שוב איתכם

עדיין נשאר זמן להחזיר לזיכרונות, למקומות, לנפשות היקרות ולמכוניות של פעם את החוב שהצטבר במשך השנים

משהו כמו לפני חצי מאה, חברים שלי, זְבִּישֶק צִיבּוּלְסְקִי, כוכב הסרט "יהלום ואפר" של אנדרה ויידה, והשחקן הפולני המפורסם לא פחות בּוֹבֶּק קוֹבְּיילָה, הקימו בעיירת הנופש סופוט, אשר שוכנת לשפת הים הבאלטי, קברט פואטי-סאטירי בשם "בִּים-בּוֹם".

לי, בימים ההם, הייתה בעיר הנמל גדנסק, הסמוכה לעיירה סופוט, דודה רוזה מבית טוּכְבָּנְד, האחות הצעירה של אמי, שניצלה בזמן הכיבוש הגרמני בזכות ניירות מזויפים כ"יָנִינָה לוּקָאבְסְקָה". בכל ביקור אצלה לא שכחתי לבקר גם ב"בים-בום", גאוות סופוט הקרובה. פעם-פעמיים אף ביימתי, כבמאי אורח, קטעים קצרים משלי על במת קברט נפלא זה. כמו הקטע הרומנטי והמרגש הבא, שכמעט עשה אותי במאי קברטים.

הנה הסיפור.

העמוד שזז לו

זוג הסטודנטים הצעירים רומיאו וג'וליה, לבושים בסגנון שנות השישים המוקדמות, שרים על הבמה שהאהבה שלהם חזקה כל כך, שהיא אינה מכירה בשום מחסום ולא מתייחסת לכלום, כי רק הקשר החזק בין הלבבות קובע את עתיד המאוהבים.

הם שרו את המילים ברקע תפאורה אפורה של רחוב. בצדה השמאלי של הבמה ניצב עמוד מודעות בצורת גליל שמן, אשר בדומה לעמודים ברחובות העיר היו מודבקים עליו פוסטרים מפלגתיים למיניהם שעיצובם אמנותי כביכול, לצד כרזות נושאות סיסמאות פוליטיות קומוניסטיות.

וכאשר גמרו הצעירים לזמר על אהבתם, "המעופפת כמו פרפר בין פרחי החלוף", ממש רגע לפני מחיאות הכפיים הסוערות, הם הסתובבו והחלו ללכת אחוזי ידיים, ובהתקרבם אל עמוד המודעות המסיבי, אשר עמד בדרכם, העמוד זז פתאום הצידה. כי הבמאי (אני) ביקש את אנשי התפאורה לבנות את עמוד זה מקרטון, ורק לגרום לו להיראות כעמוד רחוב רגיל, עשוי בטון מוצק. בתוך עמוד מזויף זה הכנסתי את עוזר הבמה, שהסתתר בתוך הגליל, ובסוף השיר הוא הלך עם העמוד הצדה כדי לפנות דרך למאוהבים.

שריקה באפלה

באחד מביקוריי ב"בים-בום", דווקא ביום שגררתי לשם את דודתי רוזה-יָנִינָה, עשה על שנינו רושם קטע "בים-בומי" קלאסי:

הבמה הייתה חשוכה, ומתוך חושך זה נשמעה שריקה של מנגינה מצמררת, לייט-מוטיב של מערבון. אני זוכר עד היום את המנגינה, אך לא זוכר לאיזה סרט אמריקני היא שייכת. מתוך האפלה בקעה לפתע בחורה שחורת שיער לבושת סוודר שחור ומכנסי ג'ינס. מלוּוָה מלמעלה בפנס בודד, חצתה הבחורה את הבמה מצד ימין אל צד שמאל, תוך שהיא ממשיכה לשרוק את המנגינה. כאשר השחקנית נבלעה שוב בחושך, המנגינה נמשכה עוד קצת, לפני שנדמה.

"לך להכיר את השורקת", דרבנה אותי דודה רוזה טוכבנד, שחסתה עדיין תחת שמה הנוצרי ינינה ל', ולא מזמן התחתנה עם ידיד פולני ותיק, שסיכן את חייו כדי לעזור לה בזמן השואה. "זו בחורה שמתאימה לך", דחפה אותי דודה רוזה-ינינה בסוף ההופעה.

כמה רגעים אחר כך אכן פגשתי את הבחורה השורקת מאחורי הקלעים. חברים הכירו לי אותה, והחלפנו, היא ואני, כמה משפטים. הייתי כבר מוכן להתאהב בה, לולא הייתה זו חברתו ובהמשך אשתו של ידידי השחקן ציבולסקי, שהיה אליל הצעירים וכונה "ג'יימס דין הפולני".

אורח כבוד

זמן-מה אחר כך הגיעה אל ביתי הזמנה לחתונתם של ציבולסקי ואהובתו, שתיערך בעיירה סופוט. ההזמנה נחתה עליי בדיוק כאשר ביקר אותי חברי מבית היתומים היהודים בקרקוב ליאון זָאנְגֶר, בוגר האקדמיה לציור. "סע איתי לחתונה של ציבולסקי", ביקשתי את ליאון, והוא הופתע.

"מה תעשה?", שאל אותי. "תגיד למארחים, לזוג היפה, שהבאת אדם זר ליום המאושר בחייהם כנהג ספייר, כדי שאתה תוכל לשתות איתם לפני החזרה ללודז' או לוורשה?". ואני רק חייכתי.

"אתה מוזמן לטקס הנישואים ולמסיבה", הסברתי, "כי הודעתי להם כבר בטלפון שבמאמץ רב הצלחתי להביא לחתונתם ידיד שלי, צייר ענק מקרקוב".

פסיכודרמה עם גלגל תנופה

היה זה עיבורו של חורף. הדרך הארוכה והנפתלת אל הים הבאלטי הייתה מכוסה שלג, והגלגלים של סירנה FSO שלי, בעלת מנוע דו-פעימתי, היו לבושים צמיגים פולניים קשיחים, קיציים, המתנהגים כמו מחליקיים בריקוד מטורף.

"אל תפחד", הרגעתי את ליאון זאנגר, שנראה מבוהל במקצת בישיבתו הצפודה בפינת הנווט, ועדכנתי אותו שבאותם צמיגים שאינם מתאימים לשלג, ובאותה סירנה FSO שלי – השתתפתי כבר בראלי החורף של המועדון המוטורי על שלג ועל קרח, ואפילו לקחנו מקום טוב באמצע.

למרות התנאים הבלתי מלבבים, לרבות העובדה שהמושג "אחיזת כביש" היה בלתי זמין במהלך נסיעתנו צפונה – הצלחנו בכל זאת לעבור כמחצית מהדרך, איזה 300 קילומטרים, עד שהפתיע אותנו פתאום רעש מוזר מהחלק הקדמי של סירנה. קשה היה לפספס שרעש זה התגבר עם כל קילומטר וקילומטר, במיוחד בעזיבות של דוושת הדלק.

עצרנו בצד הכביש, וגילינו שהצליל המפחיד נשמע גם בסיבובי הסרק של המנוע. "אין לי מושג מה זה יכול להיות", אמרתי לליאון, ונופפתי ידיים בהיסטריה לאיזו משאית מתקרבת. "אולי אתה תדע מה קרה בסירנה שלי?", שאלתי את הנהג. "משהו מוזר דופק שם", פניתי למשאיסט שעצר על ידנו.

האיש ירד ממרום מושבו, התקרב לסירנה, הקשיב לנקישות המתכתיות, חזר למשאית והגיע עם ארגז כלים ענק. "עוד רגע נדע מה קרה", הבטיח, פירק את הסטרטר של סירנה, ושיחק במברג בשיניים של גלגל התנופה.

"זהו זה!", הכריז. "כמו שחשבתי, גלגל התנופה של המנוע שלכם השתחרר. טוב שלא המשכתם לנסוע", החמיא לנו האיש, והסביר שגלגל התנופה הכבד היה עלול להישמט ממקומו ולרסק את כל מה שסביבו. "המצמד היה נופל יחד איתו על הכביש", סיפק תיאור של הכמעט.

"מה עלינו לעשות?", התייעצתי, וקיבלתי הסבר שאין מנוס אלא להזיז את המנוע ממקומו, להרימו ככל הניתן, לשחרר אותו מהגיר, לפרק את המצמד, ואז לחזק את הברגים המחזיקים את גלגל התנופה.

"יש לכם סט כלים של הסירנה?", שאל איש המשאית. פתחתי את תא המטען, הראיתי לו את ערכת המפתחות, והוא נתן לנו במתנה עוד מפתח, המתאים להידוק הברגים שמצמידים את גלגל התנופה אל הקראנק. "אני מטפל בסירנה של גיסי ודי מכיר אותה", הצטנע, הוסיף המלצה שכדאי לנו למהר עם העבודה כדי לגמור אותה לפני רדת החשכה, ונסע.

איזו שכיית מזל!

נשארנו בצד הדרך, רוממנו את סירנה באמצעות המגבה שלה, דחפנו תחתיה גלגל ספייר ועוד את שני הגלגלים הקדמיים שפירקנו ממקומם, והתחלנו לעבוד. באיזו שכיית-מזל שאינה קופצת עליי תדיר, ידידי ליאון היה אמנם לא גבוה במיוחד, ואף נמוך ממני, אך חזק ושרירי בזכות התחביב שלו, אימונים בקרבות היאבקות.

נשכבנו תחת האוטו, פירקנו את הברגים מהתושבות, הוצאנו את הרדיאטור, שחררנו את המנוע מהגיר, והגבהנו אותו באמצעות הג'ק. אחר כך חיזקנו את בורגי גלגל התנופה, כפי שהמליץ לנו נהג המשאית, הרכבנו חזרה את המצמד, המנוע שב למקומו, וזהו זה.

שקר מתוק

קל לספר את זה, אך במציאות אָרַך תהליך התיקון ארבע-חמש שעות, גלש אל תוך החושך, ונמשך לאור פנס בדאגה שהמצבר של סירנה יתרוקן מוולטים, ולא יתניע את המנוע. ודאי שגם השלג לא חדל לרדת אפילו לרגע.

עייפים וקפואים הצלחנו לחלץ את סירנה מהשוליים המושלגים, ונסענו. עצרנו בתחנת דלק. בתוך פח ענק ערבבנו את הדלק שקנינו עם שמן ביחס של 1:25, ומזגנו את תוצאת הערבוב למכל. הוספנו לרדיאטור מים, שנזלו מהבלוק בזמן התיקון, הזמנו כוסות תה חם – ופרצנו בצחוק.

"את נסיעה זו איתך לא אשכח לעולם", הבטיח לי ליאון, והודה שהוא שיכור במקצת כבר כעת, עוד לפני חתונתם של הכוכב ציבולסקי עם אהובתו האמנית אליזבט חְבָלִיבּוּג – כי בזמן הנסיעה בסופת השלג, לפני שנעצרנו, הוא התמסטל מהאדים של הספירט הכחול "דֶנָטוּרָאט", שהוספנו למֵי הרדיאטור כדי לשמור אותם במצב נוזלי, לבל יהפכו לקרח בזמן שהמנוע אינו עובד.

"לולא הייתי מבוסם, לא הייתי נשאר איתך לעבוד בכביש, אלא הייתי מבקש טרמפ מנהג המשאית הנחמד הזה, ללא רחמים עליך", שיקר ליאון, שמעולם לא היה עוזב אף אחד מבלי לעזור. כזה הוא היה.

מורתי הקשוחה: סירנה FSO, פרי הנדסת הרכב הפולנית של שנות החמישים, הייתה המכונית השנייה בחיי, אחרי זוויקאו P-70 שיוצרה במזרח גרמניה, וצוידה אף היא במנוע דו-פעימתי.

להבדיל מהמשרתת הנאצית, הפרוטסטנטית, שכל הטיפול בה הסתכם  ברחיצה, מילוי אוויר בצמיגים ואספקת דלק מעורב בשמן – סירנה, קומוניסטית אדוקה, הייתה מתעללת בי ללא רחמים עם כל התקלות האפשריות, שעצרו את פעילותה ללא אזהרה וברגעים הכי לא מתאימים.

ובכל זאת, מגיעה לסירנה תודתי הנאמנה, כי דווקא בגלל חוסר אמינותה המוחלט, שקיללתי – למדתי ממנה את אמנות המכניקה.

ובגלל הסירנה ההיא ונטייתה המטורפת והספונטנית לתקלות, עד היום נוסעים איתי בתאי המטענים של מכוניותיי, בין אם זו הונדה, ב-מ-וו או אלפא, סטים של כלים, ללא כל צורך, הנשמרים מכוחה של תת-מחשבה על איזה תיקון דמיוני.
בצילום למטה:  סירנה FSO. הגה פלסטיק ענק, ידידותי (במקום כוח הגה), לוח מחוונים מצומצם, וספידומטר המתנוסס בגאווה במרכז. בירידות ממושכות וברוח חיובית, המחוג היה מצביע על 105 קמ"ש

בא המוניטין, הלך המזל

בגל האנטישמיות שפרץ בפולין ב-1968, חברי ליאון צאנגר לא נסע ארצה כמוני אלא היגר לסקנדינביה הקרובה, אל דנמרק, כדי לא להתרחק מדי מקרקוב – אשר בה הוא גדל לאחר המלחמה כניצול שואה, באותו בית יתומים שגם אני שהיתי בו.

קרקוב הייתה מקום שליאון הכיר היטב ואהב בו כל אבן, מקום שחבריו הרבים שם הפצירו בו "תחזור", כי אהבו אותו. אך ליאון לא זכה לחזור לעירו, כי אי-שם בקופנהאגן הוא נהרג בתאונת דרכים כאשר רכב על אופניים. בגילו הצעיר, שחדל לתקתק, הוא היה כבר צייר מוכר, בעל שם, בדיוק כפי שניבאתי לו בתחילת דרכו האמנותית באוזני הזוג המאושר העומד להתחתן.

ליאון זאנגר צייר את השואה בסגנון הרישומים של האמן הספרדי בן המאות ה-18-19 פרנצ'סקו גויה. חוץ ממנו, אף אחד לא עשה את זה.

אלילים מנותצים

זאנגר לא היה החבר המוכשר היחיד שלי שהותקף על ידי חיידק ה"בטרם עת". זה היה גם גורלו של זבישק ציבולסקי, "מאצ'ק" בסרטו של ויידה, ושל חברו בובק קוביילה, שותפו לקברט "בים-בום". כך קרה גם לסופר המוכשר מארק חְלָאסְקוֹ, לחברי הצלם טוֹשֶק נוּזִ'ינְסְקִי ("בית העלמין רמו"), וגם לאליל של כולנו, המלחין והפסנתרן כריסטופר קומדה, שהיה לי כמו אח.

ואי-שם, ידידיי, במקום ההוא – הספק דמיוני ספק קונספטואלי וספק אם בכלל קיים – נמצאים עוד אמנים צעירים, רבים כל כך, רבים באופן מזעזע, שעזבו את עולמנו מוקדם מדי.

"אלילים מתים בצעירותם", כתבה המשוררת שלי.

טיפ טיפה: דאוס אקס מכינה

כאשר אני פותח את עמוד הסטטיסטיקה בבלוג שלי "מכונית הנפש", אני מופתע תמיד למצוא שם שאלות קצרצרות שהצליחו להתגנב (אין לי מושג איך) אל מאחורי הקלעים של בלוג זה. יודגש כי שאלות אלה מגיעות בנוהל מוזר, כלומר לא כטוקבקים רגילים וגם לא כמכתבים ל"דיוקן".

לא רק ששאלות אלו, הנוחתות דאוס אקס מכינה, אינן חתומות, הן גם כלליות מאוד. למשל: "למה העשן שחור?", "למה טורי הסרק גבוהים מדי?", "למה המנוע אוכל שמן?" וכדומה. לשאלות לקוניות כאלה אי אפשר לענות, שכן כותביהן לא מציינים אפילו באיזו מכונית מדובר – דיזל, בנזין, גז LPG או היברידית – מה השנתון שלה ומהו הקילומטראז'. כתוצאה מהיעדר פרטים בסיסיים, השאלות נותרות ללא מענה, שכן מספר האפשרויות הוא רב מדי.

בקשתי לשולחים: השתמשו נא בדרכי התקשורת הרגילות.

שואלים את אדוארד

יגיל הנקין: אשתי, הנהגת הראשית במשפחה, מחפשת ללמוד נהיגה מתקדמת, כולל טכניקות התמודדות עם רכב חשוד ומצבי חירום ביטחוניים. אשמח לקבל ממך עצות.

נ"ב: אני מצרף פה טבלה שהכנתי על בסיס "משומשת חיל מי ימצא" ועל ניסיוני בקניית ובדיקת כלי הרכב שלי, אולי תמצא בה עניין. נתתי קרדיט, כמובן.

תשובה: 1. לא מעט קוראים ביקשו ממני עצות כיצד להגיב במצב טרור בכביש. בזמנו פרסמתי כמה הנחיות שניסחתי בנושא זה, וכעת אנו נותנים את הבמה למומחים, ומפרסמים בהרחבה בבלוג "מכונית הנפש" את ההנחיות של "קליבר 3", בית ספר לאבטחה וללוחמה בטרור בגוש עציון. לקריאת המדריך המלא לחצו כאן.

המדריך של "קליבר 3" מפרט מכל הזוויות האפשריות – טכניות ופסיכולוגיות – כיצד יש לנהוג בעת אירוע טרור על הכביש, וכיצד להתכונן אליו מבעוד מועד.

2. הטבלה שניסחת מעניינת מאוד, ועשויה לעזור לרבים בקניית רכב משומש. היה כדאי אולי להוסיף סעיף של עלות תיקונים משוערת, גם אם היפותטית, כדי שהקונה יוכל להעריך אם העסקה משתלמת מבחינה כספית.

נדב אליאש: יש לי סאניאנג רודיוס. איך אפשר לדעת מהי המהירות החסכונית בנסיעה בין-עירונית? קראתי שככלל, 90 קמ"ש זו המהירות האידיאלית. האומנם ?

אצלי המנוע הוא טורבו דיזל, ואני מרגיש את הטורבו באזור ה-3,000 סל"ד. האם יש לו משמעות לנסיעה חסכונית, או רק כתוספת כוח לשעת הצורך? בנסיעה סבירה אני לא מגיע אפילו ל-2,500 סל"ד, כך שהטורבו נראה לי לא רלוונטי.

תשובה: בדוק בספר הרכב באילו סל"דים מגיע המומנט של מנוע הרודיוס. ייתכן שזה קורה ב-3,000, כתחושתך.

90 קמ"ש היא אכן מהירות חסכונית. תורת החיסכון ממליצה לזנק במלוא כוחו של המנוע, וברגע שהמכונית מגיעה ל-90 קמ"ש, להסיר רגל מדוושת הגז ולנסוע בטורים נמוכים ובמהירות יציבה. כעת, במצב זה, מערכת הטורבו מספקת לצילינדרים את כמות האוויר הדרושה לנסיעה חסכונית.

רועי קינד: השבוע רכשתי קיה סיד סטיישן חדשה, ובסוף הנסיעה הראשונה (כ-40 ק"מ) יצא מאזור המצבר עשן לבן בריח של פלסטיק. לקחו לי את הרכב לבדיקה במוסך, ולא מצאו כלום. הם אמרו שכנראה איזה ניילון שהיה באזור יצר את העשן. מה אתה אומר? האם אין ממה לחשוש?

תשובה: כנראה, פעילות נמרצת מדי של האלטרנטור, או רגולטור שיצא מאיזון, גרמו לגזים להיפלט מהמצבר.

המוסכניק היה צריך לבדוק במולטימטר אם בזמן שהמנוע עובד, האלטרנטור מספק למערכת החשמל 14.5 וולטים (סטייה קטנה כלפי מעלה או מטה היא בגדר התקן). כמות וולטים גבוהה יותר, 16 למשל, מסכנת את מערכת החשמל, ומקצרת את חיי הנורות והפנסים.

הודיה: ברצוננו לרכוש סקודה סופרב שנת 2010 במצב שמור, שעשתה 70 אלף ק"מ. האם זהו רכב אמין? והאם יש לחשוש מהסיפור של פולקסוואגן עם מד זיהום האוויר?

תשובה: בחירה טובה. סופרב היא מכונית אמינה, נוחה, חסכונית ובטיחותית.

מה אכפת לכם שפולקסוואגן הסתבכה ברמאות. פתגם יידישאי ותיק אומר "אדיפוס שמדיפוס – הילד אוהב את אמאל'ה, זה העיקר". לא רק שלא הייתי מודאג מפרשת הזיוף, אלא אף הייתי נהנה מהביצועים של המנוע ה"מזויף", שאינו מתחשב בטבע.

גם לא הייתי רץ עם מכוניתי למוסך פולקסוואגן לעשות תיקון (recall) – קרי, לשנות משהו בתוכנת המחשב, ואולי להחליף מזרקים וחלקים מכניים אחרים, כדי להתאים לתקן הירוק – משום שהמנוע ה"מתוקן" לא יהיה כבר חסכוני, וביצועי הרכב ייפגעו באופן משמעותי.

לורי פיגלסטון, בית-שמש: יש לי טויוטה ראנקס 2005 שנמצאת ברשותי עשר שנים כמעט. לרוב הייתי מאוד מרוצה ממנה, אך הגיל עושה את שלו ואני מעוניינת לקנות רכב חדש. חיפשתי רכב באותו גודל בערך, והמליצו לי על סקודה פאביה 2015 בעלת 110 כ"ס ועל יונדאי i20, שתיהן בעלות גיר אוטומטי.

אני נוסעת מדי יום מבית-שמש לירושלים דרך כביש נס-הרים, אז נורא חשובים לי ביצועים מעולים בעליות ובסיבובים. אשמח לקבל חוות דעתך על כלי הרכב האלו ועוד המלצות, אם יש לך.

תשובה: מכיוון שאת קונה מכוניות לטווח ארוך, לא הייתי ממליץ על פאביה בעלת מנוע בנפח קטן, הזרקה ישירה וטורבו. עם i20 של יונדאי הייתי נזהר, כי הקוריאנים עובדים על דגם חדש.

במקומך, הייתי בודק את האופציה של סוזוקי SX4 קרוס (בארץ: "קרוסאובר"), או משהו מהתפריט של הקוריאניות שלא נפלו עדיין במלכודת הדאון-סייזינג, ומצוידות במנועים אטמוספריים רגילים. או הונדה ג'ז.