כועס פחות על סארטר

הבטחתי לי ולה שלא אכתוב על זה כלום, גם לא בתמורה מפתה כמו ניקוי מצפון וכדומה. הבטחתי

חלפו רק יומיים ואני כבר רוכן על המקלדת, וכֵּן עומד לספר את הדבר. אמנם רק בראשי פרקים, אלא שבכל זאת אגרור אל האור חופן ממחשבותיי לגבי כעת ואילך. זאת, בניגוד לחוקי הטעם הטוב, הקובעים כי גמגומים ולחשים, השייכים לגבול הדק שבין אבסטרקט ומטאפיזיקה, צריכים להישאר בחושך עד. אלה הן המחשבות אשר זורמות אל התכלית, אך גם מצפצפות עליה.

שתיקה זה לא שטיק

ייתכן שבהתאם לטעם הטוב וכו', הייתי צריך לשמור על טקס השתיקה, כמקובל במרחב הגלויות העברי. אלא ששתיקה לא תמיד עוזרת לעמעם זיכרון ועצב.

עפרה-ריין

בצהרי אתמול ירדתי לחניון התת-קרקעי עם צלחת פלסטיק קטנה כדי להאכיל את עפרה. בקריאה הפולנית "קיטשיק קיטשיק" פתחתי את דלת החניון, אלא שהחתולה לא הגיעה אליי וגם לא הגיבה לקריאתי מרחוק. היא שכבה ללא ניע ליד אלפא, כמו חתיכת פרווה זרוקה.

היה לי ברור שהרעילו אותה השכנים שנכנסו לגור לא מזמן בבניין. הם נהגו לקלל את עפרה ולאיים עליה כאשר חנו את רכבם בחניון. לכל מי שרצה לשמוע הם היו מסבירים שחתולים דוחים אותם.

אהבות נגררות מלבנו

חברי אמנון, שיפוצניק מוכשר ובעל כישרון כתיבה מקורי, סיפר לפני שנים רבות במגזין "טורבו" שערכתי על פקחי עירייה שהשתלטו על סימקה הישנה שלו, וגררו אותה למזבלה מבלי לדעת שהיה לה לב זהב.

אמנון סבל מגורל הסימקה, ששמרה על סודות רבים, וילדי השכונה אהבו לשבת בתוכה ולשחק נהגים ונוסעים. "מפעם לפעם הייתי ממלא את מצבר הסימקה כדי שהילדים יוכלו לשמוע רדיו", הודה אמנון בעצב.

זחלה אל אבא

לא אכתוב שוב שעפרה אהבה לקפוץ על ברכיי ולשבת לצדי באלפא בכל פעם שירדתי לחניון לעשן מקטרת. הכול כתבתי כבר, כולל הדיווח על מה שסיפרתי לעפרה בענייני מנועים, אמנות הקולנוע, וחתולים וכלבים שהיו לי.

הספקתי גם לכתוב שעפרה ידידתנו נעלמה וחזרה ברגל מרוסקת, והווטרינר ד"ר גיא הראל וצוותו עשו לה אוברול מוצלח במשך סופשבוע ועוד יומיים. היא החלימה באופן פלא ממש, חזרה לחכות בחניון לאלפא, ורצה אליי על ארבע רגליה. "לא שכחתי", אמרתי לה, "שאת אוהבת את עשן הטבק Erinmore Flake, די פגז שאינו מתאים לקשישים, גם לא המורשים שבהם, ובכל זאת אני דורך בו את המקטרת, בגללך, יקירתי".

היה הייתה יפה מאוד כאשר שכבה ללא רוח חיים על צדה השמאלי, קרוב לאלפא. יפה מכפי שהייתה אי-פעם במשך השנים הללו שבהן חניון חשוך זה הפך מרחב המחיה שלה. הבנתי בלב עוצר שהיא זחלה לאלפא בכאבים, ולשווא חיפשה הצלה. לא נגעתי בה. רק הסתכלתי עליה, הישנה לתמיד, והסתלקתי.

רציתי שהשכן/שכנה יראו את גופתה של עפרה כאשר הם יחזרו, כמו פושעים, לזירת הרצח. תחילה הם ישמחו בהצלחתם המושלמת, ביום הסמלי 13 באוגוסט. אך אני תקווה שמראה גופתה של עפרה לא יעזוב אותם, ובלילות הקיץ שעוד לא נגמר היא תבקר אותם בחדר השינה ובחלומותיהם.

אם לא חלומותיהם שכאן, חלומותיהם ששם.

דמה מותר

לוּ רק עפרה שלנו לא הייתה סתם חתולה שחורה המנהלת את חייה בחניון תת-קרקעי – השוטרים היו מגיעים מהתחנה בניידת, עם הציוד הנדרש לשאיבת ממצאים מזירת הפשע. הם גם היו בוחנים מה ראו מצלמות האבטחה, מסמנים בגיר את מיקום הגופה על הרצפה וחוקרים עדים ואת ועד הבית כדי לגלות מי הרג אותה. את המנוחה היו שולחים למכון הפתולוגי באבו-כביר.

אך למי אכפת מחתולה, כספת הסודות שלי ובעלת לב זהב, כמו סימקה 1000 של אמנון.

לא אכתוב אפיטפיום

לא, אני לא אכתוב הספד לעפרה, אף כי נפרשה בפניי דוגמה טובה איך עושים את זה בארץ.

התרגיל המקומי הרווח הוא לכתוב פחות על המנוחה ויותר על עצמך. כך נהג הסופר והמבקר מיכאל הנדלזלץ, שכתב השבוע בעיתון "הארץ" סוג של הספד לאורנה פורת, והשתמש בפטירתה של הגברת כדי לספר על ילדותו שלו, מתי ואיפה ומה הוא למד, מתי הוא ראה תיאטרון בפעם הראשונה, מה והיכן הוא כתב על תיאטרון לפני שגילה את אורנה פורת (ומה השתנה בו בזכות כך), באיזה פסטיבל סרטים יהודיים נתנו לו לשמש שופט וכך הלאה.

הנדלזלץ כתב את הספדו המוזר תחת הכותרת "סוג של סוף טוב". דומני שלא היה חסר הרבה כדי שהעיתון של עמוס שוקן יכריז ששחקנית ובמאית זו מתה בעמידה, כמו עצים בכרזה של תיאטרון יידי.

לא ימתקו לי רגביה

לפי אותו מרשם של ד"ר הנדלזלץ, יכולתי לכתוב כביכול על עפרה המנוחה, ובעצם על עצמי. יכולתי לכתוב מה עברתי מהזמן שהכרנו: להזכיר מה כתבתי ב"מקור ראשון", אילו תסריטים חיברתי, מה ביימתי ומה ציירתי.

לכתוב על עפרה כמו שהנדלזלץ כתב על אורנה פורת, זה תכלס לספר על עצמי בעיקר ועל שלוש מכוניותיי שעפרה הספיקה להכיר – על ויזה קלאב, על סוזוקי סוויפט ועל אלפא 33. נישא על גל ההתרפקות העצמית, יכולתי להפליג ולספר גם על ארבע המכוניות שעפרה לא הכירה, ורק סיפרתי לה עליהן – שתי הונדות, מזן האצ'בק ומזן CRX, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M קופה.

על מה רציתי לשתוק

בגינה שלי, אי-שם רחוק מכיכר אתרים והמשתלה, קבורים באדמה שני חתולים ושלושת חבריהם הכלבים – בוני וליאון, שהגיעו מתל-אביב ונבחו בעברית, והרוטווילר ניקיטה, דוברת פולנית שלמדה עברית מליאון. כל פרדה ממי מהם חרצה סימנים על נפשי וגופי.

הייתי טובע בדמעות, לו רק הייתי יודע לבכות כפי שיודעים לבכות, ומתגאים בכך, גברים ישראלים אמיתיים, בוגרי גימנסיה הרצליה ויחידות מובחרות, שאינם שייכים לעולמו של עולה חדש מַתְמִיד, סמל במילואים בדימוס, במאי סרטים בדרגה 8 פלוס, ניצול של גטו רוממה TV, אשר בכה רק פעם אחת בחייו, בהלוויה של אחותו אירנה, שלא הספיקה לראות את סרטו "שועל הכסף של פליציה ט'", שבו מגלמת אותה ילדה יהודייה חייכנית.

ארבע כנפות משפחה

ספירת המלאי מגלה שלקשיש המורשה שבי יש אמנם בית קברות פרטי של חיות, אלא שכמו ניצולי שואה רבים, אין לי קבר של הוריי שאני יכול לבקר אותם בו, ולכן אין לי אפשרות תיאורטית שבעתיד, המתקרב בקמ"שים איטיים, אצליח אולי להיקבר לצדם.

משפחה ברוכת נפשות: אחרי שהזכרנו את תמרה רודניק ז"ל ("אם ליפול, אז מ-Hayabusa"), קיבלנו מגברת לאה לנגלבן תצלום קבוצתי של ילדי בית היתומים היהודי בקרקוב, במהלך טיול במכרות מלח בעיירה ויאֶלִיצְ'קָה.

גם בהגדלת התמונה עד גבול הרזולוציה לא הצלחתי לזהות את פניהם של חבריי הילדים, כולל תמרה, כך שנשאר לי רק לנצל את התמונה כדי להזכיר שוב שלגבינו, ניצולי השואה הצעירים, אותו בית יתומים בקרקוב, אשר שכן קרוב לנהר הוויסלה, היה כבית משפחה. בית חם, מחנך ודואג.

בשנה שנערך הטיול למדתי בתיכון לאמנות בקרקוב עם רומן פולנסקי, רכבתי בתחרויות אופניים ולמדתי להטיס דאונים. אמנם לא לקחתי חלק בטיול המצולם, אך בחלוף 65 שנה מרגש אותי לראות את סֶבֶרִין גּוֹסְטִינְסְקִי (ראשון משמאל), בעלה ועוזרה של המנהלת יבגניה גוסטינסקה (במרכז התמונה, בשורה העליונה).

דמותו של מר גוסטינסקי ז"ל, איש יקר וחוקר שרידי יהדות על אדמת פולין, מופיעה בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", שהפקתו תיחלץ אולי מהתרדמה

דרושה: בת ללא חת

כל מיני רעיונות מטופשים פרסמתי כבר בעבר. כמו את רצוני, ספק פרובוקטיבי ספק אינפנטילי, להיקבר בתוך מכונית אהובה. אפילו בחרתי לי, לצורך טקס פגאני זה, את האיטלקייה נשמתי, ואחר כך מכרתי אותה למישהו. האם העסקה השכיחה ממני את מה שכתבתי? או שמא מכרתי את היפהפייה במתכוון, כדי לטרפד את הרעיון המטופש, שהיום נותר לי רק להתבייש בו?

כפי שבעוד רגע אתבייש ברעיון להיקבר ליד בוני, ליאון וניקיטה, למען יידע כל אחד משלושתם שלא עזבתי אותם. אלא שהדת, וגם החוק היבש, אוסרים על קבורה בחלקתו הפרטית של המנוח, גם כשהיא רשומה על שמו בטאבו. לוּ הייתה לי בת בשם אנטיגונה, היוונייה הטרגית מבית סופוקלס, הייתי סומך עליה בוודאי שתציל אותי מגורל של היקברות במקום ציבורי כשר, על יד אלו, חלילה, שהרגו לנו את עפרה.

אני מאמין שבתי הדמיונית מיוון העתיקה הייתה מצפצפת על ממשלות, על בתי משפט, על הסוכנות, על הצבא, על המשטרה, על מכבי האש ועל הכנסת העברית, וסליחה מכל לבי – גם על חוקי השמיים.

יש בזה משהו, ז'אן פול

אלא שאין אנטיגונות בעולם המודרני, והדור הצעיר, החילוני בנפשו, ברוחו, במחשבתו ובמעשיו, למד, מטעמי חיסכון בשקלים, לקבור את הוריו ואת סביו בקומות.

פעם כעסתי על הפילוסוף ז'אן פול סארטר כאשר הוא טען בצרפתית שמוטב להיות חשוך ילדים, כי אז אין גם אכזבות. כאשר אני שומע היום על עוד מישהו או מישהי שילדיו החומרניים קברו אותם בגומחה קומתית עברית, אני עדיין כועס על הפילוסוף סארטר, אבל פחות.

טיפ טיפה

חוששני שגנבים פיקחים העובדים בתחום הרכב העברי יביאו אוטוטו ארצה שיטה מתוחכמת שפיתחו פושעים אירופאים, היודעים לגנוב ממכוניות את כריות האוויר היקרות, ולהרכיב במקומן נגדים שמבלבלים את המחשב. כתוצאה מתרגיל מלוכלך זה, נורת ה-SRS נדלקת ונכבית כרגיל, כאילו כרית האוויר דואגת לביטחוננו – אך הכרית עצמה איננה כבר. לא נדע זאת, בהביאנו הביתה מכונית יד שנייה.

כאשר הגעתי למכון מסוים בגרמניה כדי להסיר את מחסום 250 הקמ"ש מב-מ-וו Z3M שלי, גילה הבוחן שנורת ה-SRS בבווארית דולקת משום-מה קבוע, בעשירית מכוחה. הסברתי שאינני מזלזל בכריות האוויר, השומרות על חיינו, אך יש לי פגם אישי מסוים: אני פשוט פוחד מאגרוף הכריות, משום שהתפוצצות בלתי מבוקרת שלהן מפחידה אותי יותר מתאונה – שאותה אפשר למנוע. במשך עשרות שנים נהגתי בלי כריות אוויר, וחגורות הבטיחות הן שהצילו אותי כאשר התהפכתי כמה פעמים בראלי, ויצאתי על ארבע מבעד לחלון האחורי, ללא פגע. "חוץ מזה, אינני מתכנן להתנגש במשהו", הוספתי.

עד היום לא שכחתי את הסיפור של חברי אנדרה ז'ילינסקי, כתב רכב בבי-בי-סי בשנות השישים, שהוזמן על ידי חברת מרצדס לשטוטגרט כדי לצפות בניסוי של כרית אוויר חדשה. חברי זה, ששנים אחר כך הזמנתי אותו לכתוב בירחון "טורבו" ז"ל, ראה יחד עם עיתונאי רכב נוספים את המרצדס נוסעת על המסלול ב-120 קמ"ש, ומבצעת התנגשות מרשימה במקום שנבחר לצורך כך מראש.

"כרית האוויר נפתחה כראוי!", צווח הכרוז הגרמני בסיפוק כאשר המכונית עצרה – אלא שנהג המבחן החסון לא יצא מהרכב לחגוג, ונותר במושב ללא ניע. המארגנים הבהילו אמבולנס, העלו את הנהג על אלונקה חסר הכרה, וזינקו איתו לבית חולים.

"למדתי לא להתקרב לכריות אוויר", אמר לי אז אנדרה, מורי ורבי בסעיף הנהיגה.

קינן כהן, עורכו לשעבר של ירחון "הגה", שיפץ את פורד אסקורט 74' שלו לכדי גרסת ראלי. התוצאה מרשימה, ומעוררת צביטת געגוע לימים שבהם למכוניות היה סטייל

שואלים את אדוארד

יגאל פלג: אנחנו זוג צעיר פלוס שני ילדים, גרים באזור השומרון. מחפשים רכב לצורך נסיעות קטנות ביומיום, וכ-500 ק"מ בחודש לנסיעות משפחתיות ארוכות יותר. הרכב צריך להיות זול (התקציב מוגבל מאוד), שיהיה בעיקר אמין ומרווח דיו לנסיעה משפחתית.

הוצעה לנו יונדאי אקסנט 2001 שעשתה 220 אלף ק"מ, יד רביעית. הבנתי שמדובר ברכב אמין מאוד, הבעיה היא שהמנוע (1,500 סמ"ק) הוחלף עקב תקלה לפני שמונה שנים, ולפני שלוש שנים הוחלף ראש מנוע (משופץ). לדברי הבעלים, לא היו תקלות וטיפולים חריגים אחרים. הרכב מטופל כבר שבע שנים במוסך מורשה ברעננה.

מה דעתך? האם יש סיכון גדול מדי בקניית רכב כזה, בדגש על המנוע?.. יש לך עצה איך לבדוק את המצב העכשווי של המנוע? אולי המלצה לרכב אחר?

תשובה: אני מציע לך לערוך בדיקה של יחס הדחיסה בכל ארבעת הצילינדרים של יונדאי אקסנט – בדיקה המשקפת את מצב המנוע לאשורו. כי סביר מאוד להניח שהמנוע הנוכחי, ה"חדש", הביא איתו אל אקסנט את "נדוניית" הקילומטרים שהוא עשה במהלך הקדנציה שלו במכונית הקודמת, זו שהוא פורק ממנה. אין לדעת כמה קילומטרים הוא עשה שם, סביר שמדובר ב-200 אלף לפחות. זו הסיבה שכדאי לבדוק מה נמצא תכלס תחת מכסה המנוע.

בנוסף, כדאי לבדוק גם את לחץ השמן – כאשר המנוע חם – ולהקשיב באמצעות סטטוסקופ לרעש (או לשקט) של מסבי הקראנק ושל הטלטלים.

בקיצור, במקומכם הייתי מחפש מכונית שקילומטראז' המנוע שלה ידוע חד-משמעית. זו לא מוכרחה להיות יונדאי אקסנט אלא יכולה להיות למשל רנו קליאו B 1.2 ידנית, או פיאט פונטו שעשתה פחות מ-100 אלף ק"מ.

אברהם בלום: ראיתי את תשובתך לגבי האפלנדר ("שואלים את אדוארד" 940). מלבד סוגיית הדלק – הבנתי שאפשר להסב לגז – האם זהו רכב אמין, גם אם משנת 2008? אני מאוד מעוניין ברכב שאפשר לרדת איתו לשטח, ולכן ה-MPV לא מתאים. האם יש לך המלצה לרכב שבעה מקומות אמין אחר?

תשובה: בהתייעצות עם מוסך "גז חיש" הבנתי שמנוע השברולט של אפלנדר ישמח בהסבה לגז, ובלבד שהמנוע העומד על הפרק, מצבו המכני טוב. מכיוון שהסבה לגז ברכב זה היא מהלך חיוני, כדאי, בטרם קנייה, להביא את הרכב למוסך לצורך הערכת כשירותו של המנוע – ורק אז להחליט אם הוא ראוי להשקעה.

שלום קולין, אפרת: בני צריך לקנות שני צמיגים לג'יפ סוזוקי המתאימים לכביש ולשטח. הציעו לו צמיגי Toyo יפניים ב-850 שקלים לצמיג, תאריך ייצור סוף 2014. בשיחה עם היבואן נמסר לו שבעוד שבוע מגיע משלוח משנת ייצור 2015, וכן רשימת מפיצים שלו. הבן דיבר עם שלושה מהם, והמחיר הממוצע לצמיג אצלם הוא 550 שקלים. במוסך שהציע לי מחיר של 850 שקלים אמרו בתמיהה מעורבת בידענות: נו, מה אתה רוצה. נכון שצמיגים אלו הם מתוצרת טויו, אבל הם לא יפניים אלא סיניים.

ואני תוהה: מה ההבדל בין המתואר לעיל, ובין מה שקורה עם טויוטה. האם צריך לעניין אותי אם היא יוצרה במפעל שלהם בתורכיה או בספרד? הרי בהקמת מפעל, טויוטה דואגת לכך שאנשיה הם השולטים בו, ושהסטנדרטים בייצור יהיו זהים לאלו שבמפעל ביפן – בדומה למחשבHP המיוצר במפעל בסין. האם זה נכון גם לגבי צמיגים אלו של טויו המיוצרים בסין?

תשובה: אני מעריך מאוד את תוצרת טויו. שתיים ממכוניותיי לובשות שני דגמים של טויו, R1R ו-R888, ואנו מרוצים מהממשק שלהם עם הכביש. אתה צודק: ודאי שהיפנים, שנכנסו לשוק הצמיגים בסערה במטרה להתחרות ביצרנים האירופאים, לא ירשו לעצמם להפיץ זיפת הפוגע ביוקרת הפירמה.