ארכיון הקשיש הצעיר

גיליתי בתדהמה שהמקלדת שלי מתפקדת כמפלצת, כאילו הייתה צנזור בלתי רצוי בביתי. הרבה יותר היה מתאים לי לכתוב אי-אז על מכונת כתיבה או סתם בעט – כפי שמשכנעות הוכחות הנמצאות בידיי

מצאתי במגרה שני תיקים עבים מקרטון. באחד מהם עשרים וכמה סיפורים קצרים שכתבתי עוד בגיל טיפש-עשרה, בבית היתומים היהודים בקרקוב, על מכונת כתיבה "קונטיננטל" ענקית של המנהלת, גברת יבגניה גּוֹסְטִינְסְקָה. שני שלישים מסיפורים אלה עוסקים בשואה, ודי לי בעובדה זו כדי לקרוא אותם כעת בהתרגשות. ידיי רועדות באוחזי בצרור הדפים המצהיבים שמודפסות בהם אותיות שֵיבָה אשר שְחִירוּתָּן דהתה, משום שאני מוצא בהם פרטי חיים ששכחתי. "בלי וודקה, אתה לא תאמין לזה", כמו שאומרים הרוסים.

בתיק השני מצאתי כתבות שלי מתחילת שנות התשעים שפרסמתי באמצעות פקס בשבועון הפולני "נוֹבִינֵה קוּרְיֵיר", אשר היה יוצא לאור בתל-אביב בעריכתו של הנריק שפיר.

במשך זמן-מה, משהו כמו חצי שנה, קרה שלא רק כתבתי בשבועון צנוע זה, שחור-לבן בעל 16 עמודים, אלא גם ערכתי אותו, כי עורכו שפיר שכב על לִבּוֹ בבית החולים איכילוב. המו"ל מהמוצא העיראקי של "נובינה קורייר" – אשר הוציא לאור ברחוב צ'לנוב עוד כמה עיתונים בשפות שונות, בין השאר ברומנית, ביידיש, ברוסית ובהונגרית, כולם ז"ל בוודאי – סיפר לי שהעורך הנריק שפיר קיבל התקף לב נוסף כאשר ראה בבית החולים מה עשיתי מעיתונו הצנוע.

העורך שפיר גילה בזעזוע שאני, בכתיבתי ובעריכתי, לא חס על הקוראים הוותיקים של השבועון הנ"ל, ובחוצפה מסוימת הופך את "נובינה קורייר" המנומנם לשבועון הפולני האנרכיסטי והשערורייתי "Nie" – אשר באותן שנים כתבתי גם בו, תחת כמה שמות בדויים. תרמתי אפילו כמה ניאו-לוגיזמים מחוכמים לשפה הבוטה שאפיינה את "Nie".

"שבועון זה מחשמל את אזרחי פולין בהשקפותיו לגבי החיים", כתב על "Nie" המגזין האמריקני הנפוץ "ניו-יורקר". האמריקנים אף אזכרו כמה מהפרשות הסאטיריות שביימתי למען העיתון.

תסמונת שטוקהולם של הכותבים

כעת, מכיוון שאני נמצא בשבי קומיסרית ענוגה-כביכול הקרויה "נוסטלגיה", אין לי לאן לברוח מהשאיפה לפרסם, כאן או בבלוג, כמה מהדברים הישנים שלי, כדי להציל אותם מעונש השכחה.

בתוך כך, בגלל ההישאבות אל העבר שנפלה עליי בצהרי הסתיו, נזכרתי גם בקטע סוציולוגי אחר, אף הוא שייך להיסטוריה, שיתואר להלן כדי שלא יצלול אל העזאזל.

החברה רקדו, אני לא

לפני חצי מאה פָּעַל ושָקַק בוורשה מועדון סטודנטים בשם "היברידי", אשר שכן במרכז העיר, ברחוב מוֹקוֹטוֹבְסְקָה. פעמיים בשבוע היו נפגשים על רחבת מועדון זה חסידי רוקנרול צעירים, ורוקדים בטירוף עד השעות המאוחרות של הלילה.

לבקר ב"היברידי" היה אז in בריבוע, כי צלילי הרוקנרול האמריקניים שנשמעו בפול-ווליום, והריקודים הסוערים שנלמדו לפי סרטים שהגיעו מהאוקיינוס האטלנטי, שימשו את חבורת הסטודנטים כסוג של אנטיתזה לתרבות הקומוניסטית האפורה והעוינת. שהרי לפי המפלגה השלטת בפולין בימים ההם, רוקנרול היה דבר קוסמופוליטי אנטי-קומוניסטי עוד יותר מג'ז.

אגב, פולין לא הייתה לבד. בוני הארץ העברית של אותה תקופה סירבו לארח את "הביטלס".

פיזיקה חלופית

בכתר המלכות של המועדון נשא ללא ספק רקדן רוקנרול מעולה בשם הֶנְיֵיק (הנרי), שהיה ידוע בכינוי "מֶלוֹמָן".

כאשר מלומן זה היה רק נכנס למועדון "היברידי" ומתקרב למשטח הריקודים, חיכתה כל האליטה הרוקדת במתח איזו בחורה תזכה לרקוד איתו. כולם היו מפַנים לו את מרכז הרחבה, ועוקבים אחר הביצועים מעוררי ההתפעלות של המלומן, הרוקד כאחוז דיבוק בְּפָנִים ששום מאמץ לא ניכר בהן. היינו מביטים על הבנות הרוקדות איתו, המסתחררות כמו סביבון, ואף נזרקות בידי הנרי ומעופפות באוויר מָשָל איבדו את משקלן.

פלא הפיזיקה הזה בדמות ביטול כוח הכבידה של הרוקדות עם הנרי ריתק אותי כנראה הרבה יותר מדי, כי בשלב כלשהו אף התחתנתי עם אחת מהן.

נחנח בכיוון השעון

הייתי מגיע למועדון ההיברידי כדי לפגוש חברים, ומביט בקנאה לא מעטה באליטת הסטודנטים הרקדנים, המנסים את כוחם בפעלולי רוקנרול מסובכים בנוסח המלך הנרי. אותו מלומן יחיד במינו היה מבוגר במקצת מהממוצע שרקד אז ב"היברידי", מין סטודנט נצחי שאיש לא ידע מה הוא לומד זולת תרגילים חדשים ברוקנרול.

אני לא רקדתי, כי המיומנות שלי בריקודים סלוניים הסתכמה בטנגו ובוואלס, שאותו הקפדתי לחולל בקצב שלושה רבעים ובכיוון השעון, משום שלא ידעתי להסתובב עם הפרטנרית לשמאל – מה שנחשב דרגה גבוהה יותר במחול זה.

אבל זה לא היה חשוב, כי ממילא לא היה מקום ב"היברידי" לוואלס ולטנגו.

איטיוּת כהתרסה

התרגלתי לבקר קבוע במועדון ההיברידי כדי ליהנות מאווירת השמחה, לפטפט עם חברים, לעמוד איתם עם הגב אל הבר ולעקוב בהתעניינות אחר הרוקדים.

לפעמים, רק כבדיחה לחברים, הצטרפתי לחבורה המפזזת לצלילי הרוקנרול שחגגו ב"היברידי", רק כדי לרקוד אחרת מהם, בסלואו-מושן דווקאי, כמו ז'אק טאטי, הגיבור הבלתי נשכח של הקומדיה הצרפתית "חופשתו של מר הולו".

מפגש עם הנרי ה"מלומן"

המפגש קרה באי-אלו צהריים, לא רחוק מביתי דאז בעיר העתיקה של ורשה. אפילו את המקום ברחוב שבו נתקלתי בהנרי ה"מלומן" אני זוכר היטב. היה זה מול הקונדיטוריה המהוללת של בְּלִיקְלֶה (Blikle), מוסד שקיים עד ימינו. אמרנו שלום, והמלומן עצר אותי בשאלה אם אני מוכן ללכת איתו לחנות נעליים ברחוב חְמְיֵילְנָה הסמוך, כדי לעזור לו בבחירה.

הסכמתי, ונכנסנו לחנות קטנה, שלמרות ממדיה שירתה את החברה הגבוהה של ורשה. הנרי נעל איזה זוג, אך במקום להתהלך בהן כמה צעדים כמקובל בחוגי קוני הנעליים הרגילים, חברי המלומן הפתיע את המוכר ואותי, ולנגד עינינו פצח בקפיצות ובסיבובים נועזים, טירוף פתאומי של רוקנרול על גבי מרצפות השיש. עוברי אורח עצרו והציצו בהשתאות אל המתחולל (תרתי, תרתי) בחנות הנעליים.

"או-קי, הן מתאימות לי בול", קבע הנרי ושילם. יצאנו לרחוב ונפרדנו איש איש לדרכו. לא ידעתי שאפיזודה זו לא תישכח ממני משום-מה במשך חמישים השנים הבאות, כולל שלשום.

נהיגה היא הריקוד שלי

כי שלשום קרה שביקרתי אצל החייטת בסדנה שלה, כדי לקצר את השרוולים של חולצת פלנל משובצת. "תראי מה קרה", אמרתי לגברת. "הידיים התקצרו לי לעת זִקנה, אולי תנסי לעשות משהו בנידון".

החייטת חייכה בהבנה, וביקשה שאלבש חולצה זו ואכופף את יד שמאל, ולאחר מכן את יד ימין.

סירבתי בתוקף. "מה שחשוב לי זה ככה", הסברתי, ומתחתי את שתי ידיי קדימה, כאילו הייתי אוחז בהגה מכונית לפי האסכולה הוותיקה של נהג המרוצים האיטלקי הידוע פיירו טָרוּפִי, מחבר הספר האגדתי "הטכנולוגיה של המרוצים".

"האיש כבר זמן רב אינו בחיים, אך נשארתי ואשאר תלמידו", אמרתי לחייטת. וכדי לשעשע אותה, סיפרתי לה עוד שאי-אז ידיד שלי, רקדן רוקנרול מעולה, היה בוחר את נעליו לא סתם בהליכה, כאחד האדם, אלא בפעלולי ריקוד מרהיבים.

מתחתי שוב את ידיי קדימה, אל הגה דמיוני מתוצרת נארדי. "נהיגה היא עדיין הריקוד שלי", הודיתי במבוכה.

עצב הסתיו שבגולה הוא תפאורה מתאימה לביקורים בשטחי הנוסטלגיה. בתצלום: מקס וֶבֶּר והבווארית על מרבד עלים

טיפ טיפה: היידה, סוריאליזם עברי

התרגלתי כבר שאני כותב ב"דיוקן" ובבלוג על מכוניות, אוסף כמה מהן ונהנה עדיין מנהיגה. אבל לא ציפיתי שתיפול עליי פתאום גם החובה לתפקד כמבקר הצגה בתיאטרון אבסורד, הצגה שכמו נכתבה על ידי יוֹנֶסְקוֹ או חברי הפולני מְרוֹזֶ'ק, שהיו מחזאים סוריאליסטיים בדמם.

כי רק כך, כמבקר הצגת אבסורד, אפשר להתייחס למבצע הגרנדיוזי שיזם משרד התחבורה במסגרת מלחמתו האבודה נגד תאונות הדרכים. משרד נואש זה – שנרדם כנראה בעמידה, שהרי התאונות לא התמעטו, ואף פוגעות בעוצמה חדשה בנהגים ובהולכי רגל – הגה פתרון פלאים: המשרד פרסם החלטה שלפיה בכל מכונית פרטית ישנה שיוצרה אחרי שנת 2000 יותקנו "מערכות מתקדמות ביותר להגנה מתאונות", כלשון ההודעה. יהיה זה מבצע בזק, חינם אין כסף, על חשבון המדינה, שעלותו מיליארדי שקלים.

מומחיו וקברניטיו של משרד התחבורה, כולל כבוד השר ישראל כץ, לא לקחו כנראה בחשבון שמכוניות בנות 15, בנות עשר ואפילו צעירות יותר אך בסיסיות במבנה שלהן, אינן מתאימות להתקנת תוכנות/מערכות מתוחכמות הקיימות בעולם המודרני – הן בגלל המבנה המכני של מכוניות אלה, והן בגלל מערכות החשמל הפשוטות והזולות שלהן.

במילים אחרות: שום תוכנה מתקדמת היודעת להחזיר מכונית למסלולה, לשמור בעצמה על מרחק נאות, לעצור בעת צרה, לחלק את הכוח בין הגלגלים וכיוצא באלה פעולות הצלה – אינה מסוגלת לתפקד במכשירי תנועה המצוידים במחשב בסיסי בלבד ובמערכות ה-ABS הפשוטות ביותר.

בקיצור, המערכת ה"מתקדמת" היחידה המסוגלת לעבוד בכל טרנטה (להשקפת משרד התחבורה) היא "מובילאיי" הישראלית – אותו פטנט שכידוע אינו מסוגל לבצע כל פעולת הצלה אקטיבית ברכב, זולת להודיע לנהג שמכוניתו סטתה מהנתיב או מתקרבת למשהו/מישהו.

על הסכנות הכרוכות בהתקנת מובילאיי כתבתי כבר במדורנו די והותר, ואין סיבה לחמם שוב את דעתי השלילית עליה. נשאר רק להוסיף שהלוביסטים של המובילאיים הצליחו כנראה להעביר ליצרניו של פטנט מסכן זה – אשר יככב, מן הסתם, במבצע הענק של משרד התחבורה – מיליארדי שקלים מקופת המדינה, כלומר מכיסינו אנו. זאת, במקום להשקיע את סכום העתק בשיפור לימודי הנהיגה.

היידה, סוריאליזם עברי.

חכלילית מתקופת הגאונים: הקורא היקר "אנונימי", המוסיף ל"המפתחות בפנים" ולבלוג "מכונית הנפש" חומרים מרתקים, המחזקים את הקשר הרופף של מדורנו עם המציאות, שלח לנו כמה תמונות שהוא צילם בהתלהבותו מול רואדסטר MG-A שפגש בה בעיר.

קשה להאמין, אך MG הבריטית הייתה פעם גאוות אלביון כולה. קשה במיוחד להאמין בכך לנוכח המראה של פחיות MG הנוכחיות מתוצרת סין, אשר חבורת כתבי החצר העבריים שותקת ביחס אליהן כמו דגי רקק. הכתבים שותקים כדי לא להרגיז את אדוניהם לובינסקי ומנור, שהחליטו לשווק את MG הסינית כדי שסחורתם מתוצאת צרפת, דגמי פיז'ו וסיטרואן, תקבל על רקע הסיניות מעמד אריסטוקרטי.

MG-A זו, שהייתה ותיקה עוד בצעירותו של הקשיש המורשה, מושכת עדיין את לבנו בפרופורציות הגאוניות ובכל פרטיה, המשכנעים כי בנוסף להיותה כלי שרת לבני אדם, מכונית עשויה להיות גם חפץ אמנות לכל דבר, שהאנושות צריכה לשמור עליו כפי שהיא שומרת במוזיאונים על פסלים קלאסיים או על תמונות המייצגות אלף שנות ציור.

כל המכוניות הפתוחות שבאו אחרי MG האמיתית למדו ממנה, וימשיכו לנסות ללמוד עד להודעה חדשה

שואלים את אדוארד

אבישי: ברשותי סיטרואן פיקאסו C4 שנת 2008 שעשתה 170 אלף ק"מ. הרכב שלי מתעורר בבוקר עם ויברציות. אותה בעיה הייתה קיימת גם בעליות חדות בנסיעה של פחות מעשר קמ"ש.

בנוסף לכך, תיבת ההילוכים הרובוטית לא מגיבה לפעמים, בעיקר להילוך רוורס. בצג מופיע החיווי .GIRBOX במהלך הנסיעה ההילוכים מתחלפים יפה. רק מהמוט של ההילוכים – אין תגובה, אך לאחר כמה דקות זה מסתדר.

פניתי למוסך המרכזי, ומיד אמרו לי להחליף את הקלאץ' ואת המפעיל (5,500 שקלים), אלא שזה לא פתר את בעיית ההילוכים, ונאמר לי שצריך להחליף מפעיל אחר של הקלאץ' (בעלות של 6,000 שקלים). שאלותיי:

א. האם יש מצב שלא אהיה חייב להוציא עוד סכום גדול, והבעיה תיפתר בעדכון תוכנה או משהו אחר?

ב. האם אפשר לדעת באיזה קילומטראז' הרכב מתחיל לעשות בעיות, כך שכדאי מאוד להחליפו?

תשובה: אחזקה נכונה של גיר אוטומטי או חצי-אוטומטי (רובוטי) מצריכה את החלפת שמן הגיר מדי 60 אלף ק"מ. מכיוון שהגיר בפיקאסו שלך רשם כבר 170 אלף ק"מ, כנראה ללא החלפת שמן – התקלה שאתה מתאר היא תוצאה של הזנחה ממושכת מצד המוסך.

מחירי התיקון הגבוהים עשויים להסביר למה לא קיבלת הדרכה בִּדְבָר הצורך החיוני בהחלפת שמן גיר. שהרי החלפה סדירה הייתה מונעת את המהלומה הנוכחית בארנקך.

בכל אופן, אני מציע לך להתייעץ עם מכון גירים אוטומטיים. אפשר כי העסק עוד לא אבוד, ושהחלפת שמן גיר שתבוצע באופן מקצועי, לרבות תוסף, החיובי במצבים אלה – תוביל לשיפור בבריאות התיבה הרובוטית. כתוב לנו אם אכן כך היה.

אריאל לוינסון: אני ואשתי (יש לנו שלושה ילדים) מתלבטים לגבי רכישת רכב חדש, והיינו שמחים לשמוע עצתך. אז שתי שאלות:

א. אנו חושבים לרכוש טויוטה קורולה 2015, שעליה קיבלנו המלצות מחברים והיא נראית לנו רחבה, טובה ובטוחה לנהיגה משפחתית לאורך שנים.

ב. אנו מתלבטים בין ליסינג פרטי לרכישה רגילה מלאה. האם תוכל להמליץ אם אכן משתלם ליסינג פרטי?

תשובה: הבחירה בקורולה הגיונית מכל בחינה, אך בטרם עסקה, בדקו אצל היבואן אם לקראת סוף השנה האזרחית המתקרב אפשר לקבל הנחה על השנתון היוצא. אפשרות כזו עשויה להפוך את הליסינג מושך פחות.

קשה לי להמליץ על ליסינג, כי מעולם לא השתמשתי באפיק זה. ולפי מה שאני שומע וקורא בפורומים, אין דעה חד-משמעית, לחיוב או לשלילה, על שיטת מסחר זו.

ברוך גרינברג, בתגובה ל"איך לשרוד טרור בכביש" ("המפתחות בפנים" 951): הרשה לי להמליץ על משהו שיכול להועיל. לבחור חביב בשם בני יש עסק למיגון וציפוי חלונות רכב. בימים אלו ניתן לראות אותו הרבה בעפרה. אני לקוח שלו כבר שנים, תחילה בציפוי כהה לחלונות (למניעת עינא בישא…), ובשנים האחרונות גם במיגון נגד אבנים. המיגון שלו לא הורס את החלון ולא נוכח כמו החלפת החלונות, לא יקר יחסית, העבודה שלו מקצועית, מהירה ונקייה, והוא מגיע לכל מקום.

אז אמנם זה לא כמו המיגון הסטנדרטי, אבל מי שמחפש הגנה סבירה מניפוץ ופיזור זכוכיות, ולא רוצה להסתובב עם גוש פלסטיק מכוער, אטום ולא בטיחותי, ולא בא לו לעמוד בתור למיגון מטעם המדינה – בני הוא הכתובת. "לוגוטקס", ציפוי ומיגון חלונות רכב, 050-5357828. בברכת "שלא נצטרך לבדוק בשטח"…

דורון: אני בעלים של ניסאן מקסימה 3.0 שנת 2001, וחושב להחליף את בית פילטר האוויר ואת הפילטר עצמו בפילטר רב-פעמי (חלקי בית הפילטר הישן בלויים משהו). מה דעתך?

אם היא חיובית, האם תוכל להמליץ לי על יצרן שנאמן עליך?

תשובה: הנה שלוש אפשרויות שעומדות בפניך:

1. לנסות להדביק בעצמך את בית הפילטר המתפרק, ולהשתמש בעתיד בפילטר KN, המיועד למקסימה שלך.
2. להחליף את בית הפילטר בבית פילטר של מכונית אחרת, כמו למשל ב-מ-וו 5 – ואז להשתמש בפילטר המיועד לב-מ-וו 5.
3. אפשר לקנות ב-e-Bay, או אצל יבואן ספארקו, פילטר ספורטיבי בצורה של חרוט, שהצינור הרחב שלו הוא בקוטר מתאים למקסימה.

הפתרון השלישי יעלה מעט את כוח המנוע, במחיר קל של רעש היניקה ותצרוכת דלק גבוהה במקצת.

פנייה לקורא: הקורא ששלח לנו מייל המתעניין במצב הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'", ושאל לגבי האפשרות לצפות בגרסת הבמאי, מתבקש לשלוח את מכתבו זה בשנית. הסיבה: החתונה שלי עם גוגל כרום גרועה יותר מכל החתונות שעברתי. כי תפסתי את תוכנה זו על מעשים מגונים בג'ימייל שלי, שבו מכתבים של קוראים נעלמים מבלי להותיר זכר. אם יש קוראים נוספים ששלחו מיילים ולא זכו להתייחסות כלשהי – זו כנראה הסיבה.