קשיש בעולם הדיגיטלי

איך זה אפשרי שבמשך שנים ארוכות אהב הנוכחי מכוניות נטולות כל אפליקציות מודרניות, אשר מפתות את הנהג מהאגו עד קו האוזניים ופוטרות את ציבור אוחזי ההגה מהצורך להתייחס למציאות?

בבוקר, למחרת הרצח של יצחק רבין, ירד הקשיש הטרום-מורשה אל חוף הים, המשתרע מול ביתו לשעבר שברחוב הירקון 162. השעה הייתה מוקדמת, ועל רצועת החוף, לא רחוק מצריף המצילים, עמדה במעגל קבוצת זקנים ששיחקו בכדור כחול ענק.

הגברים המבוגרים, שהשתתפו במשחק המתאים יותר לילדי גן, נראו כאילו הגיעו לחול של כיכר אתרים בעזרת הליכונים או פיליפינים/יות אישיים, אך פרט זה לא בלט כאשר קשישים אלה זרקו את הכדור זה לזה, מחייכים כאילו אף אחד לא נרצח אתמול על כיכר מלכי ישראל.

הם צחקו, והצמידו לרגע את הכדור הכחול לחזה, לפני שמסרו אותו בהפתעה למישהו ביניהם.

צל בעל כנפיים

לוּ הייתי עושה עליהם סרט, חשב הקשיש שבי, הייתי נותן לכדור לשנות בהפתעה את מסלולו, לאסוף את צִלו מהחול, ולברוח יחד איתו היישר אל השמיים התכולים. את הזקנים העבריים הייתי מצלם עוקבים במבט מתגעגע אחר הכדור המתרחק מהם בהילוך אטי, עד שהוא נעלם בצד השני של העננים.

עדיין חושב בקולנועית

וחייך לו הקשיש המורשה הצופה במשחק אינפנטילי זה, משום שהרעיון הפתאומי על כדור שבורח מחבורת זקנים בשפת הים התל-אביבי שכנע אותו כי תקופת התסריטאות והבימוי, שעזבה כבר מזמן את הנוכחי, לא נעלמה כליל, אלא השאירה בכל זאת בראשו המזדקן זהרורי-געגועים לעיסוקו הקודם.

כן, הטרום-נוכחי נוכח בסיפוק, אך גם בהקלה, כי דמיונו נוטה עדיין אל עולם הקולנוע, ומייצר סצנות אבסטרקטיות בנוסח הסרטים האיטלקיים שהפתיעו את אנושות האדמה לאחר מלחמת העולם השנייה.

גולם במעגל

הזקנים הבחינו בטרום-קשיש המביט בהם בסקרנות מוזרה, ואחד מהם, בתנועת יד לבבית, הזמין אותו למעגל, והוא, הטיפש, הצטרף למשחק. הוא פשט חולצתו וחלץ נעליו, קשר את כלבו לעמוד ותפס מקום בין הקשישים, מול האיש שהזמין אותו, אשר צעק "וולקאם, חביבי" וזרק לו כדור פתיחה.

המורשה הזריז הושיט את שתי ידיו קדימה כדי להצמיד את הכדור המתקרב לחזה (שבשפת השרירנים מכוּנֶה "רדיאטור" או "כלוב"), אך הכדור הדף בקלות את זרועות המורשה הצדה, כאילו היו עשויות צמר גפן, פרץ דרכן, והוטח בחזה של הזקן המתחיל בכוח עצום, כאילו לא היה זה כדור משחק צבעוני קליל אלא איזה קטר רכבת.

אנוכי נפל על גבו, ושכב כמו ג'וק שנחבט אל החול על ידי הכדור הכבד להפתיע, כאילו היה ממולא ברזל או עופרת. הזקנים הגיעו אליו בריצה קלה, הורידו ממנו את הכדור האלים, שפכו מים על פניו של הקדם-קשיש אחוז הבושה, וסייעו לו לקום. "תבוא כל יום", גיחכו, "ותלמד".

אמנם הקדם-נוכחי המושפל על ידי הכדור התעלם מההזמנה, אלא שהמקרה המביך לימד אותו להיות חשדן.

רביכה ושמה חשדנות

זקנים הם ציבור חשדני, אשר לא חושד ככה סתם, חלילה, עם סיבה או בלעדיה, אלא חושד לפי חוק הזִקנה השורר במדינות לועזיטיות רבות, כולל ארצות הברית הריבונית.

אמנם המרחב הציוני מסתדר עדיין בלי חוקה מסודרת, אך פרט שולי זה אינו מפריע לחשדנות לשגשג בְּקֶרֶב הקשישים שבינינו, ועוד מדביק כמו מגפה את היהודים הצעירים, כדי שגם הם יטעמו מרביכה זו של חשדנות בונה.

מדינת חָשְדֶנְיָה

אך בעוד שחשדנות מובילה את הגויים הלועזיטיים למצבים של חוסר אמונה ופחד, החשדנות הכחול-לבן היא חלק בלתי נפרד מהחינוך, כלי חיוני להבנת העולם העברי, כולל בוודאי העולם המוטורי, שגם הקשיש המורשה מתעסק בו – לפחות עד כמה שמרשֶה לו עדר השות' בריבוע, כלומר מכוניותיו, כלביו, אוספי השעונים והמקטרות וזוג המקלדות, אחת שחורה של פי-סי ושנייה לבנה של מק.

שתי מקלדות אלה עובדות באופן נמרץ תחת האיום האכזרי של הקשיש כי סירוב שלהן לשרת אותו יחזיר אותו מיד, ואפילו קצת קודם, אל מכונת הכתיבה אריקה 5, המחכה לקאמבק זה בכיליון-סבלנות, או אל המתחרֶה שלה, העט הנובע מון בלאן.

סבתות סבבה

בזכות המארגנים של אירוע מוטורי מלבב הנושא את הלוגו "מסע הגרוטאות של ישראל – גרוטראלי", שהגדירו מהי גרוטאה, אנו לא זקוקים לחוות דעת של לוי יצחק כדי ללמוד ש"גרוטאה" היא מכונית השווה 3,500 אלף שקלים לכל היותר.

הנפשות הטהורות שהפיקו את "ראלי הגרוטאות", ינאי חיליק, אופיר (לא צוין שם המשפחה) וחגית זיידנר-דוד, לא רק הכריזו גרוטאה מהי, אלא גם שלחו את זקנות אלה למסע חובק ישראל, מים אל ים, העובר בדרכים לא דרכים, במקום שהן יגמרו את חייהן בשכחה ובחלודה כרוב אחיותיהן.

הייתה זו הרפתקה אכזרית למדי בשביל הגרוטאות שגויסו למטרה, אך הסבתות הנאנקות תחת מטען כבד – ציוד קמפינג, אוכל, ג'ריקני מים וארגזי כלים – הפתיעו דווקא, וצלחו בהצטיינות את כל שלבי המבחן, כולל דרכי עפר, נחלים ורכסי הרים.

לא ייאמן כי התרחש, אך מבין עשרים הקשישות שזינקו מים המלח באזור מצוקי דרגות, רק שתיים התפרקו ולא הגיעו לקו הגמר בצפון, שחיכה להן על גדות ים תיכון באזור בוסתן הגליל.

אחווה זה לא רק חלבה

לצוותים שהתיישבו בתוך הקשישות עם ילקוטים וצידניות לא היה קל לשרוד את המסלול, אשר כלל מקטעים קשים במיוחד כמו עליות תלולות ותלי אבנים – שהנהגים נאלצו לעבור בהילוך אחורי, או לחזק את כוחות המנועים בכוחות הדוחפים. כן, מתחרים עזרו זה לזה, כי גם ערך האחווה עמד למבחן בראלי בלתי תחרותי זה. למעשה, אחד הצוותים שהוכרזו כמנצחים זכה בתואר "הצוות המצטיין בשיתוף פעולה".

בתוך קלחת מרעננת זו של קונספט משעשע וערכי, רק נקודה אחת היא בעייתית: גיבורי המסע זנחו את פקטור החשדנות המאפיין את העם היושב בציון, אותה חבורה של סקרנים וציניקנים שאינם ממהרים לחלוק כבוד או מדליות לאיש זולת עצמם. כיצד יסתגלו מחדש אל הציוויליזציה העברית?

רק נראות מסכנות

אך הקשיש המורשה – שהוא חלק בלתי נפרד מעמך חשדני זה, התוחב את אפו להיכן שממש לא צריך – לא זנח את חשדנותו.

וכך, למראה תצלומי הגרוטאות שיצאו להרפתקה, התקשה המורשה להחניק הרהור חשדני שהמכוניות הללו ממש לא מתנהגות כמו משפחתיות השוות 3,500 שקלים גג – שהרי זקנות אלה, קרביות ברוחן ככל שיהיו, הצליחו, באופן חשוד למדי, להתעלות על גופן המרוט ולחרוש מאות קילומטרים עקובי מכשולים. זה סביר בערך כמו האפשרות שהקשיש הנוכחי יבצע תרגילים של נדיה קוֹמָנֶצִ'י, אשר סאלטות באוויר ובורג לאחור העניקו לה מדליה אולימפית.

הגרוטאה היחידה שהקשיש המורשה מכיר אשר הייתה מסוגלת לעבור מסלול חוצה-ארץ מפרך כמו זה שתועד בתצלומים ובסרטונים של "גרוטאראלי" – היא סובארו ליאונה טנדר 4X4. ליאונה זו, אגב, עודנה נושמת, ועולה 15-20 אלף שקלים ללא קשר לגילה (לוי יצחק לא מתייחס אליה). כך שליאונה זו, בגלל השווי שלה במגרש הציוני, לא יכולה להשתתף במרוץ הגרוטאות.

לא מופרך אפוא לחשוד כי בחלק מהזקנות שהשתתפו במרוץ הגרוטאות – אשר יש להאמין שהן אכן נקנו ב-3,500 שקלים, או נמצאו בבוידם של הורי המשתתפים, או חולצו מגן ילדים בקיבוץ, או נשלפו ממגרש גרוטאות – הושקעו 20-30 אלף שקלים חשאיים בשיפוץ כללי בלתי נמנע, כולל אוברול או החלפת מנוע, תיבת הילוכים, דיפרנציאלים, ציריות, מתלים, מעצורים, קפיצים, בולמי זעזועים וצמיגים. הכול, כדי להתאים את הגרוטאה לאתגר הקשה שמצפה לה בשטח במשך שלושה ימים.

עוד הייתי רץ 

הקשיש המורשה הצליח להשאיר בכיסו את סכום שיפוצים זה, העובר צפונה את מפלס חסכונותיו בשקלים, כי למזלו – אשר הוא וכלבו אינם ראויים לו – הקשיש לא הוזמן להשתתף באירוע.

מארגני "ראלי הגרוטאות" לא באו אל המורשה ולא צלצלו אליו חלילה. וטוב שכך, כי הזקן האידיוט, חסיד גרוטאות מושבע, עוד היה מתפתה ללכת על הרפתקת גבריות זו, האחרונה אולי בחייו, כפי שהוא התפתה להצטרף למעגל הקשישים הספורטאים על החוף לפני עשרים שנה ועוד קצת (את זה כבר כתבת, מזכירה לקשיש המקלדת).

טיפ טיפה

חלון ההצעות של הספורט המוטורי הישראלי נפתח לפתע בחידוש מעניין, כאשר במהלך השבוע שעבר זכינו פתאום בשני אירועים עם בנזין: גם מסע גרוטאות, שהמדור הנוכחי מתייחס אליו, וגם ראלי קרוס בבקעת הירדן, אשר ממנו המדור שמר מרחק, בעיקר בגלל חשדנותנו, שהריחה הליכה לפשלה. לצערנו, לא טעינו.

הקשיש המורשה לא נסע לצפות בקאמבק של הראלי קרוס בבקעה, שלא למד דבר מההיסטוריה המסוימת של הענף הזה בארץ, והסתפק במשטח פסטורלי, חולי מדי. זאת ועוד: להבדיל מהראלי קרוסים של פעם, האשקלוניים בעיקר – ראלי בקעת הירדן לא נהנה מאמפיתיאטרון טבעי, המאפשר לצופים לעקוב מלמעלה אחר הקרב הניטש על המסלול. לפיכך, בעוד שבאשקלון היה האבק מפריע רק לנהגים, בבקעת הירדן הוא כבר מנע מהקהל לצפות בתחרות – לזהות את הגיבורים וליהנות מהאקשן.

לנוכח כך, מובן שהיו לנו ספקות לגיטימיים לגבי האפשרות שהספורט המוטורי הישראלי יפתח דף חדש, ועוד ברגל ימין, בבקעת הירדן דווקא. אך לא בגלל חששות אלה ויתר הקשיש המורשה על נסיעה לראלי הבקעה, אלא בגלל טריילר אינטרנטי ששודר ב-ynet לפני האירוע.

בטריילר זה צולם "אחראי הפרויקט" של ראלי הבקעה, מיקי יוחאי, כשהוא מארח את כתב התחבורה הראשי של אתר ynet. המורשה הזקן התרגז, אף כי דיברה אליו דווקא האמונה הנלהבת של יוחאי בכך שהמקום הנבחר, האופן שבו הותקן המסלול והראלי קרוס עצמו הם צעדים רציניים, המסוגלים להצעיד קדימה את הספורט המוטורי הכחול-לבן הרדום, ואת המודעות המוטורית בארצנו שנתקעה יחד איתו.

בהשפעתה של התלהבות רומנטית זו, הזקן היה מוכן אפילו לסבול את ההתעלמות הגסה מהראלי קרוסים האשקלוניים של שנות השמונים, שבהם לקח המורשה את חלקו באלפא 33 אדומה – כולל עליות לגמר וירידות לשוליים.

אלא שדמו של הזקן רתח בגלל ההמשך האינפנטילי של הסרטון, כאשר אותו "אחראי פרויקט" מיקי יוחאי, ויחד איתו כתב ynet, לבשו פתאום סרבלי מרוצים (!), חבשו על ראשיהם קסדות לבנות, והמשיכו לשוחח בעודם נוסעים באיזו עגלה תמימה בנוסח פולאריס, שבה הם הקיפו את מסלול הראלי במהירות של הולכי רגל. קטע זה, המייצג את השימוש הרווח אצלנו באביזרי מרוצים לצורך הופעה ילדותית, אותת לאנוכי שגם הראלי קרוס העברי, האתגרי כביכול, אורגן יותר למטרת פוזה ופחות לספורט.

אגב, שני גיבורי הסרטון, מר מיקי יוחאי והעיתונאי של ynet, שִחְזֶרוּ מבלי דעת דמות של פעם, הטייקון איזי רוזוב, איש חברת "סברינה" ויבואן ב-מ-וו לשעבר, שהצטלם לעיתון "חדשות" כשהוא עומד בסלונו המפואר עטוי סרבל מרוצים וחובש קסדה. אלא שלהבדיל מהפרויקטור של ראלי הבקעה ומהעיתונאי המייצג את ynet – לאיזי רוזוב היה צידוק מסוים להשוויץ בסרבלו, גם בבית, כי הוא לפחות השתתף בראלי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ניצחון האבק: בתצלומים מאתר הראלי קרוס בבקעת הירדן שצילם ושלח לנו י"א (אנונימי), וגם ברשימת המנצחים בתחרות, גילינו בהתרשמות ובנוסטלגיה גיבורים ותיקים מהראלי קרוס האגדתי של אשקלון: מישל גדז' באימפרזה כחולה, שהביאה לו ניצחון כפי שעשתה סיטרואן ויזה "אלף האגמים" 4X4 אשר סיפקה לגדז' את אליפות הארץ במאה הקודמת; וניר בן-ארי, אף הוא באימפרזה 4X4 משופרת, ולא בפורד סיירה המפלצתית שניר נתן איתה באשקלון של שנות השמונים מופע נהיגה בלתי נשכח. כיף לראות אותם מנצחים שוב, אחרי שלושים שנה, גם בתנאי אבק סמיך, תוצאה של הכנת מסלול כושלת.

אם מארגני הראלי קרוס הנוכחי ימשיכו בתחרויות בבקעת הירדן, כפי שהודיעו בתקשורת, אז מחובתם לא להסתפק בהרטבת המסלול לפני כל מקצה אלא לסדר שכבת אספלט, לפחות בחצי מהמסלול או בשני שלישים שלו, בהתאם לתקן העולמי של ארגון FIA.

כדאי גם להתייחס לאישיותו האמיתית של הראלי קרוס, אירוע ששמור עדיין למכוניות משפחתיות שעברו התאמה לתחרות. אפשר אמנם להבין שאופנועי שטח וכל הפטנטים הקלים על גלגלים, פולאריסים למיניהם וכלים חקלאיים, הוזמנו לראלי קרוס בבקעה כדי לתגבר את מספר המשתתפים הדליל, אך די בניסיון כושל אחד כדי שמעמדו של הראלי קרוס יידרדר לכדי אירוע עממי.

באין ברירה, הייתי מציע לארגן בעתיד תחרות נפרדת לחבורה זו, חביבה ככל שתהיה

 

שואלים את אדוארד

ברוך גינזברגר: לאחרונה כתבתי רשימה של חנויות מחו"ל שניתן לקנות בהן חלקי חילוף לכלי רכב, ושהן שולחות אותם לארץ. הבעיה היא שאני מכיר רק חלק קטן מהחנויות. האם תוכל לשתף אותי מניסיונך בעניין זה? האם תוכל לבקש מקוראי הבלוג שלך לכתוב מניסיונם הם אילו חנויות היו טובות, האם הן היו אמינות, האם המשלוח היה טוב?

הקישור לרשימה: http://wp.me/p71bXn-5i

תשובה: זוהי יוזמה מבורכת. בימים הקרובים אצרף לרשימתך כמה כתובות שאני נהנה מהן זמן רב.

זמיר פראווי: זכיתי, וברשותי יונדאי i30 שנת 2009 אוטומטית מנוע דיזל (!). האוטו פשוט נהדר, אין מילים. חסכוני, נוח יחסית וחזק כשצריך.

אני משתדל לפנק אותו בטיפולים בזמן ובחלקים מקוריים. הוא נסע כבר 200 אלף ק"מ, ועכשיו אני מחליף לו בולמים. שאלתי היא: מה עם שמן הגיר? ממה שהצלחתי להבין עד כה מדובר בעניין רגיש ועדין, שאם אינו מבוצע כיאות, עלול להסתבך כהוגן.

הרכב לא סובל מבעיות בנסיעה. האם לחכות לכאלה, או שמא להחליף עכשיו? לגשת למוסך המרכזי או למומחה אחר?

תשובה: מומלץ להחליף שמן גיר, אך רק במכון מנוסה לתיבות הילוכים אוטומטיות. הסיבה: הליך ההחלפה של השמן מסובך, ולא כל המוסכים הרגילים בקיאים בו, או סבלניים דיים כדי להקפיד על תנאיו – טמפרטורה של 60 מעלות צלסיוס, והחלפה חוזרת ונשנית עד שכל השמן הישן מוחלף בחדש.

באותה הזדמנות מנקים או מחליפים את מסנן השמן של הגיר, בהתאם לסוג הרכב.

אבי גל: הבת שלי שואלת מה עדיף: סיטרואן C4 פיקאסו, מיצובישי גרנדיס, טויוטה ורסו או מאזדה 5. על מה אתה ממליץ?

זוג צעיר עם ילד בן שנתיים, רק קנו דירה בפתח-תקווה, הייטק, מזכירה…

תשובה: בחירת הרכב המתאים לזוג הצעיר תלויה בתקציב. אם הוא צנוע, וצריכים להסתפק במכונית קטנה וחסכונית, קונים סוזוקי סוויפט יד שנייה, ואם התקציב מאפשר, קונים סוויפט חדשה.

הוא הדין לגבי מכונית נוחה יותר: בתקציב הנמוך קונים הונדה HR-V משומשת, ובתקציב נדיב יותר קונים HR-V חדשה.

חבר בן-יוסף, חיפה: לאחרונה קניתי דייהטסו שרייד מודל 2000 ידני

דגם סדאן, מנוע 1500 יד ראשונה שעשה 110 אלף ק"מ. לרכב רדיאטור חדש, רצועות חדשות, צמיגים חדשים. התעוררו שני עניינים שרציתי לשאול אם ואיך כדאי לטפל בהם:

1. לאחר נסיעות ארוכות, כאשר עומדים ברמזור בניוטרל, הטורים מתחילים לרדת ולעתים המנוע אף כבה. ממה זה נגרם? האם יש צורך לטפל בזה? זה קורה רק מדי פעם.
2. בנסיעה מאומצת, נניח בעליות של פרויד בחיפה, נשמע רשרוש מתכתי מקדמת הרכב, כאילו איזו חתיכת אלומיניום קטנה רוקדת בתוך משהו. מה זה יכול להיות? הרשרוש נשמע אך ורק בעליות ולא בנהיגה בכביש ישר ומהיר, אפילו כשאני מאמץ את המנוע ומגיע בהילוך חמישי ל-120 קמ"ש וכדומה.
3. ושאלה נוספת: כל כמה קילומטרים כדאי לי להחליף שמן, מסנן שמן ופלאגים?

תשובה: 1. נסה למזוג למכל הדלק תוסף לניקוי מזרקים. אם זה לא יעזור, בקש במוסך להחליף את מסנן הדלק ולנקות את מנוע הצעדים.

2. אפשר כי המנוע או הגיר של דייהטסו שלך מבקשים להוריד הילוך בעליות.
3. שמן מנוע סינתטי יש להחליף יחד עם המסנן שלו מדי 15 אלף ק"מ, ולשמור על מפלס נאות של השמן. את הפלאגים יש להחליף מדי 30-40 אלף ק"מ, או מוקדם יותר, אם הצטבר עליהם פיח.

אור שמואלי: חברת NXP מציינת צעד משמעותי במסע לקראת עידן המכוניות ללא נהג – ומשיקה פלטפורמה מקיפה וקלה לייצור מכוניות אוטונומיות. הפלטפורמה עושה שימוש במערכת BlueBox החדשה של NXP, ועושה שימוש בשבבים ובפתרונות תוכנה של NXP בכל מערכת סיוע מתקדמת לנהג (ADAS – Advanced Driver Assistance Systems).

תשובה: הנה, הקשיש המורשה ציין במדור את העסק הכחול-לבן המרשים, אף כי צירוף המילים "מכונית אוטונומית" פותח בכיסו סכין, כמו שאומרים בפולנית מנומסת.