בהמשך הזמן

השואה הייתה כמו סוף העולם. הקשיש המורשה הצליח לשרוד בה בזכות אנשים טובים, כוח המקרה, תושייה של מתחילים ועוד. "אפילו לא שכחתי כלום מהגיהנום", טוען הזקן, שנזכר כי בהמשך הזמן הוא עבר עוד חמישה סופי עולם, רובם רק היפותטיים, חוץ מאחד די כואב. גם ארבעה כוכבי שביט לא הצליחו לחסל אותו, ביניהם זה המפורסם של האלי

והנה, כעבור 75 שנה, השואה שלי חוגגת לפניי על מסכי קולנוע, כנושא בעל חשיבות מיסטית כמעט. ללא בושה היא מופיעה בתחפושת מודרנית באינטרנט ובטלוויזיה, מנסה לזעזע את במות התיאטרון, ומוצעדת, המסכנה, גם במסע צלב על דפי ספרים רבים מדי או מעטים מדי (תלוי את מי שואלים), חתומים על ידי מומחי הולוקאוסט בעלי שם או סתם ניצולים.

פתאום תפסתי במרפסת

ביום תל-אביבי בהיר אחד התכופפה הטמפרטורה אל הבריות, אך הייתה בכל זאת "גבוהה מהמרגיל לעונה", לפחות לפי הפרשנות של ynet, וזה מורגש אשכרה על ידי אנוכי, גם במרפסת של מגוריו, בין כמה עציצי פרחים ולצד הכלב שייקה, העומד על כיסא בין מתקן לייבוש כביסה ובין שולחן ומשקיף אל הרחוב שלמטה.

ואני נזכרתי לי פתאום שלא רשמתי עדיין דבר-מה חשוב שנשאר בזיכרוני, ולא סיפרתי עליו ב"שועל הכסף של פליציה ט'" – לא בתסריט ולא בסרט. הנה הסיפור:

חסידת אומות השועל

זה קרה בחלק הארי של ורשה, ברחוב קְרוֹכְמָלְנָה, בדירה שבה גרה אמי עם אחותי אירנה זמן-מה אחרי בריחתן מהגטו. הן לא דיברו על הפרֵדה מהשועל, הפריט יקר-הערך היחידי שאמי הביאה עמה מהגטו, אותו שועל כסף שהיא מכרה בשברון לב כדי לצייד אותנו במֶטְרִיקוֹת (תעודות לידה) קתוליות יקרות.

אמא שלי ואירנה השתדלו לא להזכיר את השועל בניסיון לשכוח אותו עד כמה שאפשר, אך יום אחד הגיעה אליהן פולנייה, בלונדינית כחולת עיניים, האישה שהשועל עבר לידיה. "הבנתי", אמרה הגברת, "שקניתי את השועל בזול מדי. התברר לי שהוא שווה יותר, ואינני רוצה לנצל את מצבכן הקשה. אנא, קחו את ההפרש שמגיע לכן", הפצירה באמי, ומסרה לה מעטפה.

"ויש לי עוד רעיון", הוסיפה. "אולי תרצו שאגיע לכאן עם השועל, ואשאיר לכן אותו ליום-יומיים? לי זה בעצם לא משנה, כי השועל שלכן ממילא נמצא אצלי בארון. הרי אין לי לאן ללכת איתו חוץ מאשר להצטלם למזכרת", חייכה.

תאונת מטבח

רק שנתיים או שלוש אחרי המלחמה הצליחה אחותי אירנה, שהתאוששה אצל דודתנו רוזה בעיר גדנסק הרחוקה, לבקר אותי בבית היתומים בקרקוב, והיה זה אז, באחד הערבים, שהיא סיפרה לי על תקופת המגורים עם אמא מחוץ לגטו ברחוב קרוכמלנה, אשר בכוח הפרדוקס או האירוניה הגרמנים הפקיעו אותו משטח הגטו לטובת הגויים.

אירנה סיפרה לי על היחסים שלהן עם שכנים פולנים סקרנים מדי, שביניהם לא היו כנראה חסידי אומות עולם. אירנה סיפרה גם על התפילות שהן ערכו יחד עם הדיירים בשעות הערב, בחצר הבניין, מול נרות דולקים למרגלות פסל לבן של מריה הקדושה, שרות מזמורים וכורעות ברך כמו כולם.

ואז קרה, סיפרה לי אחותי, ששכן פולני אחד דפק בדלת, התיישב במטבח, ואמר לאמי שהוא גר בדירה הסמוכה, ושומע מבעד הקיר כל מילה וכל צליל פטיפון.

"וחוץ מזה, גברת אפולוניה זָקְשֶבְסְקָה היקרה (השם הפולני הבדוי של אמי פליציה ט')", פנה השכן אל אמא, ואמר לה שהיא מעוררת בו "מטען זיכרונות מלפני פרוץ המלחמה הארורה הזו", כי היא, אמא, מזכירה לו את רעייתו של יהודי אמיד, בעל שלוש חנויות במרכז ורשה, ברחוב הראשי מָרְשָלְקוֹבְסְקָה, ועוד חנות נוספת, אשר הוא, כלומר השכן, היה מנקה את חלונות הראווה הענקיים שלהן.

"אישה זו", המשיך השכן, "הייתה מתהלכת בכובע כהה בעל תיתורת רחבה, ומצווארה השתפל שועל כסף", לחש באוזני אמי, כמו מגלה לה סוד משותף לשניהם, ואז הביט בעיניה, עוקב כיצד תגיב לדבריו.

אך אמי לא נפלה במלכודת, ורק שאלה בחיוך את הגוי – "האם אישה זו שאתה אומר שהיא דומה לי הייתה יפה לפחות?"

ולפני שהוא קם והלך, השכן עוד הוסיף משפט רב-משמעי: "סבורני", סינן, "שהבת שלך לא הולכת לבית הספר כמו בנות רגילות. נכון?"

דוגרות על קן שרוף

ברגע דרמטי זה היו אמי ואחותי אמורות לברוח מהבית, משום שהוא הפך בית שרוף, לפי ז'רגון הקונספירציה, אך לא היה להן לאן ללכת. הרי בוורשה הכבושה על ידי הגרמנים הסתובבו ברחובות להקות של גויים רודפי בצע, העורכים ציד אחר יהודים שברחו מהגטו.

וכך, בלית ברירה, נשארו אמי ואחותי בדירתן, רועדות למשמע כל צעד במדרגות, פוחדות לנשום.

תחת אפו של הסיטרא אחרא: לא במקרה ההכנות לחג הפורים 1942 במקום המגורים שלנו בגטו ורשה נשמרו בזיכרוננו, של אחותי ושלי, ביתר עוצמה מאשר השבועות והחודשים הנוראים שעברו לפני החג ואחריו, כמו ימים בלי אוכל, וכמו היעלמותם הפתאומית של שכנים שנתפסו בידי שוטרי יודנראט ונשלחו ברכבות למחנות המוות. אותו פורים נצרב אצלנו אף חזק יותר מהרגעים שבהם הגיעו אלינו ידיעות על מותם הטרגי של קרובי משפחה של ההורים, שאותם לא הספקנו אפילו להכיר. 

לפורים שלנו היה כוח מיוחד משום שלקראת החג שכחנו לרגע את מצבנו הקשה בגטו, את חוסר התקווה שהגיהנום שלנו ייגמר ואנו נחזור לבית הקיץ שלנו באוטפוצק הירוקה, ולא נראה עוד בהרמת הידיים של אבא, שאינו מסוגל להביא הביתה תפוחי אדמה, לחם ונרות.

והנה, בגלל חג פורים, סידרנו לנו תחפושות וניסינו לחייך

הדמעות נמסרו לי קרות

היו אלה פרטים שלא ידעתי, כי ביקרתי רק מעט בדירתן של אמי ואחותי, מתוך זהירות של נרדפים, המבקשים להימנע מסכנות עד כמה שאפשר, עקב העובדה שגברים ניתנים לזיהוי כיהודים באופן ודאי. וכך, לא נמצאתי בביתן גם כאשר האישה הפולנייה בעלת שועל הכסף של אמי ביקרה אצלן בהפתעה.

אירנה סיפרה לי שבכתה כאשר אמא שלנו, שהייתה אף היא על סף בכי, חיבקה את הפולנייה, הודתה לה על הצעתה הנדיבה, ואמרה כי לא תוכל להיענות לה משום שהפרֵדה מהשועל שייכת כבר לעבר, ומוטב לה, לנפש, להימנע מפרדות נוספות.

שיעור המרפסת

לקח לי זמן רב להבין שגורל הסרט שעשינו על אמי ועל שועל הכסף שלה הסתבך משום שנפלתי על מפיק אשר שיחק פיננסית ב"שיטת הפירמידה". וכך זה עבד: בזכות קשרים שהיו לו, המסתתרים באפלה, האיש היה מקבל סכומים שמספיקים להפקת סרט א', שאותם הוא ניצל לפי עדויות להשקעה בנדל"ן, כולל רכישת מבנה ענק שבחלקו שוכנים משרדיו ובחלקו המסעדה של אשתו.

כדי להפיק בכל זאת את סרט א', שאת תקציבו הוא השקיע כאמור בענייניו האישיים, השתמש האיש בסכומים שהוא קיבל לצורך סרט ב', אשר צולם בכספים שזכה בהם סרט ג', וכך הלאה.

"הכול דפק ממש טוב, החיים היו ורודים", סיפר לי בשפתו הנהג של המפיק, אך האידיליה נגמרה כאשר גיסו של המפיק, השר הפולני מִירוֹסְלָב דְזֶ'בְיֵיצְקִי, אישיות בכירה במפלגת השלטון דאז ("הפלטפורמה האזרחית"), איבד את משרתו כשר הספורט, שבמסגרתה הייתה לו שליטה מוחלטת על השקעות בענף הקולנוע.

גוויזדאלה נותק מהעטינים של השלטון, אך המשיך בכל זאת בשיטת הפירמידה כאשר קיבל תמיכה כספית להפקת סרטי. תמיכה זו אפשרה לו אמנם לפרוע את חובותיו – אך הוא לא הצליח להשיג תמיכה כספית נוספת, כפי שהתרגל, ועל כן נשארה קופת ההפקה של "שועל הכסף", שהוא רוקן, בלי אגורה. הנה כי כן, הפירמידה קרסה על השועל דווקא.

כך קרה שצילומי סִרטי הופסקו, ועשרות המשתתפים בו, וביניהם השחקן אולק מינצר המגלם את אביו של מיכאל, ומיכאל עצמו, בגילומו של הילד אוסקר מבית היתומים בלודז', לא קיבלו את שכרם.

בקרוב מאוד, ב-21 באפריל הנוכחי, אמור בית המשפט בוורשה לגזור את עונשו של המפיק, המואשם בהפרת ההסכם עם הספונסר, הלוא הוא המכון הפולני הממלכתי לסרטי אמנות, באשר הוא שלח יד אל קופת הסרט ומָעַל בחובתו הבסיסית להשלים את ההפקה.

חלומו של גוויזדאלה

לנוכח גזר הדין, התלוי מעל ראשו כמו חרב דמוקלס, הָגַה גוויזדאלה המנוסה מילוט: הוא מנסה כעת, בטרם יוטל עליו גזר דין קשה ואולי אף מאסר, לארגן פגישה במכון הפולני לקולנוע אמנותי בוורשה, בנוכחות עצמו ושתי דמויות שיוזמנו מתל-אביב:

האחת היא מארק רוזנבאום, המפיק הישראלי ששילם מכיסו על צילומי ה"שועל" בחוף פרישמן, כולל את שכרם של שחקנים ישראלים (יבגניה דודינה וים ברוסילובסקי), והדמות השנייה היא במאי הסרט (אני), אשר מתבקש, לפי תסריטו של גוויזדאלה החולם, להקרין בפני פקידי המכון את "גרסת הבמאי ובנו", אשר ערכנו אני ובני בתנאים ביתיים, ללא עזרתו של המפיק הרמאי ובלי חומרי הגלם המקוריים, שהוא שומר במשרדו.

גוויזדאלה בונה על כך שאם אסכים לטוס לפולין כדי להקרין את גרסת הבמאי, המכון ימשוך את התביעה נגדו – כי הפקידים עלולים להתבלבל, ולהתייחס אל גרסת הבמאי שעמלנו עליה כאילו היא פרי מאמציו של הנוכל.

להוריד את החבל מצווארו?

מארק רוזנבאום מצביע בעד ההתייצבות שלנו במכון. "אולי זה יעזור לסרט. מה אפשר להפסיד?". אלא שאני הבטחתי לכלבי שייקה שלא אעשה דבר שיציל את הרמאי הכפייתי מגזר הדין, אשר צפוי למחוק את עתידו כמפיק ולדרוש ממנו להחזיר את המיליונים שלקח לכיסו.

זאת ועוד: אם אתייצב במכון ואקרין את גרסת הבמאי ובנו, ואם גרסה זו תמצא חן בעיני פקידי המכון – אז לא רק שבעזרת סִרטי יימלט גוויזדאלה מעונש, אלא שבזכותנו האיש גם יתעשר כהוגן, כי הוא יהיה רשאי לקבל 300 אלף זלוטי (300 קלף שקלים) שנשארו במכון להמשך ההפקה, ויועברו מיד לכיסו.

לנוכח שיטותיו של גוויזדאלה בגלגול כספים, סביר להניח שגם אם נחלץ אותו מהבוץ, הפקת הסרט לא תזוז. הסרט יישאר כפי שהוא, ועדיין ייאסר עלינו להקרין את הגרסה שלנו בסינמטק או לפרסמה ביוטיוב.

אפילוג

בקיצור, התנאי שלי להתייצבותי במכון הקולנוע בוורשה יחד עם הסרט הוא שהמפיק הנוכל יחתום על מסמך נוטריוני המצהיר כי הוא מעביר את כל הזכויות שיש לו על "שועל הכסף של פליציה ט'" – אל המפיק מארק רוזנבאום, אל התסריטאי והבמאי (אני), אל בְּנִי שערך את הגרסה הנוכחית, וגם אל אנדרי גָאוּשוֹרוֹבְסְקִי, אשר יוזם בישראל פרויקטים חברתיים, אמנותיים וכלכליים הקשורים בשואה.

הסיכוי קלוש, אני אומר לכלבי שייקה.

טיפ טיפה: סקר או סוכרייה?

לקראת סוף שנות השמונים נסע אנוכי עם חברו, נהג המרוצים רם לנדס, מרומא אל העיירה פוּנְטוֹ-סָבְּיוֹנִי הסמוכה לוונציה, שָם רם, אשר בנוסף לתפקידו כבוחן ראשי של ירחון "טורבו" היה גם אופנוען שרוף, הזמין אצל אמני הייצור דיינזה (Dainese) בגדי עור מיוחדים.

נסענו בפיאט טיפו שקיבלנו למבחן, וכבר אחרי קילומטרים ספורים התחלתי להתרגז על המתכננים האיטלקים, ונמאס לי לנהוג. עצרתי, עברתי מההגה של טיפו למושב האחורי, ופתחתי לי בקבוק קיאנטי, וכך עברו עליי שעות הנסיעה אל מפעל דיינזה ובחזרה. אלף קילומטרים בערך.

לנדס קילל ונהג, נהג וקילל. גם הוא לא אהב את טיפו, אך לא הייתה לו ברירה אלא לנהוג כי הקיאנטי פטר אותי מזה. ודאי שבחזרתי ארצה כתבתי על המקרה, כולל רשימת רעיונותיי לגבי טיפו.

מעט מאוחר יותר, או קצת קודם (מי זוכר), טסתי לאיטליה לבחון דגם חדש של לנצ'יה בשם דֶדְרָה, והכותרת שלי, "מה רע בדדרה", ייצגה את דעתי על מוצר זה, שאכזב אותי אף כי הייתי חסיד לנצ'יה כפייתי בעל מבחר פולביות – כולל קופה 1.6 HF וזאגאטו.

יבואן לנצ'יה דאז רמי אונגר ואשתו יעל המנכ"לית רק חייכו, ולא הכניסו אותי ואת ירחון "טורבו" לרשימת אויביהם, מה שאני מציין בנוסטלגיה, שהרי תרחיש דומה הוא כבר מזמן בלתי אפשרי.

כי אימפריית מכירת המכוניות, אשר בהתאם לביקוש העולה אצלנו משנה לשנה הפכה למשחק המגלגל מיליארדי שקלים, שינתה ללא הכר את פרצופה את המדיה המטפלת בנושא הרכב. עיתונים ואתרי אינטרנט, המריחים את הכסף הרב, אינם עומדים בפיתוי, וללא בושה מתחרים ביניהם על זכייה בדפי פרסום.

וכך, קריאת "מבחני דרכים" עכשוויים חושפת מצב מביך: בלחץ ברוני היבוא (בעל המאה הוא בעל הדעה…) נעלם ממבחנים אלה כל סימן ביקורת לגבי דגמים המשווקים בארצנו. עיתונות החצר, בלית ברירה, למדה לבצע שמיניות באוויר כדי לא להרגיז את היבואנים ויחצ"ניהם באיזו דעה או מילה בלתי אחראיות.

עיתונות כפופת-גו זו אינה מסתפקת בהימנעות פסיבית, ואף מנסה לפעמים לקדם באופן אקטיבי יבואנים מסוימים. ב"דה מרקר" של שוקן, למשל, פורסם סקר דעות שנערך בין מוסכניקים בסוגיית "המכוניות האמינות ביותר". מבצע זה שערכו השוקנים הפיקחים (הדורשים שקלים על קריאת אתרם) לא החכים במאומה את הציבור: התשובות של בעלי המוסכים והמכונאים לא סיפקו שום תובנה חדשה, ורק חיזקו את נטיית הלקוחות להעדיף יפניות וקוריאניות, שלפי האגדה המקובלת "אינן מבקרות במוסך" – מה שאינו בהכרח נכון.

הסקר של "דה מרקר" בעייתי לא רק משום שהוא מגיש סטיגמות לעוסות, אלא גם משום ששוקנים מקבצי-נדבות אלו (הדורשים, כפי שציינו כבר, שקל וחצי על קריאת אתרם) – לא הציבו למוסכניקים שתי שאלות מסקרנות: אילו דגמים מתקלקלים הכי הרבה, ומדוע; ואילו דגמים אוכלים שמן בתיאבון יוצא דופן, ובעליהם נאלצים לחפש פתרונות במוסך כי היבואן אינו מגיב לטענות.

חוששני כי שאלות אלו לא הועלו בסקר כדי לא להרגיז את ברוני היבוא, ולהמשיך לקבל את תמיכתם.

הסטטיסטיקה לוחשת שיש סיבה למסיבה: הבלוג "מכונית הנפש" רשם 200,001 כניסות

שואלים את אדוארד

י"ג, צופים: הגולף פלוס Tdi הידנית חוגגת בקרוב שש שנים ו-220 אלף ק"מ. בדיקת מועמדות הסתיימה ללא מחליפה ראויה. ככל הנראה, נמשיך ליהנות מהגרמנייה. נשמח להמלצות לשיפור הפונקציה והאסתטיקה.

תשובה: הייתי מציע לך לפנות למומחי שיפורים של מנועי דיזל מודרניים – פינוק שהפך אופנתי, משום שקל הרבה יותר לשדרג דיזלים מאשר מנועי בנזין. הסיבה: בדיזל די לשדרג את התוכנה כדי להעלות את כוח המנוע בסוסים רבים. שיפור מנוע בנזין, לעומת זאת, דורש החלפת חלקים יקרים.

אלא שבמקרה שלך, כבעליה של מכונית נהדרת, לא בטוח שכדאי לצוד סוסים נוספים על חשבון האמינות. אני מציע לך אפוא להישאר עם סוסת עבודה נוחה, ולצמצם את השיפורים לצמיגי איכות ולבולמי זעזועים של קוני.

באסתטיקה של גולף פלוס, שאפשר להגדיר אותה כיופי בלתי יומרני, לא הייתי מתערב.

משפחת שיינין: משפחתנו מונה כיום חמש נפשות, ובקרוב מאוד יצטרף ילד נוסף, דבר המצריך רכב גדול יותר מהפורד פוקוס 2007 שבבעלותנו כרגע. מכיוון שאנחנו לא אוהבים את כלי הרכב הגדולים של שבעה מקומות (כגון רנו לוגן ושות'), רצינו לדעת מהם כלי הרכב הקיימים בשוק .

הצרכים שלנו הם כדלקמן: נסיעה אחת או שניים ארוכות בחודש, ויתר הנסיעות הן בתוך העיר; כמובן, רכב בעל צריכת דלק לא גבוהה (בהיסטוריית המכוניות שלנו הייתה פולו סטיישן שפינקה אותנו בצריכה…); ותקציב של 50 אלף שקלים פלוס-מינוס.

האם הונדה FR-V יכולה לדעתך לתת מענה לצרכינו?

תשובה: אני בעד התבייתות על הונדה FR-V הנוחה, האמינה והמתוכננת היטב, היורשת של מולטיפלה. לא במקרה עוברי אורח, כולל אני, מסבים את ראשם למראהָ הסימפטי.