יהא אשר יהא

ג'יימס ג'ויס לא כתב את "דיוקנו של הקשיש כאמן צעיר", אבל כותרת זו מתאימה אשכרה למה שאני עושה כעת, אם מלאך התקווה ירשה לי

קרה לפני הרבה זמן ועוד קצת שנפשות טובות בביתי מול כיכר אתרים היו אוספות ושומרות את כל מה שכתבתי. נוהל זה הופסק עקב סוף עידן מכונת הכתיבה והפקסים. בשביל מה לשמור סתם נייר, אפילו הוא כרומו, כאשר הכול רשום כבר בוורד ובג'ימייל, אי-שם בארכיון ענק בעננים.

אך מה לעשות שבפינות הסלון עומדים קרטונים כבדים, שבנוסף לתיקיות העוטפות את כתביי הישנים, הם מאחסנים גם ערמות של עיתונים, שבועונים וירחונים שהייתי קשור בהם, עד שנסגרו בזה אחר זה.

כמויות מסחריות של נוסטלגיה מציפות את קרטונים אלה, ומפריעות לרעיון לשרוף אותם – שעליו כמעט החלטתי בעזרתה הקונספטואלית של המשוררת שאהבתי. "אתם, שנולדתם באש/ לאש מוטב לכם לחזור", היא כתבה על מכתבים.

לחזור לקווי 73'

חוץ ממה שכתבתי וצילמתי, נשארו גם כמה עשרות ציורים שלי, רובם בלתי גמורים, הדורשים עוד הינף או שניים של מכחול באותו סגנון המאפיין אותם.

אין זו משימה קלה להשלים ציורים "באותו קו" שהם נולדו בו. הרי עברו שנים, וכבר אין ברשותנו אותה יד ואותן עיניים של פעם, וגם איננו זוכרים בדיוק לְמַה התכוונו להגיע בכל ציור וציור, וגם אם ניזכר, הטעם שלנו השתנה ודאי והתהפך.

מונה ליזה כעוסה

האם אצליח לשחזר את המאמץ שבו ציירתי בכל רגע חופשי ובכל מקום, גם במילואים, בבסיס באזור ירושלים שבו שֵירַתִּי כש"ג?

בין הציורים שנשארו לי מתקופה זו גיליתי במבוכה גם את דיוקנה של קצינת הקישור שלי, ג'ינג'ית יפת תואר, שהסכימה לשבת מולי כמודל.

ביקשתי אותה לסדר את התסרוקת, לחייך באופן מסתורי כמו מונה ליזה, ולא לזוז. היא התיישבה, וכעבור כשעה קמה וביקשה לראות את התוצאה, כלומר את הפורטרט. ראתה, ופתחה מיד באיומים ובקללות.

"אני מכירה כמה בנות שהיו יורות עליך, מנוול", אמרה, ולא קיבלה בהבנה את ההסבר שצייר אותה לא סתם איזה ש"ג, אלא חסיד מושבע של סגנון אשר בשנות השבעים היה ידוע כ"טָאשִיזם פאריסאי פוסט-אימפרסיוניסטי", שהוא מעין משחק צבעים מטורף, רחוק מאוד מריאליזם פיגורטיבי.

גם תמונה זו אני צריך לגמור.

לגאול אותם או להחריבם

אין ברירה אלא להתיישב ולעבוד, אם איננו רוצים לסדר לציורינו הישנים אותו גורל שזממתי במהלך הטיסה הנוכחית ל-100 קילוגרם של נייר.

האמת היא שלאחר הנחיתה לא קיימתי את איומי זה, עקב אוזלת אומץ פתאומית, אינפנטילית.

מה שמהבהב לי

והנה הרעיון שנדלק במוחו של הקשיש המורשה כנקודת אור בחושך הלועזיטי ההרואי:

התמונות המתוקנות והממוסגרות יאפשרו לזקן האמביציוזי (עדיין) לארגן תערוכה בתל-אביב, בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב ברחוב קפלן. סוג של הפנינג שהמוזמנים אליו, וגם עוברי אורח, יסבלו בו ממכה של אבסטרקט לא גיאומטרי, אשר יהיה מלווה במוזיקה של כריסטופר קומדה, חברנו לנצח.

ובחדר הסמוך תשודר נון-סטופ גרסת הבמאי של סִרטי חסר המזל "שועל הכסף של פליציה ט'".

ה-4X4 הראשון בחיי

הנה עובדה בשטח שעשויה להוביל למימוש הרעיון הנ"ל: אל חצר ביתו הלועזיטי-קיצי של הקשיש המורשה הגיעו פועלים, שבתוך יום אחד בנו לזקן צריף עץ בגודל 4 מטרים על 4, סטודיו חלומי, הראשון בחייו, המספק תנאים אידיאליים – חימום, חשמל ואינטרנט.

הכול, כדי שהזקן הפיקח לא יברח לתל-אביב בהסבר ההגיוני כמו שמש שבהיעדר מקום ראוי להתעסק באמנות, אין לו אפשרות לממש את המטרה הקדושה.

הקורבנות של חדוות היצירה

במרכז הסטודיו עומד כבר אותו כָּן ישן של הקשיש, שהגיע איתו מהמרחב הציוני ב-1991, במטען אווירי, וחיכה בסבלנות במרתף הכפרי. כך שלאמן היהודי in spe נותר רק לגייס לעזרה את ניצוצות המוטיבציה.

זה גם רגע של פרדה כואבת. "מעתה, אתן תתחילו את שינת החורף שלכם", פנה הקשיש המורשה אל כל בנותיו היקרות מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו. "אבא משתגע כעת", עדכן אותן הזקן.

  

להספיק לפני החורף: כאשר ראו ארבע בנותיי את הצריף הנבנה לצורך התעסקות ספונטנית באמנות, אמרה הבווארית שבהן, ב-מ-וו Z3M, בנימה אנטישמית קלה: "אם המוזה לא תבוא לכאן, הזקן שלנו אבוד". יתר הבנות רק צחקקו במבוכה

טיפ טיפה

מעניין לחקור את הסיבות, הספק חומרניות ספק פסיכולוגיות, אשר עומדות מאחורי הפלא הזה שלפיו חברת פולקסוואגן, שהלוגו שלה עוצב בידי אדולף היטלר – נהנית בארץ מהיענות שוקקת ואוהדת כל כך מצד כתבי החצר.

יבואנים רבים הפועלים בארצנו, אשר עמלים בעורמה ובמרץ על גיוס עיתונאי רכב שיהיו מוכנים לתמוך בסחורתם תמורת הזמנות לחו"ל ויחס חם כלפיהם – יכולים רק להתקנא לנוכח הישג זה של היצרן הגרמני בגיוס כתבים. גיוס מוצלח זה הוא לדעתי הירושה שהשאיר אחריו הקלאסיקן של שיטה זו, יאיר ברק, היחצ"ן האגדתי של פולקסוואגן.

והנה כעת, עקב ההונאה הגרנדיוזית שנתפס בה הקונצרן הגרמני, העומד לשלם קנסות כבדים בהיקף של עשרות מיליארדים – כמו נעלמה מהשטח אותה שדולה של כתבי חצר עבריים תומכי פולקסוואגן. כאילו היחצ"נים הנוכחיים של צ'מפיון מוטורס ביקשו מכתבים שבויים אלה למלא את פיהם מים, לפחות לזמן-מה. רק לוחם בודד, הראש הרוחני של חטיבה זו, אינו שותק.

האיש התגייס להגנת הגרמנים, וטוען ברצינות כי מי שאחראי לפרשה המביכה של פולקסוואגן, ששתלה במנועי דיזל מתקני שקר המטים את תוצאות הבדיקות המעבדתיות, איננו הנהלת הקונצרן הפושעת, אלא… רודולף דיזל בכבודו ובעצמו, אשר ענף הרכב מיהר מדי להכריז עליו כגאון, והנוכחות של שיטת הדיזל שלו עומדת אוטוטו להיקבר.

שואלים את אדוארד

בני: בטויוטה פריוס שלי (דור 2) הוראות היצרן לניפוח אוויר הן על לחץ 35 בגלגלים הקדמיים ו-33 באחוריים (זה מופיע גם במדבקה בתוך הרכב וגם בספר הרכב). מהידוע לי, הלחץ הגבוה יותר אמור להיות בדרך כלל בצמיגים האחוריים. מה יכולה להיות הסיבה לשינוי?

תשובה: אין חוק כללי לגבי חלוקת לחץ האוויר בגלגלים. המלצות היצרנים הן פרי מחקרים תיאורטיים וניסויים בשטח שנערכים בכל דגם בנפרד. הלחץ הנכון בצמיגים נקבע לפי חלוקת המשקל בין הצירים הקדמי והאחורי (הן בנסיעה והן בעת בלימה), כמו גם לפי התנהגות הבולמים, סוג הקפיצים, הנטייה באחיזת הכביש ומידת החיסכון של הרכב בדלק.

בדרך כלל, במכוניות בעלות הנעה אחורית, לחץ האוויר בגלגלים האחוריים צריך להיות גבוה יותר, ואילו במכוניות בעלות הנעה קדמית, הגלגלים הקדמיים הם שצריכים להיות מנופחים בלחץ גבוה יותר, כמו אצלך בטויוטה בפריוס. אך אפילו כלל זה אינו בגדר חובה גורפת, משום שיש כלי רכב שמומלץ לנפח בהם את כל ארבעת הצמיגים באותו לחץ.

אמנם כדאי להקפיד על הנחיות היצרן לגבי לחץ האוויר הראוי, אלא שאפשר גם, ואף מומלץ, לנקוט שינויים קלים בהתאם לרגש (ולפי הסטופר במבחן סלאלום תקני), כדי להתאים את לחץ האוויר לסוג הצמיגים ולסגנון הנהיגה.

אגב, חסידים מושבעים של חיסכון בדלק מנפחים את כל הצמיגים בדרגה גבוהה במקצת מזו שהיצרן נוקב בה.

נועם צור, מעלה-אדומים: מיום שעמדתי על דעתי וגיליתי שיש אחרים בעולם שמנויים על עיתון שבועי שבו מופיע טורך, התחלתי לקנא. וכך, כל נסיעה לחמי וחמותי אני רץ ישר למקור ראשון לעיין בחידושי הרכב, בעצות, בהשמצות על רוממה ובסיפורי חייך המאלפים. גיליתי את מוזיאון השואה המוצלח, האותנטי, הנוגע ללב, והרלוונטי ביותר לדורנו. מתי יוצא לאקרנים הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'"?

ברשותי פיאט פונטו 1.25 בהספק 60 כ"ס מתוצרת 2002. במידה רבה בזכותך, היא גם ידנית. האם חשוב להקפיד על מילוי הרדיאטור בנוזל "פאראפלו" של היצרן? אם לא, האם לקנות מים ירוקים כלליים בסופר, מים מזוקקים או סתם עיבוי מהמזגן? יש במכל סימני קורוזיה מהבעלים הקודם, שהוסיף מי ברז…

הרכב מונה בעצמו את הקילומטרים ואת צריכת הדלק. האם המונה הזה אמין?

תשובה: מכתבך כתוב יפה כל כך, שחרגתי הפעם מההרגל הקשיח שלי לא לפרסם מילים אישיות במכתבי קוראים, במיוחד אם הן מחמיאות לי.  באשר לנוזל הקירור בפונטו שלך: אני משתמש ב"פרסטון" (Prestone). מומלץ ללכת בעקבותיי, בעניין זה לפחות. אינני מאמין לגמדים המודדים את צריכת הדלק. אני ממלא דלק עד הפקק, נוסע 100-200 ק"מ, ממלא שוב עד הפקק, וכך נוכח כמה דלק נגרע.

י"ס, אפרת: 1. אשמח שתספר במדורך חוויות מחברך לחדר אדיר זיק ז"ל.

2. בצעירותי בצפת היה מורה נהיגה פולני חייכן ומקסים שהיה נותן לי כאפה, מכה בעורף כל 30 שניות, אם לא הייתי מסתכל במראות. בזכות הרגל מצוין זה, אני לא מופתע מעקיפות פתאומיות (חוץ מאופנועים שעוקפים אותי מימין, וכל שבוע תורמים חבר אופנוען לאמא אדמה).

וכשאני רואה לפניי פקק תנועה, במיוחד כשהפקק נמצא בתוך מנהרה (בכביש המנהרות), אני מאט כ-150 מטרים לפני הפקק, מזהה במראה שהמשאית או הרכב שמאחורי זיהו את הפקק ומתחילים להאט – ואז מתקדם לאטי לפקק. כך, אם זה שמאחוריי לא זיהה חלילה את הפקק, אזי הוא יזהה עוד שנייה-שתיים, ויש לי לאן להתקדם ולברוח קדימה. וזה עובד (ברמזורים ופקקים באזורים עוינים יש לשמור מרחק של  מטר או שניים מהרכב שלפניך ולהסתכל יותר במראות).

3. בשנות השמונים יצאו בתחרות קשה סובארו DL וסיטרואןBX , ועדיין רואים היום בכבישים את הסובארו. לעומת זאת, כל הסיטרואנים, כולל הדגמים החדשים יותר ZX , קסארה, GSA וכדומה, נעלמו לחלוטין, ורואים 404 או 504, ואף סיטרואן דה שבו. צרפתיות של פעם).

רכב משומש קונים לפי אמינות וחלקי חילוף זולים, וטבלת האמינות של חברות השכרה והליסינג מספרת לנו שהצרפתיות הולכות למוסך בשנה הראשונה פי שמונה מהיפניות (ומי יודע כמה בשנים שלאחר מכן). להמליץ על מגאן? ("לא רואה מוסך" בגלל שהגרר מביא אותה…) קליאו? קרניבל? מנוע דיזל של אוקטביה עושה מיליון ק"מ, ומנוע של שברולט אופטרה נגמר ב-150 אלף ק"מ.

תשובה: אדיר זיק נשאר בזיכרוני כאדם מעניין מאוד, אינטליגנטי ויצירתי. במלחמת יום הכיפורים פגשתי אותו בחזית, שהוא התגייס אליה כחייל. להבדיל מחבריו לרוממה, זיק לא חיפש את המטרייה שדובר צה"ל פתח למען עיתונאים.

לגבי ביקורים במוסך: אינני אוהב את הביטוי "לא רואה מוסך", כי ביקורים תקופתיים במוסך הם מחובתו של בעלי הרכב.

עמנואל: בשעה טובה, משפחתי מתרחבת בקרוב לארבעה ילדים, ואנו מעוניינים להחליף את הסוזוקי איגניס 2005 שלנו, אשר נמצאת איתנו מיום היוולדה, ברכב שש-שבע מקומות. עשיתי נסיעת מבחן על דאצ'יה לוג'י מנוע 1.2 בנזין מוגדש, להלן התרשמותי:

פלוסים:

מחיר של מאה אלף שקלים לרכב שבעה מקומות חדש (זה גם הרף העליון שלנו).

מנוע חסכוני ומספק ביצועים מצוינים בעבור המרכב הזה. נאמר לי כי המנוע הוא מתוצרת ניסאן;

גיר ידני (אמין וחסכוני והרבה יותר כיף… האופציה היחידה בקטגוריה הזו עם גיר ידני).

רכב מרווח, גם בספסל האחורי, ונוחות ישיבה.

רמת אבזור מספיקה ויותר בעבורנו (בניגוד לדגם הקודם, הרנו לוגאן, אשר מאובזר בסיסי מאוד, הלוג'י מאובזר בארבע חלונות חשמל, בקרת מהירות, רדיו במסך מגע, יציאה ל-mp3, פנסי ערפל קדמיים ואחוריים ובלוטוס מובנה).

מינוסים:

רעד בהגה במהירות 115 ומעלה! (ייתכן ליקוי ברכב המבחן. עזבתי את ההגה והרכב נטה לנתיב הימני – ייתכן שמדובר בכיוון פרונט או איזון גלגלים). זו נקודה שצריך לברר אותה מול נציג המכירות.

רעש בנסיעה במהירות גבוהה הנובע מחיכוך עם האוויר – תקרת הרכב גבוהה ולכן הרכב מייצר הרבה רעש.

מתלים קשים יחסית.

שלושה כוכבים בלבד במבחני ריסוק (ללוג'י ארבע כריות אוויר בלבד).

רק לשם השוואה, מחירה של טויוטה ורסו 2012 במחירון זהה לזה של דאצ'ה חדשה.

למעט עניין הרעידות של ההגה, החסרונות האחרים לא ימנעו ממני לרכוש את הרכב, משום שהוא נותן תמורה מצוינת לכסף ועונה בדיוק על הצרכים שלנו.

השאלה הגדולה היא: האם כדאי ללכת על רכב מהבית הלא כל כך מוכר הזה? איך האמינות? איך הפלסטיקים יחזיקו מעמד? דאצ'ה חדשה בארץ והדגם הזה קיים כשנה (זהו דגם ההמשך של הלוגאן המשווק בארץ תחת רנו), כך שאין הרבה מבחנים ארוכי טווח או חברים שהתנסו ברכב הזה.

עד כמה שהבנתי, קונצרן רנו-ניסאן רכשו את חברת דאצ'יה הרומנית. האם אפשר לסמוך על כך, ולהניח שהרכב מגיע מבית טוב? מה לגבי נושא הבטיחות? עד כמה מבחני הריסוק משמעותיים ואמיתיים?

שאלות ששאלתי את נציג המכירות והוא לא ידע לענות לי: האם כלוב הנוסעים כולל את הנוסעים מאחור? (יש להניח שכן, אך חשוב לי לברר זאת).

תשובה: באירופה, דאצ'יה היא כבר מזמן מותג מוכר למדי, ולא נתקלתי בטענות שבית החרושת הרומני אינו מספק די תמורה למחיר העממי של דגמיו.

סעיף המינוסים במכתבך משכנע שאתה יודע להעריך רכב באופן ביקורתי בטרם קנייה. לו רק היית מכיר את הפתגם היידישאי העתיק המלמד ש"אין מסתכלים בשיני סוס שניתן במתנה"… חוץ מזה, ייתכן שרכב המבחן שקיבלת לסיבוב היכרות היה עייף עקב שימוש רב, ולא תוחזק בקפדנות על ידי הסוכן.

לדעתי, כדאי לך ללכת על דאצ'יה מבלי להיות מוטרד מהתוצאות הלא מזהירות במבחן הריסוק האירופי. כדי לעבור את מבחן זה בהצלחה, כלי רכב יקרים יותר מאשר לוג'י מפוטמים בפיצ'פקעס בטיחותיים כביכול, שאינם בהכרח עוזרים בתאונה (לא עלינו) המתרחשת בזווית אחרת ובמהירות שונה מהללו הנבדקות במבחנים אלה.

איתמר: רציתי לספר לך משהו ולשאול בעצתך.

אני בעלים של פולקסוואגן גולף ידנית מודל 2004, שמשרתת את משפחתנו הקטנה בנאמנות (אם כי היא לא הכי חסכונית בדלק).

מערכה ראשונה:

לפני כשנתיים, תקופה לא ארוכה אחרי שקנינו את הרכב, ניגשתי למוסך (שלא הכרתי) כדי לתקן חלון חשמלי שהפסיק לפעול. אחרי יום-יומיים, בנסיעה רגילה בעיר, האוטו החל פתאום לרעוד כולו, בעיקר כשהברקס היה לחוץ עד הסוף. החשתי אותו למוסך (אותו מוסך), ושם נאמר לי שצריך להחליף קויל בעלות של כמה מאות שקלים. בלית ברירה הסכמתי, וזה אכן פתר את הבעיה.

אבל לא יכולתי שלא לחוש קצת מוטרד: מה הסיכוי שרכב שלא עשה כלל בעיות יזדקק לפתע לתיקון יום אחד בלבד לאחר שביקר במוסך, בהקשר אחר לגמרי? לא יכולתי שלא לחשוד שהפועלים במוסך חיבלו איכשהו במנוע, כדי שאצטרך לחזור למחרת להחליף את הקויל. אבל כמובן, זה נותר בגדר חשד, כך שפטרתי את הסיפור כצירוף מקרים אומלל.

מערכה שנייה:

חלפו כשנתיים, שבמהלכן הרכב לא עשה בעיות מיוחדות (מלבד תיקון גדול להחלפת קלאץ' ורצועת טיימינג שהגיע זמנם). והנה לפני כחודשיים הרכב הגיע למוסך לצורך תיקון המזגן. הפעם התיקון התבצע במוסך שהכרתי, מוסך קבוע שאנחנו הולכים אליו בשנתיים האחרונות, שבעליו עושה רושם אמין מאוד, חביב ומקצועי. המזגן תוקן והרכב שב הביתה.

והנה, מעשה כשפים: אחרי יום-יומיים הרכב התחיל פתאום לרעוד בנסיעה רגילה בתוך העיר… שבתי למוסך, ולאחר בדיקה נאמר לי – נכון – שצריך להחליף קויל (אני אפילו חושב שהיה מדובר באותו קויל מבין הארבעה שהוחלף שנתיים קודם לכן). הפעם כבר לא יכולתי להתאפק, ואמרתי למוסכניק, שכאמור אני מעריך כאיש ישר: תגיד לי, איך זה קרה שבדיוק יום אחד אחרי ביקור לא קשור במוסך, הקויל שובק לפתע חיים? סיפרתי לו שקרה לי בדיוק אותו דבר שנתיים קודם לכן, ושצירוף המקרים הזה נראה לי מוזר ביותר. מה אני אמור לחשוב?

המוסכניק היה נבוך, אבל עמד על כך שאין לו מושג איך ולמה הקויל התקלקל. לטענתו, קויל הוא מוצר "היי-טק", כלומר: מין קופסה שחורה שלמוסך אין יכולת או ידע לבדוק מדוע היא מפסיקה לעבוד, וממילא לתקן אותה. כל שהוא יודע לעשות זה להצביע על קויל ששבק ולהחליפו בחדש. בלית ברירה, גם הפעם קיבלתי את ההסבר, ונפרדתי בצער מעוד כמה מאוד שקלים.

אז אני שואל אותך, אדוארד היקר: האם עבדו עליי פעמיים, או שלא עבדו עליי אפילו פעם אחת? האם קוילים אכן נוטים לחטוף מחלות מסתוריות ללא הסבר – או שמא הם נוטים לעשות את זה, משום-מה, אחרי ביקורים בלתי קשורים במוסך?

האם קויל הוא באמת "בלתי ניתן לתיקון" ואפשר רק להחליפו בחדש? האם אני פרנואיד או שבאמת רודפים אחרי?

תשובה: אחרי קבלת המכתב שלך, רצתי אחוז פרנויה למוסך של הבווארית, וסימנתי בעדינות את כל ששת הקוילים שלה, כדי שהגויים המקומיים לא יסדרו אותי פה בגולה.

זהירות דומה לא הייתי מפגין בארצנו. הרי לא ייתכן שהיהודים הטובים מוכנים לבצע תרגיל מלוכלך כזה, חרף החשש המוצדק וצירוף המקרים המוזר אכן.