גן עדן מזוכיסטי

כמו כל זקן יהודי העומד בתקן המוסכם, גם הקשיש המורשה, אנוכי, חושב על זקנתו, אשר עוברת לו בקלות יחסית בזכות חבורת חמש המכוניות, המטשטשות להנאתו בין עולם הדמיון והמציאות

תשמע, מר פרויד, ושמעו נא להקות הפרוידיסטים, אשר חקרתם מכל כיוון את סודותיה של גלקטיקת החלומות, המפחידים או משעשעים את בני האנוש. הריני להזכירכם כי למרות המלצות מכל הכיוונים, כולל תמיכתו החמה של ווינסטון צ'רצ'יל – היהודי הפיקח זיגמונט (שלמה) פרויד לא מצא את עצמו בין החתנים המאושרים של פרס הנובל.

סבורני שהנובל חמק מפרויד בגלל כישלונו בסוגיית מפתח: מאסטרו הנפש וחסידיו הפרפסיכולוגים לא הצליחו לפענח את הפרעת הנפש הפוגעת בנו – ספק מתוך רחמים ספק לא – כאשר משהו או מישהו קוטעים לנו את החלום.

יקיצת פתע מחזירה אותנו למציאות בדיוק ברגע המכריע של העלילה, אשר נגוזה לה ככה סתם כמו אד כוס קפה, תמיד בנקודה שבה גורל העניינים החשובים לנו מכל עמד להשתנות.

התיקון נותר בלתי מושג.

כשחוטבים חלום, ניתז צער

אחרי ההתעוררות בכפייה כבר לא נזכור על מה הייתה כל המהומה ומה פספסנו, גם אם נותיר את עינינו עצומות. לשווא ננסה להדביק את רסיסיה של ההצגה המתרחקת, אשר אך לפני רגע שודרה בין כתליה של התודעה כפי שסרט משודר בסינמטק, במהירות של 24 פריימים לשנייה ובצבעים טבעיים.

יקיצה אכזרית זו מרוששת אותנו מנכסים נפשיים שצברנו בדי עמל: דמויות מהעבר מתפוגגות בזו אחר זו, כמו גם דמויות מהעתיד, שלא הכרנו עדיין, אי-אלו פגישות בעלות ערך מסוים, נסיעות לילה למקומות רחוקים וחשוכים, תמונות קליידוסקופ מעולם הרומנטיקה המטופשת, אי-אלו אהבות פתאומיות, מפתיעות, וביקורים בעלי ערך סנטימנטלי מוכח. כל אלה מופסקים שוב ושוב, נעלמים אל תהום הרקיע ללא אזהרה מראש.

בהתנפצות חלום מתפוגגות גם מילים יקרות שנאמרו לנו או שאמרנו למישהו/מישהי, תמונות של אוטרילו או מודליאני שראינו במוזיאון ולא שכחנו, פיסות צליל ששמענו ב"קול המוזיקה" מבלי לדעת של מי הן, וקתדרלות-תווים של יאן סבסטיאן באך שגילינו במפלט של אלפא. נעלם גם מבחר טקסטים מזעזעים שקראנו מבלי לחשוב על ההשלכות, או כתבנו בעצמנו כדי להצטער אחר כך.

והיו גם, בחלומותינו האבודים לעד, חיות שחזרו מהעולם הבא, מכוניות שלא הצלחנו להשיג, אופנועים שפחדנו מהם ודאונים שאהבנו בגיל הטיפש-עשרה.

מה סידר המלאך

כל מה שחלמנו הלך פייפן ברגע אחד, ואנו מוצאים את עצמנו נזרקים חזרה אל גיגית המציאות המאכזבת, כאילו לחינם בא הלילה; כאילו השחית את קִסמו לריק.

נותרנו לבד לגמרי, אפופי כעס חסר תכלית וחסר מען. לא יהיה זה מופרז, מר פרויד, לומר שמנוסתו של החלום מותירה אותנו בתחושת אבל, על כך שלעולם לא נדע מה סידרו לנו המלאכים המופקדים על חזיונות השינה.

כבר לא נדע מה הכין לנו אותו סופֶּר-וייזר מסתורי, שהוא יהודי כשר או גוי.

ואולי

ואולי מלאך החלומות הוא גם זה שמנפץ אותם, כאות זעזוע או מחאה או נקמה על כך שבעלילה חלה התפתחות שאיננה לפי התכנון שלו, אלא הייתה יוזמה פיראטית של הבמאי החולם.

תובנה חותכת

ואחר כך הגיע זמן החשדנות לגבי מר פרויד ולהקות הפרוידיסטים שהמשיכו לפתח את דרכו, אשר הסתירו את העובדה המזעזעת שאין בעצם גבולות ברורים לגמרי בין עולם החלומות המסתורי ובין חיינו הממשיים כביכול, אשר מתרחשים ללא חטא או ברצף חטאים.

ואם חיינו הם אכן מעין חלום, חשבתי בבעתה, אז מישהו או משהו מסוגל כל רגע להפסיק את נוכחותנו המדומה על פלנטת האדמה, שבמהלכה אנו מתעסקים בשטויות.

את חלק מהשטויות אנו מזהים. הנה דוגמה לאחת מהן, שנפלה היישר אל תוך ה-ThinkPad הנייד של הקשיש המורשה:

האישה והנחש

הזקן מצא ברשת סדרת סרטונים של מבחני דרכים בהשתתפותו ובהדרכתו של עורך מגזין "אוטו", מר דני פרומצ'נקו, שאפשר להכתירו בתואר "הנשיא הטבעי והכישרוני של כתבי החצר העבריים".

בסרטונים אלה מופיעה, לצד מר פרומצ'נקו דני ותלמידיו, גם אישה נהגת, מיכל ינאי, האוחזת בהגה כאילו היה נחש צפע, וכשחקנית טבעית מגלמת דמות נשית אינפנטילית עד כאב שיניים, אשר מכנה כל אוטו מבחן "בונבוניירה", לרוב סיפוקו של פרומצ'נקו.

האתרוג החדש של חצרני-העט

אך סרטונים אלה של "מבחני דרכים", שתפקידם הוא ככל כנראה לשמח את היבואנים ולעודד את המכירות, הם עוד כלום לעומת מקהלת החמורים הנוערת שוב ושוב כי עידן מכוניות הנוסעים הרגילות נגמר, משום שמכשירי תנועה משפחתיים סדרתיים הפסידו מול הקרוסאוברים – שהם המילה האחרונה בתחום.

ועדר הקונים הפוטנציאליים מאמין לכתבות אלה, מבלי לחשוד במגמתיוּת שלהן. מדוע הן מגמתיות? כי תועמלני הקרוסאובר אינם מציינים, חלילה, שבגלל מרכז הכובד הממוקם גבוה בגזע הקרוסאובר, נפגעת אחיזת הכביש של רוב דגמים אלה, ובמיוחד של הדגמים הזולים, העולים כמו רכב משפחתי "פרימיטיבי" רגיל.

חצרני הקרוסאובר שותקים גם את העובדה שבגלל משקלם הנכבד של הקרוסאוברים, ובשל העובדה שהם ניחנו באווירודינמיקה של דירת 2.5 חדרים – הקרוסאוברים שותים דלק כמו משוגעים, לא רק בעיר, והראוּת מהם בעייתית. על כן, נהג קרוסאובר טיפוסי מוּעָד להתנגשות בהולכי רגל או ברוכבי אופניים, כפי שלמד הקשיש המורשה ממכתבי הקוראים.

כתבי החצר אינם מזכירים גם את חולשתו של מנוע הקרוסאובר ביחס למשקלו: מכשיר תנועה זה מגיע ל-100 קמ"ש בזמן שהבווארית של הקשיש המורשה מפליגה כבר ב-200 קמ"ש.

גם מרחק העצירה של כלים אנטיפטיים אלה לא מפריע לחצרני-העט להלל את סגולותיהם.

הילולת הילולים

אין לי מושג אם כתבי החצר מקבלים הנחיות מפורשות מאדוניהם היבואנים, המנסים למכור את הסגמנט החדש העונה לשם "קרוסאובר" – או שכתבים אלה מנסים על דעת עצמם לרַצות את ברוני היבוא. כך או אחרת, כתבי רכב אלו הופכים לסוג של יחצ"נים.

לצורך הבידור וההמחשה, נביא כאן כמה חוכמות שחיברו עיתונאים אלה, הממליצות לקהל הקוראים על קנייה של קרוסאובר מסוים (לא חשוב איזה). הרי:

"אחת הקניות הכי כדאיות כיום לנהג המשפחתי. ישיבה גבוהה בלי לשלם יותר ממחיר של מכונית משפחתית" (אודי עציון, ידיעות אחרונות). "הדיל הכי טוב… הצעה שהשוק הישראלי לא יוכל לסרב לה" (אריאל אלסיבוני, "אוטו"). "שובר את השוק! רכב הפנאי הקומפקטי המשתלם בישראל" (רועי צוקרמן, ynet). "בסעיף התמורה לכסף, (הקרוסאובר הזה) מקבל ציון מצוין" (קובי ליאני, וואלה). "מציעה תמורה מצוינת, עם שפע מקום ועיצוב כוחני כבונוס" (דניאל שמיל, דה מרקר). "מתחרה בקלות מול דגמים משפחתיים… להיט המכירות החדש" (תומר הדר, כלכליסט).

הוא שאמרנו. עם כתבים כאלה, בשביל מה להחזיק יחצ"ן?

גיל מתקדם

תשבחות אלה של שורת המקהלה לגבי הקרוסאובר אינן מפתיעות אותי וגם לא מטרידות. הצטערתי רק למצוא בתוך סוללת כתבי החצר הנ"ל את גיל מלמד, הכותב במעריב, שבעבר נמנה עם כתבי הירחון "טורבו" שערכתי, שם הקפדנו על כללי מוסר עיתונאי. כתיבת חצר עוד לא הייתה קיימת אז.

והנה, בזמנים מודרניים אכזריים אלה, גם גיל מלמד כותב בדיוק כמו עמיתיו בוואלה, ידיעות אחרונות, דה מרקר וכו'. "הדבר הגדול הבא. מכונית הנוסעים הקונבנציונלית בדרך להיעלם, עכשיו זה זמן הקרוסאובר", הכריז מלמד.

בנים גידלתי ורוממתי.

בשם התלתן: ג'וליה החדשה מבית אלפא רומיאו, שההמתנה הארוכה לה הגבירה את סקרנותי לגבי "אלפא האמיתית", שהבטיחה לחזור להנעה אחורית – מאכזבת את החלק האלפיסטי שבי בדיוק כפי שעשתה זאת 4C.

אלפא 4C הוכיחה שאפשר להתחרות בפורשה קיימן, והפסידה מולה, מה שהיה צפוי. וכעת בנתה פיאט את ג'וליה החדשה כדי להתחרות בסדרה 3 של ב-מ-וו, לצערי בסיכוי מפוקפק, כי ב-מ-וו התחזקה מדור לדור בעוד שאלפא מתחילה מאפס.

ג'וליה החדשה, מהודרת מדי ונובורישית למופת, כאילו ציירה אותה יד קוריאנית, אינה מעוררת את דפיקות לבי כפי שעשו זאת הג'וליות האמיתיות של פעם – ג'וליה ספרינט, ג'וליה GTV ברטונה וג'וליה ספיידר, אשר חנו מול ביתי ברחביה לכל אורך רחוב בן-סרוק. לג'וליה החדשה אין הפשטות המשגעת שהייתה לג'וליות המרובעות, שהיו שייכות לגבי גזית בעברו הירושלמי ולעמוס ארבל, שהיה מאוהב באחת לבנה.

עוד אני חושש שג'וליה המודרנית ויתרה על מתלה דה-דיון אחורי ועל תיבת הילוכים ידנית הממוקמת בציר האחורי – מה שלכבודה של אלפא נשאר ב-GTV היקרה שלי בת השלושים ואחת, שהמכס הישראלי מכר לי אותה ב-700 שקלים.

בצילום התחתון: המנוע המסורתי של אלפא רומיאו, בעל שני גלי זיזים בראש ושני מאיידים כפולים, שמר על מעמדו משנות החמישים ועד 1986. צריך להזכיר לפיאט שההרפתקה עם מנוע הפרארי לא עזרה ללנצ'יה תמה.

טיפ טיפה

הקשיש המורשה התרגל לצטט את הסופר גרהם גרין, האומר שהעולם מלא בהבטחות ובמלכודות. אך לא צריך להיות קורא נלהב של הסופר הבריטי, חשדן מוסמך, כדי להמליץ על טיפוח כללי זהירות לגבי המושג "הקילומטראז' של האוטו", שאצלנו, להבדיל מהשוק החו"לי החשדני, מקובל עדיין להתייחס אליו באמונה עיוורת.

אנו מאמינים בתמימות שמה שאנו רואים על מד המרחק הוא אמת לאמיתה, מבלי שנוזהר על ידי רשויות החוק שהקילומטראז' של מכוניות משומשות העומדות למכירה נפרץ כבר לגמרי על ידי זייפנים מתוחכמים, והפך נתון תיאורטי.

תעשיית זיוף הקילומטראז' היא בעצם תוצאה של המוסכמה השלטת בשוק, שלפיה יש זיקה ברורה בין מספר הקילומטרים שעברה המכונית בחייה אצל היד הראשונה, היד השנייה והיד השלישית – ובין מחירה וקלות העברתה לידיים נוספות. אין פלא שלקוחות פוטנציאליים שאין בכוונתם להפוך לקוחות מתמידים במוסכים מחפשים מכונית בקילומטראז' נמוך, וחוששים מהללו שעברו 150 אלף ק"מ ומעלה, גם כאשר מדובר בדגמים המסוגלים לעבור את ה-200 אלף ק"מ ללא תקלות.

ל"תיקונים" של קילומטראז' הרכב כלפי מטה יש אמנם היסטוריה ארוכה בענף הרכב העברי, אלא שבעידן שלנו הם זכו בחידוש משמעותי: בזמנים עברו, הזייפן המסכן היה מוכרח לפרק את מד הקילומטרים, ולהתייחס בגסות לגלגלי השיניים ולזרועות המעדכנים את הקילומטראז'. הייתה אף סכנה שטיפול "אנטי-אייג'ינג" שאינו עדין דיו יותיר אחריו סימנים מפלילים. כעת נפתח בפני זייפני הקילומטראז' עולם חדש לגמרי, כי במדי המרחק האלקטרוניים אפשר לשנות את הקילומטראז' בשלט רחוק, באמצעות מחשב נייד המחובר לשקע הדיאגנוסטי של הרכב. לא חסרים בעלי יד זהב המסתובבים בין מגרשי המשומשות ומבצעים הצערת קילומטראז' לכל דורש.

זוהי הסיבה שמומלץ לקוני רכב יד שנייה להתייחס בספקנות לקילומטראז' המתנוסס במד המהירות – ולחפש סימנים לשימוש נמרץ במכונית. סימנים כאלה עשויים להיות: הגאים ומוטות הילוכים משופשפים, מושבים שקועים, שריטות בלוח המחוונים, ועוד עשרות פרטים קטנים שהמוכר הפיקח לא הספיק לטשטש או להחליף, או סתם התעלם מהם מתוך זלזול בקונה. כמו בסיפור על בעלים חדש ומאושר של מכונית שעברה 80 אלף ק"מ בלבד, שמצא תחת מכסה המנוע פתק המודיע כי "שמן המנוע הוחלף ב-180 אלף ק"מ".

שואלים את אדוארד

אלירן: ברשותי דייהטסו שרייד שנת 92' שמראה סימני גסיסה, ולכן אני בוחן אופציות החלפה שלה. אחת האופציות שעלתה היא פולקסוואגן פולו שנת 2001 ידנית מנוע 1.4 יד ראשונה, שעברה 136 אלף ק"מ.

מהי המלצתך בנושא? האם הפולו נחשבת רכב אמין, או שמא יש אופציה אחרת בסכום של עשרים אלף שקלים?

תשובה: הייתי מסתפק באופציית הפולו, אחרי בדיקה בוודאי.

אלי: בבעלותנו שתי רנו מגאן, אחת דיזל 1.5 ידנית 2008, ואחת בנזין 1.6 אוטומטית 2005. מאחת אנחנו מרוצים מאוד, ומאחת הרבה פחות. אתה יכול לנחש, אני בטוח.

אנחנו רוצים להיפטר מהבנזין, בעיקר בגלל סעיף צריכת הדלק. במגרש הציעו לנו מגאן דיזל בדיוק כמו שיש לנו כבר – רק בקילומטראז' של 300 אלף, ב-20 אלף שקלים במקום 22 אלף, תמורת טרייד-אין. בנוסף הוא הציע ג'טה דיזל 2008 אוטומטית (שתיהן יד שנייה) ב-33 אלף שקלים כולל טרייד-אין, בקילומטראז' של 200 אלף.

מכיוון שאנו מרוצים מאוד מהמגאן הדיזל אנו נוטים אליה, אך איננו בטוחים שמנוע הטורבו שהיא ניחנת בו יחזיק עוד זמן רב (זכור לי מטוריך שמנועי הדיזל מגודשי הטורבו אינם אמינים כמו מנועי הדיזל שלפני עידן הטורבו). לגבי מצבה של המגאן, נאמר לנו שהיא הייתה רוב חייה בבעלות מוסכניק. מה אתה אומר?

תשובה: בהתאם לפתגם "הסנדלר הולך יחף", המוסכניק אינו בהכרח דואג למכוניתו. אופציית הג'טה נראית משכנעת יותר, גם משום שהיא צעירה ב-100 אלף ק"מ.

שמואלי גרינברג: לפני חודשים ספורים קנינו רכב יד שנייה, פיאט סקודו שנת 2007. באופן טבעי לקחנו אותה לטיפול במוסך שבו טיפלנו ברכב הקודם.

בבדיקה שעשינו לפני הקנייה הומלץ לנו לטפל בקורוזיה שבמערכת הקירור, ולפתור נזילה מאחד האינג'קטורים. במוסך טיפלו במערכת הקירור, ולגבי האינג'קטור נאמר לנו שזה שולי ומיותר לטפל כרגע.

זמן קצר לאחר הקנייה נדלקה נורית הcheck engine-. מעבר לצורך לטפל בבעיה, גם מעצבן מאוד לנסוע כך מכיוון שהרכב לא מגיע לטורים גבוהים כשהנורית דולקת. בדקנו במחשב הרכב כמה פעמים: פעם הייתה בעיה בחיישן מד כמות האוויר, פעם במד לחץ השמן, וכעת יש בעיה בחיישן כלשהו שקשור למערכת הדלק.
הבעלים הקודמים של הרכב התגוררו בשפלת הארץ ואנו מתגוררים בהרי ירושלים. שמנו לב כמה פעמים שבנסיעה מישורית ארוכה (למשל, כאשר נסענו למישור החוף) כבתה הנורית, ונדלקה כאשר שבנו לאזור ההררי. מעבר לכך שאיננו מצליחים לפתור את בעיית נורית ה"צ'ק אנג'ן" שנדלקה, אנו
מקבלים תחושה שמדובר ברכב מורכב, שמצריך מומחיות מדויקת יותר. 1. האם יש לך רעיון לגבי הנורית? 2. נשמח אם תוכל להמליץ על מוסך שמתמחה במנועי דיזל, ובפרט ברכב מסוג זה (שכידוע, הוא "תאום" של הג'אמפי). אנו מאזור ירושלים, אך מוכנים לנסוע גם רחוק יותר לצורך העניין.

תשובה: כל החיישנים בדיזל יודעים להשתגע עקב חולשה של משאבת הסולר, כאשר זו אינה מספקת את הלחץ הדרוש למאמץ המנוע. בכל אופן, אני מציע לכם לבקר אצל יהודה ממוסך "מושיקו" בתלפיות.