אמנות הקפיצה לחופש

הזִקנה דורשת מהקשיש המורשה לרשום את חופן הרפתקאותיו שבין שולי השואה ופוסט תסביכים למיניהם, אפילו בראשי פרקים, כדי לעניין אולי מישהו אי-פעם

אז הבה נתחיל: לפני הבריחה מהגטו קיבלתי תספורת אפס, ושמעתי שיעורים איך להתנהג בין הגויים כדי לא להיתפס. לעת פרדה הזכיר לי אבא שבצד השני של החומות עליי להימנע מלשאול אנשים מהיכן הם, כי אז גם הם יתעניינו מהיכן באתי. הבנתי שיהיה הכי בריא אם אשתוק, אחייך ואפזר סימפטיה.

כאשר סיימתי ללמוד על-פה את התפילות הקתוליות הנאמרות מדי יום בבתי הספר שבצד הארי של ורשה – תפילה אחת לפני כל שיעור, ותפילה שנייה בתום הלימודים – הרגשתי מוכן ליציאה מהגטו יחד עם קבוצת פועלים יהודים, שהלכו לעבודה מלווים על ידי שוטרים פולנים וגרמני זקן בודד. לא יהיה לי קשה לחמוק משמירתם ולהיעלם, הבנתי.

שלום לך אווה מריה

ידעתי שבשמונה בבוקר התלמידים הגויים נעמדים בכיתה דום ומתפללים. "רוח קודש נעלה", הם פונים אל השמיים הנוצריים, מביטים בתקרת התכלת של החדר ובצלב התלוי על הקיר, ומדקלמים את "אבינו שבשמיים" בתחינה שיעזור להם ללמוד. בסוף השיעורים הם קמים מכיסאותיהם כדי להודות לאור הקורן מהחוכמה שקיבלו. "עשה שאנו, המוּארים, נוכל תמיד להלל אותך ולעשות רצונך, אדוני".

אך לחינם שיננתי את התפילות הקתוליות, כי אחרי הבריחה מהגטו התברר שאין לי כל אפשרות ללכת לבית ספר פולני, משום שילד אינו יכול להופיע שם לבדו: הוריו אמורים ללוות אותו למוסד ולרשום אותו אליו, וכמובן להשאיר את כתובת מגוריהם. ללכת לבד זה כמו להפנות אל עצמך חשד, שאלות ואור זרקורים, בניגוד לכל חוקי ההישרדות.הבסיסיים. במקום צעד התאבדותי כזה, הצטרפתי לחבורת נערים פולנים.

הנערים הסתובבו בעיר ועבדו פה ושם, אם נקרתה להם הזדמנות. הם גם אספו כל מה שאפשר היה לקחת ולמכור, כמו ספרים שנשארו על ספסל בפארק, בקבוקים זרוקים ברחוב ובפחי אשפה, ואפילו כלב משוטט, שאפשר היה למסור לבעלים חדשים תמורת תשלום.

לקראת כל ערב היו חבריי החדשים מחפשים כמוני היכן לישון, וממה לחיות מחר. הם שמרו שתיקה על הבתים שעזבו ולמה עשו זאת, ומובן שגם אני לא סיפרתי דבר על הסיבות ששלחו אותי לרחוב. רק בודדים בחבורה היו מבקרים את הוריהם, וכעבור יום-יומיים חוזרים אלינו עם פנסים כחולים בעיניים, כאילו כעסו עליהם איזה אבא שיכור או אמא מעוצבנת.

פתק נוצרי בכיס יהודי

המציאות תיקנה גם את יתר שיעורי ההישרדות שקיבלתי בגטו. אנשים טובים שפגשתי בצד הארי הסבירו לי, למשל, שאסור להסתובב עם תעודת לידה קתולית בכיס, משום שבבתים פולניים ההורים הם ששומרים את מסמך זה ולא הילדים, אשר נושאים על גופם רק תעודת בית ספר, שלא הייתה לי.

היה לי רק פתק חתום על ידי כומר המאשר כי אני שייך לקבוצת ה"מיניסְטְרָנְטִים" העוזרים לו בעריכת המיסה. פתק זה נשאר אצלי גם לאחר שכבוד הכומר זרק אותנו מהכנסייה, בעקבות הגילוי שהיינו טועמים את יין הקודש שלו וממלאים את החסר במים.

קוּנצים זה לחלשים

כך שאת רוב סודות ההתנהגות הנדרשת כדי לשרוד רכשתי מחבריי הגויים. הללו לימדו אותי עשרות טריקים פסיכולוגיים וטכניים העוזרים לחסרי בית כמותנו, כאלה שאינם נהנים מתמיכה כלשהי מצד המשפחה או ארגון צדקה, להסתדר ביומיום.

בלית ברירה, אך גם לשֵם הכיף, גלגלנו עשרות עיסוקים, החל במסחר בסיגריות או בוודקה ועד גנבות קטנות. היו אלה תחבולות שלא יכולתי לחשוב עליהן במהלך הכנת יציאתי מהגטו. כמו למשל קפיצה מחשמלית נוסעת בהתעורר הצורך לברוח ממנה, וזאת ללא פחד ומבלי להיפצע, בזמן שזוג הקרונות האדומים, גדושי נוסעים עד המושב האחרון, היו דוהרים ברחובות ורשה הכבושה במהירות 30-40 קמ"ש.

קופץ עד ימינו

אמנם עברו מאז עשרות שנים, אך זיכרונות בריחה אלו חוזרים אליי בטבעיות גמורה, בחושך, באישון ליל, מופיעים בחלום אימה או בסרט מתח בדיוני שנופלים עליי בשינה, ובמהלכם אני מוכרח לקפוץ מחשמלית, אוטובוס, רכבת או מטוס נוחת, תלוי בחוּמרת החלום.

ואני במיטתי, בעיניים סגורות, מבצע אותו תרגיל קפיצה שבעזרתו התעופפתי בגיל הילדות מסיפונן של חשמליות הפולחות את רחובות הגויים.

הזיכרון ירד לרגליים

כי לא שוכחים את השיעור המאלף שלפיו צריך לעמוד על מדרגת החשמלית בְּפָנִים אל כיוון הנסיעה, להזיז את הגוף קדימה ואחורה כמו מטוטלת של שעון קיר עתיק, ובזמן הקפיצה המטורפת, כשאתה באוויר, לדווש בשתי הרגליים בתנועות מהירות, כמו בריצה ל-100 מטרים.

את תרגולת זו ניתן ללמוד רק תוך כדי ביצוע, כאשר אתה מאלץ את עצמך לשבור את גבול הפחד ולקפוץ בפעם הראשונה, ואחר כך עוד פעם, כבר מבלי לחשוש, והנה ברחת במקצועיות מהכרטיסן או מהשוטר.

את הקפיצות האלה זוכרים עד סוף החיים, כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים וכפי ששגורים עדיין על לשוני הפסוקים הלטיניים שעניתי לכומר, בתקופה שאני וחבריי אחזנו פעמונים ולבשנו כותנות לבנות שסיפקה לנו הכנסייה.

והנה, בכוח הפלא, גם בגיל המופלג האורב בפינה ומאיים, אנוכי זוכר עדיין את אמנות הקפיצה מחשמלית דוהרת, כפי שאני זוכר לבצע קונטרה אינסטינקטיבית בהגה במכוניות הנוטות להיגוי יתר.

שינוע תחת כיבוש: בוורשה הכבושה עבדו מעל 50 קווי חשמליות, רובן היו עמוסות מהבוקר ועד שעת העוצר. גם המקומות שמחוץ לקרונות היו תפוסים בדרך כלל, ולאופן נסיעה זה קראו תושבי העיר "אשכול ענבים".

אם חשמלית הייתה מפעילה את המעצורים, אשר פתחו בצעקה היסטרית הרבה לפני התחנה, היה ברור שהגענו למחסום גרמני שהוצב בהפתעה, ושנוסעי החשמלית יעברו חיפוש על גופם תחת איום נשק אוטומטי, כמו גם בדיקה קפדנית של מסמכיהם ("אאוסוייס"). המשאיות שחיכו על יד המחסום היו לוקחות חשודים להמשך חקירה במפקדת הגסטאפו.

היה זה נוהל ידוע תחת השלטון הגרמני האלים, ועל כן הצליל הראשון של המעצורים היה מסמן לנו, חסרי ה"אאוסוייס-ים", את הצורך לקפוץ מהחשמלית ולחפש מקלט בחצרות בתים, שדרכן אפשר היה לברוח לרחוב המקביל

אצטגנין של צרות

מחבריי הגויים ספגתי עוד שיעור: לנחש ולהריח מראש סכנות מתקרבות, ולהסתלק מבעוד מועד, לפני שהסיפור האלים יצבור תאוצה ויהיה כבר מאוחר מכדי למנוע השתתפות בתגרה פתאומית, בלתי רצויה.

גשר לא ידידותי ליהודים

גשר הברזל המתקמר מעל נהר הוויסלה היה סמוך לבית היתומים היהודי בקרקוב שבו גדלתי אחרי השואה. אולי הגשר הזה קיים עדיין, לא בדקתי. זהו אותו גשר שבו, בחודש מארס 1941, עברו עם המיטלטלים שלהם אלפי יהודי קרקוב בדרכם אל הגטו שהגרמנים סידרו להם בשכונת פּוֹדְגוּזֶ'ה.

בכל פעם שהייתי חוזר דרך גשר זה אל בית היתומים, תהיתי אם הברזלים החלודים שלו זוכרים את היהודים שעברו בו לפני השלב האחרון בחייהם.

ופעם, בשעה די מאוחרת, חזרתי כהרגלי אל בית היתומים דרך הגשר, בתום עבודה בצד השני של הוויסלה, שם, תמורת כסף כיס, עזרתי לילד פולני להכין את שיעורי הבית. הייתי כבר באמצע הגשר, כאשר הבחנתי מולי בחבורת בריונים מתקרבת אליי. הם נראו שתויים ומחפשים אקשן. עברתי למדרכה השנייה, והתחלתי לחשב מה לעשות אם אלה יתנפלו עליי, והם אכן עברו לאותה מדרכה שערקתי אליה.

הם עצרו אותי ושאלו אם יש לי סיגריה – השאלה התקנית של כנופיות החוליגנים אשר קדמה תמיד למכות או לדקירת סכין. אך אני, בוגר אקדמיית הרחוב ובעל תושיית נדודים שרכשתי בוורשה חמש-שש שנים קודם לכן, הפתעתי אותם בתשובה בלתי צפויה.

פתח לנו שער

"יש לי הרבה סיגריות", עניתי, פרקתי מגבי את הילקוט הכבד שהכיל ספרים, זרקתי להם אותו בפרצוף ופתחתי במנוסה לכיוון בית היתומים שלי. מעולם לא רצתי מהר כל כך את ה-400 מטרים הביתה, בדרך העוברת לאורך גדות הנהר, שם שיחקתי שחמט עם כל מיני טיפוסים על כסף קטן, טיפוסים שיכלו לעזור לי כעת.

אך חוף הנהר היה נטוש מאדם בשעה מאוחרת זו, ואני חלפתי בריצה על פני שולחנות ריקים, דאגה מנקרת בי: האם השומר של בית היתומים השאיר את השער שבגדר פתוח, או שחלילה סגר אותו כבר לקראת הלילה, והבריונים הרצים אחריי יתפסו אותי ויחטיפו לי פוגרום?

אחוז חרדה הגעתי מתנשף לבית היתומים, וגיליתי שהדלת אכן סגורה. התחלתי לטפס על הגדר, כי גם זה היה בתוכנית המגרה שלי, אך בטרם הספקתי להגיע לפסגתה תפסו אותי ברגליים ארבעה-חמישה חוליגנים, משכו אותי לקרקע והפליאו בי בעיטות ומכות, מבלי לדעת שאני יהודי, עד שלמזלי הפריעה להם ניידת משטרה.

להקת הגברים עזבה אותי וברחה, לצערי עם הילקוט שלי, שבו היו קצת כסף וספרים על שחמט, ואני מצאתי את עצמי בבית חולים, שם טיפלו בפניי החבוטות וערכו בדיקות נוירולוגיות.

ילקוט של חיילי הצבא הגרמני, הוורמאכט. הבאתי מהחזית בגרמניה, שמרתי למזכרת, והפסדתי 

64 זירות קרב

הבחור ששכב במיטה השנייה בחדר שאל אותי אם אני משחק שח. עניתי שכן, והוספתי בנימת התנצלות שאין לי לוח כי מנוולים אלה לקחו אותו עם הילקוט.

החולה המשיך ושאל, בצליל עדין של לגלוג, אם אני מסוגל לשחק שחמט בלי לוח, אלא רק באמצעות הזיכרון והדמיון. עניתי בחיוב, ושיחקנו שנינו שבוע ימים כמעט ללא הפסקה. הפסדתי אינספור פעמים, אלא שהיה זה שבוע בתוך גן עדן אמיתי.

אשכרה השתלם לי לקבל מכות ולאבד את אהובתי הָלִינָה פישר, נערה יפה מבית היתומים, שנפרדנו כי היא לא ביקרה אותי בבית החולים. וגם אשכרה השתלם לי להפסיד את הילקוט שהבאתי אתי מהמלחמה, ילקוט של הצבא הגרמני, הוורמאכט, עשוי ברזנט קשיח ופרוות סוס.

הדיבוק של השוקנים

אחרי הקרנת הבכורה של הסרט "Demon" (הדיבוק) בקולנוע התל-אביבי "חן", חיפשתי במדיה מה יכתבו מבקרים ישראלים על יצירה זו, שהיא סוג של נייר לקמוס הבודק אינטליגנציה, הבנה וטעם אישי.

והנה, ב-12 באפריל, הקדיש מוסף "גלריה" של שוקן את עמוד השער ואת העמוד הבא למאמר מושקע של עופר אדרת, אשר ניצל את הסרט הפולני-ישראלי המסקרן כדי לקבוע שיצירה קולנועית זו נוצרה למעשה במסגרת קתרזיס (ניסיון רחיצה מרגשות אשמה) עמוק ומתמשך שעוברים הפולנים, המנסים כביכול להתמודד עם עברם.

לפי אדרת, הגויים הפולנים הרגו את היהודים שלהם, וכעת הם סובלים מנקיפות מצפון אובססיביות. לכן הוכתר המאמר בשם "הדיבוק הפולני". הכותב לא מתייחס כלל לרוצחים הגרמנים! – ובכך תואם המאמר לפילוסופיה השוקניסטית, פילוסופיה פרו-גרמנית ואף פרו-נאצית, המנסה להסיר מהגרמנים את אחריותם לרצח היהודים. זוהי כמובן עֶמדה שקרית וגסת רוח.

הדיבוק נפל על איתי טיראן, שבסך הכול נסע להתחתן עם פולנייה

עופר אדרת לא התייחס כלל לרמה הקולנועית של "Demon" ("הדיבוק") – לא לתסריט, לא לבימוי, לא לצילום, לא לעריכה, לא למוזיקה של קשישטוף פנדרצקי, לא למשחק המעולה של השחקנים הפולנים. אדרת לא התייחס גם להופעה המרשימה מאוד של כוכב הסרט איתי טיראן, שחקן ישראלי ענק הבולט על רקע הפולקלור הפולני והשחקנים המקומיים הכישרוניים, כאילו הוא, טיראן הישראלי, יצא מבית הספר למשחק של יז'י גרוטובסקי ז"ל.

במקום כל זאת, עופר אדרת מתמקד בהתאבדותו הטרגית של במאי "הדיבוק" מרצין וְרוֹנָה, מבלי להבין שלהבדיל מהאמנים הוותיקים, שלא היו זקוקים לעזרת כימיה כדי לשחזר או לעורר את הדמיונות האמנותיים שלהם בציור, בפיסול, בתיאטרון ובקולנוע – הדור החדש של היוצרים, לא רק בפולין, מחפש חיזוק בסמים.

האם מַבריקותו של ורונה, הכאבים שלו ולבסוף גם התאבדותו הם תוצאה של המצב החולני הנ"ל? זו כנראה שאלה גדולה מדי לפילוסוף התל-אביבי מבית שוקן, שבכתבתו המבולבלת מלהטט בין חוסר דיוק אחד למשנהו (אך אינו שוכח, כאמור, להיצמד לקו הפרו-גרמני של הנייר שעליו הוא מודפס).

אגב, אדרת לא שמע כנראה שהבמאי ורונה נסע, במסגרת התחקיר שערך לקראת צילומי הסרט, לירושלים, כדי להתייעץ עם רבנים אם ייתכן שנשמה של אישה תיכנס בגוף של גבר. נראה כי ורונה לא התייעץ בסוגיה זו עם הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך, משום ששודריך, יהודי אמריקני, אינו בר-סמכא בענייני מטאפיזיקה יהודית.

טיפ טיפה: גם כלבי נגדי

עוד במאה הקודמת, למטרת בידור בעיקר, חילקתי מכוניות לחלשות יותר מבן אדם, אזרח בעל זכויות, ולחזקות ממנו. באותה הזדמנות גיליתי שמכוניות בעלות שרירים, אפילו הן חזקות אך במעט מבני אנוש, אינן זוכות לעלות ארצה.

בתקופתנו השתנה המצב, וכעת כל תושב במרחב הציוני – גבר או אישה, ובלבד שהם בעלי אמצעים ואחוזי פנטזיה מוטורית, סנוביוּת ורצון להצטרף לשכבה החברתית של הידוענים – יכול לקנות מרצדס ספורט משופרת על ידי AMG, מבחר ב-מ-וו מסדרה M, פרארי ופורשה.

את הפסקה הנ"ל כתבתי להפתעתו של כלבי שייקה, המציץ מאחורי גבי אל מסך הלפטופ. מה פתאום הזקן שלי מכריז שהוא שמח על השינוי בשיווק מכוניות חזקות יותר מבן אדם? תמה שייקה. מה אכפת לו פתאום, לקשיש המורשה, שעשירים יצטיידו במכוניות נוצצות ובלתי שגרתיות? הרי הזקן שלי הצהיר במאה הקודמת, למודת המלחמות, צנע, עלייה המונית, מצוקות ניצולי שואה וחוסר דיור לנזקקים, שהוא לעולם לא יסב בכתבותיו שמחה נוספת לטייקונים, ולא יגיש להם, היושבים בסלון או בג'קוזי, בונבונים מילוליים המשבחים את בחירתם ברכב יקר! אז מה השתנה בך פתאום, קשיש שלי? זִקנתך מביישת את נעוריך, אמר הכלב.

השתנה, שייקה היקר, שהרחובות שלנו, האפורים עד שעמום, זכו בסימני חיים עקב מכשירי תנועה בלתי שגרתיים אלה, שכמו ירדו לעם מתוך פוסטרים בחדרי ילדים או מהדפים של "טורבו" ז"ל, שם ניסה הזקן שלך, עורך הירחון, לעורר את התרבות המוטורית באמצעות תצלומי צבע מרהיבים של דגמים נוצצים.

אלא ששמחת הזקן עוד לא שלמה, משום שברוני היבוא הישנים והחדשים אשר מוכרים כלים אלה לא ערכו תחקיר איך משווקים את מכוניות-העל הספורטיביות בארצות הלועזיטיות – שָם הקונה המאושר/ת מקבלים עם מכוניתם השרירית קורס נהיגה מיוחד, הכולל ימי לימודים על מסלול מרוצים בהשגחת נהגים מנוסים, בעלי שם.

יש להצטער על כך שברוני היבוא הנוכחיים, ואלה העומדים להצטרף אליהם כמו UMI, המתכננת לייבא מארה"ב את קורבט ועוד משהו, לא עשו ביניהם מגבית שתממן פתיחת מסלול מרוצים. יוזמה כזו הייתה מדרבנת את המכירות שלהם, ובו-בזמן הייתה מחזקת את התיירות לארצנו, עקב אירוח מרוצי רכב בינלאומיים במסלול העברי.

שואלים את אדוארד

דודי ליפשיץ: בטור האחרון ("בהמשך הזמן", המפתחות בפנים 974) ציינת שנולדת באוטבוצק. אני גדלתי בתל-אביב, בסמוך לשטיבל של חסידי מודז'יץ המפורסמת בניגוניה, ומשפחתנו נקשרה בחסידות מודז'יץ ובאדמו"ריה. מקובל לספר שם שמקום מושבם של האדמו"רים היה באוטבוצק. ועוד מספרים שהאדמו"ר שאול ידידיה אלעזר – מחובבי ציון המובהקים – היה בעל מנגן גדול ומפורסם, ומאחר שאוטבוצק סמוכה לוורשה, היו יהודים מגיעים במוצאי שבת לשמוע אותו שר את ניגוניו בסוף סעודה שלישית, שהוא היה מאריך בה.

רציתי לדעת אם כמי שגדל באוטווצק זכור לך הנושא הזה, ובכלל חסידות מודז'יץ שהייתה שם. אשמח לשמוע מ'מקור ראשון' על כך.

תשובה: לא נולדתי באוטבוצק אלא בוורשה, שבה גרנו. אל אוטבוצק רק התגעגעתי כאשר היינו סגורים בגטו. עיירה מוריקה זו שימשה כביתנו הקיצי, שכן האוויר הצח שלה וקרבתה ליערות היו אמורים לרפא את הריאות של אמא. וכפי שאני מספר בסרטי, תהליך הריפוי של אמי פליציה ט' (טוכבנד) הופסק כאשר נאלצנו לעקור מאוטבוצק אל הגטו.

הייתי צעיר מכדי להיות מודע להיותה של עיירה פסטורלית זו מרכז חסידי ואף מוזיקלי, אך אני מאמין שפרטים בנושא מצויים במכון להיסטוריה יהודית השוכן בוורשה, שיש לי קשר עמו.

מעינה, כרמי-צור: הייתי מעוניינת להירשם לקורס נהיגה במצבי לחץ. איך עושים זאת?

תשובה: המדור ממליץ על בית הספר "קליבר" בגוש עציון, טלפון 02-6734334.

בחיסוי שם: אני מתגורר באזור ירושלים ונוסע כ-40 אלף ק"מ בשנה. ברשותי הונדה סיוויק, ואני שוקל להחליפה באותו דגם או בסקודה אוקטביה 1.8. אני מעוניין ברכב בעל נוחות נהיגה ואמינות גבוהה, מה המלצתך בעניין? האם יש מועמדת אחרת באותה רמה?

תשובה: המחליפה של הונדה סיוויק מזדקנת היא עדיין סיוויק צעירה יותר או חדשה, שכן הונדה מציעה מנועים אטמוספריים אמינים – נטולי מערכת טורבו והזרקה ישירה, צוות שיודע להיות בעייתי.

היתרון היחידי של סקודה אוקטביה הוא נפח תא המטען. אגב, יש להצר על כך שיבואן הונדה לא מביא דגמי סיוויק המצוידים בגיר ידני, שהוא קלף חזק של הפירמה.