נפילה

אותם חלומות אלימים שהשאירו בנו פצעים חוזרים שוב, מבלי להתייחס לוותק של הקורבן. "הם מנצלים את כל הידע על חיינו כדי לראות אותנו מפוחדים", אני מספר לכלבי

כל הבלגן החל כאשר בין ניירות ישנים, מוכנים לזריקה, גיליתי כמה דפים שלא ריחמו עליי. וכך, באגביות אכזרית, בלי איזו התראה עדינה המתחשבת בגילי המופלג, נפלה עליי מוּדעוּת ששכנעה את נפשי (המבוישת כהוגן) כי פעם, בעזרת מכונת כתיבה אריקה 5 מבית נוימן – אחד ממכשירי ההתבטאות הישנים, החברות האמיתיות שלי, שנותרו אצלי עד היום – הייתי מסוגל להפתיע את עצמי בכתיבה. אז זה היה המודוס הטבעי, אך אחרי בוכטה של ביוגרפיה, אותה כתיבה ישנה מפתיעה פתאום במלוא מובן הרגש.

עד כדי להצמיד את גופי לכיסא, עד כדי לעצור לרגע את נשימתי, עד כדי להגביר את דפיקות לבי.

ברגע מבאס זה, שבו נחשפתי אל המתחיל בדרכו הבלתי מורשה שהייתי, בן עשרים ומשהו או שלושים וכמה, התגלה דבר שחששתי לגלות: שלמרות כל הוורדים, קבצים, פי-סי-אים ומאצ'בוקים מחוברים לעננים, למרות מקלדות אלחוטיות הכותבות בכל שפות אנוש, וכל הגוגלים המנסים לקדם אותי בדרכיהם החשוכות ועוקבים אחריי ללא בושה, ועוד מבחר ג'ימיילים המשוטטים חופשי ב-Wi-Fi הגלובלי, הן בבית, הן בקפיטריה והן בשפת הים, איפה שרק תהיה ואיפה שלא תהיה – רחוק לי כבר מעצמי הקודם, מעצמי של פעם.

אין להתווכח עם המסקנה שהנוכחי נמצא כעת ברִיחָקוֹן אסטרונומי מהדמות המתוסכלת ההיא של פעם, אשר הייתה בונה גג על ראשה פה ושם, ועוזבת. "אתה כבר בתת-ליגה, חבּיבּי", סיכמתי בעצב מתגבר בעקבות קריאה נוספת בדפים הישנים, והלכתי לישון.

בן חורין מלך אוב

אך לפני שנרדמתי, חשבתי על אפשרות – המסתחבקת יותר מדי עם מישור התכלס – שלא רק כתיבתי בגיל מופלג אינה עומדת בסטנדרטים שקבעתי לי פעם, אלא נפילה זו מתרחשת גם בנהיגה.

נסיגה זו דווקא לא מתרחשת חלילה בַּמהירות הממוצעת של נסיעותיו, המהירות היומית, השבועית, החודשית, שהרי תחת גגו של הקשיש המופלג עד קו האוזניים נרדמים כעת סוסים רבים, ועוד שתויים מדלק איכותי – שאין להשוות אותם ללהקות הסוסים הצנועות של פעם, אשר היו רעבים לאוקטנים אמיתיים ולא לאתינול המזרח אירופי העלוב.

אך לזִקְנָה הערמומית יש ארסנל חוקים משלה, ובהתאם למצב מביך זה, האדון הקשיש שהתנחל בי, ספק ברשותי ספק על דעת עצמו, הוא בכל זאת זהיר ומתחשב יותר מהפרחח שניהל אותי בצעירותי, אשר ראה במכונית סממן של חופש, צ'אנס להתנתק מהמציאות, אפשרות לחיות בתנועה רציפה, לנסוע ללא מטרה.

אתה נזכר בצביטת ערגה שאהבת לנהוג בלילות לבדך, למרחקים ארוכים, בעוד שכעת אתה מנסה להימנע מנסיעות בחושך שנועדו רק לכיף.

בצעירותך המטופשת גם לא היית חוכך כלל אם כדאי או לא כדאי לך להרכיב מַפְלֶט רֶמוּס למפלצת האהובה שלך בת מדינת בוואריה, שאכן ראויה למתנה לכבוד יום הולדתה. לא בגלל תגבורת של איזה 8 או 10 סוסים נוספים, שהרי כוח לא חסר לגרמנייה גם כך – אלא בגלל הבאס-בריטון בנוסח פול רובסון האמריקני, אליל שנות השישים השר על מיסיסיפי, שקולו העמוק מהדהד בתוך ארבעת הטרומבונים האוסטריים, בקוטר של 3.5 אינץ' כל אחד.

האם הם באמת יישארו בחנות?

בַּמפוקפק יש משהו נכון

בימי האז נהנית להתחרות בראלי, ניסית לא לפספס אף ג'ימקאנה, ואף טסת מתל-אביב לנאצי-לנד, מוכן להביט בעשרות פרצופֵי אקס "היטלר יוגנד" מדושני חיוך כדי להשתולל בב-מ-וו M3 על מסלול הוקנהיים.

היית זוכר כל סיבוב אספלט אשר שורף את הצמיגים הגרמניים ומתמיר אותם לעשן לבן, ובבית, כבר באלפא שלך, היית מתחרה בכביש ערד-ים המלח ברוכבים על אופנועי סוזוקי 750 R – כי מכוניות לא ראית בראי.

ופתאום אתה כבר לא מחפש הרפתקאות אלא דואג לסיבולת של המזגן, וזה בעצם סימן מדויק לכך שהתרחשה תפנית דהויה בנהיגתך – כלומר בחייך. רק אצלך זה כך, או אצל כל זקן שפוי?

שינה מיטיבה. עם עצמה

במקום להמשיך בווידוי בלתי רצוי בעליל, סתם נרדמתי, הודות למלאך הדואג מלמעלה לזקנים במצוקה. לא ידעתי שדווקא בחסות השינה התמימה, נפשו של הקשיש תעבור כביסה אכזרית, ברברית.

כלבים שמחליפים בתים

פה יש לעצור את הדיווח, ולהוסיף לאמינותו של הפרוטוקול שבמסגרת מדיניותו הסודית של הקשיש התגבש מצב משונה, שלפיו במיטתו שבתל-אביב חולם הזקן על ביתו הקיצי אי-שם בגולה, על היחסים המשפחתיים שם, על סרטו שביים, ועל פתרונות אפשריים המסוגלים לחלץ את "שועל הכסף" של אמו של הזקן מהבוץ הפולני – לפחות בחלום יום קיץ.

הוא חולם, הקשיש, סיפורים מתגלגלים סביב מכוניותיו, המספרות הבלי רכילות זו לזו, ועל חיותיו, ומורפיאו חוזר ומנצל זאת כדי לתעתע בזקן.

וכך, הקשיש רואה ושומע את כלבו העברי ישעיהו (שייקה) אטלר נובח בגולה, ורץ בטירוף לאורך השביל החולי אשר פולח את החצר הלועזית הירוקה עד השער – בעוד שהכלב הנוצרי, מקס וֶבֶּר הבריון, שומר על הקשיש בתל-אביב. גם זה רק בחלום, בוודאי.

מכוניות שמחליפות בתים

וזו רק התחלת האפשרויות מדגם אבסטרקט, המתפרצות מכל עבר בחלומותיו של הקשיש, כי:

אלפא 33 IE בעלת לוחיות הרישוי הצהובות, מרמת-השרון במקור, מסיעה את הזקן מביתו הקיצי הכפרי אל העיירה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, שלפני השואה ישבו בה יהודים, וכעת לא נותר דבר מבתי הכנסת ומהישיבות ומבית האדמו"ר מפיאסצ'נו – בעוד שדווקא בצפון תל-אביב מוכרח הקשיש המבולבל לחפש בחלומותיו ארבעה מקומות חניה: אחד לב-מ-וו Z3M קופה כסופה בעלת הכינוי "בווארית", חניה שנייה להונדה CRX כחולה, שלישית להונדה האצ'בק אדומה מטורפת, וחניה רביעית לאלפא GTV כהה, בררנית כפייתית הדורשת לעמוד בצל – שלא נמכר בבית מרקחת.

והיה ביתי למשיסה

ושוב אין ברירה אלא לעצור את הדיווח, כדי לציין שכל חלומותיו של הקשיש על ביתו שבגולה היו נפתחים עד עתה באותה תמונה של גדר הבית שעל ידה עוצרת מונית. אם שער הכניסה היה נמצא בצד שמאל של הגדר ולא במקומו המקורי, מימין על יד העץ – הקשיש המאוכזב היה חושף מיד שלפניו מתחיל להתגלגל רק חלום, ולא ריאליטי.

זוהי הסיבה שבין אתמול ושלשום נפל הזקן בפח של מורפיאו. כי המונית שהביאה את הקשיש משדה התעופה בוורשה לא הייתה, וגם גדר לא הייתה, והגינה נעלמה לגמרי והפכה שטח פרוץ לציבור שבו מסתובבים גויים רבים, ביניהם גם אנטישמים מן הסתם, שהתרוצצו באמוק לכל עבר, ללא סיבה נראית לעין.

הקשיש, העוקב אחר האפליקציה Pakamon Go (כך קוראים לזה בפולנית), המשגעת את אירופה, יפן וחצי אמריקה, הבין מיד שההמון הפולני רץ בטירוף עם סמארטפונים כדי לחפש בביתו הקיצי של הזקן, ובמוסכים של מכוניותיו, את הפוקימון, דמות ציורית המסתתרת באיזו פינה.

"אז לשווא חזרתי וביקשתי מבני לא לאפשר לגוגל לצלם אצלנו!", רתח הקשיש, אלא שהסיפור השתנה פתאום. ציידי הפוקימונים נעלמו, ובמקומם הופיעו משאיות, שהחלו להסתובב בגינה הגדולה, ההרוסה עד השיח האחרון, ולצאת מבית הזקן אל הרחוב, רצוא ושוב, כשהן עמוסות אבנים ואדמה.

הקשיש המופתע התקרב אל ביתו, העומד כאילו כרגיל, ונוכח כי הכניסה למרתף הפכה פֶּתַח רחב הפעור אל מכתש ענק שנמצא תחת הבית. צריך לצלם את זה, החליט הקשיש, כי בלי התמונה איש לא יאמין לי אם אכתוב במדור מה קורה פה. לייקה האָמינה החלה בעבודתה הנמרצת, והתרשמה מהבור, שתיים-שלוש קומות עומקו, אשר ממנו דלו המנופים הכתומים ערמות של בלאטות וקרשים, ופרקו אותן במשאיות.

"קח קסדה", הציע מישהו בקסדה.

"מה קורה פה?", שאל הקשיש, "אתם בונים פה במה שעליה הפוקימונים יילחמו ביניהם? האם יהיה פה אמפיתיאטרון כמו בקיסריה, רק תת-קרקעי?"

"מה איתך?", הופתע האיש, כנראה מהנדס, באשר הוא אחז באיזה תיק רישומים ועל צווארו היה תלוי מכשיר מוזר, "הרי פוקימונים זה כבר היסטוריה, כמו הנינטנדו. לא תאמין מה בונה כאן הבן שלך", תיאר הגוי, ולהפתעתו המוחלטת של הקשיש הפטיר בעברית, "רק השמיים הם הגבול".

גם הקשיש עבר לשפת הקודש. "איפה בני?", שאל הזקן, והמהנדס הגוי-ספק-גוי הצביע על מרצדס SLK כסופה, שכדי לעשות רושם הורידה את גגה באמצעות חשמל, והפועלים הסירו לכבודה את הקסדות כאילו היו בכנסייה. הזקן הבחין כי על ההגה הלבן יושב צעיר לא מוכר, לבוש כמו ילד פרחים מאמריקה של פעם.

"הם בדיוק חזרו מפסטיבל וודסטוק. יש להם תוכנית ששמה את הפוקימונים בכיס הקטן", הסביר המהנדס לאוזנו של הקשיש, וזה הביט בבנו, היושב בנוחות על המושב האחורי, מקועקע כולו.

"מה עשית פה?", שאל הקשיש הנחרד. "איפה הצריף עם הציורים שלי? איפה הבווארית? מה זה צריך להיות פה? מי ישלם על כל זה?", רגז, ובנו היקר התחיל להסביר לאבא משהו בשפה שהקשיש לא הבין ממנה אף מילה. "דַבֵּר ברור", ביקש הזקן, אך המרצדס של בנו זזה, ונעלמה בין המשאיות והפועלים.

מישהו צלצל בדלת והלך, או שהמרצדס צפצפה מרחוק. הקשיש התעורר, התיישב על המיטה, והתקשה לחזור לעצמו. עד עכשיו.

לא עזרה לו להתאושש גם שיחת טלפון אל בנו, שבה האשים אותו שהייתה לו החוצפה להופיע בחלום אימה.

שמחת ההקפות: ירון מיכאלי, המלווה את נהג המרוצים הישראלי רוי ניסני, מבשר כי ניסני "עשה השבוע היסטוריה" כאשר ניצח בפעם השנייה ברציפות בתוך 24 שעות על מסלול סילברסטון שבבריטניה, במסגרת אליפות העולם למכוניות פורמולה 3.5 ליטרים. "התקווה" הושמעה אפוא על המסלול האגדי פעמיים בתוך יממה.

קשה להבין למה העיתונות הישראלית אינה עוקבת אחר דרכו של רוי ניסני הצעיר לפורמולה 1. מדורי הספורט בארץ אינם כותבים עליו די, או מתעלמים כליל מהישגיו באליפות העולם למכוניות פורמולה 3.5 ליטרים, וזאת על אף העובדה שהוכחו כבר כישרונותיו של רוי בנהיגה תחרותית, נהג המרוצים הישראלי האמיתי הראשון על הפודיום.

חוששני שהסיבה להתעלמות המוזרה מרוי ניסני ומצרור ההישגים המרשימים שלו – היא האמונה של כתבי החצר העבריים שרק הם יודעים נהיגה ספורטיבית מהי… טיפשונים אלו לובשים בחוצפה סרבלי מרוצים, מצטלמים ללא בושה בקסדות, ומפטפטים שטויות חסרות כיסוי על נהיגה ספורטיבית.

אדוניהם היבואנים חדלו כבר מזמן לארגן תחרויות עיתונאים כמו ג'ימקאנות וסלאלומים, כפי שהיו מארגנים פעם, כדי שהמשרתים שלהם לא יקבלו שיעורים מביכים מזקן אחד

טיפ טיפה

מכתב שהגיע ל"טיפ טיפה" מאת בשמת, בתגובה ל"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר:

אני לא מסכימה איתך שאלה רעיונות אוויליים (להשאיר תיק, סמארטפון, נעל וכדומה ליד הילד). במקום להתווכח עם המציאות, שבה יש אנשים שמסוגלים לשכוח את הילד שלהם באוטו למוות (עובדה!), נחוצים רעיונות שיאפשרו לכל אחד להתנהג באחריות.
לדעתי אלה רעיונות יצירתיים, שכוונותיהם הטובות ניכרות, שנקודת המוצא שלהם אינה שיפוטית, ביקורתית, צדקנית או מטיפנית, ולכן יש סיכוי שהם יצילו כמה תינוקות שהיו נשכחים בלעדיהם.
ועוד דבר: גם הבחירה לטעון ש"זה עלול לקרות לכל אחד" חכמה בעיניי. היא חוסמת מראש את הנתיב הצדקני. ככל שאדם חסר אחריות יותר, כך הוא פחות מוכן לקבל "הטפה" כי היא עושה לו רע. לכן, ככל שהמסר נטול שיפוטיות וביקורתיות, כך גובר הסיכוי שהוא יתקבל בדיוק בקרב הפחות-אחראים. כי אם זה עלול לקרות לכל אחד, אז אף אחד לא טוב יותר ממני, וזה אומר שמותר לי להודות באפשרות שאשכח, ולכן מותר לי לנקוט אמצעי מניעה.
ה"אחראים באופן רציף" אינם זקוקים לעזרה הזאת. יש להם משאבים להיות אחראים באופן רציף.

תשובה:

בשמת, שלום.
הקביעה שלפיה "זה יכול לקרות לכל אחד" לשכוח את הילד באוטו אכן התקבלה בהבנה בציבור, המזדהה עם כאבם של הורים שאיבדו כך את ילדיהם. אך קביעה זו, שמטרתה לפטור את ההורים הללו מאחריות על מעשיהם, או לפחות לספק להם בדל נחמה, היא שגויה, שהרי רוב ההורים לא ישכחו בשום מצב את ילדיהם.

עזיבת הילד ברכב לא תקרה לכותבת התגובה המסתייגת מדבריי. זה לא יקרה לך, כפי שזה לא יקרה לי, לא יקרה לחבריי, ולא יקרה לקוראי מדור זה. כי רשלנות פושעת כזו מתרחשת לצערנו באוכלוסיה מסוימת, חבורה שעסוקה רק בעצמה עד איבוד חושים, חבורה המצפצפת גם על אור אדום, על הולכי רגל, על שותפיה לכביש, על הצורך לאותת, נוהגת בשכרות או בעייפות. האם זניחת ילד ברכב אינה חלק מחבילת התנהגות זו, הדורשת לחנך באופן יסודי את קיבוץ גלויות ושות'?

אני גם נגד אמצעי ה"הגנה" על הילד בעזרת סמארטפון או לפטופ שנזרקים על המושב האחורי. לא מתוך צדקנות, אלא משום שלא מקובל עליי שהורה מוכן להודות שלפטופ או סמארטפון חשובים לו יותר מחייו של הילד!

יש משהו אכזרי ברעיון הצלה כזה. עוד פרט חשוך המחזק את התזה של הקשיש שאנו עם נפלא, עם יחידי במינו, אלא שהאוכלוסייה נוטה לפגר. מראית העין המתקדמת שמעניקים הגדג'טים אינה מכסה על הפגימה המנטלית-ערכית, ואף מחזקת אותה.

שואלים את אדוארד

רפאל ברזני: בנובמבר 2015 קניתי מ"אלבר" פורד מונדיאו אקובוסט גיר רובוטי, שעשתה רק 92,500 ק"מ. אחרי חודש נתקעתי תוך כדי נסיעה, לא יכולתי להגביר מהירות.

הגעתי למוסך שאמור להיות שלהם. הוחלפו מסנן אוויר, פלאגים וראש מצת מיוחד. זה עלה 1,850 שקלים, שהם התנערו מהם. מה גם שהם לא עשו את ההחלפות הללו בטיפול 90,000 כפי שכתוב בספר: ראיתי שהמצתים הם האוריגינליים של האוטו מתחילת עלייתו לכביש, והמסנן היה סתום, וגם הוא לא הוחלף ב-90,000 ק"מ.
עכשיו הגעתי ל-115,000 ק"מ, ולאחר שלפני חודשיים אמרו לי באלבר שלא החליפו שמן גיר ומסנן ב-60,000 כנדרש, עשיתי זאת בעצמי במוסך פורד, שאישרו לי כי לא הוחלף שמן גיר ב-60,000, אך מפחדים לתת אישור בכתב על כך.
הגיר מרעיד את האוטו בתחילת נסיעה, אבל אחר כך נוסע מצוין, ולפעמים כשאני עוזב גז ואחר כך נותן, יש כאילו קצת שיהוי ומחנק.
שאלתי היא: ממה זה נובע? האם מהגיר, או להחליף עוד פעם מסנן? אולי ראשי המצתים לא מגיבים כראוי כי הטורים יציבים?
שאלה שנייה: אני רוצה לתבוע את אלבר על שלא עשו טיפולים כנדרש, אף שהסוכן הבטיח שהאוטו מטופל פיקס (אחרי שנתקעתי הוא עצמו יעץ לי לתבוע אותם). ברצוני לדרוש את מחיר הטיפול הראשון, וכן את החלפת שמן גיר ומסנן גיר, כמו גם עוגמת נפש שהייתי בלי אוטו ארבעה ימים כשנתקעתי. כמו כן ברצוני לקבל אחריות לעוד מאה אלף ק"מ לכל מה שיקרה לגיר או קורה עכשיו.

האם לדעתך כדאי לתבוע אותם? מה הסיכוי שאקבל פיצוי על כל הנ"ל ?

תשובה: הדרישות שלך מהמוכרים צנועות ולגיטימיות, כי לא הוזהרת שהמכונית שקנית לא עברה טיפול תקופתי כנדרש. לא נראה לי שחברה רצינית כמו "אלבר" תרצה להופיע בבית משפט, במיוחד אם תתחמש בשמאי מנוסה כמו ויקטור עידן.

אחינעם: בהמשך לתשובתך מהשבוע שעבר, אני רוצה להתייעץ איתך על רנו קליאו דור 3. מישהו מוכר כזאת שנת 2008, שעשתה 68 אלף ק"מ, ב-20 אלף שקלים. עכשיו הוא עושה לה טסט.

הרכב שייך להוריו שכבר לא נוהגים בו, והוא היה בליסינג שנה בערך. מה דעתך הכללית על הדגם? וספציפית על ההצעה הזאת?

תשובה: אמנם קליאו זו נראית מתאימה לך מאוד, אך בכל זאת הייתי לוקח אותה לבדיקה במכון, כדי לוודא שלא עברה הזנחה.