מעל הממשות

אומרים שהתעסקות בציור אבסטרקט עובדת טוב בתיקון מצברוח סדוק, כמו נהיגה בלילה לשום מקום. נבדוק את זה

חברים מוזרים היו לי בתיכון לאמנויות בקרקוב. אני לא צריך לספר מה היה מוזר ברומן פולנסקי, כי מאז ועד היום הוא לא השתנה – לא על במת תיאטרון הילדים שבה הוא כיכב, לא בתיכון שלנו, לא באקדמיה לקולנוע בלודז', ולא במשך שישים השנה הסוררות שלו.

חשבתי על זה כאשר ראיתי את רומן בבית המשפט בקרקוב, שדן בפניית שומרי החוק מארה"ב, אשר דרשו מהפולנים לעצור את ידידי המוכשר ולשלוח אותו אליהם למשפט חוזר.

הפולנים זרקו את בקשת ההסגרה לפח, כי לפי החוק המקומי, העבֵרה הפלילית שביצע רומן התיישנה. אבל לא על הדמות הבלתי סטנדרטית של רומן אני מספר היום אלא על חבר אחר, גוי לשם השינוי, שגם איתו התיידדתי בתיכון לאמנויות בקרקוב, ופגשתי בשנית באקדמיה לציור השוכנת באותה עיר.

באקדמיה זו, בת 600 השנה, החזקתי כסטודנט קצת פחות מסמסטר אחד לא קל, עד שהתאכזבתי מעצמי וממוסד זה, וברחתי ללודז' ללמוד קולנוע.

ספר הדקדוק הפנימי

בחור זה, יוּזֶק סוּלְמָה שמו, שהתיכון שלנו גילה בו כישרון עז לציור, הגיע לקרקוב מאיזה כפר נידח במזרח פולין. בזמן הכיבוש הגרמני משפחתו של סולמה נזרקה מהבית לטובת קצין ורמאכט, רופא. כאשר התקרבו הכוחות הרוסיים הגרמני ברח, והשאיר אחריו, בין החפצים, איזה אלבום עבה על אנטומיה, שנפל לידיו של יוזק.

אלבום זה שינה את חייו. יוזק למד ממנו את מיקומם וצורתם של כל החלקים הפנימיים של אדם – לב, כבד, ריאות, עצמות ושרירים, ובעיקר את מפת הסעף של קוּרֵי הוורידים. שום תצלום פתולוגי ושום תצלום רנטגן אינם יכולים להתחרות ברישומים גרמניים אלו, ששחזרו בדייקנות את המבנה הפנימי של האדם.

יוזק שינן על-פה כל פרט גרפי שהופיע בספר זה. הוא התוודה על כך בפניי לאחר שהבטחתי לו שלא אגלה לאיש מהו מקור ההשראה שלו לציוריו המזעזעים.

כי יוזק לא שמר סתם כך את האוצר הגרמני, אלא עשה בו שימוש ברישומיו. בעוד שאנו, תלמידי הציור, ניסינו לצייר את המודלים אשר הגיעו אלינו לכיתה, והתיישבו במרכזה לבושים או ערומים, בהתאם לכללי הריאליזם הסוציאליסטי, אשר חגג בימים ההם של פולין הקומוניסטית – יוזק צייר אותן הדמויות שאנו ציירנו, רק בדייקנות ריאליסטית גבוהה יותר, ועוד בתוספת יֶדַע מושלם מה יש להן תחת העור. כאשר הוא צייר את גופו, ראשו וידיו של המודל, החלקים הפנימיים השתלטו על הציור, כולל גידים ושרירים.

האפקט היה מבעית ומושך בה-בעת.

אמנות או רפואה?

כל תמונה של יוּזֶק סוּלְמָה חוללה סערת ויכוחים אם זוהי אמנות הוגנת או לא. אך המורה שלנו, הצייר קְלוּזָה, לא רק אהב את ציוריו של יוזק, אלא אף עזר לו בדרכו אל האקדמיה הגבוהה לציור, שם, לפי ניחושו של האיש, צפויה ליוזק קריירה מזהירה.

מיישר קו

אך הדברים התגלגלו אחרת, כי הפרופסורים אשר יוזק נפל לידיהם באקדמיה מסורתית זו הצליחו לשכנע אותו לזנוח את סגנונו היחידי במינו, ולאמץ את שיטת הרישום הסטנדרטית, שהייתה מקובלת אצל כל הסטודנטים.

מפגש אמנים מאוכזבים

פגשתי את יוזק לא רחוק מבית היתומים היהודי, אשר הורשיתי להמשיך לגור בו גם אחרי מבחני הבגרות. אמרתי לו שאני עוזב את האקדמיה כי אינני רואה את עתידי כצייר, ושאני נוסע ללודז' ללמוד קולנוע, בדיוק כפי שעשו לפניי חבריי אנדרה ויידה ויוּרֶק לִיפְּמָן. "לפחות הלימודים שם יהיו מעניינים", הסברתי. "נמאס לי לראות ולשמוע שכולם מדברים על אמנות אותו הדבר, ועובדים עם מכחול או חתיכת פחם רק כדי לייצר עוד ציור סוציאליסטי ברוחו".

ברגע זה, בעומדנו ברחוב, לא אמרתי ליוזק שחבל לי על הסגנון האנטומי שהוא נטש. לא הזכרתי זאת גם כאשר הוא הזמין אותי לבר שמעולם לא עברתי את סף דלתו, והתיישבנו לשיחה.

היה זה בר קטן ומוזנח העונה לשם "Spokojny" (שֶקֶט), שהיה ממוקם ברובע היהודי לשעבר קָזִימְיֵיש, אשר בו, כעבור כמה שנים, צילמתי את 'בית העלמין רֶמוּ'. מעל הכניסה לבר התנוססה כתובת: "אם אתה עצבני וחסר שקט, כנס אלינו וקבל דברים טובים שישנו את מצב הרוח".

עניבות באדום

נכנסנו, התיישבנו, והמלצר הגיש לנו שתי כוסות וודקה, מאה גרם לראש. הייתה זו הוודקה הראשונה ששתיתי בחיי. "גם אני עוזב את האקדמיה, וחוזר לכפר", הפתיע אותי יוזק. "ההורים הזדקנו וצריכים עזרה, וחוץ מזה נמאס לי באקדמיה כמו שנמאס לך", אמר.

לגמתי עוד שלוק וודקה, ורק אז שאלתי אותו בסקרנות אם הוא ממשיך לצייר כמו פעם, רק בַּסתר, את כל האיברים הפנימיים של הגוף האנושי, "הקרביים שלך ושלי", אמרתי. אך יוזק לא חייך, ורק הניד בראשו לשלילה. "הפסקתי מאז שתפסו אותי מצייר כך, ועשו לי משפט ראווה במפלגת הסטודנטים".

"ישבו שם", סיפר יוזק במבט מרוחק, "איזה חמישים חבר'ה ענודי עניבות אדומות, ואני עמדתי מולם כדי להשמיע להם 'ביקורת עצמית', כהגדרתם. התחייבתי", סיפר בקול שקט, "שלא אחזור עוד בציוריי לסגנון הבלתי ריאליסטי, לסטייה הקוסמופוליטית, הסוריאליסטית לחלוטין, האסורה על ידי המפלגה", ציטט סלנג של איזה קומיסר.

שתקנו שנינו, עם הכוסות בידיים. "לחיי הרגעים השקטים שלך בכפר", אמרתי, ויוזק הזמין עוד שתי כוסות וודקה, ושם חתיכת דג מלוח על פרוסת לחם.

הכוסות שלנו נפגשו בנקישת זכוכית, אמרנו "לחיים", ופתאום חברי סולמה פרץ בבכי. "אל תכעס עליי", ביקש, "כנראה השתכרתי".

רכבת אל עולם הקולנוע

כעבור כמה ימים עזבתי לא רק את האקדמיה, אלא גם את חדרי בבית היתומים היהודי בקרקוב. מר סֶבֶרִין גוֹסְטִינְסְקִי, בעלה של המנהלת יבגניה, נתן לי כסף לרכבת ומעיל ירוק-כהה משומש, שהגיע בחבילת הסיוע של הג'וינט.

את המילה "ג'וינט", שהייתה רקומה בחזית המעיל, סילקתי בסכין גילוח. אם יהיה לי כסף, החלטתי כאשר ישבתי כבר בקרון הרכבת הנוסעת ללודז', ופרברי קרקוב נותרו מאחור – אזמין את הקולגה סוּלְמָה לאותו בר "Spokojny" כדי להמשיך בשיחה. אך לא פגשתי אותו עוד.

"נעלם האיש", סיפרו על סולמה חברים. "האקדמיה היא לא מקום לרגישים כאלה, בעלי עקרונות דפוקים", אמרו, והסתכלו עליי בצורה מוזרה.

ציורים לאכילה: מכל ההגדרות והוויכוחים הנשמעים ללא הפוגה סביב הציור המופשט – לא אשכח את התשובה ששמעתי מחברי המנוח, הצייר יז'י נובושלסקי, אשר לגביי הוא האמן המעניין ביותר והמקורי ביותר בחבורת הציירים האירופאים של המאה העשרים. מי שלא מאמין, מוזמן לבקר בגוגל.

"מה רצית להגיד בעבודתך?", שאל אותו פקיד פולני גבוה, שבו הייתה תלויה מלגה של משרד התרבות.

"זה די פשוט", ענה לו נובושלסקי, שבמקרה, רוב תמונותיו פיגורטיביות דווקא, ואינן מבקשות שום הסבר. "את זה לא מבינים, כבודו", המשיך הצייר, "את זה אוכלים".

הציורים החדשים שלי לא מצאו חן בעיניה של לייקה M8 שלי, הדיגיטלית עד כאב שיניים, אשר ללא רחמים הורידה מהם קונטרסט וצבע – מה שדווקא הרגיע את הציורים לטובה, באשר זה גירש מהם זיכרונות בלתי רצויים ורוחות מלחמה

אויב המשטר

אינני סופר כמה עשרות שנים עברו מאז, אך בכל פעם שהזדמן לי לשבת על וודקה בבית הבמאים והשחקנים "סְפָּאטִיף" בלודז' או בוורשה, הכוסות הזכירו לי, ובעצם מזכירות עד היום, את קרקוב ואת המפגש עם סולמה, אשר סיכן את הסוציאליזם הפולני משום שהתעקש לצייר את מה שלא רואים, ורק מאמינים בקיומו.

בשבח הבדידות

ולא מזמן קרה שנזכרתי שוב ביוזק סולמה, אותו כפרי כישרוני שחוסל על ידי שיטת הציור הקומוניסטית של "ריאליזם חובה" – כאשר הפתעתי את עצמי, ולשם ההרפתקה חזרתי פתאום לצייר.

התביישתי במקצת כאשר הכנתי לי סטודיו מאולתר, צריף בנוי מעץ. חשתי כאילו חזרתי לרגע קצר לבר "Spokojny" החשוך, ששלט הכניסה שלו מבטיח שלווה.

הסברתי לבני על היתרון שבציור, הדומה לכתיבה, משום שבשני המקרים אתה לוחם בדד, פה במקלדת ושם בּצבעים שבחרת. "כשאתה מצייר, חביבי, אינך הופך לקורבן של מפיק מנוול, או של חבורת פקידים שאורבים לך בסיבוב. בְּציור, רק אתה קובע את הדמיונות שלך".

"אידיליית הציור משחררת נפשות אבודות", הכנתי פתיח למדור זה.

שועל מסביב לשעון

אתה גם מטפח את השאיפה שבתערוכה בתל-אביב אשר בה תציג את ציוריך, תוקרן מסביב לשעון, בחדר סמוך ואולי באולם התצוגה עצמו, גרסת הבמאי של "שועל הכסף של פליציה ט'", כפי שהבטחתי לקוראים.

האמת שמעל האמת

נשארת רק השאלה איך לצייר ומה לצייר כדי ליהנות, שהרי אינך מחפש הכרה ציבורית מי-יודע-מה אלא הרפתקה. סוג של "ביקורת עצמית" מצוירת ותו לו.

או-אז פקד אותי הרעיון לצייר לפי העיקרון של חברי סולמה, כלומר – לצייר את מה שלא רואים. אך להבדיל ממנו, הקשיש המורשה עושה זאת מבלי לדעת בדל של אמת על איברי הגוף שמצאו מחסה בצדו השני של העור, אלא מצייר אמת אחרת, את האמת של דמיונותיו, הנחבאים עמוק יותר מהוורידים הממשיים.

אותם דמיונות אשר בבוא היום ייתלו על הקיר בבית העיתונאים בתל-אביב, כסוג של הגנה עצמית בפני מכריך, החיות שלך והמכוניות שלך. "לא בהכרח בסדר זה", סונטת בי המציאות.

טיפ טיפה: חיפוש אחר פתרונות

ההנחיות של רן סופר מבית הספר "קליבר 3" איך להתנהג במצבי טרור בכביש ואיך להיערך לקראתם, אשר פרסמנו כאן לפני שבועיים, חיוביות מאוד אמנם, אך לא בהכרח עוזרות בהתקפות מחבלים מסוימות, כמו ההתקפה על מכוניתה של משפחת ליטמן, שבה נרצחו האב ובנו.

אתם שואלים את המדור אם קיימים אמצעים כלשהם להתמודדות מול מקרים דומים. אנחנו מנסים לענות:

נראה לי שלמרות קשיים שונים, אפשר בכל זאת להשיג תנאים של נסיעה בטוחה בכבישים מועדים לטרור ביהודה ושומרון, המשותפים עדיין לנו ולפלסטינים. צריך רק לוותר על נסיעות בודדות, ולארגן שיירות של מכוניות אזרחיות – שייצאו מהיישוב כמה פעמים ביום – ושיירות אלה של מכוניות פרטיות ילוו בג'יפים משוריינים של כוחות הביטחון.

דא עקא, חוששני שעניין הכבוד לא יאפשר לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון לבחור בפתרון זה, הקל ליישום, משום שהוא מזכיר מדי את תחילת דרכנו, ב-1948, תקופה דלה באפשרויות הגנה בשל חוסר בציוד, בכוח אדם ובכסף.

ואם שר הביטחון אכן יירתע משיטת השיירות, נזכיר לו כי בזמנים המודרניים שאנו נהנים מהם קיימים גם אמצעים משוכללים יותר ובעייתיים פחות בסעיף הכבוד, אמצעים שלא אומצו עדיין, משום-מה, חרף מחיר הדמים הכבד. אני מתכוון לפטרולים מלמעלה, שיבוצעו על ידי מסוקים או על ידי מזל"טים, פתרון יעיל וזול יותר!

קשה להבין מדוע עדיין לא חשבו במשרד הביטחון על ארגון יחידת מזל"טים, אשר תצלם קבוע כבישים בסיכון, תעקוב אחר אנשים בצדי הדרך החשודים כמחבלים, וגם אחר קבוצות חוליגנים שמיידות אבנים או אורבות להזדמנות יידוי.

מפעיל המזל"ט יכול לשמור על קשר עם כוחות הקרקע, שינטרלו את האיום, או להתקיף את המחבלים בעצמו, מלמעלה.

שואלים את אדוארד

?מ': האם אתה יכול להמליץ על אישה שמלמדת נהיגה מתקדמת

תשובה: לצערי, אינני מכיר מורת נהיגה כזו בארץ. אבל אני ממליץ על לימוד נהיגה מתקדמת אצל און יעקובסון, שהוא נעים הליכות, לא מקלל ורחוק משוביניזם כלשהו.

שון אסטר: אנו זוג עם שלושה ילדים שגרים בבאר-שבע (חם!), ומתכוננים לקנות את הרכב הראשון שלנו, בעיקר לצורך טיולים בחופשות. כדי לאפשר נסיעה יחד עם ההורים, אנו רוצים רכב של שבעה מקומות. איננו חושבים שניסע מעל 3,000 ק"מ בשנה, אבל בכל זאת רוצים משהו אמין, ללא טיפולים יקרים. אוטומט חובה (למרות ניסיונותיי, לא הצלחתי ללמוד איך לנהוג בגיר ידני).

כולם ממליצים לנו על מאזדה 5, אבל תקציבנו מוגבל, עד 30 אלף שקלים (מוטב פחות). האם יש לך עצה לרכב מתאים?

תשובה: בצדק ממליצים לכם על מאזדה 5, שהיא מכונית אמינה ונוחה יחסית. לטובתכם משחקת העובדה שמאזדה זו, שגם אני ממליץ עליה, יצאה משום-מה מהאופנה, ומחירה ירד.

נועם: ברשותנו פיאט פונטו 2002 ידנית 60 כ"ס. לאחר נסיעה של כשעה וחצי שמתי לב לצניחה פתאומית למדי בחום המנוע, שירד לאפס, וכעבור זמן קצר נדלקה נורית האזהרה, ועוד נורה שמורה לפנות למוסך.

הבעיה קרתה אחרי ירידה ארוכה יחסית, אך היא נעשתה בהילוך נמוך ובטורים גבוהים (בסביבות 30 סל"ד). חום המנוע חזר למצב התקין, אך הנורה שמפנה למוסך לא נכבית.

מה אתה ממליץ לעשות? יש דרך להימנע מהוצאה על טיפול?

תשובה: הירידה התלולה בחום המנוע אינה הגיונית, ומן הסתם אינה ממשית. לפי ניחושי, האשם הוא חיבור רופף של חיישן החום, או החיבור בין חוט חשמל ומד הטמפרטורה.

כאשר אתה בולם בירידה באמצעות המנוע, ובצדק – המנוע והגיר רועדים על הכריות שלהם. לכן, אם קיים חיבור בלתי תקין, הוא מתנתק. זו עבודה פשוטה למדי לחשמלאי רכב, בהנחה שלא יהיה צורך בפירוק הדשבורד.

אגב, מספר רב של מכוניות, משוכללות פחות מפונטו שלכם, אינן מצוידות כלל במד חום, כך שבעליהן פטורים מדאגות שווא…

מתנאל: משפחה של שלושה ילדים (בני שנה, שלוש וחמש) רוצה לשדרג את הסוזוקי באלנו 97'. אנו צריכים מרווח. התקציב הוא עד 30 אלף שקלים.

אנו חושבים על פורד פוקוס, נשמח לעצתך.

תשובה: פורד פוקוס היא בחירה הגיונית. מומלץ ללכת על גרסת הסטיישן שלה, בעלת מנוע בנפח 2 ליטרים.

אבי אריאב, כפר-סבא: בכמה סוגי מכוניות (סוזוקי קרוסאובר, ניסאן קשקאי…) יש תיבת הילוכים אוטומטית רציפה. אני זוכר, לא לטובה, את דאף הישנה שעבדה עם גיר כזה. האם היום גיר כזה אמין? דורש יותר תחזוקה? יעיל?

ראיתי שאתה ממליץ לעתים על סוזוקי. אודה לך אם תתייחס לנושא.

תשובה: יצרנים רבים ממשיכים לייצר בעקשנות את הגיר הרציף המעצבן, אשר רועש בטורים הגבוהים. אמינות היא דווקא החלק החזק של גיר זה, כפי שמוכיח פטפון הטרנסקריפטור שלי, העובד עם גיר רציף כבר מעל 45 שנה.

וברצינות. גיר רציף הוא לא רק אמין אלא גם חסכוני, להבדיל מגירים אוטומטיים פלנטריים רגילים.

בעלי רכב שאינם ממהרים לשום מקום, ומסתפקים בסיבובי מנוע נמוכים, ייהנו מהגיר הרציף, ולא יבינו מה הטענות לגביו.

כיתוב לתצלום של רומן פולנסקי:

פולנסקי ניצל בבית המשפט בקרקוב, הפולנים לא הסגירו אותו לארה"ב. עברו מעל ארבעים שנה, והוא עדיין משלם על מעלליו בווילה של חברו ג'ק ניקולסון