לשרוד באוטו

בעקבות הפיגוע על כביש 60 בשבוע שעבר נותר לי רק להצטער עמוקות שלא חזרתי שוב ושוב על דבריי, איך להתנהג כאשר רוצחים פלסטינים מתכננים לעקוף את מכוניתנו ולפתוח עליה באש

כעת אין לי ספק שהייתי צריך לחזור על דבריי ללא בושה, אולי באמצעות בּוּקְסָה (תיבת טקסט) שהייתה מופיעה במדור זה פעמיים בחודש לפחות. אך בגלל רשימה ארוכה של סיבות לא נדנדתי לקוראים עם תזכורת כזו, ולא פרסמתי את ההנחיות פעם אחר פעם.

נפתח בכך שיש בי איזו התנגדות להצטייר כבר-סמכא בתחום שבו אינני מישהו חכם הרשאי כביכול לתת עצות. שהרי אינני אלא חובב המשוטט בחושך בחיפוש אחר פתרון-פלא לבעיה ביטחונית שאין לה רפואה – זולת אמצעים תיאורטיים, אבסטרקטיים, אשר הפוליטיקאים, מתוך הקפדה על כללי הפופוליסטיקה, נמנעים לפרט.

ועוד הִשתיקה אותי ועצרה את חוצפתי העובדה המעציבה שכאשר פרסמתי בזמנו הנחיות מה לעשות כאשר מתקיפים אותנו על הכביש, הפרסום עבר ללא תגובה כלשהי מצד המומחים שאליהם הוא היה מכוון. איש מכל אותם מקצוענים שיודעים דבר-מה על הישרדות במצבי טרור לא תיקן אותי, ואפילו לא כתב שהזקן סתם מפטפט בעניין כאוב. היחידים שהגיבו להדרכה שפרסמתי היו קוראי המדור הנאמנים, אותו חוג של אנשים המגיבים להצעותיי איך לנהוג ואיך לשמור על הרכב.

נשאלת אם כן השאלה: האם הייתי צריך לחזור ולפרסם בהתמדה את דבריי ש"קרש ההצלה בעת התקפה בכביש הוא לחיצה על המעצורים" – רק כדי לשכנע שוב ושוב את המשוכנעים ממילא?

אפשר כי אכן הייתי צריך לחזור על דבריי למען הסיכוי שהם יצילו אולי מישהו, אלא שאת זה למדנו רק כעת, במשך השבוע הקשה החולף.

אינסטינקט מכושף?

אולי נרדמנו במקצת בנושא הסכנה האורבת בכבישים המשותפים ביהודה ושומרון, בשל העובדה שהייתה רגיעה מסוימת במקרים של אש מחבלים היורים מתוך מכוניתם אל מכונית ישראלית, ללא הבחנה מי נוסע בה – זקנים, נשים או טף.

רוב אירועי הירי מאוטו לאוטו או מאופנוע למכונית המתרחשים ברחובות תל-אביב ובאזור המרכז, ומסַכנים עוברי אורח מקריים – הם במסגרת מלחמות העולם התחתון, ואינם קשורים בשום עניין לאומני, גזעני או פוליטי.

כמו ההתנקשות שאירעה באחרונה סמוך לשכונת המשתלה, ברמזור מול בית קברות צבאי, שם האופנוע של המחסלים נצמד למאזדה 6 שעצרה באור אדום. האקדוחן, שהגיע מכיוון הכפר הירוק, פתח באש על הנוסע שלצד הנהג, והקשיש המורשה הופתע מכך שנהג המאזדה המותקפת לא זינק כמו טיל אחרי הירייה הראשונה – לא שמאלה כפי שאותת לעשות, וגם לא קדימה, מה שבהחלט היה אפשרי למרות האור האדום.

נהג המאזדה גם לא נגח באופנוע של המתנקש כדי להפוך אותו – מה שהיה עושה הנוכחי, הקשיש המורשה. במקום כל האפשרויות הללו, הנהג פשוט עמד במקום, כמו מכושף, עד שהיריות פסקו, עד שהאופנוע הסתלק, ועד כי שחרר את נפשו נסיך משפחה מסוימת המוּכרת לאוכפי החוק.

אגב, בעוד שהמאזדה עמדה כאילו נדבקה לאספלט, כלבו של הזקן פתח במנוסה הביתה תכף בהישמע הירייה הראשונה. אם מישהו מעוניין לאמץ את מהירות התגובה של בעלי חיים, הוא ייצא נשכר.

מה לימד המקרה

למדנו שיש להגיב במהירות ככל האפשר למרות עייפות, למרות גיל מופלג, למרות חום כבד שמחוץ למכונית ולמרות עבודתו הנמרצת של המזגן, המפנקת והמרדימה.

למדנו שברגע הצורך יש להגיב בתוך חלקיקי שנייה – להגיב בהגה, כי בכך יש צורך מיידי לנוכח סכנות החלקה או התהפכות, להגיב בדוושת הגז ולהגיב בדוושת המעצורים.

בחזרה להנחיות

1. עד שהשלטונות לא ימצאו רפואה אחרת, יסודית יותר, נראה לי חיובי לוותר ככל הניתן על נסיעות-בדד בכבישי סכנה משותפים ביש"ע.

כי נוכחנו די והותר שמחבלים צדים מכוניות בודדות – שהן גם טרף קל, וגם לא מותירות עדים לרצח המתוכנן. מוטב אפוא לנסוע בשיירות, המונות שלושה-ארבעה כלי רכב לפחות. בליווי צבאי או משטרתי, אם זה אפשרי.

2. אם מוכרחים בכל זאת לנסוע לבד, אז מדי כמה רגעים יש לבדוק בראי המרכזי ובמראות הצד אם הכביש מאחורינו ריק, או שמישהו נוסע אחרינו במרחק 100-150 מטרים מבלי להתקרב.

אם מכונית חשודה זו מתחילה פתאום להאיץ לעברנו, לצורך עקיפה כביכול – כוונה אשר לא זיהינו סימנים קודמים לה, שהרי הנהג של המכונית מאחורינו דווקא שמר מאיתנו מרחק – זה אמור להדליק נורה אדומה. הגיעה העת להפעיל כללי הגנה עצמית.

3. אם יש למכונית שלנו כוח מנוע המאפשר זאת, לוחצים על דוושת הגז בניסיון לפתח מהירות, כדי שהמחבלים לא יצליחו לעקוף אותנו ולכוון אלינו קנה (או קנים).

גם אם לא הצלחנו להסתלק, מהירותנו עלתה, וכל מה שיתרחש מעתה יקרה בקצב מהיר יותר. זה מתאים לצורך התרגיל שנותר לנו לעשות:

4. מניחים למכונית החשודה להתקרב, וכאשר הגלגלים הקדמיים של התוקפים הפוטנציאליים נמצאים כבר בקרבת הטמבון האחורי שלנו – נלחץ בכל כוחנו על דוושת הבלם, בפאניק סטופ. נמשיך ללחוץ בחוזקה על דוושת הבלם גם כאשר מערכת ABS תרעיד את הדוושה ברעש מפחיד.

הפאניק סטופ שלנו אמור להפתיע את התוקפים, אשר תכננו לפתוח באש בתוך שניות ספורות. הם יחלפו על פנינו במהירות, ללא יכולת לכוון אלינו את הנשק ולירות.

5. כעת, במרחק שנפער בינינו ובין מבקשי רעתנו המופתעים, סביר להניח שהם יוותרו וימשיכו בנסיעתם. עם זאת, יכול להיות שהמחבלים יעצרו אף הם, רחוק מאיתנו בגלל מהירותם הגבוהה, ויתחילו להתקרב אלינו בהילוך אחורי.

במצב כזה יש לנו שתי ברירות: לחכות להמשך העניינים מוכנים, עם נשק ביד, או לבצע סיבוב פרסה במקום ולברוח.

מעצר הגנתי

כך לפחות כתבתי בזמנו, ובמשך הזמן שחלף מאז פרסום הדברים לא שיניתי את עמדתי. עצירת-פתע נראית לי עדיין הכרחית.

אש יכולה לקפוא

לא מזמן, כקוריוז, סיפרתי למישהו על הפתרון הנ"ל שאני מציע. התווכחנו לגבי כל מיני פרטים, וכדי להתרשם איך זה נראה בשטח החלטנו לערוך מבחן על הכביש. הרי אין סיכוי רב להיתקל באופן טבעי בתרחיש של "מכונית הנוסעת במהירות סבירה, ואז בולמת בחוזקה כאשר היא מבחינה שמנסים לעקוף אותה".

הניסוי היה אמור להיראות כך: המכר יושב בכיסא הנהג, ובן דודו יושב בכיסא האחורי בתפקיד היורה, אוחז תת-מקלע דמיוני. לפי התסריט, מכונית זו של ה"מתנקשים" אמורה להדביק את מכוניתי, להתייצב במקביל אליי (אך קצת קדימה ממני, כדי שאם אני, ה"קורבן", אתהפך בעקבות ה"ירי" – אז הם, המתנקשים, לא ייפגעו. לא ממכוניתי המאבדת שליטה, ולא מהריקושטים של הקליעים) – ואז "לירות" לעברי.

וכך זה נראה בשטח: נסעתי ב-80 קמ"ש, והמכר שלי התקרב ב-120 קמ"ש או קצת יותר. כאשר הוא קרב אליי, עצרתי בחריקת בלמים, כמתוכנן. שותפי לניסוי ציפה אמנם לעצירה שלי, ובכל זאת, כאשר מכוניתי נעצרה בפאניק-סטופ היסטרי, הוא הופתע. הופתע מכך שהנהג הבולם (אני) איבד שליטה כל מכוניתו, שעצרה בפתאומיות ולא בקו ישר.

כתוצאה מכך, נאלץ האיש העוקף לסובב את ההגה שמאלה באופן אינסטינקטיבי לגמרי, ומכוניתו נזרקה שמאלה עד השוליים כמעט.

"שכנעת אותי", אמר המכר. "ברגע שהפעלת מעצורים, הרעיון התיאורטי לפתוח באש אכן ירד מהפרק".

תמונות הנפש: תצלומי המכוניות – פרי עבודתו האמנותית של ידיד המדור "אנונימי", י"א – שונים באופן משכנע מדגמי הרכב, ותיקים וחדשים, אשר מוצגים לכל דורש בגוגל ושות'. כי י"א שלנו, המוקסם מהדרת כבודן ומיופיין המיוחדים של ה"דוגמניות" המוטוריות שלו, מצלם אותן לא בתצלומים מבוימים, ולא בסטודיו, אלא כחלק מהנוף המקומי – האנושי, הטבעי והארכיטקטוני.

הרכיבים של היום-יום הישראלי, המלווים תצלומים אלו כחלק בלתי נפרד מחיינו, והתפאורה האותנטית עד כאב שיניים, המציאותית ביותר, שהמכוניות הנלכדות על ידי י"א שייכות אליה ללא ספק – הם סוג של תחקיר אמנותי מיוחד ומעניין, בעל חוש הומור ואף סרקזמה.

כמו בתצלום של הרכבת הקלה בירושלים, שנתפסה על רקע מנורה ענקית הבנויה מאורות ניאון. מצחיקים יותר לגבינו הם רק הסנדלים והתסרוקת של הולך הרגל, אשר חולף על פני השברולט הפתוחה החונה מבלי להביט בה

טיפ טיפה: גם אתה, EGR?

שסתום EGR, שהתגלה אצלנו כבעייתי עקב שימוש בבנזין או סולר לא נקיים – החל את הקריירה שלו במכוניות אמריקניות, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. עד מהרה אימצה אותו תעשיית המכוניות מסביב לגלובוס, לאותה מטרה אשר לשמה הוא נולד: החזרתם של מחצית מהגזים הרעילים היוצאים מסעפת הפליטה אל תא השרפה.

לגרסתם של יצרני הרכב, גזים אלו נשרפים שוב כדי להוריד את דרגת הזיהום שהם גורמים, אך לפי טענות הנשמעות ברשת, גזים אלו אשר עוברים רה-סירקולציה מורידים בעיקר את הטמפרטורה בתהליך השרפה. פעילותו זו של שסתום EGR מובילה לכך שפיח קשיח מצטבר בתא השרפה, במעברים, על השסתומים ועל אלקטרודות המצתים.

כתוצאה מהפיח שמתיישב בו, המנוע מזייף. המחשב הדיאגנוסטי מציע שרשרת של פתרונות שונים ומשונים, שהלקוח משלם עליהם מכיסו – עד כי בסופו של תהליך ניסוי וטעייה, המחשב מגלה את הצורך להחליף את שסתום EGR. עלות החלפה כזו נעה בין כמה מאות שקלים, במכוניות זולות בעיקר, ובין אלפי שקלים ברכבי פרימיום.

כך קורה שאצלנו יש לשסתום EGR ייעוד מיוחד: מטרתו הראשית של השסתום במרחב הציוני היא לשמור על פרנסתם והתעשרותם של ברוני הייבוא. ואמנם, השסתום ממלא נאמנה את תפקידו זה, ותורם לעסקים של יבואני הרכב שלנו לא פחות טוב מכפי שעושים זאת גדודי כתבי החצר והיחצ"נים. שהרי רוב המוסכים אינם מוכנים להסתפק בניקוי שסתום בעייתי, אלא ממליצים להחליפו בחדש.

אגב, ללא קיומו ופעילותו של שסתום EGR, המנועים היו מסוגלים לעבור מספר כפול של קילומטרים, אך דא עקא שהסרתו המתבקשת והאפשרית תיחשף בנקל בטסט השנתי, והמכונית תורד מהכביש.

שואלים את אדוארד

א', ירושלים: מאז ומעולם נמנעתי מרכישת מוצרים מתוצרת גרמניה, בתוכם גם מכוניות. במשך השנים ליוו אותי יפניות נחמדות ביותר (למרות שאם צריך להחרים מישהו, אולי זה דווקא אותן. היפנים כמעט הרגו את סבא שלי בקרב מידווי במלחמת העולם השנייה).

לאחרונה התחלתי לחפש רכב בתקציב דל יחסית, ובין האופציות שאשתי הציעה הייתה גם פולקסוואגן גולף ותיקה אך איתנה. מובן שסירבתי לשמוע על גרמניה, מסיבות ברורות, אך אשתי סיפרה לה על קשיש כלשהו, ניצול שואה, שמקפיד לרכוש מוצרים דווקא מתוצרת גרמניה, כי לדבריו "עכשיו הגיע תורם של הגרמנים לשרת אותי". אותו קשיש אוהב את המכונית שלו ומטפח אותה באהבה, אך גם מרשה לעצמו להפליק לה מדי פעם, כי בכל זאת גרמניה.

איכשהו, הטיעון הזה קנה אותי. אני נהנה לחשוב על סיטואציה שבה יהודי עבדקן חולף בפולקסוואגן שלו על פני נאצי, שהיה מעדיף לראות את הנהג במצב צבירה אחר. הנהג הזה מדבר עם האוטו שלו בעברית. צועק בה "שמע ישראל". מקלל בחופשיות ובלי חשבון את הגרמנים ואת צאצאיהם.

אז עכשיו אותה פולקסוואגן עומדת בחניה מחוץ לבית שלי. הילדים שלי עשו תחרות שמות בעבור הכסופה החדשה שלנו, וקראו לה נטשה. מבחינה גנאולוגית, נחמד שהם הסבו אותה להיות אנטי-עצמה.

תשובה: סבורני שאני מזהה את הקשיש המדובר.

שי קנדל: בזמנו הפנית אותי למוסך באשדוד, אם איני טועה, להחלפת גיר בהונדה HR-V. אם אפשר, אשמח לדעת מה המשמעות של החלפת גיר אוטומטי בגיר ידני, מבחינת המערכות שנדרש להוסיף.

מהו מחיר סביר לעבודה כזו? והיכן אתה ממליץ לבצע אותה?

אני בונה על התרשמותי שיש לך פינה חמה בלב להונדה זו.

תשובה: לא לחינם אני ממליץ על הונדה HR-V, מכשיר תנועה נפלא גם כשהיא מצוידת בגיר האוטומטי הדפוק CVT (רציף), המתאים לאנשים שלא ממהרים לשום מקום.

ודאי שאני מבין את רצונך ליהנות מהגיר הידני של הונדה, המביא את HR-V לביטוי מיטבי, כפי שבָּדוּק במשפחתי (לבני יש HT-V ידנית, והוא לא מוכן להחליף אותה באף מכונית אחרת).

הבעיה היא שהחלפת גיר אוטומטי בידני ב-HR-V כרוכה בסיבוכים טכניים ובהשקעה כספית נכבדת. בקיצור, הייתי ממליץ לך לחפש HR-V ידנית. לא תתקשה למצוא קופצים לאוטומטית שלך.

מיכה סלומון: יש לי אלפא 164. באמצע נסיעה, הרכב הפסיק פתאום לסחוב. אמרו לי שהממיר הקטליטי התפרק כנראה בִּפנים, וזה חונק את האוטו. החלטתי להחליף את כל המערכת – הצינור גמיש, הממיר, והורכב גם דוד "פְרִי פְלוֹ".

הבעיה נשארה, והמנוע נשמע לא אחיד כל כך, אז המליצו לי להחליף קוילים (יש שניים). החלפתי, והכול נשאר אותו דבר. ממש אשמח לעזרתך.

תשובה: בקש את המוסכניק שיבדוק באלפא שלך את יחס הדחיסה בכל הצילינדרים. סביר שבדיקה זו תגלה את מקור הבעיה. בין השאר, קיימת אפשרות שחל שיבוש בעבודת השסתומים.

אך אפשר גם שהסיבה פרוזאית בהרבה, כמו למשל מסנן דלק סתום או משאבת דלק לא תקינה.

שרה בר-סלע: ברצוננו לרכוש מכונית אוטומטית, בטיחותית, גבוהה וחסכונית בדלק, קרוסאובר או ג'יפ, עד 130 אלף שקלים. חשבנו על סוזוקי קרוסאובר או סוזוקי ויטארה. איזו מהן עדיפה?

האם אתה ממליץ על מכונית אחרת? האם משתלם יותר לקנות מכונית יד שנייה בעלת קילומטרים?

תשובה: בין שתי הסוזוקי שציינתם, ויטארה היא קלאוסטרופובית פחות מאשר הקרוסאובר, שגם עליה אני ממליץ.

אך במקומכם, הייתי בודק את האופציה של רנו קדג'אר חדשה בגרסת דיזל החסכונית והאמינה, או מסתפק בפולקסוואגן טיגואן יד שנייה, אם תמצאו אחת צעירה בשנתון ובקילומטראז'.

ערן בראוטמן: אני מחפש רכב משומש לכל המשפחה (שמונה נפשות). התוכל להשוות בין סיטרואן ג'אמפי ליונדאי i800?

תשובה: יונדאי i800 בגרסת דיזל מעניינת הרבה יותר מאשר ג'אמפי, אך בין שתיהן הייתי בוחר בטויוטה סיינה. טויוטה זו מצוידת אמנם במנוע בנזין, אך לפי שלומי ממוסך "גז חיש", הוא מתאים להסבה לגז – מה שיוריד את עלויות הדלק ב-50 אחוזים.

אנה: רצינו לשאול את דעתך: קיה ריו, יונדאי i20, או סקודה פאביה‎?

נציין כי אנחנו זוג שמתכוון להתרחב בעתיד הקרוב.

הקצבנו לעצמנו כ-30 אלף שקלים, אך הסכום גמיש. כרגע, לשנה-שנתיים הקרובות, השימוש העיקרי ברכב יהיה לנסיעות פעם בשבועיים להורים (נסיעה של כשעה וחצי לכל כיוון). אנחנו מתגוררים בירושלים, והרכב לא אמור לשמשנו לנסיעות יומיומיות לעבודה, אלא בעיקר לנסיעות רחוקות וייחודיות כאלו.

הפרמטרים החשובים לנו ביותר הם אמינות, בטיחות וכמובן חיסכון בדלק (הן מסיבה כלכלית והן מסיבה סביבתית).

הוצע לנו כאמור לשקול i20 , ריו או פאביה. אנחנו אובדי עצות, ונשמע לכל הצעה והכוונה – בתחומי עלויות חלקי חילוף, כדאיות כלכלית, אמינות וכל תחום שלא חשבנו עליו. ברור לנו שנצטרך למצוא רכב מבית טוב, כמו שאתה חוזר ואומר – אבל על מה עוד כדאי לשים דגש? שנת ייצור, קילומטראז' מרבי שעליו לא כדאי להתפשר? איזו מבין המוצעות כאן עדיפה?

בנוסף, עקב ההתרחבות הצפויה, האם יש הבדלים משמעותיים בין האלטרנטיבות מבחינת מקום בתא המטען?

תשובה: בעצם לא חשוב באיזו מהמועמדות שציינת תבחרו כמתאימה לשרת אתכם – החשוב הוא הקריטריון שהזכרת, בית טוב. ודאי שמבין שלושתן יש יתרון נכבד לפאביה קומבי המצוידת במנוע 1.4 בעל 16 שסתומים.

עם זאת, אני מציע לכם לא לפספס הזדמנויות אחרות. לדוגמה: ידידים שלי מצאו וקנו פולקסוואגן גולף 2003 אוטומטית בקילומטראז' נמוך יחסית (120 אלף), יד שלישית, ושילמו עליה 13 אלף שקלים, לפי מחירון של 15 אלף. גולף זו נראית לא פחות טוב מכל השלוש שציינתם, אף שהן צעירות ממנה בהרבה.

הייתי מנצל את העובדה שהמחיר של גולפים ותיקות הוא כיום על הפנים, ומחפש סוס עבודה דומה לזה המתואר לעיל.

תשובה נוספת לאייל מקסים: התשובה שלי לשאלתך, הממליצה על התחברות למחשב דיאגנוסטי "כי כנראה, אחד החיישנים מזייף" – התפרסמה אמנם במדור הקודם, אך לצערי, נזכרתי מאוחר מדי שהשיבושים בטורבו ובטורים עשויים להצביע על הצורך לנקות או להחליף את שסתום EGR, האחראי על רה-סירקולציה של גזי הפליטה.

כקוריוז, שלחתי לך הסבר ביוטיוב המדריך איך אפשר לנקות את שסתום זה בעצמך. ההסבר הוא אמנם בפולנית – אך ממילא מוטב שלא תנסה לעשות את זה בבית, אלא יש לשכנע מוסכניק שיבצע את הליך הניקוי.