שידוך דפוק

לפני שנים רבות, הזקן הצעיר הצליח בתוך שלושה שבועות להתאהב עמוקות, להיפרד, ולא לשכוח את מרי האנגלייה, שהייתה שייכת לרִישָרְד הטיפש. בזמנים המודרניים של היום, הוריקנים רגשיים כגון אלה לא מתפרצים

"אבא שלי קנה אותה אחרי תערוכת המכוניות בפוזנן, שם הבריטים הציגו אותה לראווה", סיפר רישרד, בעל הכינוי "רִישוֹ הטיפש", על מכוניתו Vanguard Standard, העונה לשם מֶרִי.

אנו, יושבי קפיטריית האמנים "הוֹנוֹרָטְקָה" שבלודז', ידענו שהשלטון הקומוניסטי, הרודף עד חורמה בעלי הון ומכניס אותם לכלא, אינו מפריע משום-מה לאבא של רישו הטיפש בעסקיו המסתוריים, אשר הפכו אותו מלך השכונה בָּלוּטִי. מלך בלי רישיון נהיגה ובלי נהג, שלפי השמועות פוטר מיד כשהתגלה שהוא מודיע של מס הכנסה.

גם רישו הטיפש איבד את רישיונו, כאשר נתפס על ידי המשטרה נוהג בשכרות. הוא שאל אותי אם ארצה לנהוג במרי, כי שמע שלא בריא לאוטו לעמוד ללא כל תזוזה.

הנורמלית הראשונה שלי

ודאי שהסכמתי, וכך הייתה מרי למכונית הראשונה הנורמלית בחיי, אחרי יחסיי עם המזרח-גרמנייה זוויקאו Zwikau)) P-70, שהייתה עשוית פלסטיק הנקרא דוּרוֹפְּלָסְט ובעלת מנוע שתי פעימות ושני צילינדרים בנפח 700 סמ"ק, ואחרי בעלותי על FSO סירנה, גם היא, כמו P-70, מצוידת במנוע שתי פעימות, רק עם שלושה צילינדרים, שהיו מאפשרים לפולנייה הצנועה לפתח מהירות של 105 קמ"ש, אם לא עמדה מקולקלת על יד הבית.

חיי עם מרי

רישו הטיפש מסר לי את הבריטית ונעלם, כך שבאופן טבעי, וכמעט מיד, התרגלתי להתייחס אליה כמכונית שלי.

אהבתי את המנוע שלה, בעל ארבעה צילינדרים בשורה בנפח 2.0 ליטרים ועוד קצת, שני מאיידי SU וצליל שקט. הייתה לה תיבת הילוכים ידנית שמוט התפקוד שלה, הצמוד להגה, הציע שלושה הילוכים: ההילוך הראשון אִפשר לזוז מהמקום, בחריקת צמיגים אחוריים אפילו; ההילוך השני, הארוך, שימש לנסיעות בעיר במהירויות של 10-90 קמ"ש; וההילוך הגבוה, השלישי, נועד להפלגות בינעירוניות, והיה האהוב על מרי.

כי בריטית זו פרחה במהירות של 130 קמ"ש, שבה המנוע שלה גרגר בהנאה כמו חתול. ברוח חיובית ובעזרת מדרון קל, מרי שלי, עם מהירות מרבית של 160 קמ"ש, הייתה סוגרת כמעט את הספידומטר, הנגמר ב-180. לה ולי הייתה אמביציה להגיע לסוף הסקאלה. ניסינו פעם אחר פעם, אך לא הצלחנו.

אני חושב על מרי המסכנה בכל פעם שאני נוסע במכונית כלשהי על 180.

נסיכה בין עותקים זולים

התרגלתי אליה. רחצתי אותה ביסודיות אחרי כל חזרה הביתה, ובלילה עקבתי מהחלון אם טיפוסים זרים מתקרבים אליה, העומדת ברחוב מול הבית בשתי רגליה על המדרכה.

דאגתי לה במיוחד בין השעות שלוש בבוקר עד ארבע וחצי. או-אז הייתי יורד אליה, מתיישב במושב הנהג, ושומר אותה מגויים שיכורים, החוזרים לבתיהם בשירה ומחפשים הרפתקאות.

הבנתי שהאנגלים שלחו את מרי שלי, כלומר את Vanguard Standard, בעלת מושבים אדומים והגה לבן, אל תערוכת המכוניות בפוזנן – משום שהיצרן שלה, Motor Company Standard ממחוז קובנטרי שבצפון המדינה, היה מעוניין למכור לפולנים פס ייצור שלה כדי לא לפשוט רגל. אלא שלפולנים היו עדיין קשרים עם תעשיית המכוניות ברוסיה, ולכן הם העדיפו לבנות דגם עממי בשם "ורשה", שהוא העתק של M-20 Pobieda (ניצחון) הרוסית, אשר הייתה בתורה העתק של פורד אמריקנית כלשהי.

אחר כך חברו הפולנים לפיאט האיטלקית, כדי לייצר את המשפחתית האהודה מדגם 125.

סוף הרומן

בכל אופן, כנראה התאהבתי במרי, כי הפרדה ממנה כאבה לי הרבה מעבר למקובל. היה לי ברור שסוף הרומן עם בת קובנטרי עומד בפתח, כי שמעתי מחבריי בקפיטריה שרישו הטיפש חזר העירה, ומחפש אותי. ולפני שהתאוששתי, הוא אכן הפתיע אותי: הוא הגיע אליי עם איש זר, שקנה את מרי מאבא של רישו ובא לקחת אותה.

האמת שידעתי שמהפך כזה עומד להתחולל, והבטחתי למרי שלא אשכח אותה. "אל תדאגי", אמרתי לה, "יתייחסו אלייך בכבוד, כי במדינה זו אין עוד אחת כמוך".

ככה לא בונים אינטימיות

בשבוע שעבר נכתב במבחן האצ'בקים שערך ynet שאחת המועמדות לתואר "המכונית הכדאית" מיוצרת עם "ישבן לא נאה", כלומר דוחה. כנראה, הבוחן התבלבל בין הצורה של טויוטה אוריס ובין הדוגמנית האמריקנית קים קרדשיאן, הגאה בכרטיס הביקור העבה שלה.

מה עוד שבגלל מילת הגנאי הבלתי מוצדקת, המבחן החמיץ את מטרתו: הוא לא הצליח לכונן הבנה בין ההאצ'בקים ולקוחות פוטנציאליים, כמו זו ששררה בין אנוכי ומרי מקובנטרי לפני חצי מאה, חודשיים ושבוע.

נחשלים, צאו מעידן הסדאן

במבחן זה שערכו כתבי הרכב של אתר ynet לשש משפחתיות בגודל בינוני בגרסת האצ'בק – מבחן שפורסם במקביל לתערוכת המכוניות בפאריס, וכאילו ללא כל קשר אליה (?) – התמודדו מתחרות נטולות תא מטען נפרד, הקיים למרבה הנוחות בגרסאות סדאן, וזאת עקב הגדרתו של הגזע ההאצ'בקיסטי הטהור כ"ספורטיבי" (הלוואי).

חיסרון זה של ההאצ'בקים לא הפריע לבוחנים של ynet לעצור לרגע את מלאכת ההשוואה בין שש הנבדקות, כדי להצטער בנימת בכי שיושבי ציון המפגרים מעדיפים עדיין את הסדאן הבנאלית עד כאב שיניים – במקום את תצורת ההאצ'בק, שהיא חביבה יותר, קלה יותר לשליטה וכיפית.

לקשיש אין הסבר להטפה המשפילה הזו. אולי היא ניסיון מגושם של כתבי החצר לנסח איזו עמדה אידיאולוגית עצמאית (אירוניה, רבותיי, אירוניה),

ודאי שה-ynet-ים המתוחכמים לא שכחו לחזק את דעתם זו במידע שבעולם הרכב האירופי המתקדם, ה"לועזיטי", בשפת המדור, זוכות האצ'בקים בהובלה מוחצת על פני סדאנים ושות', כמו למשל בנות משפחת הסטיישן.

משדכים לנו יכנעס

"תלכו על האצ'בקים", המליצו ה-ynet-ים ליהודים, "תלכו ולא תצטערו!". האומנם? כי לפי הזקן, הדגמים הפופולריים של האצ'בקים, אלה ש"כובשים את השוק העברי" – זאת אומרת קיה סיד, טויוטה אוריס (היברידית), פיז'ו 308, אופל אסטרה, מאזדה 3 ופולקסוואגן גולף – פשוט מביישים את הסגמנט!

כי לפי הקשיש המורשה, האצ'בקים אמיתיות הן כאלה שמסוגלות לכבוש את לבם של חסידי הגה ותרבות מוטורית, אותן נפשות הנהנות מנהיגה כדבעי ולא מזחילה עצלה מנקודה אחת לשנייה בקצב המעורר חשק לשלוח סמס.

האצ'בקים אמיתיות לגביי הן לא הקריקטורות המומלצות ליהדות על ידי ynet, אלא התולָדות העליונות של גזע ההאצ'בק, המסוגלות לעורר את כל מה שתרצו, מדמיון ועד נקישות לב ולחץ דם. תלוי על איזו מהן תיפלו.

מדובר במועדון יוקרתי, סגור היטב, שיצרנים רבים מנסים להפגין בו את נוכחותם. גזע ההאצ'בק בטהרתו הוא אילן גבוה, שבין ענפיו שוכנות יצירות מיוחדות, יקרות בהתאם, כמו הונדה סיוויק R בעלת 310 כ"ס, פורד פוקוס RS בעלת 350 כ"ס, פיז'ו GTI בעלת 272 כ"ס, סיאט ליאון קוּפרה 280 כ"ס, ופולקסוואגן גולף R בעלת 300 כ"ס. אלו הן האצ'בקים חמות מאוד, שאליהן נתייחס בקרוב בנפרד.

החייאה מהירה לגברות איטיות

הקרצייה המזדקנת על לא עוול בכפה, אשר נושאת בתואר "קשיש מורשה", הריחה כי מבחן שש ההאצ'בקים של ynet הוא תוצאה ישירה של תמיכת כתבי החצר הנאמנים בבעליהם היבואנים. שהרי תרועות הכתבים לגבי ההאצ'בקים הבינוניות הן קרש עזרה, ואף הצלה, לאלו מבין ברוני היבוא העבריים שאינם מעוניינים להיתקע בסוף השנה האזרחית עם סחורה לא מעניינת, ועוד מזדקנת.

ואולי החידושים המוצגים בפאריס, ונושפים בעורף הברונים – הובילו אף הם למבחן המשושה (והמשונה) בין ההאצ'בקים, המחכים לקונים.

האם ניסיון לעורר את המכירות לקראת סוף העונה, ועוד בלי הורדת מחירים בנוסח השוק הלועזיטי, הוא אכן מטרתו העיקרית של העימות הפתאומי בין שש האצ'בקים איטיות, משעממות אשכרה, כל אחת בזכות עצמה?

כך לפחות זה נראה לזקן החשדן, שהמנוחה עזבה אותו מזמן.

תכלס, הן שתייניות

החששות של הקשיש המורשה לגבי המבחן הקבוצתי התחזקו עקב סגנון הדיווח, שנכתב בלשון השמורה לפרסום. שש המועמדות זכו למחמאות כאילו הן באמת חסכוניות כפי שמעידים הנתונים שהיצרן הדפיס בתעודות הלידה שלהן.

ושוב אנו קוראים ב"מבחן רכב" איך המוֹכְרִים הצליחו לחלוב קילומטרים מפוארים מליטר דלק אחד. אף בוחן לא צעק "שיקרתם, ברוני יבוא", אף כי בנסיעה אמיתית, שש האצ'בקים חסכוניות אלה – החל בקיה סיד (מקום אחרון) ועד פולקסוואגן גולף (המנצחת) – גומאות אך בקושי מרחק של 10 ק"מ מליטר דלק אחד!

קשה לכנות תצרוכת זו "חסכונית". הרי זהו ממש אותו מספר קילומטרים כמו הממוצע של ארבעת מכשירי התנועה של הזקן הנוכחי, כולל הבזבזנית המפורסמת ממילאנו, אלפא רומיאו GTV 2.0 בת ה-33, בעלת 4 מאיידי דל-אורטו היוצרים מערבולת במכל הדלק, וכולל הבווארית בעלת מנוע 3.2 הליטרים, המשוויצה עם להקה של 321 כ"ס, שמזניקים אותה ל-100 קמ"ש בתוך 5 שניות – בלי תוכנת זינוק ובלי טורבו.

ההאצ'בקים ה"חסכוניות", שבשם החיסכון ועקב מגפת האקולוגיה הורידו נפחים, ועוד התקינו מגדשים, שותות דלק בטירוף. אז בשביל מה היה כל המאמץ?

פתאום עכשיו, פתאום היום

במבחן ההאצ'בקים של ynet ניצחה פולקסוואגן גולף, כביכול ללא קשר לשערוריית "דיזלגייט" המפורסמת. אך האם אכן רק במקרה התפרסם המבחן בין שש המתחרות, המחמיא כאמור לפולקסוואגן – דווקא בשבוע שהמדיה אִזכרה שוב את הסקנדל של הקונצרן, שבמסגרתו זויפו רמות הזיהום של מכוניות הדיזל של הפירמה?

העילה להצפתה מחדש של הפרשה היא דיווח עדכני, שלפיו פולקסוואגן תפצה בכמיליארד דולר את סוחרי הרכב האמריקנים על ההפסדים שספגו בעטייה של חשיפת הזיוף. מבחינת פולקסוואגן, אגב, זהו בהחלט לא סוף הפרשה האומללה: בית משפט בסן-פרנסיסקו קבע כי הסכם הפיצויים, שהתקבל במסגרת פשרה בין הצדדים, מאפשר לחברות המכירה לא לקבל את הפיצויים ולתבוע את החברה באופן עצמאי. בנוסף, ההסכם טעון עדיין אישור שופט.

על רקע פרסום שלילי זה, והפרסומים המביכים שקדמו לו, הניצחון של גולף במבחן של ynet חשוב ליבואן פולקסוואגן.

המגעילות הגנוזות

כתבי החצר מודעים לכך אנושות. הם מבינים שמצופה מהם להשתתף בשיקום תדמיתה של פולקסוואגן, ועל כן לא יכבידו על צ'מפיון בשאלות כמו:

האם שרשרת ההצתה במנוע TSI 1.4 של גולף חדלה כבר לעשות בעיות? האם בקְרָב על אמינות הגולף, היה די לוותר על כוחות סוס רבים, לרדת מכוח סטנדרטי של 150 כ"ס ל-125 (מה שמציב את גולף זו באמצע סולם ההספק של ההאצ'בקים ש-ynet בדק)? והאם הגרמנים התעוררו, ושינו את טכנולוגיית הייצור של השרשראות, הבוכנות והטלטלים?

ועוד תת-שאלה: איך קורה שלמרות כוחות לא חלשים במיוחד, על הנייר לפחות, האצ'בקים אלה אינן זזות?

תמורת גניזתן של שאלות מעיקות אלה ואחרות, ברון היבוא של פולקסוואגן יודע מן הסתם לגמול לנציגי המדיה בהזמנות לאירועים ובכבוד. כי כתבי חצר חשובים יותר לפירמה מאשר יחצ"נים, במיוחד אחרי שהיחצ"ן המיתולוגי של צ'מפיון מוטורס, בֶּנִי ברק, עזב את החברה.

ביקור מולדת אצל מרי: ב-1964 מצאתי את עצמי בלונדון, עקב שרשרת אירועים שאקדיש להם אולי ספר, או לפחות מדור. בכל אופן, בנוסף לעיסוקי הקולנועי כבמאי וכצלם צללים לטובת מישהי – מכרתי גם למפיקה אמריקנית, ברניס בלוך, את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה", וקניתי לי מוריס מיני קופר משופרת לראלי, כדי לזכות בתואר "אלוף פולין". לא הצלחתי בכך בגלל אינספור תקלות בקופר זו, שבסוף דרכה אצלי הוחלפה בדירת גג בעיר העתיקה של ורשה.

בתוך הרפתקאות לונדון לא שכחתי את מרי אהובתי, Vanguard Standard של רישו הטיפש, וניסיתי לראות אחת כזו בנוף הבריטי. אלא שלאכזבתי, לא נתקלתי באף ונגארד. כאילו אחיותיה של מרי נעלמו עקב השמועה שהגעתי לנופים הטבעיים שלהן.

"לא תראה ונגארדים, כי אתה מחפש אותן בשכונות העשירות שבהן נפלת, בקנסינגטון ובפארק רואד. שם תמצא רולס רויסים, אסטון מרטין ומיני בגרסאות לא שגרתיות. ונגארדים שייכות לפריפריה הענייה של לונדון", הסביר לי חברי אנדריי ז'ילינסקי, שעבד במחלקה הפולנית של בי-בי-סי. ממנו שמעתי גם שהיצרן של מרי שלי פשט רגל ב-1963.

עשרים שנה אחר כך, אנדריי, אשר כתב אז מחו"ל בירחון "טורבו" שערכתי, נזכר שהתעניינתי בגזע הוונגארדים, ושלח לי בּוּק תצלומים. הנה כמה מהן, שעדיין מעוררות בי נוסטלגיה

טיפ טיפה: ריבע את העיגול

ידיד שלי בוורשה, איש עסקים מצליח, החליף את ניסאן GTR שלו ב-GTR חדשה, בעלת הנעה 4X4 ומנוע מחוזק בטירוף. אלא שבגלל GTR זו, נזנחה במוסך של האיש מרצדס פתוחה ותיקה, שעקב עמידתה הממושכת קיבלו צמיגיה צורה מרובעת, המורגשת בנהיגה.

"לו היית קורא את הבלוג שלי, המופיע בעברית, היית יודע שהזקן, המשאיר את מכוניותיו לתקופות ארוכות, ממלא לפני עזיבתו אוויר בצמיגים בכמה פסי יותר מהרגיל", אמרתי.

שואלים את אדוארד

עדי והב, בתגובה ל"מסכולוגיה" (ברשומה "עכשיו הוא קווץ'"): ברשותי טויוטה פריוס 2013 עם מסך מולטימדיה. לאחרונה פיתחתי הרגל חדש: לפני שאני מתחיל בנסיעה, אני קודם כל מכבה את המסך. כי:

הוא מטרד.

הוא מסיח את הדעת.

הוא מגרה לשימוש יתר.

אתה לא באמת נוהג כשהוא פעיל.

תאורת הלילה שלו מעצבנת.

התפריט מייגע, חלקו לא מובן בכלל.

ווייז – לא ניתן לשמוע הכוונות קוליות. מוזיקה – לא ניתן לשמוע אלא רק באמצעות כבלAUX וניתוק BT. רדיו – על הפנים, אין קליטה רציפה ואחידה, האותות עולים ויורדים ללא סיבה מוצדקת. מעקב אחר שינוי תדרים – לא יעיל בעליל.

עוד מטרדים:

1. על המסך יש תצוגת פרומפטר שמראה לך את המהירות. אף שכיוונתי אותה שתידלק רק מעל 90 קמ"ש, כל פעם שהיא בחלון היא מעצבנת ומרתקת אותך אליה במקום לכביש.
2. במכוניות החדשות אין מקום לשים את הסמארטפון, אז מאלתרים מתקנים מאיביי ודוחפים אותם בחריץ הסי-די. כל תזוזה לעברם מנתקת אותך מהכביש.
3. קורות הבטיחות הקדמיות עבות כל כך, שאין מנוס אלא להסתכל בחלון הנהג בפניות שמאלה, אחרת אתה עלול לפספס מדרכה במקרה הטוב או הולך רגל במקרה הפחות טוב.
4. נסיעת רוורס – המצלמה האחורית טועה ומטעה.
5. הבטרייה של הרכב נמצאת בארגז המטען מאחור. למה?
6. הייצור הטורקי נחות מאוד בהשוואה ליפני, ודאי שנחות עד אימה בהשוואה לייצור היפני המיועד לשיווק בארה"ב של אותו הרכב.

ואלו רק חלק מהצרות. זו קֵדמה? זה שכלול?

תשובה: לפני כמה ימים הייתה לי הזדמנות לנהוג בב-מ-וו M2, שהיא לדעתי הב-מ-וו הכי מעניינת שהבווארים יצרו בכל תולדות הפירמה. והנה, גם מכונית נפלאה זו מצוידת במסך מולטימדיה, שבו רוב הפונקציות החשובות מוסתרות היטב. למרות חיפושים בעזרת הספר, לא הצלחתי להשתמש בתוכנת הזינוק האוטומטית.

אחרי כל מה שכתבתי בנושא, לא ציפיתי שדווקא ב-מ-וו נפלאה זו, אחותה של הבווארית שלי, תעניש אותי על חוסר תמיכתי במודרנה הטרחנית.

אורלי: אנחנו משפחה בת 8 נפשות שנוסעות בשתי מכוניות משפחתיות, ניסאן טידה ומיצובישי לאנסר. התחלנו לחשוב על להחליף את הלאנסר 2007, שעשתה 165 אלף ק"מ.

אנחנו נוסעים לעבודה בגוש דן 40 ק"מ ביום בכל רכב. חשובות לנו בטיחות ואמינות. בנוסף, יש לנו שלוש נהגות צעירות (אחת מהן נהגת חדשה). חשבתי על מכונית יפנית, מיצובישי או ניסאן, מכונית בת שלוש, שעברה את ירידת הערך החזקה שלה, בסכום של 75 אלף שקלים בערך. ואז ראיתי את הפרסומת לפיאט טיפו ב-100 אלף שקלים. האם טיפו היא מכונית אמינה? בטיחותית?

האם יונדאי משפחתית היא אמינה ובטיחותית? האם מיצובישי אטראז' היא משפחתית? אני רוצה לקבל מקסימום בטיחות ואמינות במינימום מחיר. מה כדאי?

תשובה: במקרה שלכם, בגלל המספר הרב של ידיים אוחזות בהגה ורגליים על הדוושות, אין מנוס אלא לארגן "ויכוח בונה". כי אתם מוכרחים לבחור במכונית שכולכם, או לפחות רובכם, תיהנו מהנהיגה בה, ואשר תעניק לכם תחושה של שליטה טובה וביטחון במשך השעות הארוכות של נסיעה. אם תמצאו אחת כזו, ועוד במצב מכני וחיצוני סביר, אז הצלחתם.

לגבי ההתלבטות אם לקנות מכונית חדשה או יד שנייה במחיר מציאה, זוהי דילמה שמסתובבת ללא סוף באינטרנט, ומושכת אליה טיעונים סוערים לכאן ולכאן. לא לי לקבוע אם מוצדק להביא הביתה מכונית מהניילונים שהשווי שלה יורד כבר ברגע החתימה על הצ'ק. זהו שיקול שיש לקחת בחשבון.

אם כבר מכונית חדשה, אז טיפו היא בחירה הגיונית מכל בחינה. אלא שמצדי, הייתי מציע לכם להכיר את סוזוקי באלנו החדשה.

אגב, המנועים של פיאט בולטים באמינות לא פחות מהמנועים היפניים.