גאווה מהי

"השנאה נובעת מן הרגש והבוז מן ההיגיון, ושניהם גם יחד מחוץ לתחום שליטתנו", קבע שופנהאואר. אך מהיכן נובע הזיכרון? אצל הקשיש המורשה לפחות, הזיכרון נובע מן העט

רצה הגורל, והמילה "גאווה" קיבלה קונוטציות חברתיות תמוהות, בלתי צפויות בעליל, עד כי מרוב רתיעה ממנה היא הוסרה כמעט מהלקסיקון היומיומי. אך הרבה לפני שמושג זה נוּכס על ידי מגזר מסוים ועל כן ירד מגדולתו, פרסם את דעתו על גאווה ארתור שופנהאואר (1788-1860).

כידוע, פילוסופים אינם מתים, ובהתאם לכך, שופנהאואר היה ונשאר פילוסוף הפסימיות העמוקה. שופנהאואר היה גם איש הרוח שהקשיש המורשה, בהיותו צעיר, למד את משנתו ואימץ אותה כנר לרגליו, וזאת כסוג של אנטידוֹטוּם (תרופה הסותרת רעל מסוים) יעיל נגד הדיאלקטיקה המרקסיסטית, אשר הייתה ה"דת" הרשמית בעידן השלטון הקומוניסטי בפולין.

 המלך ארתור

"בעל הכישרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. ואילו הגאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאיש מלבדו אינו מסוגל אפילו לראות" (שופנהאואר)

 והנה, למעלה מ-150 שנה אחריו, זווית הראייה של ארתור שופנהאואר על המציאות עודנה שימושית ונוכחת מאוד באמנות על כל שדותיה: במוזיקה, בציור ובכתיבת ספרים, תסריטים ומחזות, החל בלב טולסטוי וקרטייה ברסון, דרך סמואל בקט, פאבלו פיקאסו ואורסון וולס ועד רומן פולנסקי. עוד בסרטו הקצר "שני אנשים עם ארון" בלטה הערצתו של הבמאי היהודי-פולני כלפי שופנהאואר. הערצה עיוורת זו של פולנסקי מתבטאת בסרטיו עד היום – בקדרות, בפיכחון לגבי טיב האדם, בהדגשת עליבותו ואכזריותו.

היו ימים שגם הקשיש המורשה ניסה את כוחותיו הצנועים בשחייה בים הפסימיות אשר מאפיינת את מורשתו של פילוסוף גרמני זה.

הפטנט העתיק ביותר

"האמת אינה יכולה להתגלות במערומיה לפני ההמונים" (שופנהאואר)

והנה מה שחשב ארתור שופנהאואר על גאווה באחד האפוריזמים שלו: "בין כל סוגי הגאווה, הנחותה ביותר היא הגאווה הלאומית, משום שחסידיה מנפנפים ללא בושה בחוסר האינדיווידואליות שלהם. כל עלוב נפש שאין לו בעולמו דבר-מה שהוא יכול להתגאות בו, תופס כקרש הצלה אחרון את עובדת השתייכותו לעם מסוים. אסיר תודה על כך, הוא מוכן להילחם בידיו וברגליו על כל טיפשוּת המאפיינת את עמו, ועל כל שטות אשר עמו מבצע".

צללים שחורים בגטו ורשה

"אדם הוא ביסודו חיה פראית ומפחידה. אנו מכירים אותו אך ורק כאשר הוא מרוסן ומאולף על ידי מה שאנו מכנים ציוויליזציה" (שופנהאואר)

לא הייתי גאה בעמי כאשר ראיתי בגטו ורשה את שוטרי היודנראט היהודים, ששיתפו פעולה עם התליינים הגרמנים ואף ניסו להידמות להם באמצעות נעילת מגפיים גבוהים, המיועדים לרכיבה על סוסים ולא לדיווש על אופני משטרה, ולבישת מעילי עור שחורים.

שוטרים יהודים אלה, שאכלו לשובעה והיו בריאי גוף ושריריים, היו מתפרצים במכות רצח מיותרות כלפי אסירי הגטו הכחושים והמורעבים – הן ברחובות, הן בחיפושים בתוך הדירות, והן במהלך הכנסתם של תושבי הגטו שנתפסו אל תוך הקרונות, שהובילו אותם למחנות המוות. רק צער אחד מילא את לבם של שוטרים אלה – שהנשק היחידי העומד לרשותם הוא אלות עץ.

אגב, במהלך הצילומים של סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'" ביקשתי את האחראית על התלבושות, אִילוֹנְיָה, שתלביש את השוטרים היהודים בז'קטים אימתנֵי-כתפיים באופן גרוטסקי, הגובל כבר בקומיקס. את המאפרת ביקשתי למשוח את פני השוטרים בצבעי מלחמה בנוסח אינדיאני, כמו בספרי המערב הפרוע של מקס ברנד, כי כך נראו אז השוטרים בעיניו של הילד, וכך הם נותרו גם בזיכרונו – בריונים שעל פניהם צללים שחורים מאיימים.

ספרי הרפתקאות אלה של מקס ברנד נפלו לידיי לפני המלחמה הגדולה. היו אלה סיפורים על טובים ועל רוצחים רעים חסרי לב, סיפורים שאחר כך דמו בעיניי למחזה המזעזע המתרחש ברחובות הגטו.

הנוסע ועונשו

"הגדול בפלאי העולם אינו כובש העולם, אלא הכובש את עצמו" (שופנהאואר)

אחר כך, שנים אחדות אחרי שעליתי כבר ארצה, שוב לא הייתי גאה בעמי, כאשר נודע לי על המקרה של אוניית צים בשם "מורן", שהקברניט שלה, איש קיבוץ, הִכָּה קשות נוסע סמוי אפריקני שהתגלה באחת הקומות, ופקד על הצוות להשליכו אל הים ברפסודה קטנה, שותת דם ובלי אוכל ומים.

צוות האונייה "מורן", רובם קיבוצניקים כמו הקברניט, לא הפצירו בו להפסיק להתעלל בטרמפיסט, ואף בנו את הרפסודה שסחפה את הקורבן אל דרכו האחרונה. כבמאי ברוממה רציתי לצלם סרט על המקרה, אך הנהלת רשות השידור התנגדה.

לשווא התווכחתי שוב ושוב עם מנהל תחנת רוממה, ארנון צוקרמן, וטענתי שתחקיר טלוויזיוני המוקיע את מעללי הקברניט יש לו ערך חינוכי-מוסרי חשוב, קל וחומר לנוכח עברנו בשואה.

לא עזר לי גם פיתיון מקצועי שהגשתי לצוקרמן במשרדו בקומה החמישית, ולפיו יש לנו, בסרטייה של התחנה, חומר צילום המתעד במקרה את אחת ההפלגות שהאונייה "מורן" יצאה אליהן, שיט של קיבוצניקים, אשר חגגו על הים עם הופעות אמנים, שירים וריקודים על אותו סיפון שממנו הושלך האפריקני הימה.

גם זה לא עזר, ואני התביישתי כאשר נאלצתי להסביר ש"לא יהיה סרט" לעיתונאי שעבד איתי על התסריט, וגם לאחד מעובדי האונייה, הנגר, שבנה את הרפסודה בהוראת הקברניט התליין. זה היה האיש שהתנדב לספר למסרטה את האמת על המקרה המזעזע, ובדברו אל המיקרופון רעד עדיין.

למזכרת מהפרשה נותרה לי רק הקסטה שבה הקלטתי את עדותו של איש הצוות בפולנית. ברשותי נשאר גם יחס חשדני כלפי קיבוצניקים.

העמותה לעידוד התמותה

"לרצות בחיי נצח זה לרצות בהנצחה של שגיאה גדולה" (שופנהאואר)

וכעת, בימי הפסח, אני שוב מזדעזע, למקרא הידיעה על אותה ניצולת שואה בת שמונים שנפטרה בדירתה בעיר מעלות בבדידות מוחלטת, ורק בזכותם של שוטרים יפי נפש מהתחנה המקומית, שהתנדבו לארגן לה הלוויה ולהשתתף בה, אישה זו לא נותרה לבדה גם בבית הקברות.

ואני שואל: היכן היו העמותות המתיימרות לדאוג לניצולי השואה, ובעצם רק מחלקות משכורות שמנות בין בכיריהן תמורת חוסר פעילות? והיכן היו העירייה, השכנים, העובדים הסוציאליים וארגוני הניצולים עצמם?

וחוץ מזה, יש שרים וחברי כנסת שקיבלו את תיק ניצולי השואה, ולא שמעתי את קולם במקרה זה, וגם לא במקרים אחרים, אשר לא זכו בפרסום משום שאנשים טובים במשטרה לא היו בעסק.

הפרצוף היפה שחיל הים פספס

"על פניו של אדם חרותים כל הדברים שקרו לו בחיים" (שופנהאואר)

במקרה של ניצולת השואה הערירית, הייתי מצפה מחיל הים שבִּמקום להסתפק בשידור סרטון גאווה בצוללת החדשה לקראת חג הפסח, ישלח חיל זה את נציגיו צחורי המדים עם פרחים להלוויה של אותה ניצולה.

זה היה עשוי להיות אקט כבוד סמלי, אך מתבקש לדעתי, שהרי בזכותה של ניצולה אנונימית זו – כמו גם בזכותם של כל יתר קורבנות השואה ושורדיה – קנתה מדינת ישראל את הצוללת בהנחה, אם לא התקבלה מהגרמנים כמתנה כמעט, כמו הצוללות הקודמות.

הברונים הורידו כפפות

הביטוי "הכַּתָּב כָּתַב" הוא בנאלי, שהרי כתיבה היא עיסוקו של הכתב, כולל בוודאי גזע כתבי הרכב. אלא שאין כל שעמום במושג "כתב החצר כתב" – משום שעבודת כתבי החצר החלה באחרונה להיות מורכבת יותר, ואף מסקרנת.

כי התגלה שלהיות כתב חצר של ברון יבוא אחד, זהו מעמד דל מדי בשביל כתב שאפתני, מה גם שמונוגמיה זו אינה מסַפקת די מכוניות לכתב החצר, שהוא על פי רוב נטול הגה פרטי, ולוּ טרנטה. זוהי הסיבה שכתבי החצר החלו לשרת שני אדונים או למעלה מכך.

כתוצאה מכך, יבואני הרכב ויחצ"ניהם, המאוכזבים מהתרופפות נאמנוּתם של העיתונאים, נזכרו בסיסמה "אם לא אני לי, מי לי" – והחלו לפרסם בעצמם, בעמודי הפרסום, השוואות מחמיאות בין סחורתם ובין דגמי המתחרים.

זוהי תופעה חדשה יחסית. במשך שנים ארוכות מיעטו ברוני היבוא, מתוך איזו ג'נטלמניות בסיסית, לפרסם טבלאות השוואה אשר חושפות בפרהסיה, ללא רחמים, את חולשת הסחורה של המתחרים. לדעתו של הקשיש המורשה, טבלאות אלו מצביעות על אכזבתם של ברוני היבוא מהפעילות של כתבי החצר, שאחזקתם על רצועה כבר אינה רווחית כבעבר.

כתב החצר נגד תרמוסטט

מתוך מוּדעות למצב דרמטי זה, הצצנו בסקרנות בדו"ח מבחן שחיבר כתב חצר על DS3 החדשה, דו"ח טיפוסי למדי לגזע כותבים זה. הקשיש המשועשע ציין לעצמו כי ניכר שהכתב היה דרוך כולו כדי לא לפלוט חלילה מילה או משפט שיעצבנו את היבואן, ואשר היו מגרשים את האיש מרשימת כתבי החצר הנהנים מתמיכה.

וכך, הכול ב-DS3 נראה לכתב מבטיח, מלטף, משביע רצון – במידה מסוימת של צדק, כי היצרנית, בדרכה להשתחרר מהלוגו "סיטרואן", אכן השקיעה ב-DS3. עד כאן כַּתָבַת-חצר רגילה. אלא שהאיש חש צורך לאזן את הכתבה המתוקה ולציין איזו מגרעת (שהיא בו-בזמן גם תכונה חיובית, כפי שממליצה שיטתם הערמומית של כתבי חצר), ועל כן הוא קבע כי ב-DS3 מד חום המנוע המותקן בדשבורד מיותר, ואפשר היה לוותר עליו. במיוחד, הוסיף ה"בוחן", לנוכח העובדה שהמחוג ממילא רובץ באמצע.

האיש לא היה כותב שטות זו, לוּ הייתה ברשותו איזו מכונית משלו, שאיננה צעירה כמו מכונית המבחן החדשה, שהרדיאטור בה נמצא בתחילת דרכו ולכן עוד לא נסתם, עוד לא חטף קורוזיה ועוד לא איבד נוזלים, והתרמוסטט עוד לא נתקע. במכונית טרייה כזו, ברור שמחוג מד החום רובץ באמצע, ואינו נחוץ לכאורה.

לוּ לכתב החצר היה רכב משלו, הוא היה מחמיא דווקא על התקנת מד החום ב-DS3 וברוב המכוניות – שהרי ברכב שנמצא בשימוש במשך שנים, רק מד החום מתריע על תקלה במנוע עקב עלייה בחום, אשר דורשת עצירה עד שהמנוע יצטנן, מילוי נוזל קירור או הזמנת גרר, אם המכונית זקוקה לטיפול במוסך.

הפטנט עם המיזוג

בעלי מכוניות מכירים צרה זו של התחממות המנוע, הנגרמת בשל אקלים חם, עליות ממושכות ואחזקת רכב רשלנית. וכפי שהמלצנו ב"טיפ טיפה", הם למדו לפתוח את החימום (גם בקיץ!) כאשר הם מגַלים תזוזה של מחוג מד החום לכיוון השטח האדום. לפעמים זה עוזר.

במכוניות שהיצרן מתקין בהן, כדי לקצץ בעלויות, רק נורה המתריעה על חום גבוה, ולא מד חום – אין אפשרות לעקוב אחר עלייה מסוכנת בטמפרטורת המנוע, כך שכאשר הדיודה האדומה נדלקת בהפתעה, זה כבר מאוחר מדי, משום שהנזק נגרם כבר.

ברונים אוהבים טפילים

ההערה הטיפשית על מד החום ה"מיותר" ב-DS3 חושפת כי לעיתונאי החצר אין מכונית משל עצמו, וכי לצורך ניידוּת ביומיום הוא משתמש, כרוב עמיתיו החצרנים, במכוניות מבחן. זוהי שיטה משתלמת מבחינה כספית, שהרי קבלת רכבי מבחן (או מבחן כביכול) פוטרת את ציבור כתבי החצר מהצורך לקנות מכונית, לתחזק אותה, לשלם עליה אגרה, ביטוח ודלק!

"קיום טָפִּילִי" זה מתאים גם ליבואנים, שהרי תמורת יד רחבה במסירת רכבי מבחן, ותמורת גמישות מסוימת במועד ההחזרה של מכוניות המבחן ליבואן – ברוני היבוא מהדקים את שליטתם על הבוחנים, ואף מצפים מהם לתרום לשיווק עוד יותר מיחצ"נים במשכורת. לצורך מטרה זו מנופף היבואן גם בצ'ופר-העל, בדמות שליחתם של כתבי החצר לחו"ל.

להשתזף באור כוכבים

זה לא ייאמן כי יסופר, אך כתבי החצר המצטיינים בגאווה מקצועית, ואך מנהלים סביב עצמם פולחן אישיות קשוח, אינם מסתפקים עוד בעריכת מבחנים תיאורטיים, כלומר הִתרשמותיים בלבד (שהרי כל מבחן רכב נטול סלאלום איננו בגדר מבחן מעשי) – אלא אף החלו, כדי להאדיר עוד יותר את סמכותם, לדרג את המכוניות בכוכבים.

יש כוכבים כלליים, כלומר כאלה שמעריכים את איכות הרכב בכללותה, ויש כוכבים שמתייחסים להיבטים מסוימים ברכב: נוחות, בטיחות, חיסכון בדלק וכדומה. ויש גם דירוג כוכבים של אחיזת הכביש, מה שנראה לי כהגזמה פושעת, שהרי לא ניתן לעמוד על טיב אחיזת הכביש בלי מבחן סלאלום – השיטה היחידה שחושפת תכונות כמו היגוי יתר, תת היגוי ונטייה להחלקה.

יש להוסיף כי להפתעתנו, דו"חות המבחן שכותבים קולגות עיתונאים "בלתי תלויים" כוללים גם דרישות אקולוגיות של משרד התחבורה. אכן, אין גבול לאווירת הקברט.

החנופה משתלמת פעמיים

גם בתוך מערכות העיתונים נהנים כתבי החצר מיחס חם, שהרי פעילותם המקצועית-חברתית, החֲנֵפָה כלפי ברוני היבוא, גוררת את ברוני הרכב לתמיכה כספית בעיתון.

העסק הציני הזה החל עוד בשנות השמונים, בעיתון "חדשות" דווקא, שנרשם משום-מה בהיסטוריה של העיתונות כמפעל לוחמני ובלתי תלוי, אשר לא מעט חברים בברנז'ה מתרפקים עליו. הנה הסיפור:

נגה הולך הביתה

לעיתון "חדשות" היה כתב רכב בשם צחי נגה, ידיד שלי. יום אחד דרש העיתון מצחי לכתוב כתבת פרופיל שהוזמנה על ידי יבואן ב-מ-וו דאז, איזי רוזוב. צחי מילא את הפקודה, צילם את רוזוב בביתו כשהוא עומד בסרבל מרוצים, ראיין את האיש על נפשו ועל עסקיו, ותיאר אותו ואת משפחתו בחמימות, ולאורך עמודים רבים. הללויה.

אך צחי נגה, עיתונאי בדם, לא עמד בפיתוי, ובין כל המחמאות הזכיר גם, במשפט צנוע, כי ליבואן איזי רוזוב יש גם אויבים. כדי להדגים זאת, נגה ציטט את אטלר, עורך "טורבו", שגילה לכתב נגה כיצד מכין רוזוב את עצמו למרוצי ראלי-קרוס: "הוא מסיר מצווארו שרשרת זהב כבדה", ציטט אותי נגה.

"על זה אני משלם?", רתח רוזוב, איים בביטול הסכם הפרסום שהוא חתם עם העיתון, ו"חדשות" יפי-הנפש ואמיצי-הקולמוס נבהלו מהגביר, ושלחו את נגה הביתה.

פלדה ויופי: ידידינו י"א שלח לנו צרור תמונות מאירוע לטרון, המתקיים בשנים האחרונות בחול המועד פסח ביחד עם צעדת השריון המסורתית. וכך זה נראה: ברחבי המתחם, העמוס רכבי קרב משוריינים והיסטוריים ומבחר טנקים, מתקיימת גם תצוגה של כמה עשרות כלי רכב קלאסיים שמארגן "מועדון החמש" .

לצד מכוניות ותיקות, מוצגות באירוע לטרון גם יצירות קלאסיות נדירות, לעתים אף משנות השלושים. הדגמים מגיעים מהקצוות הגיאוגרפיים השונים של הארץ, בנסיעה כמובן… לצד תצוגת המשוריינים מוקרנים במבנה המוזיאון סרטוני מורשת השריון.

טיפ טיפה: היה היה

במגזין האגדי "טורבו" ז"ל היינו מקפידים להיות בלתי תלויים בעזרת כללים הנשמעים היום אקזוטיים. הנה דוגמה: אחרי כל מבחן, היינו מחזירים ליבואן מכונית רחוצה אשר מכל הדלק שלה מולא על חשבוננו. לא היינו מסכימים להגבלות היבואן, שכבר אז ניסה להחליט מול איזה רכב תעמוד המכונית שלו למבחן השוואתי.

כיום, גישה ריבונית זו אינה אפשרית. המדיה מרימה ידיים אל מול ברוני היבוא ויחצ"ניהם, אשר קובעים בעצמם, באין מפריע, את כל תנאי המבחן.

שואלים את אדוארד

זרח ורדי, נתניה: ברשותי יונדאי i30 שנת 2009. המוסכניק שלי (לא מוסך של היבואן) המליץ לי לתדלק אוקטן 98. לדבריו, זה משפר את איכות הביצועים, הדלק נקי יותר, ולאחר הוזלת הדלק זה גם לא נורא כלכלית. מה דעתך ?

תשובה: אם המוסכניק אבחן שהמנוע ביונדאי שלך מצלצל בעקבות לחיצה על דוושת הדלק – אז ודאי שההמלצה שלו בדבר אוקטן 98 היא הגיונית ביותר. כי למרות כל האמצעים המודרניים, מכניים ואלקטרוניים, המסוגלים להתאים את כיוון ההצתה לסוג הדלק (מבלי שנצטרך לסובב את המפלג, כמו פעם…), יחס הדחיסה בתא השרפה עולה עקב הצטברות פיח על הדופנות, מה שדורש שימוש בדלק באוקטן גבוה יותר.

אגב, ניסיונות לניקוי הפיח עשויים אמנם להוריד את יחס הדחיסה – אך הם מאיימים לפגוע בביצועי המכונית, ומסוגלים לגרום לעלייה בתיאבון לדלק.