בכפוף לחוק האינרציה

אנוכי נתפס על ידי חופן זיכרונות על מרוצי פורמולה האמיתיים – ופורמולה 1, המופיעה בשם הבדוי "גרנד פרי", נתפסה על ידי הרייך הרביעי

ביום ראשון 5.7.15, במפגן של מזוכיזם אינפנטילי – שמגיעים אליו כנראה בזחילה עקב גיל מופלג – עמדתי לבזבז שוב שעה וחצי על מרוץ פורמולה 1, מופע משעמם כמו ספר דקדוק בסנסקריט ודוחה כמו גווייה של חרק.

זה כבר זמן-מה שמרוצים אלה מחליקים במדרון התלול של הפיהוק, משום שהם נפלו קורבן לטרוריסטים הירוקים. מרוצי-העל נכנעו לאותו כוח שלילי, גלובלי, שמשתולל גם בתעשיית הרכב, וגורם לדגמים ה"מתקדמים" ללכת צעד קדימה ושלושה צעדים לאחור.

נהמה משמימה

מרוצי הגרנד פרי מתקיימים לאחרונה לפי תסריט אקולוגי, לאחר שטייקון-העל ברני אקלסטון (Ecclestone), המארגן הראשי של קרקס F1 המטייל סביב העולם, עשה הכול כדי לסרס את ההצגה, שמעניינת עדיין מיליוני נפשות רק בזכות המטפיזיוּת של כוח האינרציה.

ואינרציה מסכנה זו צריכה להתמודד מול חוסר סיכויים בולט. כי לפי פקודתו של אקלסטון, שנכנע (בהתלהבות מסוימת) ללחצים הירוקים – מנועי הפורמולה ירדו בנפחם כדי לחסוך בדלק, ובהזדמנות זו עומעם גם צליל הפליטה המסורתי, המלווה את מרוצי המסלול למן היוולדם: אותו נוהָם-קרב גברי, שהיה לו חלק משמעותי בדרמה. לא רק שהמנועים איבדו אפוא מכוחם, הם גם נשמעים כמו להקת גאים המתווכחים בסופרן.

דויטשלנד באמצע הסלון

גם אני, הנגרר למקלט הטלוויזיה בכוחה של אותה אינרציה מסתורית, הייתי מוכן לסבול, ועוד איך לסבול, ולקלל, ועוד איך לקלל, ברוסית, בפולנית ובעברית, אפילו את הכלב שלי שייקה, שאינו אשם בדבר. הכול משום שבסוף התחרויות אנו מוכרחים לשמוע בכפייה את ההמנון הגרמני – "דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס".

הנה כי כן, לקוּפָּת הצרות של הפורמולה, שאפשר לסכם אותה בביטוי "שיממון שועט", יש להוסיף את העובדה שהצופה, ובמיוחד אם הוא קשיש מורשה, נמלא רֶתָּע-סלידה למשמע "גרמניה גרמניה מעל הכול", מבלי שתהיה לו תקווה לשמוע המנון סימפטי יותר לאוזן היהודית, שהרי במרוצי הגרנד פרי השנה אין כבר מה לחכות להפתעה שמשהו יעצור את ניצחונה של מרצדס הגרמנית.

כי למתחרים כמו פרארי, רד בול, לוטוס, מקלארן ואחרים ממש לא נשאר מה לעשות חוץ מאשר להפסיד לטכנולוגיה הגרמנית, המובילה בפתרונותיה, ולהתכופף בפני זוג הנהגים המייצגים על מסלול המרוצים את הרייך הרביעי: אלוף העולם הבריטי לואיס המילטון, והגרמני האמביציוזי ניקו רוסברג, המתחרים זה בזה ויודעים לסחוט את מלוא הפוטנציאל של המנועים והשלדות של מרצדס, עד הסוס האחרון.

אלא שבזכות המילטון, המוביל למזלנו על רוסברג – אשר נראה לי כמו איש היטלריוגנד מתוך כרזה ארית מחודשת – נשמע לפעמים גם ההמנון האנגלי, המלכותי, שאין לי דבר נגדו כי בתקופת היישוב העברי לא גרתי תחת הנעל הבריטית הכבדה.

מהפורמולה אל גבעת-שמואל: פורמולה 1 זה לא רק ספורט יוקרתי והישגים של נהגי-על – לענף אליטיסטי זה יש גם תרומה לקהילה. כי תעשיית המכוניות של פורמולה 1 הפכה בעקיפין גם למעבדה טכנולוגית, שפיתוחיה מעוררים עניין רב אצל יצרני הרכב. סדנות הייצור, המשרתות את קבוצות המרוצים השונות, שוברות את ראשן על המצאות שיעזרו לנהגים לקטוף אליפות עולם, ופתרונות אלה דוחפים קדימה גם את הרכב המשפחתי.  

לא חסרות דוגמאות לפטנטים שנולדו על המסלול וחלחלו אל מכוניות נוסעים "תמימות", שאין להן כביכול קשר עם תחרויות הגרנד פרי המושחזות. כך למשל, הניסיונות לשיפור האחיזה במרוצים הניבו בולמים המשנים את מידת קשיחותם בהתאם לפקודת הנהג – פיתוח שהשוק הפרטי מיהר לאמץ, במכוניות צמרת בעיקר. למרבה האירוניה, בולמים מחוכמים אלה נאסרו לשימוש דווקא על המסלול שלכבודו הן הומצאו.

אך לא רק מכוניות "אזרחיות" מהמדף הגבוה נהנות מפתרונות שנולדו בסדנות מרוצים, אלא גם דגמים סדרתיים במחיר שפוי. הללו למדו ממכוניות המסלול איך לייצר חשמל בעת הבלימה, ואיך להשתמש בפטנטים היברידיים. ויש גם שכלולים שנועדו לקדם את האווירודינמיקה בפורמולה 1 והגיעו אל ה"פחיות הביתיות". 

גם תעשיית הצמיגים ניזונה לא מעט מפיתוחים שמסלולי המרוצים מניבים, והתנחלו לא רע בתעשיית הרכב המודרנית 

קפה עם מלך הענף

והנה, בעודי יושב מול הפורמולה של סילברסטון, חיכתה לי הפעם הפתעה מלבבת דווקא, בזכותו של מיסטר פרנק וויליאמס, אותו נכה בריטי שהכרתי לפני שנים בפרנקפורט, בפתיחת תערוכת המכוניות.

אמנם סיפרתי את זה כבר בתחילת "דיוקן" ו"המפתחות בפנים", אך איני מתאפק מלהזכיר שוב שבזמן שערכתי את ירחון "טורבו" ז"ל הייתי רחוק מהגרנד פרי, שאם לא כן, הייתי מזהה מיד שהאיש בכיסא הגלגלים שנתפס בפקעת כבלים הוא בעליה של חברת המרוצים וויליאמס.

בכל אופן, עזרתי לאיש, ודחפתי את כיסא הגלגלים שלו לעבר הדוכן של ב-מ-וו, שם "אמור להיות הקפה הכי טוב", כפי שהבטחתי לו לפי הניסיון. פטפטנו על משהו, ופתאום, מכל הכיוונים, קפצו עלינו צלמים. שאלתי אחד מהם על מה המהומה. "זה סר וויליאמס", אילפני בינה עיתונאי מ"קאר מגזין" בנימה של זלזול על בורותי.

הטייקון המשותף לנו

כשהכתבים גילו אותו וכרכרו סביבו, היה כבר מאוחר מכדי לרוץ אחרי וויליאמס עם התובנה ש"העולם הוא קטן, וזוהי כנראה הסיבה שנפשות שיש להן דבר-מה משותף נפגשות במקרה".

כי לוויליאמס ולי היה מיודע משותף. הרי הטייקון האישי שלי, סטיב מורל, סיפר לי במונטה-קארלו, כאשר צפינו במרוץ פורמולה 1 מהמרפסת שבחווילה שלו, שהוא אמור היה להיות שותפו של פרנק וויליאמס בקבוצת וויליאמס, אך לאחר שהוא, כלומר סטיב, גויס בידי נהג המרוצים והפלייבוי האגדתי ג'יימס האנט וחברו הראלד ארטל (Ertl), עיתונאי-נהג – בחר חברי מורל להיות שותפו של לורד אלכסנדר הסקת' (Hesketh), הבעלים של קבוצת הסקת' רייסינג.

"עזבתי את הסקת' השמן אחרי שאחד הנהגים שלו נהרג. לניצול שואה כמוני, לא נראה מוסרי שאנשים צעירים ייהרגו בגלל כסף שהבאתי", הסביר לי סטיב.

כמעט פוטש

והנה, כעבור עשרות שנים, כאשר פורמולה 1 מידרדרת לשעמום מחץ ומאיימת לשקוע, סר פרנק וויליאמס עומד מאחורי מהפכה המזריקה עניין מחודש במרוצים. שני נהגים שהוא גייס לקבוצת וויליאמס שלו, ולטרי בוטאס (Bottas Valttery) ופליפה מאסָה, ניצול פרארי, עושים צחוק מזוג המרצדסים, ואחרי פריצה מטורפת בזינוק הם הובילו בשליש הראשון של תחרות סילברסטון.

אלמלא הטקטיקה הדפוקה של הקבוצה הבריטית, ומִשכה הארוך של החלפת הצמיגים, ממש לא היה חסר הרבה כדי שוויליאמס יחגוג על פודיום התחרות וישתה שמפניה, במקום להסתפק במקומות הרביעי והחמישי, שאליהם הוא הוגלה לאחר שתנופת חייליו התעפשה בטרם עת.

מוח יהודי נבואי

נפלתי לזרועות הפורמולה 1 במרוץ האחרון שהתקיים על אדמת דרום-אפריקה הלבנה עדיין, ב-1985. בטיסה מתל-אביב ליוהנסבורג, שנמשכה 17 שעות, למדתי מתוך עשרה קילוגרם של ספרות מקצועית את כל סודות הגרנד פרי, כי לא היה אפשר לערוך את ירחון "טורבו" מבלי להיות בקיא בענף זה, המעניין את הקוראים הצעירים. היום די היה להציץ בצג המחשב.

במסלול קיאלמִי (Kyalami) הכרתי את תחרות הגרנד פרי מהצד השני של הקלעים. הצלחתי לדבר עם איירטון סנה ולצלם אותו, וכך גם עם ניקי לאודה ונייג'ל מאנסל, שניצח בתחרות זו.

הייתה זו ההצגה האחרונה, משום שדרום-אפריקה איבדה לכמה שנים את מקומה בלוח מרוצי הגרנד פרי בשל החרם שהמערב הטיל עליה בגין משטר האפרטהייד. על המרחב הציוני, לעומת זאת, לא מאיימת לשמחתנו סכנה דומה של חרם משפיל, אפילו אם כל העולם האנטישמי יתגייס נגדנו ויעמוד על רגליו האחוריות. אנו לא נאבד את הזכות לערוך כאן מרוצים בינלאומיים, שהרי בתושייה יהודית שאין דומה לה, ואולי אף מתוך חוש נבואי מפותח, פשוט לא הקמנו אפילו מסלול מרוצים אחד.

טיפ טיפה: בכל קנייה מקרית יש משהו בנאלי

שוק מקלטי הרדיו המשומשים, מקום סודי המתפקד בפרברי ורשה, הוא אקזוטי כמו המקום הפועל סמוך אליו, שוק מצלמות יד שנייה ואביזרים שונים לחובבי צילום. אתה לא יכול לשמור על אוסף לייקות ישנות מבלי לשוטט בכל הזדמנות בדוכני השוק, בציד אחר איזו עדשה מוזרה, פילטר אדום או תיק הצילום המקורי של Leitz, שעוד לא השגת.

אתה גם לא יכול לשמור על מכוניות ותיקות מבלי לדאוג שהן יהיו מצוידות ברדיו ההולם את שנת לידתן, ולא חלילה במשהו מודרני, שאינו יאה לאלטעזאכן היקרות שלך, וזו הסיבה לביקורים בשוק מציאות זה.

ודווקא ברגע האושר, אחרי שמצאתי וקניתי את רדיו בלאופונקט הכי מוצלח שהבווארים בנו אי פעם, דגם המבורג DC70 משנות השמונים – פנה אליי איש מבוגר ושאל אם אני מעוניין אולי גם בשעון. הוא מחזיק שעון כיס ישן מתוצרת חברה שוויצרית של פעם, "צימה". אותה סדנת צימה שבנתה גם את שעון היד השחור היקר לי מכל, כי קיבלתי אותו מאבא שלי כאשר עמדתי לעזוב את גטו ורשה בסתיו 1942.

SONY DSC

שעון הכיס העתיק "צימה פרימה" עובד עדיין בדופק צעיר ובדייקנות מופתית

לקחתי מהאיש את שעון הכיס שלו, המצופה ניקל מבריק, וניסיתי לשמוע את צלילו, הדומה לצליל הצימה שנמצא אצלי, ואשר בזכותו אני מבין מעט בנפשם של שעוני צימה ובשפת הקפיצים וגלגלי השיניים שלהם.

"זה יעלה לך רק 100 זלוטי", אמר המוכר. הסתכלתי עליו. הוא היה עצוב עיניים, רזה מאוד, לבוש צנוע, ומשום מה הזכיר לי את היהודים שעמדו ברחובות הגטו וניסו למכור חפצים אישיים. וכעת היה נדמה לי שאני מזהה בתוך עיניו הכחולות של הגוי הזקן אותו מבט עצוב ורעב, עם סימנים של כניעה לגורלו, שהיה לאסירי הגטו העומדים להיפרד ממשהו חשוב להם.

"אני מוכן לקנות את השעון הזה", אמרתי לאיש, "אך לא במחיר הזה", והוא מיד קטע אותי וענה שהוא יכול לרדת מהסכום.

"אני לא מתווכח על גובה העסקה", תיקנתי אותו, "אלא להפך: במקום 100 זלוטי, אתן לך 300. כי זה הסכום ששווה השעון הזה", הסברתי.

הוצאתי מכיסי 300 זלוטי (קצת יותר מ-300 שקלים), ונתתי לאיש, שעמד מולנו המום.

"מאיפה יש לך שעון זה?", שאלתי כדי להגיד משהו, והוא אמר שקיבל את ה"צִימָה פְּרִימָה" מההורים, אחרי שהפסיק ללמוד בגימנסיה שעבדה בוורשה במחתרת תחת הכיבוש הנאצי, והתגייס למרד הפולני הגדול.

לחצנו ידיים, האיש נעלם, ואנו – אני, בני והכלב בוני – הלכנו לכיוון האוטו.

"היית יכול לתת לאיש המסכן הזה את ה-300 זלוטי עקב מצוקתו, ולהשאיר לו את השעון", אמר בני, ושמע ממני שהאיש היה נפגע מהצעת עזרה מצד זרים, ורואה בה הוכחה אכזרית שמצבו האומלל בולט כל כך לעין. וחוץ מזה, אחרי זמן-מה הוא ממילא היה מוכר את השעון ב-50 זלוטי למישהו פיקח, שהיה מגלה את נואשותו של המוכר ומנצל אותה עד תום.

"ומה אתה אומר?" שאלתי את צימה בבית, לפני שסגרתי אותו במגרה. "ראית איך הילד למד על הקושי להיות אספן?". והשעון ענה לי בקולו המתכתי, "תיק-תק, תיק-תק".

שואלים את אדוארד

דוד: אני מעוניין לקנות רכב (ראשון) על פי התנאים הבאים:

1. תקציב: 35-40 אלף שקלים.
2. רכב ידני: כדי לחסוך בטיפולים, דלק וקנייה ראשונית, ראיתי שמומלץ רכב ידני על פני אוטומטי (שאלה צדדית: האומנם?).
3. רכב שממעט בביקורים במוסך וחסכוני בדלק.
4. הייעוד: נסיעות תדירות למרחק 30 ק"מ כל כיוון (בית-עבודה), ומדי פעם נסיעות ארוכות יותר.

חשבתי להתמקד במכוניות משנתונים חדשים, 2012 ואילך. המועמדות הן: קיה פיקנטו, סוזוקי אלטו, סקודה סיטיגו וניסאן מיקרה. האם אלו לדעתך המועמדות הטובות ביותר, לאור התנאים לעיל? מהם היתרונות של כל אחת מהמכונית הללו (או: מי הכי מומלצת לטעמך)? האם אתה ממליץ על משהו נוסף?

אגב, תהיתי אם כדאי ללכת על טויוטה יאריס האמינה, ולרדת לשנתונים בסביבות 2003 כדי לעמוד בתקציב.

תשובה: ודאי שמול קיה פיקנטו, סוזוקי אלטו, סקודה סיטיגו וניסאן מיקרה – טויוטה יאריס היא יותר מכונית, שאפשר לנסוע בה גם מחוץ לעיר. כי אינני ממליץ על מכוניות קטנות מדי לנסיעה בכבישים בינעירוניים. חיסכון בדלק אינו עילה מספקת לקחת את הסיכון הזה.

מכיוון שבתנאי השוק הנוכחיים מאפשר התקציב שלך, 35-40 אלף שקלים,  לבחור מכונית רצינית, כזו שתספק גם נוחות וגם בטיחות, הייתי מנתב אותך אל סקודה רומסטר – זו המצוידת במנוע הקודם, 1.4 בעל 16 שסתומים (ראה עד כמה כדאי ללכת אחורה בשנתון, ולא לקבל את מנוע TSI…).

לחלופין, תוכל להתביית על סוזוקי SX4, אם תמצא ידנית, ואפילו על רנו קליאו, שהוכיחה את אמינותה.

איתמר רוזנברג: רציתי לשאול לדעתך לגבי החלפת רכב. כרגע אני נוהג על פיז'ו 206 XS ידנית בנפח 1,600 שעשתה 180 אלף קילומטר, בעלת 110 כוחות סוס, שצריכת הדלק שלה היא 1:14 בנהיגה משולבת (לפעמים יותר גז ולפעמים פחות), ואני מרוצה ממנה מאוד!

עקב כך שהיא בעלת שלוש דלתות ואילוצים אחרים, אצטרך בחודשים הקרובים להחליף אותה ברכב אוטומטי שמחירו עד 35 אלף שקלים. כלי הרכב שעלו אחרי חיפושים הם:
הונדה סיוויק מהשנים 2002-2006
סובארו B4 עד 2008
סובארוB3  עד 2009
מאזדה 3 רק במנוע 2,000 ספיריט
מאזדה 6 מהשנים 2003-2006
סקודה אוקטביה 2004-2008 במנוע 2,000fsi.

מה עדיף מבחינת תצרוכת דלק, אמינות, עלות אחזקה, נוחות נסיעה וכמובן כוח מנוע (עקב מגורים בהרי השומרון ונסיעה יומיומית באזור זה…)? אם יש עוד רעיונות, אשמח לשמוע…
תשובה: אחרי פיז'ו 206 XS האדירה, תתקשה להתרגל למכוניות שציינת. אמנם אני חסיד של הונדה, אלא שאינני ממליץ על סיוויק בעלת גיר אוטומטי, הפוגע בהתלהבות הנסיעה שלה – מה שיהיה בעוכריך בהרי השומרון.

סובארו B4 אוכלת דלק בטירוף, וסקודה אוקטביה אינה מציאה גדולה בגלל מנוע ה-2,000 fsi, הנוטה להתעלל במפלס השמן. בחירה בסובארו B3 ובמאזדה 3 נראית אפוא הגיונית יותר; גם מול מאזדה 6.

הבעיה היא שאני מתקשה להמליץ לך על משהו אוטומטי, לאחר שהתרגלת לחברתה של 206 XS ונהנית ממנה. הפתרון הוא אולי פוקוס 2.0 או סוזוקי SX4.

חיים: אנחנו משפחה שבה חמישה ילדים קטנים, ונוהגים היום על מיצובישי גרנדיס. בבחירה שלה היו שני שיקולים מרכזיים: א. בטיחות. ב. מרחב פנימי ובגאז', אבל לא רכב גדול מדי. אנחנו מרוצים מאוד גם כי אין בה תקלות וגם כי היא בדיוק בגודל המתאים: יש מעט בגאז', ואפשר לדבר עם הספסל האחרון.

עם היכנסו למשפחה של צאצא קטן אנחנו רוצים להחליף, ו"לקפוץ" לרכב של תשעה מקומות. הבעיה היא שאני לא מוצא מכוניות בטיחותיות. כל כלי הרכב שבדקתי הם בעלי הגנה רק למושב הקדמי. אם אני מבין נכון, זה משום שהם מגיעים לארץ כמסחריים, וכאן עושים להם את ההתאמה לרכבי תשעה מקומות.

אנחנו מחפשים יד שנייה באזור ה-80-150 אלף שקלים. אשמח לעזרתך: אילו כלי רכב לתשעה מקומות נחשבים בטיחותיים?

תשובה: אמנם פולקסוואגן טרנספורטר הוא רכב מגושם, כבד וגדול, אך הוא גם בטיחותי ובעל מרחב פנימי, שהנוסעים מסבים בו בנוחות. בקיצור, לא מצאתי מועמד ראוי מהטרנספורטר.