האמת והשקרים של המקלדת

כוחות על-טבעיים, המתפקדים בהצלחה מרובת כישרונות, בונים מציאות היודעת להשאיר מאחור את מחזות התיאטרון הכי מפוארים שהקשיש המורשה הצליח להכיר במשך חייו בזכות ז'אן ז'נה, אז'ן יונסקו וסלבומיר מרוז'ק

באחרונה השתנה משהו. בעבר זה קרה רק לפעמים, בסופי שבוע או בימי הולדת, ואילו עכשיו זה מתחיל לקרות באופן קבוע שהמצב הנוכחי, בעקשנות מטורפת אשכרה, תובע ממני לבקש סליחה כבר אחרי המילים הראשונות, שנכתבות מאחורי גבי על ידי המקלדת שלי.

אין ספק שזוהי תוצאה ישירה מכך שמקלדת זו יודעת לכתוב ללא עזרת הזקן, ובהתאם לכך התחילה, באותו קצב בעברית ובפולנית, לנהל חיים כפולים. חוששני כי מטמורפוזה זו קפצה על המקלדת ברגע שהיא זכתה לקשר by wire עם המחשב. כאילו גלי הרדיו של המקלדת משתפים פעולה עם גורם זר – כנראה גוגל, העוקבת אחרינו בסקרנות פושעת, או ארגונים חשאיים בעלי שם המורכב משלוש אותיות לועזיות, לוחשת לי דודה פרנויה.

בין אם זו גוגל או גוף אחר או שניהם ביחד, הם מעוניינים לפרסם בשמם של הקשיש וכלבו כל מיני השוואות בלתי נורמטיביות שבעטיין אני נדרש לספק התנצלות מיידית. כמו כעת.

אך כדי להגיע להתנצלות, עליי לגלגל קודם סיפור. הרי:

אפוקליפסה בחותמת אקדמית

בין אולפני הקולנוע שהשכילו לארח את הקשיש המורשה בצעירותו היה גם בית מלאכה לסרטים מצוירים בשם Semafor, אשר שכן בעיירה טוּשִין על יד לודז', עיר שתחת השלטון הקומוניסטי הייתה הוליווד הפולנית.

אולפן "סמאפור" הקטן, הגוסס בימים אלה, היה הראשון מבין אולפני ההסרטה הפולניים אשר פנה אליי לאחר שהתסריט שלי "בית הקברות רֶמוּ" התפרסם בצורת שיר (!), ועוד על גבי כל שטח השער של שבועון קתולי (!) בשם "Kierunki" (כיוונים).

"אנו מעוניינים להפיק סרט בבימויך על בית העלמין היהודי רמו", כתב לי המנהל של "סמאפור", ומובן כי נעניתי להצעה בהתלהבות.

התחלתי לעבוד אצלם, ובכל הזדמנות הצצתי בעבודות של קולגות במאים, שהיו מייצרים בסטודיו זה סרטי אנימציה, עתידניים ברובם. ודאי שכמכוּר למוטוריקה התעניינתי איך האמנים של "סמאפור" מתארים בסרטוניהם את מכוניות העתיד.

וגיליתי שהיו אלה יצירות מוזרות, שרובן הזכירו בחלק האחורי את BTR, זלדה צבאית רוסית אשר נעה על שרשראות, בעוד שהחלק הקדמי דָּמָה אמנם למכונית "רגילה" בעלת גלגלים וצורה אווירודינמית כביכול, אלא שהוא היה מבצר של פח שנעוצים בו חלונות קטנים וגבוהים.

מדוע דמיינתם דווקא כך את מכונית העתיד? התעניינתי אצל הציירים של "סמאפור", והוסבר לי שהאנושות של המילניום הבא תחפש ותעדיף מכשירי תנועה שהם מעין מִקלט מתכתי על גלגלים, משהו סולידי ובטיחותי המאפשר לצלוח נופים שוממים וחרוכים עקב פיצוץ אטומי. באפוקליפסה כזו צריך רכב שיגן עליך מניצולים שמוכנים לשחוט תמורת כוס מים.

לא מצצנו את זה מהאצבע, הסבירו לי אמני ההנפשה, אלא קיבלנו השראה בחוגי האקדמיה, וליתר דיוק באוניברסיטת לודז', כאשר עשינו תחקיר על עולם העתיד.

מצחיקים עם חזון

עברו שנים, הגענו לעתיד וטעמנו אותו בתיאבון, ואני נזכרתי בסוגיית הרכב העתידני שצויר לפני כחמישים שנה באותם סרטי הנפשה לילדים.

זהו זה! תפסתי באבחת-דעת למראה הקרוסאוברים האופנתיים, הנמכרים בארץ כמו לחמניות וכעת משעשעים אותי כהוגן משום שהם מזכירים עד מאוד, הבנתי, את פרי דמיונם החולני של אמני "סמאפור" – אותם גויים מצחיקים שעבדתי לצדם והיו לבושים גם בקיץ הפולני מעילים כבדים, חליפות אפורות, כובעי חובה שלא ירדו מראשם גם בזמן נהיגה, ועניבות אדומות שחנקו את גרונם וסימנו את שייכותם הפוליטית. כי להבדיל ממני, היו כל עמיתיי חברים במפלגה הקומוניסטית. הם גם באו לעבודה בליווי נשותיהם רחבות הגוף, שהזכירו לי אוניות מפרשים מהמאה ה-18, ואף הן עבדו ב"סמאפור" בכל מיני תפקידים.

איך ייתכן שאנשים סתמיים אלו, כפריים לשעבר וצייתנים בהווה, שִרְטטו חזון מדויק כל כך לגבי העתיד?

אשליה של כוח

כך או אחרת, יצרני הקרוסאוברים הימרו בצדק שהציבור הרחב מוכן לזנוח את המכונית המשפחתית הרגילה לטובת תצורת קרוסאובר, המאפשרת לשבת מורמים מעל העמך, להרגיש כוח, וליהנות משליטה ומסוג של תחושת בטיחות שנוצרת בזכות שמירה על פרופורציה "ברוטלית" בין הפח והחלונות – לטובת הפח.

וברומן כמו ברומן, לא רואים מגרעות. הקונים המאושרים לא מתרגשים מהחולשה היחסית המאפיינת את רוב הקרוסאוברים, אשר משווקים אצלנו בהנעה קדמית בלבד, ולא כפולה, כדי לצמצם ככל האפשר את מחירם לצרכן.

זאת ועוד: מרבית הקרוסאוברים מצוידים במנועים חסכוניים, שנפחם הצנוע אינו משסה עוצמה אל האספלט. המצב לא ישתנה גם אם המנועים מוקטני הנפח יזכו לפתרון בנוסח ויאגרה בדמותן של מערכות טורבו יקרות ומסובכות לאחזקה שוטפת – מוסיפה המקלדת את שלה.

נשים לא פראייריות

קשה לקבוע איזה דגם פתח את הקרוסו-מָבּוּל, אך אין ספק כי האב הרוחני של כל עסק הקרוסאוברים הוא Juke של ניסאן, שהוליד אחריו ילדים ונכדים אצל יצרנים רבים – ובאחרונה גם בגודל מיני, במחשבה על "האדיבות הטבעית של נשים", כפי שפורסם.

המקלדת שלי לוחשת שרווקות לא יקנו את הגימיק, משום שקרוסאובר, אפילו במתכונת מוקטנת, רק יפחיד כמו כלב גדול גברים המעוניינים להכיר יהודייה עדינת נפש.

מצד שני, גם נשים אמהות לא יבחרו בקרוסאובר זוטא, שהרי הן מעוניינות במרחב לצעצועים ובתא מטען נדיב לקניות – מה שמספק רק קרוסאובר בממדי לארג', ולא קריקטורה זעירה שלו שמודבק לה גריל מאיים.

בורגנים ממש מקס-ימים

עד כאן לא נזקקתי להתנצלות, אך הנה, המקלדת שלי מוסיפה לי פרשנות, ועומדת לסבך אותי. היא טוענת, החוצפנית חסרת המעצורים ונטולת מַקָש העדינות, שכל מיני תל-אביבים מרגישים בתוך הקרוסאוברים שלהם כאילו היו מקס הזועם בנוף החרוך והקשוח שתיארו אמני "סמאפור" עוד בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, הרבה לפני שסרט הקולנוע הקודר יצא לאקרנים.

התל-אביבים הרדופים רוצים להיות מקס הזועם ששורד בגיהנום פוסט-מלחמתי. זה כמובן היה לפני שהוא, כלומר מל גיבסון, שתה יותר מדי והאמת של נפשו השתחררה, וחשפה איש אנטישמי חולני אשר זקנתו מביישת את צעירותו, כפי שכלבי שייקה מאשים אותי על לא עוול בכפי.

רכים אחד אחד

אז הנה, קבלו את התנצלותי על דברי הבלע של המקלדת שלי, ודעו שכאשר אני נוסע במרחב הציוני, הקשיש המורשה שבי אינו פוגש חלילה נהגים עצבניים שנוסעים בסטייל של מקס הזועם, אלא מזהה קשיחות רק בכלים שלהם. הנהגים עצמם הם כמובן נפשות רכות וטהורות אשר אוהבות זו את זו, מחייכות ביניהן, שומרות מרחק, אינן עוברות באור אדום, ובעת נסיעה לא שולחות סמסים ולא קוראות את השטות האחרונה שצויצה ברשת הֶבֶל-בוק.

בניגוד למקלדת גסת הרוח שלי, אינני מזהה בנהג הישראלי נעים-ההליכות שום דבר מהמציאות האלימה של "מקס הזועם".

ריצ'רץ' נגד פקקים

הדבר היחידי שהנהג הישראלי המושלם כל כך באדיבותו לא למד הוא שיטת הריצ'רץ', המקובלת בארצות לועזיטיות – שגם הן מוצפות קרוסאוברים למיניהם, כפי שניבא אולפן "סמאפור" וצייר בסרטיו. אז מה זה ריצ'רץ'?

ובכן, כאשר כביש רב-נתיבי הופך משום מה חד-נתיבי, הגויים יודעים שעליהם להיכנס לנתיב הבודד לסירוגין: פעם יש זכות קדימה לגוי בקרוסאובר שמגיע מהנתיב הימני, ופעם לגוי שמגיע מהנתיב השמאלי. אין צעקות, אין הידחקות, אין רוגז. שיטת הריצ'רץ' זורמת לא רק מנטלית אלא גם מונעת פקקים.

מלאכי חבלה בעיר

ואל תשאלו מה חשבה המקלדת שלי על עיריית תל-אביב, שבגאוניות יוצאת דופן אסרה על רכיבת אופניים במדרכות. בעזרת קנס הנע בין 100 שקלים עד 1,000 שקלים, שולחים המלאכים של העירייה את רוכבי האופניים אל הכביש.

אך האם בתי החולים הכינו כבר מקומות לקורבנות החדשים? הרי עמוד A בקרוסאובר טיפוסי מסתיר למשעי רוכבי אופניים, כאילו גורם עוין מסתיר אותם בידו במזיד, כדי לייצר תאונה. כך שרק חובבי אופניים בעלי נטיות אובדניות יהיו מוכנים לרדת מהמדרכות לעולם שכולו נגדם.

לי רוכבי אופניים לא מפריעים במדרכה משום שאני מבין את מצוקתם. הטמבל מהעירייה שאחראי לרעיון ה"עופו לכביש" היה צריך רק לדרוש מרוכבי האופניים, ובמיוחד החשמליים, שיעברו את פסי החצייה בהליכה, ויפסיקו להפתיע נהגים בכניסה פתאומית תחת גלגליהם. לדרוש מהם להירצח זו כבר הפרזה קלה.

מלאכי חבלה בכביש 6

משרד התחבורה מצא פתרון פז לצפיפות בכביש 6: מעתה, מותר לנסוע בשוליים. שמעת את זה, שייקה? כלב לא היה הוגה רעיון מטופש כזה, משום שכלב יודע שעצירה של מכונית או אופנוע בשולי הכביש עקב תקלה כלשהי תהווה סכנת חיים מיידית בעבור הנהג/רוכב.

לא רק אדומה: יבואן אופל ארגן השבוע בתל-אביב מסיבת עיתונאים שבמרכזה אסטרה החדשה, שזכתה בתואר "מכונית השנה" בתחרות של ארגון COTY.

זכייתה של אסטרה בתואר המכובד אינה מפתיעה אותי, גם בשל העובדה שמדובר במכונית סימפטית, נוחה, יפה ובעלת אמביציה לנצח את פולקסוואגן בסגמנט המכוניות המשפחתיות. כי בסגמנט הספורטיביות, אסטרה OPC בעלת 280 כוחות הסוס עשתה את זה כבר, כאשר הותירה מאחוריה את גולף GTI המשעממת והחוזרת על עצמה.

היה לי ברור שצוות העיתונאים הבכירים שהצביעו בתחרות לא יחמיצו את ההזדמנות להיפרע מפולקסוואגן בעקבות פרשת ה"דיזלגייט", שבמסגרתה הנוכלים מוולפסבורג רימו לא רק את שלטונות ארה"ב, אלא בדרך גם את העיתונות העולמית. כך שתואר "מכונית השנה" לאסטרה אינו רק בחירה ראויה אלא גם מכה קשה לפולקסוואגן, המאותתת לבכיריה שלא יחשבו אפילו על תרגילים מלוכלכים נוספים מול המדיה.

הקשיש המורשה הכיר במקרה את גרסת Sports Tourer של אסטרה, העומדת להגיע ארצה אך לא הוצגה במסיבה. קומבי זו של אופל (בתצלומים) מעניינת בהרבה מהקומבי של פולקסוואגן, הבנויה על גולף. אופל קומבי כובשת במיוחד בגרסת מנוע דיזל החדש בנפח 1.6 ליטרים, שבעזרת מערכת טורבו כפול מנפיק 160 כ"ס

טיפ טיפה: המילטון והיהלומים

להבדיל מסדרת התחרויות המשעממת עד כאב שיניים, דווקא התחרות האחרונה של פורמולה 1, שנערכה בשנחאי ביום ראשון השבוע, הפתיעה לטובה. שתי סיבות אחראיות לכך שהמגרש הסיני ריתק את 250 אלף הצופים שהתיישבו סביב המסלול, ואת המיליונים של חסידי גרנד פרי שרופים אשר עקבו בטלוויזיה אחר הדרמה המשודרת משנחאי, כולל בוודאי ישראלים שגילו את ערוץ 58.

הגורם הראשון שסיפק לתחרות את הפלפל המבוקש הוא אופיו המיוחד של המסלול הסיני, המאפשר לנהגים לבצע הקפות מרשימות.

הגורם השני שריתק את הקהל הוא עוד פרק בדרמה של אלוף העולם המילטון, הבריטי הנוהג בקבוצת מרצדס המובילה, היה ברור כי המילטון, בחור שחום עור שאפתני, ינצל את אופי המסלול, המתאים לו במיוחד, וכי בדרך לפודיום ינסה לעקוף את כל מתחריו מבלי להתייחס לכישרונותיהם, לגזעם, לאומיותם ודתם. אך המילטון נכנע שוב לתקלה ברכבו, וזינק בשנחאי מהמקום ה-22 האחרון.

מבול טענות ניתך על הכוכב הבריטי. הפרשנים הלועזיטים והטוקבקיסטים לא השאירו על סרבלו של המילטון אפילו חוט יבש אחד. המתקפה המשולבת לא הייתה הוגנת. הרי בהתחשב בכך שהזינוק נערך מהמקום האחרון, ושהקפות המסלול האחרונות נעשו על צמיגים גמורים, מה שלא אפשר להמילטון להגיע לקו הגמר במקום החמישי – זכייה במקום השביעי היא בכל זאת הישג יוצא דופן.

נגד המילטון נטען כי דרכו לעוד אליפות עולם נכשלה השנה בגלל היותו ידוען צמרת הנהנה ממנעמי החיים המתוקים, מתחכך בשכבה חברתית עשירה וזוכה להתעניינות המדיה. בלב ביקורת זו עומדים דוגמניות שמעריצות את המילטון ומטוסי סילון שהוא מתעניין בהם. אפילו עגילי היהלומים שהוא עונד חטפו אש, כאילו זהו שורש הרע.

זוהי בוודאי הגזמה מטופשת, כי לדעתי המילטון עומד לנתר מהתחתית (אם אפשר בכלל לכנות תחתית את מיצובו הנוכחי, מקום שני באליפות העולם אחרי חברו לקבוצת מרצדס, ניקו רוסברג…) – שאליה הוא הגיע בשל חוסר מזל ורפיון מסוים, טבעי למדי, שהשתרר בתום שלוש עונות מוצלחות ביותר.

מטיפי המוסר הכפייתיים שכחו כי להמילטון יש זכות לבחור בסגנון החיים המתאים לו. מה גם שכמו כל נהג מרוצים, המילטון מסכן את חייו במשחק אספלט אכזרי שנועד לספק בידור להמונים, כפי שראינו לפני חודש בתאונה הדרמטית של אלונסו, אשר רק בנס יצא חי ממכונית שהתקמטה לגרוטאה. אז סבורני שמותר להמילטון לא להסתפק במשטר של דיאטה ואימוני כושר, ולחפש את הרוגע שלו.

כדאי גם לזכור שאבות אבותיו של המילטון ושות' אהבו חרוזים מבריקים, שתמורתם הם היו מוותרים על חירותם ואדמתם. ייתכן כי פרט פרה-היסטורי זה משפיע על הפסיכו-גנטיקה של הנהג הבריטי הכישרוני לא פחות מכפי שמשפיעים עליו מעלליה החשאיים של הנהלת קבוצתו, מרצדס, הגזענית בנפשה הגרמנית, שבוודאי הייתה מעדיפה לראות אלוף עולם ארי כמו ניקו רוסברג כחול העיניים.

לואיס המילטון, מקום שביעי בשנחאי. המנצח הוא ניקו רוסברג, במקום השני סבסטיאן וטל, ובמקום השלישי שליחו של פוטין דניאל קוויאט

שואלים את אדוארד

שמוליק: אודה להבהרה מהו המושג "תיבה אוטומטית-רובוטית בעלת מצמד בודד" (בהקשר של דאצ'יה). ובכלל, מה דעתך על הדגמים של דאצ'יה הרומנית החדשה שחזרה לארצנו?

תשובה: 1. אין מדובר בתיבה אוטומטית-רובוטית בעלת מצמד אחד, כפי שמקובל להגדיר אצלנו בנימת זלזול מסוימת – אלא בגיר חצי אוטומטי, ובעצם גיר ידני בעל "מוח" המופקד על המצמד, כך שבמכונית מותקנות רק שתי דוושות: דוושת גז ודוושת בלמים. גיר זה מציע אמינות יחסית וחיסכון בדלק, שהם שני אפיונים של תיבות הילוכים ידניות, נטולות "מוח" הפוטר את רגל שמאל מעבודה.

ההגדרה "מצמד בודד" מסמנת את העובדה שזוהי אינה תיבה אוטומטית מודרנית בעלת שני מצמדים, כמו למשל DSG של פולקסוואגן. כלומר, מדובר בתיבה שאינה מחליפה הילוכים באופן חלק, אלא כזו שגורמת לרכב לקרטע, בדומה לגיר ידני שנפל בידיו של נהג מתחיל.

בוחנים עברים הם עָם מפונק, אחרת הם לא היו פוסלים את הגיר החצי-אוטומטי, אלא מגלים (אולי הם לא יודעים את זה) כי לחיצה רגישה וזריזה על דוושת הגז משככת את טלטלת הרכב למינימום – עצימות שבה הטלטלה הופכת ממטרד לאפקט נחמד.

אגב, לפני כשלושים שנה נהגתי בלונדון במשך חודש ימים בפורשה 911 המצוידת בגיר חצי-אוטומטי. תחילה שנאתי אותו, אך עם ההתרגלות גיליתי את חיוביותו המסוימת – הוא עבד כמו DSG המודרני במצב ידני (מצב שמושג בהסטת מוט ה-DSG ימינה). דאצ'יה סנדרו, הענייה באלקטרוניקה ובפיצ'פקעס, היא בחירה הגיונית לא רק בשל מחירה המושך, אלא גם משום שהיא מציעה רווחה ורווח: חלל פנימי נוח, והוצאות שוטפות צנועות.

רועי: אנו זוג צעיר עם שני ילדים, ומחפשים לקנות רכב חסכוני בדלק, אמין ולא במחיר גבוה בסביבות ה-35 אלף שקלים. אנחנו גרים במצפה-רמון, כך שהמרחקים גדולים. נשמח לשמוע את המלצתך.

תשובה: כבר בסכום הנע סביב 25 אלף שקלים תוכלו להביא הביתה מכונית אשר עונה למתווה שהצגתם. עשרת אלפי השקלים הנותרים ישמשו אתכם לצורך הכנה קפדנית של הרכב לקראת הקדנציה במחיצתכם. הכנה זו תכלול החלפת צמיגים, בולמים, דיסקים ודיסקיות מעצורים וחגורת טיימינג, כמו גם את החלפת כל נוזלי הרכב והמסננים.

השאלה "איזה רכב" חשובה פחות כאשר המועמדות הן מכשירי תנועה כמו סוזוקי ליאנה או סוויפט, הונדה האצ'בק, דייהטסו סיריון ורנו קליאו. ההכרעה ביניהן צריכה להתבסס על שיקולים של מוצא (בית טוב שדאג לה), קילומטראז' נמוך ככל האפשר והיעדר ביוגרפיה קרבית (שטח).

יפעת: אנחנו מעוניינים לרכוש מכונית קטנה לנסיעות יומיומיות, בקו רעננה-הרצליה בעיקר (יש ברשותנו מכונית נוספת, מטעם העבודה, של שבעה מקומות, לנסיעות משפחתיות ארוכות).

נשמח להמלצתך: האם כדאי לרכוש פיקנטו משנת 2014 ומעלה, או סלריו חדשה? חשובות לנו בטיחות הרכב, אמינות וצריכת דלק.

תשובה: קיה פיקנטו היא מניה ידועה ופופולרית בארץ. זאת להבדיל מסוזוקי סולריו, שהביקורת העברית רוכבת עליה כמו על סוסה קירחת. ההתנגדות לה אצלנו משעשעת אותי, לנוכח העובדה שבחו"ל כותבים על סולריו כך: "מָרוּטִי סוזוקי (שם המפעל בהודו) סולריו היא האצ'בק מלבבת, חסכונית ומאובזרת באופן נכון".

אל תסתפקו בפיקנטו. קחו גם את סוזוקי לנסיעת מבחן, וכתבו לנו את התרשמותכם.