא לא שלחה לנו אפילו גלויה, כי אהבנו אותה, והיא התרגלה אלינו כמו בת משפחה, ובדמעות הבטיחה שתתקשר".

אולפן ההסרטה של הזיכרון

לפעמים אני מנסה לבנות מפיסות זיכרוני את התמונה של הוריי. אני שומע תקליטים ישנים, חורקים, מלפני מלחמת העולם השנייה, ושואל את עצמי אם אבא ואמא שלנו הספיקו לרקוד את "טנגו מִילוֹנְגָה, טנגו של חלומות וערגה", ואם הם שמעו את חָנְקָה אוֹרְדוֹנוּבְנָה, ואם הם חיפשו בכלל שעשוע בקברטים של ורשה של פעם, וחייכו למראה המערכונים של היהודי ולדיסלב שֶנְגֶל. אותו איש שבהמשך כתב בגטו את השיר המזעזע "מה שרתי למתים".

מחפש סימני קריאה

לא הספקתי לשאול את אחותי אירנה מה הם קראו, ההורים שלנו. על מה הם התווכחו, אם התווכחו. האם למדו על-פה את השירים הרומנטיים של מָרְיָה יָסְנוֹזֶ'בְסְקָה פָּבְלִיקוֹבְסְקָה, שהקדימה בשנות אור את המשוררת ויסלבה שימבורסקה, כלת הנובל.

גם לא שאלתי את אירנה אילו ספרים עמדו על המדפים בבתינו – בוורשה, ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4, מקום שאינו קיים, ובבית הקיץ הקטן בעיירה אוטבוצק, ברחוב סְלוֹנֶצְ'נָה, שסתם חיפשתי אחריו עם מצלמה ולא מצאתי כלום, אך סיפרתי לתפאורנית יוסטינה איך הוא היה נראה, והג'ינג'ית מצאה משהו דומה, שצילמנו לסרט "שועל הכסף של פליציה ט'".

מעבדת מחקר לחלקיקים טעונים

בצריף על גלגלים שאקנה ואציב בחצר הלועזית שלי, אנסה לדובב את הזיכרונות המעטים שנשארו לי בבוידם. לחדד את הרזולוציה שלהם. למשל, אדמיין איזה אופנוע היה לאבא, שהוא מכר לאחר החתונה לדרישת אמא.

ואנסה לשער למה אבא לא קנה לבסוף את מכונית הביואיק, שהייתה מאפשרת לנו לברוח מפולין מערבה.

המשתאה הנצחי

חרף כל מאמציי העיקשים להבין מה קורה במרחב מגוריי הציוני, אני מרגיש שנשארתי אותו עולה חדש חירש, עיוור ומטומטם המנסה לתהות על נפשם של המקומיים לפי תנועות גופם, לבושם, צליל דיבורם ומבט עיניהם.

הבנת השפה, שהגעתי אליה ביגיעה זוחלת, לא עזרה מאומה-כמעט לחוקר החובבן, וזאת חרף העובדה שהתיישבותו בארץ הקודש היא בעלת ותק של חצי מחייו.

עברו שנים, והוא, כלומר אנוכי, נשאר אותו אנתרופולוג סקרן שעמד בתור במחנה שנלר בירושלים כדי לקבל מדים ונשק, ועל ידו עמד מישהו לא מגולח, האוחז בסל קניות עשוי רשת פלסטיק ירוקה. בתחתית הסל התגלגלה ביצה בודדת.

"מה זה?", שאלתי בהשתאות את האיש, והוא ענה לי שזו "ביצת הבוקר" שלו.

חוכמולוגים מסכנים

בפורום שאני עוקב אחריו, לצורך הבידור בעיקר, ביקש מישהו עצה אם כדאי לו ללכת על מכונית העומדת אצל היבואן למכירה עם אפס קילומטרים על לוח המחוונים, אבל בת שלוש. "לקחת אותה או לא?", הוא התלבט בתמימות, ויודעי דבר מוטוריים המגויסים לפורום זה שפכו מיד על ראשו של השואל דליי מים קרים.

"לך על זה, אם תרצה", אמרו לו, "אבל רק אחרי הנחה רצינית, והתחייבות של המוכר שהוא לא יסתפק בפוליש ובווקס אלא יארגן לך צמיגים חדשים, מצבר חדש, יחליף את כל השמנים והנוזלים, את הדיסקיות, וכמובן את המצמד, אם מדובר על תיבת הילוכים ידנית".

בא לי להתפקע מצחוק, כאשר אני פותח את המוסך של הונדה CRX שלי, ונזכר בחוכמולוגים התל-אביבים המסכנים, הממליצים להחליף כל חלק במכונית חדשה אשר כל חטאה שהיא נשמרת כראוי במחסני היבואן. ודאי שלא ארוץ להחליף את המצבר של CRX, שלא ראה טעינה במשך כמה חודשים, אלא רק אחבר אותו למטען למשך כמה שעות, וזהו זה.

קשישת פולחן: קניתי אותה בלי מזגן, והסברתי למוכר באנטוורפן, שהופתע מהזמנתי המוזרה, כי "אני חס על כל סוס המנוצל על ידי הקומפרסור, משום שאני עומד להתקין לה כלוב בטיחות ולהתחרות בה במרוצי ראלי". אך האמת המביכה והפרוזאית יצאה לאור כאשר ויתרתי גם על האחריות בת השנתיים של היצרן, כדי לחסוך אלפיים דולר שחסרו לי.

גם היום, CRX שלי מוכנה לעשות בושות לכל ההמצאות המודרניות בנוסח GTI – גרמניות, צרפתיות, איטלקיות ויפניות – אשר שייכות לגזע הספורטיבי

של עד 200 כ"ס, וזה כולל את סובארו BRZ ואת אחותה מבית טויוטה, GT 86.

ואם יקרה בכל זאת שמול 160 הסוסים הצנועים של CRX יעמוד משהו קשה לה לנשיכה – אז היפנית, כדי לא לבייש את אבא, תזעיק מיד את אחותה השרירית, הבווארית, מומחית לזינוקים בין רמזור ורמזור. אך על פי רוב (ועל פי טעמה), CRX הקשישה מסתדרת לבד, כי היא שאפתנית כמו מכונית פולחן אמיתית, נטולת כוח הגה, ומתגלגלת נמרצות על האספלט בצמיגי הסליקס שלה תחת הסיסמה "אנו מתאמצות יותר", סיסמה שנועדה להסוות את התחושה הבלתי צנועה "אנו נהנות יותר"

בין רביצה לריצה

"תסביר לי", אני אומר למקס ובר, "מה זה בשביל CRX פסק זמן של כמה חודשים, אחרי שבמשך עשרים שנות חייה התקינים עם הקשיש המורשה, שעדיין לא היה מורשה, היא יותר עמדה על גלגליה מאשר נסעה. כי בעליה החוקיים המזדקן רצה לשמור אותה מקורית, כאילו היפנית יצאה מפס הייצור שלה בטוקיו רק אתמול, ולא ב-1992, האחרונה מסוגה".

אלא שמקס ובר לא ענה לי, ורק הרים, המנוול, את רגלו האחורית מעל צמיג הטויו R888.

וכאשר מקס מתיישב אחר כך על מושב הנווט אני מראה לו ש-CRX שלנו עשתה רק 48 אלף קילומטרים, חלקם אף נמרצים למדי, בהתאם לאפשרויותיה הדינמיות. הרי לא לחינם היא הביאה הביתה את גביע האליפות של ראלי העיתונאים, שם ניצחה את כל המרוצים נגד השעון הנערכים בהרים הפולניים, כי לא ידעה שמתחרותיה, שהיא הותירה מאחור, מחוזקות בטורבו ומצוידות בהנעה ארבע על ארבע.

אין בריחה בלי בגידה

הייתי על הקרשים, אחרי פרדה שלי משלוש הלנצ'יות – פולביה HF ראלי 1.6, פולביה קופה 1.3 רגילה ופולביה ספורט זאגאטו, וגם משתי האלפות האחרונות מתוך האוסף שהיה לי.

מכרתי את כולן, כי ידעתי שבגללן לא אסע לשום מקום אלא אתיישב ואשמור עליהן, וכך לא אארגן לי פסק זמן כדי להתאושש אחרי נפילתו של ירחון "קוואטרו", בְּמָקוֹם רחוק ככל האפשר מכיכר אתרים.

גמילה אקספרס

ניצלתי את הפרדה מהאיטלקיות כדי להיגמל, באותה הזדמנות, מהיחסים הבלתי נורמטיביים עם מכוניות, מאיבוד ראשי בגללן, וקניתי לי את האנטי-תזה המושלמת: סוסת עבודה בשם ניסאן בלו-בירד דיזל 2.0. מכונית נפלאה, אלא שהיא אינה גורמת דפיקות לב. נהפוך הוא. בלו-בירד מרדימה דווקא את החושים ומורידה לחץ דם.

התרגלתי לניסאן זו, ואז ראיתי את הונדה CRX VTEC עומדת בתערוכת פרנקפורט.

הצלחתי לשים עליה יד, והיא סיפקה לי "אנרגיה חיובית", לפי מילונו של אסי דיין, אמן מדופלם בסעיף קימה מהקרשים. התחלתי לצלם את CRX, היא לימדה אותי לנהוג בה, ולאות תודה כתבתי עליה שהיא "יותר אלפא מאלפא". במקרה, גם צדקתי.

רעיון השִיבָה הנצחית לכד אותי שוב.

טיפ טיפה: גנבו לו זכייה

תחרויות פורמולה 1 הפסיקו לסקרן בגלל רשימה ארוכה של סיבות, ובראשן סוללה של חוקים חדשים, מלאכותיים, שהורידו את המתח על המסלול, והחלפת המנועים בחסכוניים יותר ושקטים, בהתאם למגמה הגלובלית של האקולוגים. וכך, במקום הליווי המסורתי של מנגינות דרמטיות שניגנו מערכות הפליטה, מרוצי הפורמולה 1 מתקיימים כעת בצלילים מרדימים, שאינם דורשים לזקוף אוזניים – כפי שקרה גם בתחרות הגרנד פרי האחרונה, ביום ראשון השבוע במונטה-קארלו.

הכול התרחש במונקו באופן משעמם וצפוי על המסלול העירוני, הנשקף אל מפרץ כחול, עד כי למזלם של הצופים, הנהג ההולנדי הצעיר ורסטאפן (Verstappen) מקבוצת טוֹרוֹ-רוֹסוֹ הכין הפתעה מעוררת כביכול: במהלך ניסיון התאבדותי של הקפה, הוא פגע בעוצמה במכוניתו של הצרפתי גרוסיאן (Grosjean) והתרסק באופן פוטוגני. בריאותו של ורסטאפן נותרה ללא פגע. אחרת, המארגנים היו ממהרים לתקן חוק האוסר על הנהגים לבצע עקיפות מבלי לאותת מראש על כוונתם.

הפתעה נוספת הכינה קבוצת מרצדס, שהתעצבנה על הנהג המייצג אותה, הבריטי שחום העור לואיס המילטון, אלוף העולם בפורמולה 1 המוביל שוב באליפות. הוא אמנם חתם עם מרצדס על הסכם ארוך טווח, אך דרש וקיבל סכום אסטרונומי, גבוה מהמקובל. וכך, 14 הקפות לפני סוף המרוץ במונקו, דרשה הנהלת מרצדס מהמילטון להחליף את הצמיגים. הנהג הבריטי, המדורג עד עתה ראשון באליפות הנוכחית והתכוון לנצח גם במונקו, ציית לפקודה, עצר ללא צורך – ואיבד את מקומו הראשון לטובת חברו לקבוצה, רוסברג. המילטון הגיע לקו הגמר רק במקום השלישי, כי הקדים אותו גרמני נוסף, וטל (Vettel), הנוהג בפרארי.

הפודיום במונקו, תמונה אדירה מאתר הגרנד פרי. במרכז – המנצח רוסברג, משמאל וֶטֶל, ובפינה הימנית המילטון, שהניצחון נגנב ממנו

נשאלת השאלה אם קבוצת מרצדס הענישה את המילטון במתכוון בגלל טינתה כלפיו על רקע כספי, או, כפי שאני חושד, בעליה הגרמניים של החברה רצו לראות במרכז הפודיום לא את הנהג הבריטי, חלילה – ועוד כושי! – אלא דווקא את הגרמני רוסברג, ארי טהור, ולשמוע בזכותו את היהלום של פילוסופיית ה-herrenvolk – צלילי השיר "דויטשלנד, דויטשלנד אִיבֶּר אָלֶס".

שואלים את אדוארד

יונתן נ': ברשותי יונדאי אקסנט i25 אוטומטית משנת 2011 שעשתה 52,230 ק"מ. לאחרונה המנוע משמיע רעשי חריקה כאשר הרכב מתאמץ, בעליות למשל. זה קורה בסל"ד של 1,500 עד 2,000, בכל ההילוכים. מה המקור לרעש, והאם יש משהו שניתן לעשות כדי להפסיק אותו?

אגב, אני כיום בן 26 ואני קורא את מדורך מאז שאני בן 13 (למעט כמובן תקופת שירותי הצבאי, שבה לא הייתה לי גישה לעיתון).

תשובה: האם הגיר שלך לא מבצע קיק-דאון (מַעֲבָר להילוך נמוך וסל"דים גבוהים בהתאם), הטיפוסי לגיר אוטומטי – אלא ממשיך להתאמץ בהילוך D, הגבוה מדי לעליות משום שהסל"דים שלו נמוכים, ונמצאים מתחת למומנט המנוע וכוחו? אם כך, וסביר שכך, אז הרעשים שאתה שומע הם בכיו של המנוע המתאמץ. נראה שאין מנוס מהיוועצות במכון מנוסה לגירים אוטומטיים.

יהונתן: אני מתעניין ברכישת רכב למשפחתי בת חמש הנפשות (שלושה ילדים בני 1-5), שיש בו שבעה מקומות (לנסיעות עם סבא וסבתא מדי פעם), אך בשאר הזמן יש לו תא מטען גדול. הרוב המוחלט של נסיעותינו בתוך ירושלים. הדרישות הן, לפי סדר החשיבות: אוטומטי, בטיחותי, אמין מאוד וחסכוני. התקציב – גמיש. נראה לי הגיוני לקנות רכב משומש מהשנתונים האחרונים. מה דעתך?

קיבלתי המלצה על טויוטה ורסו, גם מיצובישי אאוטלנדר נראה לי רכב שיכול להתאים. אשמח לשמוע את התייחסותך לדגמים הללו, או לאחרים שנראים לך מתאימים.

תשובה: בטרם בחירה, אני ממליץ לכם להתיישב במועמדת בהֶרכב משפחתי מלא. רק כך תוכלו לוודא שהיא איננה צפופה מדי. האופציה שאני ממליץ לבדוק היא פורד S-Max. היא יקרה יותר אמנם מהשמות שהזכרת, אך שווה כל שקל.

זיוה: ברשותנו טויוטה קורולה בת שנתיים וחצי שעשתה כבר 81 אלף ק"מ. ברצוננו להחליף לרכב גבוה יותר. אנו מתלבטים בין קיה סול, קיה ספורטז', סוזוקי קרוסאובר וסובארוXV .  עד כמה שזה יישמע מגוחך, אחד הקריטריונים החשובים לקנייה הוא מקום לרגליים מאחור לילדינו בני העשרה, המתנשאים לגובה של למעלה ממטר ושמונים. מה דעתך?

תשובה: כפי שעניתי ליהונתן, גם לכם מומלץ לעשות סיבוב בהרכב משפחתי מלא במועמדות שהזכרת. לכל אחת מהן יש יתרונות שונים. לסובארו XV, למשל, יש יתרון ברור בנסיעת שטח.

הייתי ממליץ להוסיף לרשימת האפשרויות את סקודה יטי בגרסת 1.4. ראיתי שחקני כדורסל שנוסעים בה ללא חיכוכים מיותרים.