לטוב, לרע ולניהוג
443 הוא גורל. וככל שאתה מניח לגורל להשתלט עליך, כך אתה חש מרדני יותר
אנו, הקשיש המורשה, המבקרים בגולה את שלוש בנותינו, ביקשנו את ידידתנו חגית כהן, חסידת שירת נונסנס אמיצה, לכתוב במקומנו על כביש 443, המיתולוגי אשכרה מיום פתיחתו, אשר לצערנו זוכה לכותרות רק בעקבות התקפות טרור.
להבדיל מהקשיש שבי, שעד עתה טעם די מעט מחשיבותו ומיופיו המיוחד של 443 (ראו בכך את התנצלותי), לגברת כהן, עיתונאית צעירה הנוסעת קבוע על ציר תנועה זה, יש מה להגיד עליו.
*
כביש 443, ההתמכרות
מאת חגית כהן
נסיעה ב-443 היא כמו לחיות עם אמן: מעשה מזוכיסטי אך קצת גאה בעצמו לנוכח החלופה הנורמטיבית להצחיח. יש אף נהגים המרגישים בכביש זה כאילו הם כובשים את הסלע האדום. אולי עוד יכתבו על כך איזה שיר.
כל מי שהתמכר ליופי האכזר של כביש 443 – שהאלמנט הכי רך בו הוא העופות הדחוסים במשאיות הצהובות של "עוף מהדרין ירושלים" – מכיר את מִקְלָעָת התחושה של הנהג, המורכבת מגאוות מיעוט, הרפתקנות ומוטרדוּת: למה אני נוסע כפייתי בכביש טרשי זה, אשר סממן הציוויליזציה העיקרי בו הוא גדרות תיל? ההימנעות המושכלת היחידה שהצלחתי לנקוט לגבי 443 נוגעת לאספרסו בתחנת הדלק של מודיעין, שניחן בארומה של מרפסת מאובקת בעיירה קטנה.
"למה את נוסעת דרך כפרים ערביים?", מנסים המודאגים להניאני מההנאה, המפוקפקת גם בעיני עצמי.
"יש לי כרטיסייה לכביש הזה. כל נסיעה עשירית זה בחינם", אני עונה.
כל בר-בי-רבניק יודע שהציר בעייתי מבחינה ביטחונית, שההרים בו כחולים רק שבועיים בשנה, ושבמחסום עופר אכן מתעכבים לפעמים. ובכל זאת, זהו המסדרון המועדף עלייך לירושלים. כי כנראה כמה קצוות פרומים אצלך. כי הפיתולים שבסוף בכביש 1 עושים לך מחלת ים. וכי החלטת, משום-מה ומשום-ככה, ש-443 הוא גורל.
וגורל הוא כמו ים: ככל שאתה נכנס אליו עמוק יותר, מניח לו לעטוף אותך, כך אתה חש מרדני יותר. בדומה אולי לפרדוקס של המיסטיקן, אשר טובע באלוהות וחש חופשי יותר. ואולי זהו פירושו העמוק של הביטוי 'תורת הנסתר' – על שום שהעולם העליון הוא בהכרח עולם של סתירות ופרדוקסים, שבלעדיהם לא תתקיים אחדות הניגודים המיוחסת לו. אני חושדת כי רק קול ואור אינם מתאחדים גם בעולם העליון.
צה"ל נסוג מהחומוס
סמוך לתחנת הדלק השנייה והאחרונה, זו שהיה בה פיגוע, הכביש תלול במיוחד, והטרנטה שלי, הנישאת על גלי מוזיקה יותר מאשר על גלי זיזים, מתלבטת בין ההילוכים השלישי והרביעי. כרגיל, אני מאלתרת סל"ד של הילוך שלישי וחצי.
עמדת השמירה המוגבהת בתחנת הדלק נטושה עדיין. האם צה"ל נסוג משם מחשש שהחומוס במסעדה הקטנה מהווה לוחמה ביולוגית? גם אני מחרימה את המקום, רק בגלל המתדלק החטטן ("בת כמה את? נשואה?"). אין פלא שהפנאי שלי מדיר את עצמו מפייסבוק, שהוא בעצם עדר של מתדלקים משועממים.
עד לפני כשנה עמד ביציאה מהתחנה מוכר של עפיפוני ניילון. אולי הבחור התייבש מהשמש, שב-443 כל קרן שלה היא חנית הוּנִית, והפך לשלולית של תודעה טהורה. "לערבים יש תודעה?", סונט ידידי המתנחל. הוא לועג לתל-אביבים שפוחדים לנסוע כאן. "יש יותר תאונות בכביש 1 מאשר ניסיונות פיגוע ב-443. אבל לא בגלל זה את כאן, נכון? את לא פוחדת לנסוע פה כי את פטאליסטית", הוא מחייך. ואני נזכרת בשורת שיר, "מי שמאמין מפחד".
אנרכיסטית סמויה
המזגן בקליאו הוא כמו תוספתן: כל זמן שהוא רדום, העסק דופק, ואפשר לצלוח בזריזות את הרי יהודה, יששכר ונפתלי, ואף לעקוף בשמחת עניים-בסוסים מכוניות משפחתיות כפולות כוח. רק בעליות נזכרת קליאו שהיא עירונייה במוצאה, וזוחלת על חצי צילינדר, מקללת את אדוניתה (אין בעברית צורת נקבה למילה "בעלים"!) על התחביב המוזר שלה לנסוע לפעמים לעבודה.
– "לא קראת את המסה 'בשבח הבטלה'?", כועסת קליאו, הנושפת הבל חם כי פתחתי את אוורור החום כדי לרסן את להט המנוע (עצה יד ראשונה מאדוארד).
– "אם אני אאמץ את הרעיונות הצרפתיים האלה ואפסיק לעבוד, איך נקנה לך דלק? יש לך רעיון, מדמואזל קליאו, או שהמהנדסים שכחו להכניס אחד כזה לראש המנוע שלך?", אני עונה לאנרכיסטית, שנראית מבחוץ כמו גור-פח תמים וקונפורמי.
קליאו שותקת. כנראה היא אינה רואה טעם לבזבז קלוריית-אוקטן על תודעה נחשלת כמו שלי, שדוהרת לעבודה במקום להקדיש את עצמה לכתיבה. להקדיש גם במובן קדושה. והרי כתיבה, האמינו הסימבוליסטים, מרבה יופי בעולם ועל כן מקרבת את הגאולה.
מים לגברים בלבד
האם זיעה היא מוליך או מוליך למחצה? ב-443 קליאו שלי מתפקדת כסוֹלָרְיוּם, אותו חדר שעשירים היו בונים פעם בחווילה כדי להשתזף כאחרון נהגי המוניות. במובן זה, קליאו שלי היא אוטו יוקרה.
סמוך לקיוסק "פרה-פרה" (לא בדיוק שֵם שמושך כמעט-טבעונית) זורמת מהסלע נביעה בלתי פוסקת, חסד מופלא בנוף הקָפוּח, אך מעולם לא ראיתי אישה או בעל חיים עוצרים להשיב את רוחם במי הסלע. נראה שגם הנשים וגם החיות נרתעות מנהגי המשאיות שעוצרים שם, וממלאים בקבוקים לרוב במינרליים החינמיים.
ואפשר להצטנן בשיטה אחרת: לחפש ברדיו שירים שעושים צמרמורת. במשך שנות ההקשבה לרדיו 443 אף-אם זכיתי לשמוע כמה יצירות כאלה. כמו למשל "אוניית הסתיו", שירו הנשכח של סשה ארגוב, תגלית שהניעה אותי לכתוב עליה מאמר ("מוזיקת הטרנס של ארגוב", אתר news1). גם הוגה הדעות והמוזיקולוג דניאל שליט ראה כנראה בשיר קסום זה מקור השראה, משום שהוא כתב בעקבותיו את "יש אושר אינסוף קראט" (אתר news1).
החרדי לא הבין
לילה אחד, בחזרה מירושלים, כאשר שורת מכוניות ובכללן קליאו זינקה מן הרמזור הקרוב לכלא עופר כמו קליעים של כיתת יורים, פרצו אל הכביש שני כלבים גדולים ובהירים. המכונית שלפניי נגחה אחד מהם, והמשיכה בנסיעתה. ראיתי את הכלב עף באוויר ומוטח לשוליים. השני הספיק לסגת חזרה אל אי התנועה הקוצני שממנו שניהם הגיחו.
בלמתי בפאניקה. המכונית שמאחוריי כמעט נכנסה בקליאו. הכלב נשם עדיין. הכלב השני – צאצא של הפגוע, הורה שלו או שותפו לדרך – ניסה לרוץ אל חברו המוטל בשוליים, אך כאשר נוכח כי זרם המכוניות החוצץ ביניהם אינו פוסק, נעמד באי התנועה ויילל מרה.
טלפון לעיריית ירושלים. "אתם יכולים לשלוח אמבולנס לחיות?". "זה שטח שיפוט של גבעת-זאב", ענתה המוקדנית. "מה המספר של המוקד שלהם?", שאלתי. "הם לא פועלים בשעות כאלה", ענתה במבטא ערבי משועמם, לא מבינה מה אני עושה עניין מכלב פצוע.
שלוש מכוניות עצרו לידי, במחשבה שהיה אירוע ביטחוני. "את בסדר?", שאל החרדי. "אני כן, הכלב לא", הצבעתי על הבהיר הנושם בכבדות. "האוטו שלך עומד באמצע כביש מהיר. את מסכנת את עצמך", נזף בי בתמיהה בנוסח "חתיכת מטורללת, למי אכפת מכלב דרוס?"
נכנסתי לאוטו. הזעם ליבה את הצער, הצער ליבה את הזעם. לא רק על הכלב הדרוס, אלא על גורלם האומלל של כל הכלבים המשוטטים. 50 אלף כאלה יש בארץ, קראתי לא מזמן. מדוע אנשים זורקים כלבים מהבית לגורל ודאי של רעב, צמא, התעללות והידרסות? יש להם לב של אזבסט?
במחסום מכבים עצרתי ליד הבוטקה. "יש לכם רעיון איך לעזור לכלב דרוס ליד כלא עופר?", ניסיתי את מזלי אצל החיילים, מודעת לאיוולת שבכך. "אנחנו צבא, לא וטרינרים", ענה חייל סדיר. חייל אחר, מילואימניק בהיר שיער, שאל בנימה רכה אם אוכל לצאת מהרכב. יצאתי.
"אני מאוד מעריך את מה שאת מנסה לעשות", אמר בשקט, חיטט בסמארטפון, ושלף מספר של אמבולנס וטרינרי. אין תשובה. האמפתיה המפתיעה של המילואימניק איימה להמיס לכדי דמעות את גלידי הזעם והצער שדקרו אותי. מיהרתי חזרה למכונית, לבל יראני בכך.
נזכרתי שיש פייסבוק בעולם. צלצול לידידה בעלת חשבון, וזו סיפקה מספרי טלפון של אוהבי חיות באזור ירושלים. אחת מהם, תושבת גבעת-זאב, דהרה לכלב בתוך 20 דקות מרגע שידור המצוקה בפייסבוק. "הוא עדיין חם אבל כבר מת", דיווחה בצער מהשטח.
את תופסת שבזכות אנשים כאלה אני חיה עדיין? אמרתי לקליאו, וזו הסתכלה עליי ברחמנות, כמו רצתה לומר: אם גילויים נדירים של חמלה הם האוקטן שמחזיק אותך בחיים, פלא שאת עדיין נוסעת על הכביש. את נס מכני עוד יותר ממני, קבעה קליאו.
מחר תתרחש איזו מלגזת-נפש, ואשכח לרגע את צער העולם. "ועולם מצערו מתרונן", כתב המשורר אברהם בן-יצחק את אחד הפרדוקסים שלו, המתיזים אור גנוז.
מדרון עם רון
הפיצוי לחוויה הרותחת של טיפוס במעלה 443 בתוך פחית צלילים ללא צל הוא הדרך חזרה, מגלשה ענקית שבה 60 הסוסים של קליאו צוהלים, מי מהם ברוגע מי מהם בעולץ.
אני מאמינה בהלוואי שלם שעולם האמת מתַפקד כמו הדרך חזרה של 443, ומעניק לכל מְעוּוָלֵי העולם הזה שכר על צערם. לפום צערא, צהרא (צוהר, אור).
רחוקות מכפר חרבטא: כשאני מטפל בבנותיי אני מספר להן על כביש 443, הצר אמנם אך נטול מלכודות רדאר ולייזר בדומה לאוטוסטרדות בגרמניה.
חבל שבסיבוב חייו הנוכחי, המורשה אינו יכול לבדוק את ביצועי בנותיו הגויות על 443 הציוני, ולגלות איזו מהן מסוגלת לסגור את המרחק מתל-אביב לבירה במשהו כמו חצי שעה גג. האם תהיה זו הבווארית השרירית Z3M, או הבת הרביעית, הונדה האצ'בק בעלת מנוע של אינטרה R הלבושה בצמיגי סליקס של CRX, אשר רצה בטירוף כדי שאבאל'ה הזקן יהיה מבסוט-לאידה של המציאות? האצ'בק האדומה גם קלה מהבווארית ב-400 קילו, ובניגוד ל-Z3M היא נטולת נטייה לנסוע בדריפט בכל הזדמנות.
אך בינתיים עשה הזמן שאין לי כבר מה לחפש בירושלים, ובהזדמנויות המעטות שאני נוהג על 443, אינני חושב על המיתוסים המלווים אותו ועל כל הסכנות שמפניהן מזהירים יודעי דבר, בעלי ותק מרשים על הציר. בכביש כחול-לבן זה מעניינים אותי אישית (לטוב, לרע ולניהוג) רק פיתולי האספלט, המתאימים בול לבנותיי, תושבות המרחב הלועזיטי.
מה שמטריד בכל זאת ב-443 הוא הצורך להיזהר מהמקומיים, שבגלל מטען דמיונות ופחדים מאבדים את הריכוז, ומתַפקדים דווקא ב-443 כאילו התיישבו לראשונה מאחורי הגה. אורות המעצורים שלהם, הדולקים קבוע כמעט, מסנוורים לי את אלפא.
טיפ טיפה: תרגיל ליד ימין
הקשיש המורשה ממליץ לנהגים שעומדים לצאת מרכבם להתרגל לפתוח את דלת המכונית ביד ימין – ולא ביד שמאל כפי שהתרגלנו עד עתה.
לכאורה, אנו ממליצים על פתיחת דלת מסורבלת ולא נוחה, אלא שבתרגיל זה יש היגיון בריא: הוא עשוי להציל חיים של רוכבי אופניים, או לפחות למנוע פציעה כואבת שלהם, וכמובן, גם פגיעה שלהם בדלת שלנו. כי השימוש ביד ימין מאלץ את הנהג להפנות את גופו שמאלה ב-90 מעלות כמעט, מה שמאפשר לו באופן טבעי להביט לאחור, וכך לגלות אופניים שמתקרבים למכוניתו החונה.
אמנם יצרני הרכב התקינו מראות צד, אך נהג ממהר עלול לזלזל בנוהל ההצצה בראי או לשכוח אותו, כפי שמזלזלים באיתות או שוכחים להשתמש בו.
וחוץ מזה, גם מי שמקפיד על העפת מבט מהירה, אינסטינקטיבית, עלול להחמיץ רוכב אופניים הנמצא בשטח מת של המראה.
שואלים את אדוארד
בעילום שם: ברשותי שברולט אופטרה 2005 אוטומטית שעשתה רק 80 אלף קילומטר. האוטו נוח ומרווח והאחזקה שלו סבירה, אבל ישנם שני דברים שמעיבים על השמחה:
1. תחלופת הנורות הראשיות לא הגיונית. נורות נשרפות בקצב מסחרר.
2. במהירות קרובה ל-90-100 קמ"ש בכביש בינעירוני, הרכב נותן לעתים הרגשה שהוא "מתעייף". מד המהירות רועד, והמנוע מגמגם ויורד בסיבובי המנוע, אבל לא נכבה. בעיטה על הגז מורידה הילוך או שניים בבת-אחת, ומשכיחה מהרכב את העייפות, אבל נראה שיש בעיה אקוטית יותר. אין התרעות חריגות. במוסך החליפו חיישן חמצן בגלל התרעות שהיו עליו, אבל התופעה ממשיכה.
אשמח לכיוון מחשבה.
תשובה: 1. הנורות שדורשות החלפה "בקצב מסחרר" הן כנראה קורבנות של מתח גבוה מדי (מעל 14.5 וולט) שמספק האלטרנטור. בדיקה ביתית שתבוצע באמצעות מולטימטר תחשוף את האמת.
- בטרם חיפוש בין עשרות סיבות המסוגלות לגרום את ההפרעות שתיארת בנסיעה של אופטרה, כדאי תחילה להחליף את מסנן הדלק.
ציביה כהנא: איזה רכב יד שנייה מומלץ בתקציב של 20 אלף.שקלים בערך? הוא ייסע בדרכים מפותלות בעיקר, מלא בנוסעים. גם נסיעות ארוכות וגם קצרות.
תשובה: נסיעות בצירים מפותלים ברכב עמוס עד תום ולמרחקים קצרים (שבהם שמן המנוע אינו מספיק להתחמם לטמפרטורת עבודה), ולסירוגין נסיעות ארוכות הכוללות אולי עליות ממושכות – הן מבחן אכזרי אפילו למכוניות חדשות, ובוודאי פסק דין מוות לכל מכשיר תנועה יד שנייה השווה 20 אלף שקלים. הרי רוב הזדמנויות היד שנייה, חביבות ככל שיהיו, עשו כבר כמה מאות אלפי קילומטרים, שלא בהכרח מופיעים על מד המרחק.
מכוניות אלה צריכות לנוח, ולא להתאמץ חלילה, אחרת הוצאות השימוש בהן, והתיקונים הנדרשים, עשויים לספק לבעליהן החדשים מכה כואבת במצברוח ופגיעה בקופה הקטנה.
לולא סגנון השימוש התובעני שאת מתארת במכתבך, הייתי ממליץ על רנו מגאן 2 או על פורד פוקוס 2.0.
משפחת אגוזי: נשמח להתייעץ איתך בעניין שאיננו מוצאים לו תשובה ראויה.
אנחנו זוג + שניים ועוד אחד ממש בדרך. גרים בירושלים, אני סטודנט, ואנחנו מחפשים רכב ליום-יום (גני ילדים, מכולת וכו'), ופעם בחודש-חודשיים נסיעה ארוכה. הדבר שהכי חשוב לנו, בפער משמעותי מכל האחרים, הוא חיסכון: בדלק, בתיקונים, בביטוחים וכו'.
ההורים של אשתי מציעים לנו לרכוש מהם במחיר הוגן ומעט לטובתנו את הרכב שלהם: סובארו B3 סדאן, 2011, יד ראשונה, מטופלת כדת וכדין שצברה עד כה 106 אלף ק"מ.
האם לדעתך הרכב הזה כדאי בעבורנו? בהתחשב שהוא חוסך מאיתנו חיפוש אחר רכב אחר, וכמובן נושא את היתרון שעברו ידוע לנו היטב (לחיוב). אם לא, מה היית ממליץ?
תשובה: קנייה בתוך המשפחה היא מעשה נטול מתח ואכזבות, שאינן עניין נדיר בשוק היד שנייה. זהו אפיק רכישה אידיאלי ממש. במיוחד במקרה שלכם, שבו הסובארו לא רק זכתה לטיפול הוגן אלא גם עונה על הציפיות שתיארתם. תתחדשו.
רועי: זה זמן רב שחוזרת על עצמה בעיה בהונדה ג'אז שנת 2005 אוטומטית שלי, ולא עזרו כל הטיפולים. תיאור התקלה:
שלב א': אורות הרכב כולם, כולל הנורה שבתקרה, מהבהבים. כך גם הנורות שמסמנות את ההילוך ליד תיבת ההילוכים והנורות של לחצני המזגן (צג הרדיו לא מושפע).
שלב ב': הנורות מתחילות להבהב באופן לא סדיר, בהתחלה נורות EPS ונורת כרית אוויר, בהמשך נורת ABS ונורת סימן קריאה.
בעת ההבהוב ניתן להרגיש בקפיצות בהגה בזמן סיבוב, ואולי אני מדמיין שגם קושי בבלימה.
שלב ג': הרכב מתחיל לקפץ ו"להשתעל" במתן גז, לפעמים נראה שהוא עומד להיכבות.
תופעת לוואי: שרפה מוגברת של נורות הרכב.
פתרונות שבוצעו: המוסך דרש כרגיל שאחזור כשהמצב חמור כי זה לא קורה כשהוא נוסע… לבסוף, כשהתקלה החמירה מאוד, התחלנו בהחלפת קוילים (יש 8 כאלה בג'אז). טיפול זה חזר על עצמו כמה פעמים. החלפות הקוילים השפיעו לטווחי זמן משתנים, עד שהתקלה חזרה. באחת ההחלפות אמרו לי שהבעיה היא אולי האלטרנטור, שלא מעביר מתח יציב. רק שאז הגיעה תקופת רוגע של 4 חודשים (הכי ארוכה שהייתה).
לפני שבוע הרכב החל שוב לקפוץ במתן גז לאחר הבהובי אורות, ושוב החלפנו קויל… הרכב לא קופץ כעת, אבל האורות מהבהבים, בעיקר כשאני עובר את אזור ה-80 קמ"ש (אבל ייתכן שזה צירוף מקרים בלבד). מה לדעתך הבעיה ומה הפתרון?
תשובה: עקב העובדה שרוב התקלות בג'אז קשורות למערכת הכוח ההגה החשמלי (EPS), נשאר רק להצטער שבפלא ההנדסי העירוני שלה ויתרה הונדה על הגה כוח הידראולי, שהוא אמין יותר ואינו מטשטש את המידע על תפקוד הצמיגים הקדמיים. אמנם במקרה שלך המכונית אינה מאבדת כוח הגה למרות הידלקות הדיודה – אך אין לזלזל באזהרה זו, המעידה כנראה בעקיפין על שיבוש במערכת החשמל. כמו למשל נתק בחיבור שבין חוט חשמל וקויל עקב כבל שהגיע לסוף חייו בשל קורוזיה.
בכל אופן, הייתי פותח את הציד אחר הגורם לתקלה בניחוש, שלפיו היבואן חיבר לג'אז שלך משהו לא מקורי, כמו אזעקה מקומית, קודן, או את המטרידן הכפייתי מובילאיי. רשת החשמל המודרנית (CAN) היא המצאה הדורשת זהירות וידע בהתקנה של מערכות אלו, או ויתור על תרומתן, העומדת ממילא בסימן שאלה.
מחשב דיאנוסטי רציני, ייעודי לדגמי הונדה (ולא סתם סורק תקלות), מסוגל לגלות את הסיבה להפרעות בנסיעת הג'אז. לקבוע בוודאות אם לצרות שאתה מתאר גורם זרם חשמל לא תקין, תפקוד חיישנים, צורך בחידוש תוכנת המחשב, לכלוך שהצטבר במצערת, או סתימה בשסתום EGR, הדורש ניקוי יסודי או החלפה אחרי 100 אלף ק"מ. בין הסיבות הפרוזאיות מאותת גם מסנן דלק שהתלכלך, המחכה אף הוא להחלפה (יחד עם משאבת הדלק, אשר בג'אז צמודה אליו).
מכונית הנפש 