שועל בכלוב USB

במאי סרטים הוא כמו איש המוכר את מרכולתו בשוק החפצים הישנים של ימי שישי בכיכר דיזנגוף, מנסה לשכנע את העוברים-שבים-מטיילים שיעצרו על יד דוכנו

חוששני כי האנוכי שבי אינו מתאים לתפקיד שיווקי כזה, גם אם בסוף תהליך ההפקה, שהחל את דרכו ברגל שמאל והסתבך במשך שנים אחר שנים, תיפול עליי הזדמנות פז להקרין את סִרטי, להזמין את הצופים אל תוך הביוגרפיה המשפחתית שלי, בהצעה שיבקרו בערמות הנוסטלגיה וישתתפו בגעגועים, או רק יטעמו מהם.

די להזכיר גם שרק נוכחותו של שועל הכסף היא מה שמעניקה ייחוד לביוגרפיה המשוחזרת והמצולמת של משפחת גרוסבאום היהודית, אשר גרה ברחוב רֶמָארְסְקָה 2/4 השוכן בלבה של ורשה בירת פולין – לעומת יומני חיים של יהודים אחרים ורבים שטעמו מימי השואה.

גם כוח השכנוע של אמנות הקולנוע נכנע באוזלת אונים, ואינו מסוגל לשנות דבר בתוך מטען הזיכרונות, זולת רטרוספקציה מהכאן הנוכחי אל רחובות הגטו של תחילת שנות הארבעים במאה הקודמת.

וזה בוודאי ללא שום קשר אמפירי לאיזו הצלחה אמנותית כביכול – או לכישלון מוחלט.

שחור, רזה, יקר לי

אני מחזיק בידי פֶּן-דרייב בגודל 3.5 ס"מ ובמשקל 20 גרם, שבו מאוחסן סרט קולנוע בן שעה וחצי שביימתי לפי הסיפור "שועל הכסף של פליציה ט'".

פֶּן-דרייב קטן ושחור זה, אשר הבאתי איתי ארצה מסטודיו-הגג של בני בכפר נופש פולני מושלג, השוכן 18 ק"מ מוורשה, שם גמרנו לערוך את הגרסה האחרונה של סִרטי – מכיל מעשה מצוּפה רסיסי תקווה של "הבמאי המתוסכל", כפי שכיניתי את עצמי בבלוג ברגע של פסימיות.

אמנם העבודה עם פן-דרייב היא כבר לא חידוש מי-יודע-מה בשבילי. הרי מאז שהחלפתי את מכונת הכתיבה במחשב, למדתי ליהנות מהאפשרויות של שמירת קבצים. ובכל זאת, קשה לי עדיין להתרגל לכך שבתוך אביזר קסם קטנטן זה, אותו צ'ופצ'יק פלסטיק חסר ממדים ודל משקל, מצאו מחסה כל הדמויות היקרות לי שניסינו לעורר לחיים במהלך הסרטת הסרט, להעלות אותן ממקום קבורתן, שאינו ידוע לאיש, ולהתחבק איתן.

המגורים החדשים של משפחתי

אם להודות על האמת (שבגילי היא מצרך יסוד ועוד קצת), פן-דרייב זה הפך לאביזר היקר ביותר לגביי, בהיותו שומר על הנפשות של זוג הוריי, על קורותיי בתקופת הילדות ואילך, ועל דמותה של אחותי אירנה, שלא הספיקה לראות את סרטי לפני מותה.

בפן-דרייב מאופסן גם זיכרון הפרֵדה מהפינצ'ר שלנו דְרָאפֶּק, אשר לפני שנסגרנו בגטו ורשה הלך לגור אצל שכנה גויה, חסידת העולם הראשונה שהצילה כלב יהודי.

פשוט אלכימיה

ובפן-דרייב זה נשאר עוד מקום לתחנות חיינו חסרות הרחמים, שתחת שרביט הכשף של הקולנוע הפכו ללוקיישנס (אתרי צילום) בהתאם לתסריט; הפכו לתפאורות של גטו ורשה, שנבנו לצורך ההסרטה כי האמיתיות אינן; הפכו לדיאלוגים שנשמעו אי-אז בפולנית וביידיש, ואותם ניסיתי לשחזר. כמו המשפט של אחותי אירנה ש"הגטו הוא לא מקום לכלבים"; והפכו גם למוזיקה של המלחין הגאון כריסטופר קומדה, שהיה חברי ודחף אותי לעשות את הסרט הזה עוד בתחילת שנות השישים, כאשר עבדנו שנינו על "בית העלמין רמו".

יבגניה ושות'

בפן-דרייב זה מאוחסן גם דבר יקר ביותר, שלמרות כל נפתולי ההפקה הצלחנו איכשהו להציל, לצלם ולהקליט. אני מתכוון להופעות המרגשות של צוות השחקנים המעולים, אשר משחזרים את הגיבורים האמיתיים של הסיפור, ומניעים את עלילת הסרט בכישרון ובאמינות מזעזעת.

אלו הם יבגניה דודינה, על שלושת תפקידיה בסרט – כאמי פליציה, כפסיכולוגית מסתורית בקפיטריה תל-אביבית, וכאלמנת גנרל; אולק מיצנר בתפקיד אבא שלי; אבישי הדרי, המגלם את אנוכי הצעיר; ים ברוסילובסקי החיננית כמלצרית בקפיטריה, וגם כאהובתו של מיכאל בבית אלמנת הגנרל; והילד אוסקר, שאבישי הביא אל הסט מבית יתומים אמיתי בלודז'.

מסע נטול מסה

כל זה, ועוד דברים שלא הזכרתי, דחוס בפן-דרייב, אשר לפני חזרתי ארצה תליתי על צווארי בשרוך שחור, ובמטוס אל-על מצאתי את עצמי מגשש אחריו לא פעם באזור החזה, כדי לוודא שה-USB לא הלך לאיבוד.

חשבתי אז, בטיסה, איזה ממזר פיזיקלי הוא הפן-דרייב שלי: אף כי הועמסו עליו חיים שלמים, הוא שוקל עדיין אותם 20 גרם, בדיוק כמו לפני ההקלטה!

אני יודע להעריך את הקסם הטכנולוגי הזה, שממשיך להיתפס אצלי כבלתי מציאותי אשכרה. הרי עשרות פעם נסעתי במכוניותיי או טסתי במטוס עם סרטיי אל הופעות כלשהן או פסטיבלים, ואני זוכר בדיוק כמה שוקל סרט ממשי המוקלט על חגורת צלולואיד ברוחב מקצועי של 36 מ"מ, ובתוך כמה קופסאות פח הוא דרש בזמנו להשתרע כדי לנסוע איתי בנוחות.

חילוץ מחיבוק הדוב

לא שכחתי גם את ימי ההמתנה שלנו בווינה, במעונות שפתחה הסוכנות היהודית במתחם "שֶנָאוֹ" (Schönau) בסתיו 1968. ישבנו שם, במחנה המעבר, כאורחים זמניים של האוסטרים, לאחר עזיבת ביתנו בוורשה עקב אווירת הפוגרום ביהודים שביים השלטון הפולני, אשר לא היה מוכן להשלים עם ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים.

החיים תחת השלטון הפולני הפכו בלתי נסבלים. שוב ושוב שמענו את המפלגה הקומוניסטית מאשימה יהודים ב"בגידה פושעת", ובכך מעודדת אלימות נגדם. די מהר מצאנו את עצמנו על מזוודות, בדרך לווינה.

והנה, אף כי היינו בין הראשונים להגיע אל מחנה הסוכנות באוסטריה, לא טסנו ממנו מיד ארצה, אלא נאלצנו לחכות בו במשך חודשיים-שלושה, אשר במהלכם הגיעו אלינו מדי סופשבוע ידידים צרפתים, עובדי שגרירות צרפת בוורשה. שדאגו לחלץ את סרטיי מחיבוק הדוב הפולני, במחשבה שגלגלי סרטים אלה יעזרו לי אולי להמשיך במקצוע במולדתי החדשה.

וכך, מדי שבוע בשבוע, היו ידידים אלה מביאים עמם מוורשה בהיחבא, בתיק הדיפלומטי שלהם, עוד קופסת פח ובה אחד הסרטים שביימתי בפולין, שנאסר עליי לקחתם איתי מכיוון שהם נחשבו "נכס תרבותי פולני לאומי".

מבצע החילוץ של סרטיי נמשך שבועות משום שבתיק הדיפלומטי של ידידיי היה מקום בדוחק לסרט קצר אחד – ל"בית הקברות רמו", ל"יודאיקה", ל"קראקסה" ול"ולס לבן". את "הקומה ה-13", הארוך יותר במקצת, בן כ-17 דקות, נאלצו כבר עובדי השגרירות להביא לי בשתי נסיעות נפרדות מוורשה לווינה.

וכעת, במטוס לתל-אביב, חשבתי שכל הפרוצדורה המסובכת והדרמטית הזו לא הייתה מתרחשת, לוּ היה קיים כבר אז פטנט הפן-דרייב. שהרי הפן-דרייב הלא רציני למראה, די בו כדי לאחסן את גרסת הבמאי של "שועל הכסף", שאורכה כסרט עלילתי רגיל.

ממזר נטול מזימות

האם אין הפן-דרייב הצנום מהווה מהפכה טכנולוגית משמעותית הרבה יותר מכל ההתפתחויות האחרונות בעולם המוטורי, כמו הפגיעה המגוחכת בנפח המנועים שהתבצעה לדרישתן של חבורות הטרוריסטים האקולוגיים?

האם הפן-דרייב הכְּלוּמִי בחזותו אינו המצאה חיובית יותר מהפיתוחים שזוממת המודרנה, האורבת לנו עם סוגי אנרגיה שיחליפו את הבנזין בתפעול בוכנות המנועים העתידניים, ועם תחזיות בומבסטיות המאיימות בתחבורה אוטומטית, נטולת נהג?

לא אוסיף לחרוש בשדות העריכה

כלום לא השתנה סביב פקעת-גורלו של הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'", זולת העובדה שגרסת הבמאי היא כבר מושלמת וגמורה, וקיבלה צורה המאפשרת הקרנה.

לשמחתי, אינני מרגיש צורך לעכב את ההקרנה בתירוצים בנוסח "הסרט נערך באופן פרטיזני, בלי החומר המקורי". וזה למרות כי תירוצים אלה אינם מופרכים, שהרי המפיק הרמאי אכן שומר עדיין בביתו את הצילומים המקוריים ואת ההקלטות האיכותיות, ואנו נאלצנו לערוך את הגרסה שלנו מחומר הגלם, הראוי לעריכה באופן חלקי בלבד, אם בכלל.

אין שלם יותר מחומר שבור

בלית ברירה, השתמשנו בני ואני במהלך העריכה בקטעים שהוקלטו בזלזול, כאלה שהבמאי מקבל בסוף כל יום צילומים רק כדי שיידע מה הוא הספיק כבר להסריט, מה לבשו השחקנים, ומה הם אמרו זה לזה.

והנה נפלה עלינו הפתעה: בשלב כלשהו של עבודת העריכה התחלנו להתרגל לכך שבתחתית הצילומים רצים מספרים של כל פריים ופריים, ולכך שהרזולוציה והחדות של התמונות פגועות. בשלב מאוחר יותר של העריכה – שהיא מלאכה מפרכת אך מלאת קסם, לנוכח ריבוי האפשרויות הגלומות בה – פשוט הפסקנו להתייחס לצרוֹת של החומר, ואף גילינו בהפתעתנו כי הפגמים בו, לא רק שאינם פוגעים בסרט, אלא, באופן פרדוקסלי, אף תורמים לו.

נוכחנו, בתדהמה שהולכת וצוברת נפח של שמחה, כי בזכות האנטי-אסתטיקה והגסות של חומר הגלם ה"דפוק" – הדרמה שבסיפור מועצמת דווקא.

כאילו בזכות הוויתור-בכפייה על אסתטיקה קולנועית רגילה, אשר הצלמת של "שועל כסף" יוֹלָנְדָה דִילֶבְסְקָה אלופה בה, וכאילו בהיעדר כל אפשרות לשחק בצבעים ובגימיקים טכנולוגיים, אפשרות שגם היא נשללה מאיתנו בכפייה – "שועל הכסף של פליציה ט'" קיבל על שולחן העריכה נופך אותנטי.

הכוח המסתורי של הפרדוקס

ספק אם היינו מגיעים לגימיק זה, שנפל עלינו במקריות, לולא מעללי הנוכלות שביצע המפיק, אשר בסופו של דבר פשט רגל לגמרי, ועוד הסתבך במשפטים אבודים נגד הספונסר של הסרט, PISF, הוא המכון הפולני הממלכתי לקולנוע אמנותי בוורשה.

בכל אופן, לוּ הייתי מלמד באקדמיית הסרטים בלודז', שבה למדתי, ואחרי כמה עשרות שנים גם בני היה לבוגר שלה – הייתי אומר לסטודנטים לבימוי: "עשו סרטים עם מפיקים מפוקפקים, מנוולים בנפשם, וכך תלמדו את המקצוע בדרך אכזרית אמנם, אך מושלמת".

טרום הזמנה

אז הסרט בידינו. את כותרת המשנה "גרסת הבמאי" החלפתי ב"גרסת הבמאי ובנו", כי חלקו של בני לא צריך להישאר בצל. הרי הוא לא רק ערך את הסיפור בסטודיו-הגג שלו, על מחשב שלו, אלא גם עזר לי לא מעט בזמן הצילומים עצמם, כאשר בגלל המפיק הקמצן, שפיטר את אבישי הדרי כדי לא לשלם לו, נשארתי בלי עוזר במאי.

עכשיו אני מנסה לגייס לעזרה את המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, חברי, כדי לחפש יחד איתו אפשרות להקרין בסינמטק – התל-אביבי, הירושלמי או שניהם – את "שועל הכסף" לקוראי "מקור ראשון", שעל דפיו פרסמתי לפני כשש שנים את הנובלה על אמי אשר לקחה איתה לגטו את שועל הכסף שלה, שהיא אהבה. להקרנה אזמין גם את ידידיי העוקבים אחר הבלוג שלי "מכונית הנפש", שבו פרסמתי אינספור תמונות מאתר ההסרטה, לצד יומנים.

המטרה היא להקרין את "גרסת הבמאי ובנו" מבלי להסתבך בתביעת נזיקין מצד המפיק, הנוכל מלודז' גוויזדאלה, שלצערנו הוא עדיין בעל כל הזכויות על הסרט. עורך דין פולני טוען שזה אפשרי, ובלבד שההקרנה לא תהיה מסחרית.

נפשות באפלה: 1. לפני הופעתו ב"שועל הכסף של פליציה ט'", לא היה לילד אוסקר, שהגיע לצוות ההסרטה מבית היתומים בלודז', שום ניסיון במשחק, מה שלא הפריע לו להשתלב אל תפקידו בטבעיות ובאמינות יוצאות דופן. וזה למרות העובדה שמושגים כמו "שואה", "גטו" ו"גורל היהודים הנרדפים עד מוות", אוסקר הקטן שמע לראשונה בחייו.

2. התצלום שבו אולק מיצנר מחזיק את הכלב – שייך לקטע הבנוי בסגנון התיאטרון של טדיאוש קנטור, לפי סיפור שהשמיע לנו אבא באחד הלילות שבגטו: איש עם כלבו מפליג באונייה. כלבו חלה, ובגלל הכאבים הוא מפריע לנוסעים האחרים ליהנות מההפלגה. קברניט האונייה דורש מבעליו של הכלב לזרוק אותו לים. הוא מסכים, וקופץ עם כלבו מהסיפון.

3. ללא קשר עם עתיד הסרט, הצלחתו על המסך או כישלונו, דבר אחד ברור: שלושת התפקידים שמגלמת השחקנית המוכשרת יבגניה דודינה בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", שהפקתו הסתבכה, שייכים להופעות המשחק המעולות ביותר, באשר הן מזעזעות ביופיין ובלתי נשכחות

טיפ טיפה

במספר רב של מכוניות חדשות, הבנויות לפי הנדסה מודרנית כביכול, מופגן זלזול מוחלט בבלם היד – אשר הגרסה החשמלית שלו, שלצערנו התפשטה גם אל מכוניות בעלות פוטנציאל ספורטיבי, שוללת מהבלם כל תועלת במהלך הנהיגה עצמה.

תפקידו של בלם יד "מתקדם", כלומר בגרסה חשמלית, מצטמצם רק לעצירת הגלגלים במצב חנייה, בדומה לשימוש ב-"P" בתיבות הילוכים אוטומטיות. במכוניות המצוידות בבלם יד חשמלי, הנהג מאבד למעשה את האפשרות לנצל את בלם היד, החיובי בנהיגה עצמה דווקא, במצבי מצוקה – למשל לצורך ביצוע סיבוב חד במקום, כולל תרגיל 360 המעלות, המסוגל להציל נפשות מול התקפת טרור.

עד עתה, בלם היד המכני הרגיל אפשר לנהג לבחור כוח עצירה לפי הצורך, וזה להבדיל מבלם היד החשמלי, שמכיר רק שתי דרגות עבודה – "on" בחניה ו-"off" בנסיעה. שימוש ב-"on" חשמלי ברגע של איבוד המעצורים ההידראוליים עלול לגרום איבוד שליטה על הרכב ולהתהפכות.

בנהיגה מתקדמת במקצת, בלם היד המכני (שבמכוניות הבנויות לראלי מצויד אף בתגבורת הידראולית) מציל מהסכנה של עזיבת הכביש עקב תת היגוי חריף, המסוגל לקרות על כביש רטוב או מושלג; מאפשר לבצע היגוי יתר מבוקר; ועוזר בביצוע החלקה ממושכת בנוסח דריפט.

כל היכולות הללו אשר טמונות בבלם היד, השימושיות לאין ערוך בנהיגה בטיחותית, נשלחו על ידי ההנדסה המודרנית אל פח הזבל.

שואלים את אדוארד

חיים פלאם: משפחתי מחזיקה משנת 2008 בפיאט סקודו יד שנייה משנת 2004. לאורך שנים נהנינו מאוד מהרכב (כולם והכול נכנסים שם). אשתי וילדיי מפליאים לנהוג ברכב בעל ההילוכים, להבדיל מכווווול ידידינו וחברינו.
יש לנו בעיה שהחלה בכפתור להילוך אחורי במוט ההילוכים שהתנתק, אך שרדנו. אך כעת, אין באפשרותנו כלל לשלב להילוך אחורי.

המוסכניק שלי עשה "הכול", לדבריו, כדי לתקן או להשיג חלקים חדשים או משומשים (מוט הילוכים לכל אורכו עד לתיבת ההילוכים), והעלה חרס.
אני דקה לפני שאשלח את הרכב שטופל ונשמר ואהוב למגרש גרוטאות. אני מתוסכל, עצוב, ומרגיש שאני מוותר על הרכב מסיבה פעוטה, כאילו לא מצאו לי בשבילו מראה מתאימה. אני פונה אליך כמוצא אחרון, בבקשה שמח אותי ואת.משפחתי.
תשובה: פנה אל שלומי ופיני ממוסך "גז חיש" בקריית-אריה. זה המקום להערכת מצבים מסובכים ולתיקונם.

נתן בן-דוד, נגוהות: קנינו לאחרונה פיאט מולטיפלה בנזין 2008.

בנסיעות ארוכות היא נוסעת מצוין, אך בפקקים או ברמזורים תכופים היא מתחממת במהירות למקסימום. כבר החלפנו יוניט חום, תרמוסטט ורדיאטור – וההתחממות בעינה עומדת. מה עוד יכול להיות הגורם לכך? אציין שגם ברכב הקודם, מולטיפלה בנזין 2003, הייתה בעיה דומה שגרמה לתקלה בראש המנוע. האם זו מחלה של דגם זה?

תשובה: כאשר המנוע חם, נסה לסובב ידנית את כנפי המאוורר. אם הוא לא "נתפס", אז הבעיה היא במצמד הפנימי שלו.

מאיר תורגמן: רכב מהעבודה, זו הסוגיה שעומדת על הפרק. ההטבה היא 3,000 שקלים, כולל הדלק. לכל רכב יש מחירון עלות לעובד, ביתרה הוא ישתמש לדלק, מעבר לכך הוא ישלים בעצמו.

כלי הרכב העומדים לדיון הם: יונדאי i35 אינספייר, טויוטה קורולה סאן, מאזדה 3 אקטיב, רנו פלואנס קומפורט, פורד פוקוס – כולן מודל 2016 בנפח מנוע 1,600.

תשובה: אם מדובר בפורד פוקוס החדשה, 150 כ"ס, זוהי המועמדת הראויה ביותר.