תנוח דעתך על משכבך

הייתי רוצה לספר משהו חשוב לבמאי הרץ פרנק, אך האיש אינו נושם כבר, כך שאין לי איתו קשר. בינתיים לפחות

לפני שעבר לעולם שכולו טוב, עבד הבמאי הרץ פרנק על סרט דוקומנטרי המתאר את הרומן, הנישואים ומצוות האבהות של יגאל עמיר.

לא ראיתי את הסרט, ויש לי די סיבות כדי לא להכיר את היצירה האחרונה של הבמאי פרנק המנוח. אותי, בכל הסיפור המתגלגל סביב הסרט "על סף הפחד", מסקרנוֹת רק הטענות המודפסות במדיה לגבי אנשי הקולנוע הישראלי, שלא התלהבו מעלייתו ארצה של הבמאי העולה החדש, ואף הצליחו להתעלם ממנו במשך עשרים שנה.

והנה הסוד שהייתי רוצה לספר לבמאי המנוח: כאשר אתה מסתכל מלמעלה, אל תקרא את מה שכותבים יפי הנפש העבריים, המאשימים את תעשיית הסרטים בארץ בכך שהיא התעלמה ממך ומכישוריך מתוך רוע לב, ומתוך מנטליות פושעת הנגועה ב"סְפֶּסְיָאלִיטֶה דה לה מֶזוֹן" מתוצאת הארץ, כלומר שנאת זרים.

ובעצם, מר הרץ פרנק, אתה יכול לקרוא את ההאשמות הללו נגד מרחיקיך, ובלבד שהן ישעשעו אותך בָּמָקום הנוכחי שלך, ולא יעציבו אותך.

כי אני, אדוארד אטלר, במאי קולנוע כמוך, מר פרנק – לפעמים שמח לפעמים מתוסכל, כי אין ברירה, זה חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלנו – ממליץ אני לך חביבי שתגיד תודה, דווקא, לאלו שהתעלמו ממך ולא רצו לראותך ביניהם, עוסק איתם בענף הקולנוע העברי ובהפקות הטלוויזיה המקומית.

מרחק בטוח

תגיד להם תודה, מר פרנק, לאויביך כביכול שדחו אותך מקִרבם, כי בזכות ההתרחקות-בכפייה שלך מתעשיית הסרטים העבריים הצלחת להגיע עד גיל מופלג ממש, 89, ולא ספגת השפלות עד מוות, כאבים נפשיים ופצעים פיזיים, כמו הקולגה שלי הבמאי דניאל שליט, שאחרי עלייתו ארצה התקבל בזרועות פתוחות דווקא, וזכה במשרת במאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה.

מגטו לודז' לגטו רוממה

לא אחזור לדברים שתיארתי כבר מזמן ב"מקור ראשון", על מסכת ההתעללות שליוותה את חייו האישיים והמקצועיים של הבמאי דניאל שליט במרחב הציוני, ועל מה שהוא טעם בינינו. הנה רק תקציר לקוני, שמטרתו להציל את האיש העדין והמוכשר הזה משכחה.

דניאל שליט גמר את האקדמיה לקולנוע פולני בלודז' בתקופה הכי מפוארת של מוסד זה. הוא ביים סרט תיעודי על גטו לודז', והפך יד ימינו של הבמאי המפורסם אנדרה ויידה.

בסוף שנות השישים, כאשר פרץ גל האנטישמיות, כמעט פוגרום ביהודים, אשר בוים על ידי השלטון הפולני הקומוניסטי, החליט גם דניאל שליט לעלות ארצה. הוא הגיע לירושלים, קיבל חדר זמני בבית גיורא, למד את השפה העברית בהצלחה רבה, והתקבל לעבודה בבניין הטלוויזיה ברוממה.

זה נראה כמו אידיליה, אך דווקא שם, בתחנת הטלוויזיה הצעירה, החלה מסכת ייסוריו של הבמאי העולה החדש, כאשר חבורה של קולגות אשר ראו עצמם כאליטה רוחנית – במאים, עובדי כוח אדם, עורכים, צלמים, אנשי קול ותפאורנים, וגם טכנאים זוטרים מהקומה הראשונה של הבניין, כמו גם PA-ניקיות (עוזרות הפקה), ואפילו עובדי מזנון – גילו שחברי דניאל שליט הוא אסיר גטו לודז' לשעבר ובוגר מחנה אושוויץ.

תחילה הם דרשו משליט שיספר להם פרקים מחייו בגטו ובמחנות המוות, מה שהוא עשה בנאיביות, רק כדי להפוך מיד לקורבן, למטרה של לעג צורב והתעללות מילולית.

ממרחק של כמה עשרות שנים, אפשר להבין שהרוממאים זיהו כי הבמאי דניאל שליט פיתח, בעקבות שהותו בגטו ובמחנות, איזשהו "תסביך קאפו", ותסביך זה נותר חקוק בנפשו ודרש ממנו לרַצות את סובביו. עובדי התחנה גילו זאת וירו לעברו של האיש חצים בלתי פוסקים של בדיחות המלעיגות – פעם בהומור בריא ופעם בגסות – על המצב הנוירוטי שלו ועל בדידותו. אפילו העברית הגבוהה שדניאל שליט סיגל לעצמו הייתה בעוכריו, והתקבלה כמלאכותית ומגוחכת.

במשך חודשים ארוכים חגגה האליטה החברתית ברוממה בהילולת הזלזול הדורסני בשליט. בכל מקום בבניין נשמעו התבדחויות על פחדיו של ניצול השואה מהעתיד, "הברקות" לגבי לבושו ("את החולצה הזו הבאת מאושוויץ?"), הלצות על התספורת של הבמאי הפולני ("מי עיצב לך אותה? ספר במחנה?") וכך הלאה.

עד שיום אחד גם הנהלת הטלוויזיה התגייסה לציד האכזרי, וזרקה את דניאל שליט מהבניין. הוא איבד את העבודה חודשים ספורים לפני השגת הוותק, אשר היה מבטיח לו זכויות לפנסיה שמאפשרת קיום צנוע.

הבמאי דניאל שליט ז"ל. הגעתי מתל-אביב וחיפשתי אותו בשיכונים של קריית-מנחם. מצאתי את הכתובת. מול הבית ישבו בנות עם רולים בשיערן. הן הפסיקו לחייך כאשר תיארו לי את הרגעים האחרונים של השכן הבודד ואת מותו

בסיפור עצוב זה הייתה גם מכונית

הבמאי דניאל שליט נשאר בלי כלום. הוא נאלץ להחזיר את מכוניתו הקטנה, מיני מוריס לבנה אוטומטית שהוא קנה בתשלומים חודשיים, מכיוון שלא היה מסוגל כבר לעמוד בהם.

שבור ומושפל ומודאג מעתידו, שליט חלה, וגסס ללא עזרה בדירה הקטנה ששכר בפרברי ירושלים, בקריית-מנחם.

רק שכניו הרחמנים, שחומי עור, היו מביאים לשליט מפעם לפעם כוס מים או בורקס מתוצרת בית, עד שמת.

יתרונות הגרפומניה

עיתונאי ותיק, אשר בולט כיהלום בשורת הפובליציסטים מהמדף הגבוה המתארים את רגשותיהם בעברית (ובקִרבה מסוימת לצלחת הפוליטית), פתח את כתבתו שהתפרסמה בסופשבוע האחרון במילים הללו: "הדי הזעם ואדי הרעל העולים מ(הנושא המדובר) מגבירים את השאיפה האנושית לפענח את חידת האסון עד תום, אבל זה רצון שנידון לתסכול מראש".

למשפט זה של הכתב הוותיק אין אמנם שום קשר לגיהנום שעבר אצלנו דניאל שליט, אך צירוף המילים הנ"ל שהכתב המפורסם הפיק תחת ידיו מתאר באופן קולע להפליא את פרשת הבמאי האומלל. ממש לפי חוק הגרפומניה, הקובע כי הפאתוס הנדיב המאפיין כתיבה זו "מתלבש" יפה על כל נושא ועניין.

ניצלת מהזדון

ואני יכול לספר עוד לבמאי הרץ פרנק המנוח לא רק על דניאל שליט, שהתקבל אמנם לחבורת יוצרי הסרטים המקומיים אך שילם על כך בחייו – אלא לתאר גם את הדוגמה מביתי.

הרי גם אני התקבלתי לאותה טלוויזיה ממלכתית ברוממה כבמאי, והוענקה לי הזכות לביים סרטים בזה אחר זה, במשך 15 שנה. ותשמע, מר פרנק המנוח: מתוך כל הסרטים שביימתי בתחנה זו – כל הכתבות בנושאי תרבות, חברה ודת, כל הכתבות ל"מבט שני" (שֵם שאני הענקתי לתוכנית תחקירים זו), כל הדרמות והסרטים התיעודיים הארוכים, כמו סִרטי על תחרות רובינשטיין "התחרות האחרונה של מייקל בלום", שבמקרה היה גם הסרט האחרון שלי ברוממה, לפני שהפכתי לעורך "טורבו" – מכל זה לא נשאר דבר. ממש שום דבר.

כי מנוולי רוממה, מתוך שנאה וזדון ומתוך זלזול וקנאה חולנית, פשוט "ניקו" את הסרטייה, וכל הסרטים שהשקעתי בהם רעיונות, תסריטים, בימוי ואת לבי – מצאו את מקומם בפח הזבל הירוק הניצב בחניון הערוץ הראשון, בקרבת השער.

אפילוג

אין לי ספק שאמני הקולנוע והטלוויזיה הישראלים עשו עמך חסד, מר הרץ פרנק, בכך שהם השאירו אותך מחוץ ל"מעגל העשייה" שלהם, האינפנטילי ברובו. זהו זה.

מיס הכפר הגלובלי: גם אחרי 65 שנה, ספיידר הבריטית הנושאת את השם Frazer Nash, לזכר הסדנה שהקים סר ארצ'יוולד פרייזר נאש ב-1922 – כובשת עדיין לבבות, אולי אף יותר מכפי שמשכה רגשות ב-1950, כאשר נולדה.

אין זו הפתעה, שכן פרייזר נאש סוחטת דפיקות לב דווקא בזמנים המודרניים, בהופיעה בצבע ירוק כהה ובלי מגיני רעש ורוח מול עדרי רואדסטרים מהודרים, הבנויים לפי משטר האווירודינמיקה ולפי האופנה המחלקת קלפים בחצר המכוניות הפהתוחות. על רקע צעצועים אלה בולטת פשטותה של פרייזר נאש בעלת הקווים החד-משמעיים, שתוכננו כמו כדי לשדר רושם קרבי, ולהזהיר את המתחרים שמוטב להם לא לעמוד לצדה בקו הזינוק.

פרייזר נאש לא החמיצה בזמנה אף תחרות, גם באנגליה וגם מסביב לעולם, כאשר הופיעה בכינוי "לה מאנס" כמחווה למרוץ המפורסם שהיא נולדה להשתתף בו. במרוצי מסלול היא התחרתה מצוידת במנוע בריסטול שני ליטרים, שישה צילינדרים ו-140 כ"ס – העתק בריטי למנוע הספיידר האגדתי של ב-מ-וו 328

טיפ טיפה: צריך שניים לתיקון

ההקדמה היומרנית, פרי עטו של עיתונאי ותיק אשר מצוטט בהנאה ובתיאבון אמיתיים בגוף המדור הנוכחי, "תנוח דעתך על משכבך" – נכתבה במקור לכבוד קצין המשטרה המנוח אפרים ברכה, אשר כמו שאומר שיר בסרט הפולחן הרוסי "צ'אפאייב", הוא "זָרְיֵיזָל סָאם סִיבְּיָה" (שחט את עצמו).

האיש לא הסתפק בהתאבדותו הטרגית, אלא שלח את הקשיש המורשה לזרועותיה של דיס-אוריינטציה מוחלטת. כי הזקן, במאי במקצועו ובתחביבו, הסתבך למדי כאשר ניסה לתרגם את הדרמה של הקצין לתסריט בנוסח סרטי המערב הפרוע, לרבות השפה והמוסר המיוחדים המלווים ז'אנר זה כבר מאה שנה כמעט.

הזקן עזב את המקלדת ועצר את כתיבת התסריט כי הוא אינו מבין מדוע השריף, גיבור המערבון, שהחליט לעזוב באופן מוחלט את סוסו ואת עולם האלימות, השחיתות והרוע – לא החל את התיקון בחיסול אויבו האכזרי, המניפולטור והפושע. הרי באקדחו של השריף, בגילומו של קוונטין טרנטינו, היו די כדורים לשניהם.

שואלים את אדוארד

ידידיה: ברשותי אלפא 147 שנת 2002 גיר ידני, בעלת מנוע 1,600 סמ"ק 105 כ"ס. המזגן התחיל לאחרונה לעשות בעיות: כאשר המכונית עומדת בשמש הרבה זמן והאוטו מתחמם, אז החיישן של הטמפרטורה בחוץ משתגע וכותב שבחוץ הטמפרטורה היא מינוס משהו, ולא נותן למזגן לקרר.

הלכתי למוסך מוריס בתלפיות, והוא אמר שהבעיה בחיישן וצריך להחליף את כל המראה. מראה משומשת קשה מאוד להשיג, והיא עולה אלף שקלים וצפונה. שאלתי מוסכניק אחר, והוא הביא חיישן מפורק של פיאט, שחיצונית נראה לי לא מתאים, ומוריס בכל מקרה לא רצה לפתוח את המראה.

השאלה היא אם יש לך פתרון סולידי יותר לבעיה.

תשובה: 147 שלך שייכת לדעתי לזן האלפות היפות ביותר והמוצלחות, גם כאשר המזגן שלה מורד, ואולי במיוחד כאשר הוא מורד, שהרי בזכות תקלה זו הסוסים חוזרים אל אורוותם שתחת מכסה המנוע, כדי שהנהג המזיע מחום יחייך בכל זאת.

ולשאלתך. חיישן טמפרטורה הממוקם בראי השמאלי של אלפא 147 הוא פריט אלקטרוני המיועד לשימוש בתנאים אירופיים, שם חיישן זה משתף פעולה עם מזגן הרכב, וגם דואג לכך שתיבת ההילוכים selespeed תפעל בבטיחותיות בתנאי שלג וקרח. ודאי שהיבואן התל-אביבי היה צריך לוותר על פטנט זה במכוניות המיובאות לשוק הישראלי. ואם היבואן לא עשה כן, מסיבות השמורות אצלו בכספת או סתם בגלל חוסר תושייה, אז אין לך מנוס אלא לבטל בעצמך את החיישן הדפוק.

אין זה מעשה מסובך, כי למזלנו, כוחות של טכנאי אלקטרוניקה פיקחים ומתקני רדיו וציוד ביתי יכולים לפתוח את הראי (השמאלי), לחתוך את החוטים המובילים לחיישן, ובמקום החיישן הבעייתי להרכיב נגד שמטרתו לשגע את המערכת. את הנגד המתאים מחפשים בניסיונות עם נגדים שונים, עד שמד החום החיצוני יצביע על 20 מעלות צלסיוס או קצת יותר.

קח בחשבון שקניית ראי חדש או חיישן חלופי היא נפילה מביכה וכואבת בשבי החיישנים.

בנימין רוקח: יש לנו פיז'ו 307 שנת 2003, 2,000 סמ"ק, שבעה מקומות.

לפני שבועיים, תוך כדי צפצוף אזהרה, עלתה במחשב הרכב ההודעה"anti pollution fault", , וזאת לצד הידלקות הנורה של סימן מנוע, בצבע כתום.

לאחר כיומיים, שבהם הופיעה הודעה זו בלוויית הנורה, הרכב התחיל לרעוד רעידות חזקות בכל פעם שנוסעים לאט.

הכנסנו את הרכב למוסך, ושם עשו טיפול הכולל החלפת פילטרים למיניהם, החלפת ארבעת הפלאגים. לפי בדיקת מחשב הם החליטו שאחד ממזרקי המנוע לא עובד, ונאמר לי שזה אומר שכוחו של המנוע מופחת ב-25%. המזרק התקול הוחלף.

השבוע, לאחר שבלילה האורות באוטו נשארו כנראה דולקים, כאשר ניסיתי להתניע היה רעש של "ברררר" (לא קול של סטרטר אלא סתם רשרוש), והתנעתי את הרכב עם כבלים. לאחר נסיעה של כעשרים קילומטרים החנינו. בצהריים אשתי התניעה, ולאחר נסיעה של קילומטר נדלקו נורת המצבר+נורה אדומה של"stop" , והרכב נעצר מעצמו בתוך עשרות מטרים. ניסינו להתניע עם כבלים, ולא הצלחנו.

האם יכול להיות שיש קשר בין טיפול המזרק ובין תקלה זו (וממילא עליי לדרוש מהמוסך שהתיקון יהיה על חשבונו, או לפחות שנתחשבן על הסכום),

או שזו בעיה חשמלית בלבד?

האם יש דבר כזה שבגלל מצבר גרידא, ייכבה רכב באמצע נסיעה?…

תשובה: סביר להניח שלתקלה הנוכחית אין קשר לטיפול הקודם שעברה מכוניתך, עקב מזרק סתום.

האם בספר הרכב שלכם מצוין כי במכוניות בעלות מערכת חשמל משוכללת כמו פיז'ו 307, שיטת ההתנעה בכבלים אינה מומלצת, ובריא יותר למלא את המצבר באמצעות מטען, בכמות אמפרים שהיא כעשרה אחוזים ממספר האמפרים של המצבר? לדוגמה: יש למלא ב-5.2 אמפרים מצבר שכוחו הוא 52 אמפר (המטענים האוטומטיים עושים את החישוב בעצמם).

בנסיעה קצרה, אחרי התנעה "ישראלית" באמצעות כבלים, מילוי המצבר אינו עמוק דיו, כך שמילוי נוסף באמצעות מטען הוא בעצם בגדר חובה. במיוחד כאשר מתכוונים ליהנות מהמזגן.

עם זאת, מותו השני של המצבר לא היה אמור להיגמר בהיפסקות פעולתו הסדירה של המנוע, שהרי במהלך נסיעה אלטרנטור הרכב מספק די חשמל לסלילים כדי שהמצתים והמזרקים יבצעו את עבודתם. כנראה, יש לחפש תקלה באלטרנטור, או במודם שנשרף עקב שימוש בלתי מקצועי בכבלים. אין מנוס מביקור אצל חשמלאי מוסמך.