התנצלותי הנאמנה

החיים קצרים מכדי לשתות יינות זולים ולנסוע במכוניות משעממות. גם על קביעה זו אני עומד להתנצל

אני שייך לחטיבת אלו שלפני תחילת הכתיבה לא בדיוק מתכננים לאן תלווה אותם המקלדת. בסטייה זו שלי, הנמשכת כבר זמן רב, הצטרפתי לחברה ממש טובה. זה התגלה לי בתקופה הסטליניסטית, עת למדתי ספרות עולמית באקדמיה הפולנית לקולנוע בעיר לודז' מהפרופסור אלכסנדר יאצְקֶבִיץ', שבחייו הפרטיים היה חסיד מושבע של הסופר הרוסי מיכאיל אלכסנדרוביץ' שוֹלוֹחוֹב.

פרופ' יאצקביץ', החרות בזיכרוני כאיש משכיל וכריזמטי, דיבר על האליל הרוסי שלו בעיניים רושפות, וטען, בין השאר, כי מאסטרו שולוחוב, חתן פרס נובל לספרות (1965), לא הגה בעצמו את תוכן ספרו הענק "הדון השקט", שביסס את הצלחתו הן ברוסיה הסובייטית והן במערב, אלא העלילה המתרחשת בדפי ספר זה היא אשר הִכְתִיבָה לסופר את גיבוריו. שולוחוב רק עיצב את הגיבורים בכישרונו ובמכחול הדקויות הרגיש שלו, שבאמצעותו צייר איך הם נראים ומהו אופיים האנושי.

פרופסור יאצקביץ' הסביר לנו, הסטודנטים לאמנות הקולנוע, שלא שולוחוב קבע מה יעשה גיבור "הדון השקט", קוזאק מקומי בשם גרגורי, אלא רק האישיות ההרפתקנית המאפיינת את דמות ספרותית זו, שהסופר הוא אמנם מולידה הטכני. רק אישיות סוערת זו שלחה את גרגורי לכל המהומה המתחוללת בספר העבה, המשתרע על פני ארבעה כרכים, דרשה ממנו להסתבך בפלונטר של אהבות אסורות, ועוד קבעה כי איש מרתק זה יתגייס לכוחות המהפכה הבולשביקית.

המרד השקט

אני מודה שכתיבתי הצנועה התקיימה והתגלגלה במשך השנים בצלה הכבד של תיאוריה זו של פרופ' יאצקביץ' לגבי שולוחוב הגדול. תיאוריה שמשתמע ממנה כי הדמויות הבדויות – או באופן כללי יותר, המילים – קמות על יוצרן. מעין תסמונת פרנקנשטיין.

אני אנווט

והנה, לשם השינוי הגואל, קורה לי כעת מהפך, ספק צפוי ספק לא. הוא התרחש ללא אזהרה טרומית, בפאתי הלילה, לקראת עלייתה של השמש הפולנית, כאשר אני, שבאתי לבקר את ארבע בנותיי האחרונות, מילאתי להן את המצברים והתיישבתי על קצה המיטה לכתיבת המדור מספר 948.

ואז, מיד כמעט, התברר לי שהפעם דווקא לא אתן שתוכן דבריי ייקבע בידי גיבוריי הקבועים – מכוניות, מנועים, תיבות הילוכים או זיכרונות מהעבר החשוך – אלא אני עומד להתעלם מהלחישות הרודניות שלהם, ולחתור לכיוון שעוד לא הלכתי בו, בשום דבריי ובאף שפה, כיווּן שאליו מוליך אותי בכפייה מצפוני: אני עומד להתנצל.

ארץ ההתנצלויות

הרי סוף כל סוף, גם לי מותר להתנצל, בזכות שייכותי לאוכלוסייה ים תיכונית גאה שהביטוי "התנצלות" הוא חלק מהתרבות היומיומית שלה. חלק כה חשוב, עד כי ה-2.5 טבלואידים עבריים שלנו, ובעקבותיהם הרדיו והטלוויזיה, מציינים בזעזוע כי רוצח כזה או אחר או גיבור השחיתות התורנית "אפילו לא הביע חרטה בבית המשפט", אף כי התנצלות פומבית הייתה עשויה להפחית בעונשם, לצד השפעתה של הכיפה שהנאשמים מצמידים אל ראשם, שאינו בהכרח הומה רגשות דתיים עמוקים.

גם בחיינו הפוליטיים אנו מגלים שוב ושוב בתדהמה שחבורת פושעי אוסלו אינה מוכנה עדיין להתנצל. כאילו התנצלות פומבית של מנוולים אלה, במדיה או מעל במה אחרת, מסוגלת לשנות משהו במציאות הלא סימפטית שהסכמי אוסלו טיפחו וקראו לה דרור.

והנה התנצלותי

אני מתנצל בפני עשרות ומאות נפשות טהורות המזמינות אותי להצטרף אליהן לפעילות ברשתות חברתיות למיניהן כמו רשת "פרצוף-בּוּק", או לעקוב אחריהן בדואר חברתי כזה או אחר, כדי שאלמד איך נראים חייהן, ואשמע/אקרא מה יש להן להגיד.

אני מודה שאינני נענה להזמנות אלה, הנשלחות לג'ימייל שלי בכוונה טובה ובוודאי בתום לב, משום שאישיותי הרקובה החליטה להשאיר אותי מחוץ למעגלים חברתיים אלה – אשר חשובים אולי לאנושות, אך אינם מסוגלים לגייס אותי בשום פנים ואופן. כי אינני טיפוס חברתי, אני.

"פרצוף-בוק" רודף אחריי

לא רק נפשות למיניהן מזמינות אותי אל הסלון הווירטואלי שלהן, ושולחות תזכורות-דבש עיקשות מדי כמה ימים משום שהן אינן מכירות את עקרונותיי, אלא גם מוסדות האירוח עצמם, כמו "פרצוף-בוק", זורקים לי חכה מדי יום ביומו כמעט, אשר מהקרס שלה משתלשלים פיתיונות קבועים: הודעות בנוסח "יש לך תשעה חברים", או שאלות "האם אתה מכיר את פלוני/פלונית?"

אין לי מושג מדוע "פרצוף-בוק" מתייחס אליי כאילו אני כבר חבר ברשת זו ומחובתי לענות, כפי שלא ברור לי מדוע עורכי "פרצוף-בוק" מטיחים בי מדי יום את מספר חבריי העדכני: 9! 9! 9! אולי תחליפו תקליט?

מסתדר לבד

אינני זקוק לעזרת "פרצוף-בוק" או לעזרת רשתות חברתיות אחרות, המתחרות ב"פרצוף" הנ"ל, כי אני יודע היטב מיהם חבריי האמיתיים, אלו ששרדו בשטח, אלו שכמוני מחליפים עדיין הילוכים, נושמים וזזים, או צעירים דווקא, השומרים משום-מה על קשר עם הקשיש המורשה.

אני מודה גם שלמדתי להיפרד בלי דמעות מהנפשות הכי יקרות שהיו לי. ברשימת הטלפונים שלי אני שומר עדיין מספרים בעלי קידומות שונות ומשונות, אף כי איש אינו נמצא כבר על הקו. נשמרים אצלי בקפידה גם כרטיסי ביקור של אנשים משמעותיים לי שאינם כבר, מכתביהם או מיילים שלהם.

קיבוץ גלוי-אות

ועם זאת, אינני מותח ביקורת על רוב האוכלוסייה, אשר במנוסתה מבדידות, ובריצתה אחר יחס ואהבה וכדי לצאת מהאנונימיות, התגייסה בהמוניה אל הרשתות החברתיות. אפשר לראות בהתמסרות מוחלטת זו געגוע לקיבוץ של פעם, לישיבה משותפת בחדר האוכל, לידע של כולם על כל אחד ואחת בקהילה.

אל תתקנו אותי בבקשה, גם אם אני טועה.

אין בי ביקורת על כך שהאנושות נתנה את צווארה לסוחרי מידע. אני רק מודיע בהכנעה חגיגית כי בהתאם לעקרונותיי נשארתי, לטוב לרע, מחוץ לכל הרשתות החברתיות, אלה הרשמיות ואלה המחתרתיות, המתגלגלות בסתר.

המחסום שביני ובין רשתות אלה נבנה מסיבות רבות, ובהן ההקפדה הפרנואידית שלי על פרטיות – הנכס היחידי שמבטיח להישאר איתי לתמיד.

לא עיקרון חפיף אלא עיקרון בלתי כפיף

בקיצור, אני מתנצל בכל לבי השבור למחצה, המוחזק איכשהו בעזרתו של ד"ר יורם ברגר מקופת חולים מכבי, בפני כל הנפשות החביבות ושוחרות הטוב ששלחו לי עד עתה, וימשיכו לשלוח אולי, את רצף ההזמנות שלהן, מתוך ציפייה עיוורת שהקשיש המשונה שמתנחל בי ייכנע בסופו של דבר, ולמרות כל ההסתייגויות שפירט יצטרף בכל זאת לעת זקנה לחוג חברתי כזה או אחר, יחד עם כל החיות שלו ועם כ-1,000 הסוסים המכניים שברשותו.

סלחו לי בבקשה על כך שזה לא יקרה.

אפילוג

מישהו שעוד לא התחיל כמעט בכלום, חרף גילו המתקדם למדי, כתב באתר שלו ברמזים על הקשיש המורשה ש"הקרצייה הזקנה גמרה את הסוס שלה בענף". נהניתי לגלות את תובנה זו, והחלטתי שאם יקום איזה חוג חברתי של אויביי – אצטרף אליו בשמחה.

נוסטלגיה בפארק: ידיד המדור (אנונימי, י"א) צילם אירוע חגיגי שאורגן בפארק יהושע ברמת-גן בסוכות האחרון על ידי מועדון החמש, לרגל שלושים שנות פעילותו.

אנו מחפשים מסגרת שתאפשר לפרסם את כל אוסף התצלומים הנהדרים ששלח י"א מאירוע זה, המהווים תחקיר אמנותי שמתעד עשרות כלי רכב ותיקים הנמצאים ברשותם של חברי מועדון החמש. בין השאר, צילם י"א את אלפא ג'ולייטה ספיידר שהייתה פעם שלי, בצבע צהוב, אשר עברה בטעותי האיומה לצלם רוממה צדוק פרינץ, שמכר אותה לאיש רוממה אחר, אורי ג'אנה, שצבע אותה בשחור, עד שהיא עברה לידיים הנוכחיות וקיבלה את הצבע הנכון – אדום.

חבל שג'ולייטה האקסית שלי איבדה במהלך גלגוליה את גג ה"הארדטופ" שלה מתוצרת פינינפארינה, האדום במקור, שאחרי חיפושים חובקי תבל מצאתי אותו בציריך, אחד מהעותקים הספורים שהאיטלקים ייצרו

טיפ טיפה

אין לזלזל ברעידות של ההגה, גם אם הן קלות והתרגלנו אליהן בנסיעות יומיומיות. כי בנוסף לחוסר ההנאה מהנהיגה, רעידות אלה פוגעות במתלים וגורמות נזק לחיבורים.

הנה סיבות אפשריות לרעידות הגה:

* איזון גלגלים שגוי גורם לכך שבזמן נסיעה, במהירויות מסוימות, נרגיש שההגה של מכוניתנו רועד. אם איזון סטנדרטי אינו פותר את הבעיה, אז נשאר לנו לחפש פנצ'רמאכר (צמיגאי) שיש ברשותו ציוד המאפשר לאזן את הגלגלים מבלי לפרק אותם ממקומם.

* לעתים הסיבה לרעידות הגה היא פרוזאית לחלוטין, והן סתם תוצאה של בוץ שדבק בחישוקים או אבן שנתקעה בחריץ בסוליית הצמיג.

* בטרם כניסה למוסך, כדאי שנבדוק בעצמנו אם הצמיגים סובלים מבליטות כלשהן, או שהסוליה שלהם מתפרקת. מצבים מסוכנים אלה של הגומי יודעים להרעיד כהוגן את ההגה – עוד לפני שלב הפיצוץ, המוביל לתאונה.

* אם ההגה רועד בסיבובים, יש לבדוק את החיבורים בציריות ואת צלחות המעצורים – אשר מצב אנוש שלהן מתגלה כאשר מערכת ההיגוי מתחילה להשתולל בזמן עצירה. צלחות מעצורים מאבדות צורה עקב זקנה, אם לא הוחלפו בזמן, או מתעקמות כאשר המכונית נכנסת לשלולית קרה בצלחות חמות.

* אך גם כאשר רעידות ההגה מאובחנות בוודאות כתוצאה של צלחות מעצורים עקומות, כדאי לבדוק שמא צלחות אלה עבדו קשה משום שהמעצורים האחוריים אינם מתפקדים. צלחות מקולקלות (שמרעידות את ההגה) עשויות להעיד על בעיה חמורה נוספת: דיסקיות שנתפסו ולכן בולמות את הצלחות קבוע. דיסקיות אלה תפוסות על ידי הבוכנות – שנתקעו במקומן עקב קורוזיה, ואינן מרפות מהדיסקיות.

ל"ב נתיבות חוכמה. אלפא GTV שלי בת ה-32 לא התייצבה לאירוע של מועדון החמש, בנימוק שהיא נמצאת בגולה ונהנית ממזג אוויר מתאים לה

שואלים את אדוארד

נועם מוס: ברשותי רנו קליאו אסטייט בעלת ג'אנטים מגנזיום. האם יכול להיות מצב שהתעקם לי הג'אנט הקדמי ולא שמתי לב לזה כלל? אם כן, מה יכול להיות הגורם? האם כדאי ליישר או להחליף? ומה המחיר לדבר כזה?

תשובה: אם לא שמת לב לנזק בג'אנט, הוא כנראה לא רציני. בכל מקרה, בארץ עובדים מומחים לתיקון ג'אנטים מגנזיום, כולל אחריות, כך שאין סיבה לקנות ג'אנט חדש.

חיים כהן: למכרים שלי יש קיה קרנבל שעשתה בעבר בעיות, עד שהם קנו רכב חדש. הקיה עמדה בחניה שנתיים-שלוש… מה צריך לבדוק בה בשלב ראשון? והאם שווה להתעסק איתה?

תשובה: בשלב ראשון מוטב לברר ממה סבלה קרנבל אצל בעליה, שוויתרו עליה. בהמשך צריך להחליף בה את כל הנוזלים, וסביר להניח שגם את המצבר, שמצבו אינו מאפשר כבר כנראה עירוי אמפרים. בנוסף יש לבדוק את מצב הצמיגים, שנפגעו אולי בגלל עמידתה הממושכת של המכונית בשמש.

מכיוון שקרנבל היא מכונית אמינה וקלה לאחזקה, לא אמורה להיות בעיה להחזירה לכשירות מלאה.

נריה דולב: אני מתחיל תפקיד במקום עבודה חדש שבו אני זכאי לקבל רכב צמוד. במסגרת התפקיד אני צפוי לנסוע כ-50 אלף ק"מ מדי שנה, חלקם בכבישים מפותלים ומשובשים.

אני מעוניין ברכב ששוויו 95-110 אלף שקלים (כדי לשמור על שווי רכב של 2,500 שקלים בקירוב). בנוסף לנסיעות העבודה, הרכב ישמש אותי גם לנסיעות משפחתיות עם שלושה כיסאות בטיחות מאחור.

אני מתלבט בין סקודה ראפיד, סיאט איביזה פלואו ויונדאי i25, אולם אשמח כמובן לשמוע המלצות נוספות.

תשובה: בכל אחת מהמועמדות שציינת, בדוק אם במושב האחורי יש די מקום לשלושת כיסאות הבטיחות. הייתי מציע לך להתמקד בפורד פוקוס סטיישן ובסוזוקי SX4 קרוסאובר.

כלנית: אני צעירה רווקה שנוסעת מדי יום לעבודה מהמרכז לירושלים ובחזרה. אני מעוניינת לקנות רכב שישרוד את העליות לשם בכבוד, שייראה ייצוגי – לא ישן מדי (שנת 2008 ומעלה). אשמח שיהיה חסכוני. אין לי צורך במושבים מרווחים או בבגאז' גדול. כנראה הרכב יהיה איתי תקופה קצרה יחסית, שנה-שלוש שנים, אז אשמח אם ערכו לא יצנח בטירוף בזמן הזה. תקציב משוער: 50 אלף שקלים. ידני גם אפשרי. יש לך רעיון לרכב מתאים?

תשובה: רווקה צעירה שאני מכיר נוסעת כבר מעל עשר שנים בקליאו B, שלא רואה כמעט מוסך זולת טיפולים שגרתיים, והתיאבון שלה לדלק צנוע. בסכום העומד לרשותך את יכולה להשיג קליאו חדשה כמעט.

שאול: ברשותי סקודה פאביה 1.4 שנת 2002. בטסט השנתי אמרו לי שאני מחויב להחליף צמיגים. לאחר ביקור בפאנצ'רייה יצאתי עם ארבעה צמיגים חדשים, אבל הצמיגאי אמר שהוא חושד שיש בעיה בפרונט, ושאחרי חודש אבוא לבקרו שוב. עשיתי כעצתו, ובביקור החוזר הוא טען שעלי לעשות טיפול פרונט.

פניתי למכון רישוי, ושם אישרו שמצבי גרוע. הם טענו שהבולם והמשולש הימני עקומים, כנראה מכניסה לבור או מדרכה (אף שלא זכור לי אירוע כזה).
הלכתי למוסך, ושם אמרו שבדרך כלל מחליפים בשני הצדדים, אבל בגלל העלות הגבוהה ומצב החלקים בצד השמאלי, אפשר להחליף רק בצד הימני. החלפתי את החלקים וחזרתי למכון, ושם סיימו את הפרונט.
הבעיה היא שמאז קרו שני דברים:
1. אני ממשיך לשמוע רעשים מהצמיגים.
2. הנסיעה נהייתה סיוטית. כל בור בכביש מורגש, בכל קפיצה ברכב מרגישים כמו ברכב שטח שמקפץ לו בין הרים.

האם הבעיה היא בסוג הבולם ששמו לי או בעבודות? אולי הפרונט נכשל? אשמח לדעתך.

תשובה: לנוכח טיב העבודה שזכית לה במוסך דנן, עליך להודות על מזלך ש"תיקנו" לך רק צד אחד, ולא את שניהם. דרוש בדיקה חוזרת, קפדנית הפעם, שתכלול את פירוק הבולם כדי לברר אם הוא נתפס.

אגב, אין מנוס מהחובה להחליף בולמים בשני הצדדים, אחרת המכונית מאבדת יציבות.