הם לא קופים שלי

"למזלי הם לא קופים שלי, וזה לא הקרקס של אנוכי", עניתי לטענה כי בעלי מכוניות, המאוכזבים מחוסר עזרה, איבדו כבר אמון בעיתונות המוטורית ובמוסכים

"המצב הזה קיים לא רק במרחב הציוני, הוא עניין גלובלי", ניחמתי את השואל, כי אכזבה מוחלטת מהתקשורת ומהמוסכים הפכה רווחת גם אצל הלועזיטים, ללא הבדלי גזע, מין, דת, כלכלה והמצב הפוליטי שלהם. כמו אצלנו, גם בעולם הרחב איבדה עיתונות הרכב את האובייקטיביות שהיא התגאתה בה פעם, והמוסכים נדבקו במגפת הבצע.

אלא שאצלנו, כמו שאצלנו, אותם יחסים חשדניים ממילא השוררים בין בעלי המכוניות וענף הרכב קיבלו ממד חולני, קריקטורלי. האם טיפחנו אווירה נכלולית זו כדי להמשיך את הזיקה הגנטית עם יהדות הגולה, שהתרגלה ללמד את הגויים לקח? ואולי ההפך הוא הנכון: מרוב שנטמענו במזרח התיכון, אימצנו את חוקי השוק הפרסי.

כך או אחרת, הנה סיפור שנראה לי רלוונטי.

למדתי את זה מוקדם

השנה הייתה בערך 1970, כאשר בהתאם לעיסוקִי כבמאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה נזקקתי לשעון יד בעל סטופר, ואחד כזה בדיוק, שוויצרי צנוע, מצאתי בחנות קטנה של שען ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, סמוך לקפה טעמון.

"אל תשכח לבוא אליי פעמיים בשנה כדי שאנקה את המערכת העדינה של השעון", ביקש המוכר בעיניים נכמרות מדאגה, ואני אכן ביקרתי אצלו כמה פעמים והשארתי את שעוני לטיפול. ודאי שבכל פעם שילמתי איזה סכום של לירות, ובהמשך שקלים, עד שבביקור בציריך נתקלתי בחנות של שען שוויצרי המוכר שעוני Butex, בדיוק כמו שלי. נכנסתי אליו, וביקשתי שינקה את מערכת השעון שלי, והוספתי במבוכה ש"כבר שנה או שנתיים הזנחתי את הטיפול".

"מה קרה?", התעניין האיש, "משהו התקלקל?". כלום, עניתי, הוא דווקא מדייק. "אז מה אתה רוצה לנקות?", הופתע האיש בשפתו, סוויס-דויטש, הנשמעת ממש כמו יידיש, ולימד אותי ששעוני Butex אלו אינם זקוקים לשום ניקוי.

ואמנם, עברו מאז 45 שנה, ו- Butexהאמין פועל עדיין ללא ניקוי, כולל הסטופר, ואת מה שלמדתי בזכותו לא שכחתי.

שמחת השואבה

יהיו אשר יהיו השורשים של מנטליות ה"שֶכֶל-נֶכֶל" החוגגת אצלנו, אירופיים או ים תיכוניים, דבר אחד ברור: מכוחה של מנטליות זו פועלת עיתונות הרכב שלנו, המשרתת את היבואנים בהתלהבות וברווח. אפילו בטעות הם לא יכתבו את האמת, שהרי איש לא ישלם עליה.

מכוחה של מנטליות זו פועלים גם מוסכים רבים, שלא יוותרו חלילה על האפשרות לשאוב מלקוחותיהם כל שקל הנותר בכיסם.

אני בקרקס אחר

אותי זה מעציב, אף כי הקרקס הזה של עולם הרכב העברי אינו הקרקס שלי, וגיבוריו אינם קופים שלי. כשאני מביט בהוויה הזו אני נעגם, אף כי אני קורבן של קרקסים אחרים, כמו ענף המחשבים למשל.

ענף זה מתעלל בי חופשי משום שמחשבים, להבדיל ממכוניות, נשארו לדידי אברה-קדברה מאיימת, ואין לי מושג מה הטכנאי עשה תמורת 1,200 שקלים למקבוק שלי, שנרדם בהפתעה ומיאן להתעורר.

אחרי חזרתו של ידידי מקבוק לחיים סדירים, נופפתי לו בתצלום של מִכְתָּבָה בת מאה שנה. "תקבל את זה", הבטחתי למחשב העוזר לי בכתיבה, "אם לא תתקלקל במשך שנה לפחות". והוא הביט בתצלום המרשים וענה לי בדיודה ירוקה שנדלקה בו מהצד כי אכן, ההסכם מקובל עליו.

שני הקרקסים התמזגו

כיום, עקב השתוללות הקִדמה, התחזקה הדיקטטורה של האלקטרוניקה בתפקוד מערכות הרכב, ומוסכים התחילו להשתמש בדיאגנוסטיקה ממוחשבת לא רק לצורכי תיקון אלא גם – ובעיקר – לטובת רווח.

זה מה שעולה מרוב המכתבים המגיעים ל"שואלים את אדוארד".

לא כל הנוצץ מגניב

גם הברנשים האלה הם לא קופים שלי וגם הקרקס הזה הוא לא הקרקס שלי – נאנחתי בהקלה כאשר נתקלתי ב-ynet בתחרות "כלי הרכב הכי מגניב באולמות התצוגה בישראל", המאורגנת על ידי מגזין "בלייזר".

מילא, חשבתי, לוּ חבורת כתבי החצר הפעילים בענף הרכב העברי הייתה מארגנת תחרות על כתר "המכונית הכי מגניבה באמת", כלומר יצירה שאינה בהכרח הכי חדשה, הכי יקרה, הכי מבריקה והכי אדומה מבין אלה העומדות אצלנו באולמות התצוגה. אחת מהז'אנר הזה תנצח כנראה בתחרות הטיפשית (לגביי) שעורך בלייזר בשיתוף עם ynet. זאת, בהנחה שברגע האחרון לא תיפול הפתעה שתשמח איזה יבואן, שלא יהיה בהכרח מופתע.

המלחמות והאהבות מאחוריה

הייתי מעדיף שבתואר "הכי מגניבה במדינה" תזכה דווקא מכונית בלתי שגרתית בצורתה, מעניינת ביופייה ובנפשה, השייכת למישהו שקשור אליה רגשית ומטפל בה כאילו הייתה בת משפחה. אחד כזה שלא יכול לישון כאשר מכוניתו התקלקלה.

או שתזכה איזו קשישה בעלת שובל קריירה ארוך, שהמלחמות והאהבות מאחוריה כבר, והיא מזמן אינה משרתת איש, אלא נחה בכבוד באיזו תערוכת אספנות. אחת שאוצרת בזיכרונה אירועים מרתקים רבים, שלא זכו לרישום פתטי ביומני היישוב.

ואם כך, מי שראויה לגרוף את הכתר "הכי מגניבה בארץ" היא אחת המכוניות שבנה בעצמו חיקה ברנשטיין ז"ל במוסך שלו במזכרת-בתיה. חיקה המוכשר, שהיה ידיד של הירחון "טורבו", חתום על לא מעט יצירות מגניבות. למשל, אב-טיפוס שהוא הרכיב בו שני מנועים של לנצ'יה – אחד קדימה בנפח 1.6 ליטרים, ואחד 2.0 מאחור.

דרושה נפש, בכל מצב צבירה

אין לי ספק שתחרות אמיתית על התואר "המכונית הכי מגניבה" צריכה לשקף לא רק יופי, חוסר שגרתיות ופתרונות הנדסיים, אלא גם את הנפשות הקשורות בדגמים – גם אם הן אינן בחיים עוד. זה עדיף בהרבה על אירוע שהוא סתם ריצה לתואר החלול "מגניבה", שיוצמד אל אחד הדגמים המוצגים כעת באולמות השיש העבריים.

התחרות "הכי מגניבה" שאני מדמיין הייתה מסוגלת אולי להעיר במקצת את המודעוּת והתרבות המוטורית אצלנו, השרויה בתרדמת.

מי המרוויח מהרפרנדום?

מי המעוניינים בגימיק הזה של משאל קוראים על מלכות היופי וההנדסה מבין העומדות באולמות התצוגה? האם יש במשאל זה תחבולה פרסומית חשאית, נקייה או לא נקייה, שתתגלה זמן-מה אחרי ספירת הקולות וההכרזה על ניצחונה של מכונית X?

לא ברור כל כך מהו המניע לאירוע הגרנדיוזי המתגלגל ב-ynet ובבלייזר. ואם המניע אינו ברור, לא מופרך להניח שמדובר בכסף, שהרי במציאותנו הנוכחית כסף החליף את עגל הזהב.

אין לבטל גם את האפשרות שהתואר "המכונית הכי מגניבה" ייפול למשל בחיקו של "הג'יפון הלאומי", כפי שעיתונות החצר מכנה את ספורטאז' של קיה. הייתכן כי כל האירוע הבומבסטי הזה מאורגן רק כדי להכריז על כך?

התגוששות בין פוסטרים

אם נתבשר כי בתחרות "הכי מגניבה" גברה פרארי על אסטון מרטין או מזראטי, או להפך – שאסטון מרטין דחקה את פרארי, או שנשמע על הפסד של פורשה, של יגואר או של מרצדס לאיטלקייה נוצצת כלשהי – לא יהיה זה יותר מאשר בדיחה עצובה.

כי התגוששות בין מכוניות גורמה אינה מעוררת התרגשות, שהרי הן מחוץ לסקאלת ההישג של קוראי ynet/בלייזר. קוראים תמימים אלה, ששלחו את קולם לאחת נוצצת כזו שהם חולמים עליה – יישארו חולמים על הפוסטר התלוי בחדר הילדים, כי הם לא יזכו לשבת ביצירות הללו. ואם כך, מה להם להתרגש מניצחון של מופרזת-תג אחת על מופרזת-תג שנייה? הרי מכוניות כאלה בנויות למצליחנים לועזיטים, לנובורישים שאפתניים, שלגביהם זהו עוד תכשיט מוטורי, תכשיט על גלגלים, המייצג את שייכותם לאליטה, או להבדיל – לחבורת רמאי הצמרת.

אגב, לא רק קוראים בינונֵי-יכולת אשר תרמו את קולם לתחרות לא יזכו ליהנות מהגיבורות היוקרתיות שלה: גם המצליחנים העבריים שיקנו את תכשיטים אלה תמורת בוכטות שקלים לא יוכלו להכיר את האפשרויות הדינמיות של מכונית הגורמה, שהרי אין אצלנו מרחבים מי-יודע-מה, אין אוטוסטרדות ואין מסלולי מרוצים. במקום כל אלה, שטחי הציונות שלנו מפוטמים במלכודות רדאר ולייזר משטרתיות כפי שקרפיון מפוטם בצימוקים.

וכאשר המרחב צפוד, צפודה גם הרגל המושטת אל דוושת הגז. דָיינו בכך שהלב אינו צפוד.

ציונות למתחילים

כן, בחרנו בארץ האין-מרחבים. ויתרנו על המרחבים במודע ומבחירה כדי לחזור אל ארץ אבותינו, תוך השתחלות מבריקה אל האשנב הגיאוגרפי היחידי שנפתח בפני עמנו, הנרדף על ידי טראומת הפוגרומים, השואה והגטאות. נצמדנו אל פיסת-קודש קטנה מוקפת אויבים, לחמנו עליה והתיישבנו בה כדי לשרוד.

עד כאן תשובה ציונית הולמת בנושא המרחבים שאינם. אך מה לגבי מסלולי מרוצים? הרי מסלולים אינם זקוקים למרחבים!

האם בגלל אותם פקידים של משרד התחבורה, הטוענים כי אנו לא עָם ההגה אלא עם הספר, וכי יהודי נורמטיבי מאבד שפיות במהירות שמעל 120 קמ"ש – לא הוקמו אצלנו מסלולי מרוצים, ובצמוד להם בתי ספר ללימוד נהיגה תחרותית?

לו היינו מתנערים מקונספציות שלטוניות עבשות ובונים מסלולי מרוצים, יכולנו לארח תחרויות פורמולה 1 – מה שהיה מקדם הן את התיירות והן את התרבות המוטורית. פעילות רחבה על מסלולי מרוצים, ותחרויות ראלי, היו מאפשרים לנו לבדוק סוף-סוף את התיאוריה של הלועזיטים, הטוענים כי ספורט מוטורי תורם רבות למודעות הנהיגה, וכך מוביל לצמצום תאונות הדרכים.

רק ענווה היא מגניבה: מכונית מגניבה באמת היא לגביי יצירת אמנות מקורית, כמו הונדה סיוויק האצ'בק בת העשרים הבנויה על ידי בְּנִי, שהרכיב לה מנוע של הונדה אינטגרה R (190 כ"ס), גיר קצר בן 6 הילוכים, מערכת מעצורים משופרת בעלת 4 בוכנות, ומושבים ספורטיביים של סיוויק R.

הונדה זו מתוצרת בני – היושבת על מתלי קוני שמאפשרים שינויי גובה ומצוידת בחישוקי 15 אינץ' של Momo הלובשים צמיגי גודייר F1 – מזנקת ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-6.5 שניות, וזקוקה רק לחצי דקה כדי להגיע ל-200 קמ"ש.

הבן שלי אינו היחיד ששיפר האצ'בק ביתית תמימה, כך שקיימות יצירות רבות דומות לה, חלקן מצוידות בטורבו. גם הן, כמו האדומה שלנו, לא מחפשות פרסום, ואף להפך – הן מעדיפות לחיות בחשאי, וליהנות מסבלנותו של החוק הלועזיטי, הניחן בחולשה מסוימת לספורט המוטורי.

טיפ טיפה: רוטציה עכשיו

הפתגם הייידישאי "לשפוך את הילד עם מי האמבטיה" מתאים לנטישה הבלתי מוצדקת של המנהג להחליף בין מקומות הצמיגים על צירי הרכב (רוטציה) מדי 10,000 ק"מ – מנהג מומלץ עדיין חרף השינויים הטכנולוגיים בשלדות הרכב ובייצור צמיגים חדשים.

אלא שמיד-כמעט לאחר הופעת הצמיגים המתקדמים, הסימטריים או החד-כיווניים, חדלו הפנצ'רמאכרים להחליף בין מקומות הצמיגים לפי הסדר המומלץ בספרי הרכב, בטענה כי "הצמיגים החדשים לא צריכים את זה". גם יצרני המכוניות, בזה אחר בזה, הפסיקו לבקש מבעלי הרכב לבצע החלפה זו – כנראה בתיאום חשאי עם יצרני הצמיגים המובילים.

זוהי שטות בוודאי, שהרי ללא שום קשר לסוג הצמיגים המורכבים במכונית, רק החלפה בין מקומותיהם מאפשרת עדיין לשפשף את כל ארבעת הצמיגים באופן שווה וכך להגן על הגומי – מה שתורם לא רק לחיסכון כספי אלא גם לבטיחות.

יש רק שינוי עכשווי אחד במנהג הרוטציה: כיום סבב ההחלפות בין הצמיגים נעשה מבלי לשתף את הצמיג הרזרבי, משום שרוב היצרנים משתמשים בצמיג חמישי "רזה", או מציידים במקומו את המכונית בערכת עזרה למקרה של תקר.

סוגי ההחלפות

* בכל סוג של מכונית מכל סוג של הנעה, ובלבד שהיא בעלת סט צמיגים חד-כיווניים, תתבצע החלפת הצמיגים (רוטציה) הכי פשוטה באופן הבא: הצמיגים הקדמיים הולכים לאחור, והצמיגים האחוריים תופסים את מקומם בקדמת הרכב. שיטה זו קלה יחסית משום שלא מוכרחים להסיר את הצמיגים מהחישוקים, כמו בהחלפות מסובכות יותר בנוסח צלב, אך מצד שני, שיטה זו אינה עוזרת כאשר המכונית חותכת בגסות את פינות הסוליה. במקרה כזה, ההחלפה אינה משנה דבר.

* במכוניות בעלות הנעה קדמית: את הצמיגים הקדמיים מרכיבים בציר האחורי, ואת הצמיגים האחוריים מציבים קדימה – כאשר הצמיג האחורי-שמאלי הולך ימינה, והצמיג האחורי-ימני הולך שמאלה. שיטה זו דורשת החלפת כיוון של שני צמיגים על חישוקיהם, כדי שהם יסתובבו בהתאם לכיוון המסומן בחץ על דופנותיהם.

* במכוניות בעלות הנעה אחורית: את הצמיגים האחוריים מרכיבים קדימה, תוך שמירה על הצד המקורי שלהם – צמיג אחורי-שמאלי יורכב קדימה בצד שמאל, וצמיג אחורי-ימני יורכב קדימה בצד ימין. את הצמיגים שעבדו בציר הקדמי, לעומת זאת, מרכיבים מאחור בשיטת ההצלבה – צמיג ימני יורכב שמאלה, וצמיג שמאלי יורכב ימינה. זאת, לאחר שהפכנו את כיוונם של צמיגים אלה על חישוקיהם, כדי לשמור על כיוון סיבובם הדרוש.

* במכוניות בעלות הנעה כפולה: ובמיוחד בגרסאות 4X4 חזקות בנוסח סובארו WRX STI או מיצובישי לאנסר אֶבוֹ, כדאי לערוך רוטציית צמיגים מדי 5,000 ק"מ, או לאחר כל אירוע ספורטיבי. הסיבה: היצרנים, מתוך דאגה למצב הדיפרנציאלים, מאפשרים רק סובלנות מינימלית בשפשוף הסוליות. סוליה משופשפת שנמוכה ב-1.5 מ"מ מיתר הצמיגים – אינה עוברת את התקן.

במכוניות אלה, צמיג קדמי-שמאלי יחליף את מקומו עם צמיג אחורי-ימני, ואילו צמיג קדמי-ימני יחליף את מקומו עם צמיג אחורי-שמאלי, כאשר כל ארבעת הצמיגים דורשים החלפת כיוון, שתבוצע על החישוק.

שואלים את אדוארד

יוסי גולד, עפרה: ברשותי הונדה ג'ז, נדמה לי 2013. כשהרכב הגיע ל-137 אלף ק"מ (לא חס וחלילה בטיפול ב-135…) נדלקה נורה כתומה של להחליף שמן גיר.

המוסכניק שלי אומר שלהחליף שמן זה כמו לתת לב של בחור צעיר לבן 80, ומציע לא להחליף שמן. הוא אומר שהוא מכיר יותר מדי מקרים שאחרי החלפת השמן הגיר הולך… מה אתה אומר על זה?

תשובה: החלפת שמן גיר דורשת סבלנות ומיומנות של מכון המתמחה בגירים אוטומטיים. החלפה חובבנית, כזו הנעשית במוסך שאינו בקיא בהליך הנדרש, אכן עלולה לפגוע בגיר.

אילן מורדוף: ברשותי סיטרואן C5 בעלת מערכת הידרופנאומטית. אני משתמש בה גם לנסיעות שטח שאינן עבירות לכלי רכב רגילים, באמצעות הגבהתה. היא משרתת אותי נאמנה בכל הטיולים.

האם אפשרות הגבהת הרכב נועדה רק לתיקון תקרים, או שהיא נועדה לשמש גם בנסיעות המצריכות רכב גבוה? האם איני גורם נזק לרכב בנסיעותיי האתגריות?

תשובה: נסיעות בשטח מעמידות במבחן אכזרי מתלים הידרופנאומטיים אשר מכוונים לגובה מרבי ועובדים מעבר ליכולת הספיגה. לא לחינם מזהירה סיטרואן את נהגי C5 מביצוע ניסיונות כאלה, ומאיימת בשלילת האחריות.

אבי לטנר: אני צריך למצוא רכב לאמא שלי, שהיא בת 80 כמעט ונוהגת היטב, בלי עין הרע. היא עובדת ועסוקה מעל הראש. יש לה וולבו ישן שהרבה מדי מהזמן נמצא במוסכים ורק משגע אותה. לאישה בגיל הזה אין זמן וסבלנות למוסכים. מעבר לכך זה בור ללא תחתית: אנו עסוקים כל הזמן בתיקונים יקרים של רכב לחלוטין לא מהימן, ששווה לא יותר מ-4,000 שקלים, במקרה הטוב…

היא אהבה את הרכב בגלל הרגשת היציבות שהוא נתן לה, ואנו מחפשים לה רכב חדש. כל הטויוטות והמאזדות מרגישים לה כמו פח, והיא צריכה להרגיש בטוחה ברכב. היא נהגה בפורד פוקוס והרגישה עם זה בסדר. לצערי, אחרי זה היא נהגה בסוזוקי קרוסאובר, בניסאן קשקאי וביונדאי טוסון. חברים שלה המליצו עליהם כי הם בטוחים ולא מרגישים בהם נמוך. אחרי שהיא התנסתה בהם היא כבר לא רוצה את הפוקוס…

והנה שאלותיי: היא צריכה רכב לעיר וגם לנסיעות ארוכות יותר. הרכב צריך להעניק תחושת בטיחות ולהיות גבוה יחסית. אמורים לנסוע בו שני מבוגרים ומקום לשים בו ציוד. היא לא יכולה להרגיש כמו בקופסה קטנה… האם יש כלי רכב אחרים חוץ מאלו שציינתי, ובמחיר סביר יותר? איזה מהם עדיף?

היא אוהבת את הניסאן קשקאי, אך ממה שראיתי המנוע שלו קטן, 1.2. האם זה יסחב בעליות? והאם מחירי החלפים וכמות התיקונים סבירים? היא חושבת על רכב 0 ק"מ שנת 2015 או חדש, אך לקנות מליסינג ולקחת מימון. מה דעתך?

תשובה: לדעתי מגיעה לאמא שלך מכונית צעירה, לא שגרתית, רעננה, בנויה חזק ומספקת לנהגיה ישיבה גבוהה. כזו היא ניסאן ג'וק, שהיא מכוערת כל כך שהיא כבר יפה!