רבאק

יצרני המכשיר שמטריד נהגים מספרים בפרסומת שפטנט זה מבוסס הרדאר, אשר "בעוד רגע יהיה חובה בכל רכב", מסוגל להפחית את תאונות הדרכים ב-70 אחוזים. אם נוסיף על כך את הירידה בתאונות ב-45 אחוזים שמבטיח ד"ר יעקב שיינין – אז לא חסר הרבה שניאלץ לייבא תאונות מחו"ל

כי אחרת, לא תהיה עבודה לפחחים, לצבעים, לשמאים, לעורכי דין ולחברא קדישא. חברות הביטוח יפשטו רגל, כמו גם התעשייה המשגשגת של מאכרים המחזירים לשוק גרוטאות שעברו טוטל לוסט.

כל הבלגן הזה, שעושה שימוש מגונה בנתונים סטטיסטיים מצוצים מהאצבע, נמשך ומתפקד באין מפריע.

גם קברניטי עמותת "אור ירוק" רוכבים על התאונות תוך שהם מנופפים בסטטיסטיקות מבית סבתא. לא ייאמן, אך האיש בעניבה שעומד בראש העמותה, וחולם כנראה להיות שר תחבורה (לפחות), מנצל כל הזדמנות של תאונה, לא חשוב איזו, כדי לפרסם את בּוּקסות-ההטפה של העמותה שלו, אשר חשה עצמה כמין משרד תחבורה אלטרנטיבי – ובוקסות אלה חוזרות ומזכירות כי למגפת התאונות לא אחראי חלילה הגורם האנושי, כמקובל לחשוב, אלא "התשתית המפגרת".

האבסורד עצמו מתבייש

למרבה האבסורד, גם כאשר נהג מסומם או שיכור הורג הולכי רגל על פסי חצייה, או מתפרץ אל מדרכה כי "איבד שליטה" – כמו אותו רוצח צעיר שלא היה ברשותו רישיון נהיגה, ונהג מגיל 13 (!) – גם אז, עמותת "אור ירוק" אינה מפספסת הזדמנות כדי להשמיע שוב את טענתה המטופשת, שלפיה התשתית היא האשמה כביכול, ולא הנהג הרוצח!

האמינו או לא, זוהי הבוקסה שפרסמה "אור ירוק" בעקבות הרצח הנ"ל: "תאונות דרכים הן לא גורל אלא מחדל! בישראל יש 63 צמתים מסוכנים ו-216 קטעי כביש אדום שנהרגים בהם מדי שנה 92 בני אדם בתאונות דרכים (!). לא רק הנהג אשם, ממשלת ישראל חייבת לשים בראש סדר העדיפויות את הצלת החיים בכבישים".

האבסורד עצמו מתכווץ לו בקרן בושה למשמע הטיעון התמוה, אשר משרת מטרות אינטרסנטיות עלומות.

נראה כי האיש התלוי על עניבה, שעמותתו הפכה כבר מזמן לכת מוצהרת, עם קהל מאמינים ומתנדבים, לא שמע שבמדינות לועזיטיות מלמדים נהגים להתאים את נהיגתם לתנאי הכביש. כלל בסיסי זה הוא כנראה פרימיטיבי מדי בעבור העמותה המתקדמת, חובבת הטבלאות.

הנהג עקום, לא הרצפה

רק אם איננו מתאימים את נהיגתנו לתנאי הדרך ולמלכודותיה, הכביש שאנו נעים עליו אכן הופך "תשתית רצחנית". העמותה המסכנה בלבלה בין תוצאה וסיבה.

קומץ משוּמָר בחומץ

אף כי המכוניות המודרניות אינן מתוכננות לשאת את שני האפיונים המועדפים על הקשיש המורשה – כלומר: אינן אמורות לספק תוחלת חיים מעבר לטווח האחריות של היצרן, וגם לא נבנו כדי להגיש סיפוק כלשהו מהנהיגה – עדיין, קומץ משוגעים מחפש איך לדאוג לאחזקת מכונית טובה יותר מזו שהיצרנים ממליצים עליה.

קומץ זה מנסה גם ליהנות מהניהוג, למרות הקושי שמציבים מנועים אקולוגיים חסרי נפח, למרות כוחות הגה חשמליים, ולמרות טרחנותן המגונה של גננות אלקטרוניות – שלושה אלמנטים חמוצי-צדקנות.

כך נולדה לה עובדה סוציולוגית מביכה, שאין טעם להסתיר אותה: אנשים אנכרוניסטיים אלה, אשר מפיקים עדיין הנאה מהטיפול במכונית ומהניהוג – חשים כמו אזרח נורמטיבי אשר נאלץ, ללא חטא מצדו, לעבוד בפירמה שנקנתה על ידי גאים כדי לספק פרנסה לחבריהם, בעלי אותה אוריינטציה מינית.

פעם מוהיקן, תמיד מוהיקן

היחס הציבורי כלפי המוהיקנים העבריים האחרונים שמנסים לחיות עם אוטו כמו פעם, לפני עידן הסמארטפון – אביזר שהפך חברם הטוב ביותר של בני האנוש במרחב הציוני ובעולם העגול – מזכיר לי את התקופה שהצעתי את מועמדותי לטלוויזיה הממלכתית ברוממה כבמאי, וזכיתי להתקבל במכרז.

מיד הרגשתי כמיעוט. שאינני רוממאי טהור. שנוכחותי מפריעה למקומיים. שמביך אותם ללמוד משהו מ"הפולני הזה".

למשל, ניסיתי להסביר לקולגות החדשים שלי שאת הפוקוס (חדות) עליהם לחפש בטרנספוקטור, עדשה שמשנה את שטח הראייה שלה, באמצעות התקרבות מרבית לאובייקט המצולם – ורק אחר כך בונים פריים רחב. או שרגל אחת מבין שלוש הרגליים של החצובה מוכרחה להיות מכוונת אל עבר יעד הצילום, אחרת המסרטה תיפול. אך הם לא רצו לשמוע, צילמו סרטים בלי פוקוס, שברו מסרטות, ואז שנאו אותי עוד יותר, לשמחתי המזוכיסטית משהו.

באושוויץ שרד, ברוממה לא

הסתכלתי על עמיתיי לטלוויזיה בסקרנות, עקבתי אחר תנועות גופם, והעמדתי פנים שאינני מבין כדי לא לענות על כל מיני התקפות מילוליות.

אך חברי הבמאי דניאל שליט, תושב גטו לודז' וניצול אושוויץ, לא ידע להסתדר כמוני, ושילם במותו כאשר הרוממאים בחרו אותו למטרה.

כיסוני נחמדוּת ממולאים פחד

היחס העוין כלפיי השתנה פלאים בגלל שתי סיבות שאינן קשורות זו בזו. הרוממאים, בלית ברירה, החלו פתאום לשאול מה שלומי, כאשר נעמדו בתור כדי לקבל ממני עזרה עקב צרות ברכבם.

הסיבה השנייה לנחמדותם הפתאומית של אנשי התחנה כלפיי הייתה שהם ראו באיזו גסות רוח (חינוכית אמנם) התייחסתי אל אורח שלהם מהאקדמיה, ד"ר תום לוי.

לא נכנסתי עם לוי לוויכוחים מוסריים בעברית גבוהה, אשר לא ידעתי, אלא שכחתי לרגע את מעמדי כעולה חדש, וכיבדתי את המרצה המכובד בסטירות לחי.

"בצדק הרבצת לתום", לחש לי חברי הבמאי צדי צרפתי, "חבל רק שקיללת אותו בגלל נטייתו המינית", הוסיף צדי בעצב.

"האיש הזה מתחיל איתי בבוטות", נימקתי את המעשה להנהלת רוממה המופתעת ולאגף כוח אדם, שניסה לעשות בינינו סולחה.

"לא מקובל עליי להיות מותקף פיזית בשירותים", הסברתי. "לי אין סימפטיה לגאים. מוטב שהדוקטור שלכם ינסה את מזלו אצל עמירם ניר", הצעתי.

הרוממאי הכי דוחה

ידעתי אמנם שעמירם ניר, שעין הזכוכית הכחולה שלו הזכירה לי בובה מרוסקת שהייתה לאחותי בגטו ורשה, לא היה גיי, ובכל זאת הצבתי אותו ללא דילמה בראש רשימת הרוממאים הדוחים ביותר שפגשתי.

כמעט לא הכרנו כאשר עמירם זה פנה אליי במדרגות המובילות לבניין הטלוויזיה בשאלה מה אני מתכוון לעשות הערב. "כלום", עניתי, "חוזר הביתה".

לא הבנתי למה הוא עצר אותי, ומהיכן צצה ההתעניינות שלו, אך עמירם המשיך. "יש לי הצעה בשבילך", אמר. "בדיוק צלצלתי להוריה של הארוסה שלי, פולנים, אנשים מאוד אינטליגנטים, ותיקים בארץ. הבטחתי להם להביא אותך לארוחת ערב. כבר מזמן סיפרתי להם עליך, על הכתבות שלך, והם סקרנים לשמוע על פולין של ימינו. מה השתנה בה, איזו תרבות יש בוורשה אחרי המלחמה והשואה. הם מחכים לנו. תיסע איתי לתל-אביב?"

"לכתב צבאי לא מסרבים", חייכתי. גם לא הייתה לי סיבה לסרב לנסיעה, כי בדיוק קניתי אופל ג'י-טי, והסתובבתי פה ושם כדי לגמור את ההרצה.

התעלמות חזיתית

נסענו. הגענו לרמת-גן. עצרנו על יד איזה בית. עמירם כיסה את עין הזכוכית שלו ברטייה שחורה, פתח את דלת האופל, אמר שלום, יצא ונעלם. ישבתי רגע המום, אחר כך התנעתי, ומכיוון שהיה כבר חושך, משכתי את המוט הפותח את פנסי הצפרדע, הבולטים על מכסה המנוע, ביצעתי פרסה, והתחלתי בדרך חזרה.

"ארוחת ערב", נזכרתי לי בבושה. "זקנים פולנים סקרנים". "הגברת הצעירה רוצה לראות את האופל ג'י-טי". רבאק!

מה הוא יגיד, המניאק, כאשר ניפגש מחר-מחרתיים, ניסיתי לדמיין, אך לא שיערתי שעמירם ניר פשוט עומד להשתמש בפתרון של התעלמות חזיתית, בהתאם לאסטרטגיה הרוממאית השולטת בבניין: לא לראות, לא להגיד שלום, כאילו אתה שקוף, חביבי.

העקרב של הבניין

עברו כמה ימים, ועדיין התקשיתי לשכוח את הנסיעה המטופשת עם ניר, עד שתפסתי את הכתב הצבאי שרימה אותי יושב במזנון עם שתי עוזרות הפקה, שהביטו בו כמו בקשת בענן.

התקרבתי לשולחן ואמרתי בקול רם, "תשמע, ציקלופ מלוכלך כמוך, אתה פשוט (ופה צירפתי כמה מילות גנאי בפולנית, ומילה אחת ברוסית). תשאל את הזקנים של ארוסתך מה זה אומר".

"באמת לא ידעת עם מי יש לך עסק?", התפלא הצלם מיכה פָּן. "אף אחד כאן לא מתקרב לאיש הזה. בבניין שלנו מנסים לשמור מרחק מהמלשין והאינטריגנט הזה. אתה עוד לא מבין עברית כמו אדם מהיישוב, אז בינתיים כדאי לך לשאול אותי לפני שתיקח מישהו לאוטו שלך או תזמין אותו לביתך".

הנצחה צחה

עברו 45 שנה, ואני לא יודע אם לחייך או לדכא את הבחילה שעולה בי למראה תצלום חגיגי של "גן עמירם", גן משחקים ברמת-גן ע"ש עמירם ניר. שמעתי שגם אולפן ירושלמי נקרא על שמו של הרוממאי שגנב לי נסיעה.

ניר, כידוע, נהרג בתאונת מטוס קל בדרום אמריקה, ועד היום לא ברור באילו נסיבות. אני מרשה לי לשער שמישהו שעמירם סידר בשכר הנשק, היה נטול חוש הומור ומימש את כעסו.

 

טיפ טיפה: התנצלות

כמה פעמים בשבוע אני מקבל בג'ימייל שלי הזמנות לקרוא מכתבים הנשלחים אליי באמצעות רשתות חברתיות. אני נאלץ לבקש סליחה מהשולחים היקרים, שיש להם מה להגיד על מה שכתבתי, או על מה שלא כתבתי בגלל חוסר ידע בתחום זה או אחר, או שהם מתייחסים למה שעשיתי בחיי, או למה שלא הספקתי לעשות, או מזמינים אותי לקרוא מה הם עשו בחייהם או לא עשו.

אני מתנצל שכל זה נשאר בגדר סוד, משום שאינני פותח דואר הנשלח אליי באמצעות רשתות חברתיות, אלא רק דואר שנשלח ישירות לג'ימייל שלי (ובלבד שהוא אינו נעלם מהתיבה באופן מסתורי, מה שלצערי יודע לקרות).

אולי הייתי צריך להתנצל על כך קודם. כפי שבזמנו ביקשתי סליחה טלפונית מידידי יורם קניוק, על שלא נעניתי להזמנתו אל רשת לינקדין.

נשאר לי רק להוסיף שלמדתי ממרפי ש"אם קיימת אפשרות שיהיה רע עוד יותר, אז יהיה", וחוק זה מסביר את התייחסותי, שהיא ספק בלתי חברתית ספק רק מוזרה, אשר במסגרתה אינני מתקרב לאף פייסבוק או רשת אחרת, ושומר מרחק גם מפטנטים דומים – לא כותב בטוויטר ולא שולח תצלומים לאינסטגרם. די לי בכך שגוגל, פטפטן בלתי נלאה, עוקב אחריי חופשי כדי להודיע בשמחה לכל האקר חובבן היכן אני חונה את מכוניתי, לאן אני נוסע, את מי אני פוגש, והיכן אני מעדיף לערוך קניות.

אני שומר מרחק מהרשתות, כי אם יש אפשרות שאיזה אח גדול יידע עליי עוד יותר מגוגל – אז הוא יידע.

הדבר היחידי שנותר לי לעשות כדי לשמור על איזו גומחת פרטיות, כפי שמציעה לי אינספקטור פרנויה, הוא לא להכניס רגל לשטח של סקרנות ציבורית, קרי: לא להצטרף למרחבי השיתוף הווירטואליים. עם הנפגעים הסליחה.

ד"ש מהעבר: תמונת הטוסטוס, סימן מהעבר בתפאורה ירושלמית כפי שצילם י"א, שובצה כאן במקום תצלומים של עשר מכוניות שג'רמי קלארקסון בחר כ"הכי מעניינות לגביו". אין פלא שבעשירייה המומלצת על ידי הבריטי הסקפטי, שערוריין מורשה, חוגגת ב-מ-וו M2.

קלארקסון צדק, שהרי הבווארית שהוא מעדיף על נבחרת המודרניות משלבת את פילוסופיית המכונית הרגילה עם כישרון פלאים באחיזת כביש וביצועים בלתי שגרתיים. גם אני הייתי בוחר ב-M2, שירת הברבור של עידן המכוניות הקלאסיות, יצור שיישאר בלתי נשכח. עוד בימי הזוהר שיחקה מכונית זו אלטרנטיבה חסרת סיכוי מול הגל העתידני של מכשירי תנועה אוטומטיים, שהדורות הבאים יהיו מוכרחים להסתפק בהם.

(ב-מ-וו M2 נהדרת מכל בחינה, אך משוגעת פחות מאשר הבווארית הפרטית שלי, שדלק 100 אוקטן שוצף בדמה)

אלא שאני כנראה היחיד שלנוכח מקהלת המחמאות וההתפעלויות מ-M2, מוצא בה בכל זאת יותר מדי מחסומי פה אלקטרוניים, העוקבים אחר פעולות הנהג ומחליפים אותו באחיזת הגה ובתפקוד על הדוושות – מבלי שהוא יתרגש מכך. זוהי הסיבה שהבררן הזקן שבי מעדיף על M2 את הבווארית הפרטית שלו, את Z3M קופה, ילדה קשישה נטולת כל מנגנוני עזרה מלאכותיים, זולת ABS וכוח הגה הידראולי.

Z3M החצי-ותיקה שלי מצוידת במתלים של אחותה M3 ובמנוע שישה צילינדרים בשורה, נטול טורבו עד כאב שיניים, המספק 321 כ"ס באופן לינארי, ולא בהתפרצויות. גם עליה קלארקסון שר בזמנו באוקספורד אינגליש

שואלים את אדוארד

ידידיה: רציתי לשמוע את דעתך לגבי חיישן גל זיזים סיני למאזדה לאנטיס 2002. אני מבין שהיפני עדיף, אבל הפרש המחירים עומד על 400 שקלים. האם אפשרי להסתמך על הסיני?

תשובה: הסינים מצטיינים דווקא בחשמל ובאלקטרוניקה, כפי שהם מוכיחים בסמארטפונים. כך שלא הייתי פוסל את חיישן גל הזיזים מתוצרתם. ואם אתה מעוניין להרגיע כל ספק: אותו מחשב דיאגנוסטי שגילה את החיישן המקורי התקול, יגלה בקלות אם גם הסיני מזייף.

אגב, האם לפני החלפת החיישן בדקו לך את כל החיבורים?

בחיסוי שם: לפני כשנה רכשנו מאזדה 626 שנת 2002 בעלת מערכת גז ועם משמנת. לפני כחצי שנה התחילה המכונית להיכבות כשהייתה במצב גז ובעמידה (לעתים נדירות גם במצב דלק), בעיקר כשהמזגן פועל. לאט לאט החמירה הבעיה, ולאחרונה פנינו למוסך שאבחן בעיה בראש מנוע.

הבנתי שמדובר בתקלה ידועה במערכות גז (שסתומים שנהרסים), וראיתי מקומות רבים באינטרנט שמתלוננים על כך.

שאלתי היא: האם יש לך המלצה על מקום לעשות בו את התיקון באזור פתח-תקווה? מה המחיר המקובל לתיקון שכזה? והאם יש שסתומים שיכולים לעמוד טוב יותר בפני הגז שכדאי לבקש מהמוסך להחליף אליהם?

תשובה: כנראה, מאזדה שלכם סובלת מהזנחה בטיפולים השוטפים, או מהתקנה בעייתית של מערכת הגז.

תוכל להתקשר לשלומי יוקר ממוסך "גז חיש" בקריית-אריה, פתח-תקווה. זוהי הכתובת לצרות כאלה, וגם אחרות.

שרגא: ברשותי אופל קורסה בעלת תיבת הילוכים רובוטית משנת ייצור 2004. במהירות של 100 קמ"ש המכונית עוברת את ה-3,000 סל״ד, וכל הגברת מהירות מעלה משמעותית את הסל"ד. שעון המהירות במכונית בנוי עד למהירות של 230 קמ"ש.

האם 100 קמ"ש הם אכן גבול המהירות הסבירה של הרכב, או שבעיה כלשהי לא מאפשרת מהירות גבוהה יותר בסל״ד סביר ?

תשובה: אין כמעט ספק שתיבת ההילוכים בקורסה שלך נעולה, מסיבה כלשהי, על הילוך נמוך. אין מנוס אלא לגשת למכון של תיבות הילוכים אוטומטיות. אם יש לך מזל, אז החלפת שמן גיר בחדש, כולל מסנן, תפטור מהצורך לפרק את הגיר כדי לשפצו.

אסף: אני מחפש לקנות אופנוע. הוא אמור לשמש לטיולים בשטח, לנסיעות בתוך העיר, ומדי פעם גם לנסיעות ארוכות בכביש. התקציב שלי הוא עד 20 אלף שקלים.

האופציה שנראית לי כרגע הכי טובה היא CRF250L של הונדה. מצאתי אחד כזה יד שנייה ב-22,500, הבעיה היא שאני לא בטוח שהדגם הזה מוצלח לנסיעות ארוכות. אשמח להתייחסות.

תשובה: אינני בקיא מי יודע מה באופנועים, וידידי טל שביט, שאיתו הייתי מתייעץ, איננו עוד. בכל אופן, כשמדובר על אופנוע שטח גזעי כמו CRF250L, נראה שאפשר להסתדר איתו גם בכבישים בינעירוניים.

גילה את זה אחד מחבריי, שהתאים את אופנוע השטח שלו לשימוש בנוסח כבישטח באמצעות החלפת הצמיגים ברגילים, המיועדים לאספלט, או בדו-שימושיים, והרכבת אוכף נוח יותר. הוא גם שינה את כיוון המתלה הקדמי והתנהגותו.