משעממים, נמאסתם

כתבתי פעם ב"טורבו" שמרוצי הגרנד פרי מזכירים לי את אליפויות העולם בשחמט, והותקפתי מיד בשתי חזיתות – קיללו אותי גם קוראים מכורים לשח, וגם קוראים חסידי פורמולה 1

קיבלתי אז על ראשי כי "עברתי את גבול החוצפה" (כך כתבו לי) כאשר העזתי להשוות בין מרוצי פורמולה 1 לתואר אלוף העולם, ובין הקרב על אליפות העולם במשחק השח. במקום להתנצל, ניסיתי להסביר שדעתי זו הושפעה מהתקופה שבה על הכתר היוקרתי של הגרנד פרי לחמו שני נהגים: הצרפתי אלן פרוסט, שהזכיר לי את אלוף השחמט הרוסי גארי קספרוב קר הרוח והמחושב, והיפוכו – הנהג הברזילאי איירטון סנה, שהיה בלתי צפוי מאחורי ההגה של לוטוס כפי שהיה האמריקני בובי פישר מאחורי לוח השח.

הפרובוקציה הפכה למציאות

עברו מאז שנים וקבע הגורל – ספק עקב חוש ההומור שלו, ספק בגלל ההתקדמות בספורט המוטורי, וספק כתוצאה מהתפתחות המחשבים והשתלטותם על עולם השח – שהקבלה זו אשר מתחתי בין שני האירועים, זה הנערך על מסלולי המרוצים וזה שנערך על 64 משבצות, היא מציאות מביכה למדי, אשר כעת הגיעה לשיאה.

כי אט-אט התרגלנו למצב שמרוצי גרנד פרי אכן מזכירים, בסטגנציה שלהם ובשעמום המזעזע, את אליפויות העולם במשחק המלכים, אשר מפליאות להטיל על האדם הסביר נמנום מחץ. זה לא תמיד היה כך. בשנות השמונים הייתה לנו עדיין מוטיבציה לעקוב מקרוב, בזירת האירוע עצמה, אחר רגעי אקשן אמיתיים על מסלולי פורמולה 1, רגעים שנעלמו זה מכבר.

עקבנו אז בכסיסת-עין אחר דרמות שניטשו על המסלול, כי גיבורי ההצגה הקודמים היו לוחמים ללא חשבון אחד ברעהו, או אחד נגד כולם, ונהמת מנועיהם כבירי העוצמה דרשה מאיתנו להגיע עם אוזניות או פקקים באוזניים, שרק בזכותם יכולנו לשוטט בקרבת הפיטס הרועש. זה אמנם עזר לעקוב אחרי העניינים, אלא שבכל זאת התקשינו לשמוע את הדיילת במטוס שהחזיר הביתה.

שני ענפים שקמלו

ואילו כיום, הגופים המארגנים את מרוצי הפורמולה (FIA) ואת אליפויות העולם בשחמט (FIDE, הפדרציה הבינלאומית לאליפויות שח) עובדים קשות כדי ששני הענפים הללו, המעניינים עדיין את הקשיש המורשה, יהיו דומים זה לזה, כלומר משעממים באותה מידה ממש.

תהליך הפיהוקיזציה שעוברים מרוצי הפורמולה 1 הוא תוצאה של כניעת FIA לאקו-טרוריסטים. כניעה זו מתבטאת בהורדת נפח המנועים – מה שהפך את צליל המפלט מנומס יותר ומרשים פחות, כמו גם בתקנות מרוצים חדשות הדורשות לחסוך בדלק ובצמיגים – מה שגורם לנסיעה בשיירות ולמיעוט בניסיונות עקיפה, אם בכלל.

וכך, פורמולה 1 המפוסטרת אינה מושכת עוד את הקשיש המורשה לצפות במרוציה מקרוב, להסתובב מאחורי הקלעים כפי שהסתובבתי במונטה-קארלו ב-1980, בהוקנהיים הגרמנית ובקָיָלאמי הדרום-אפריקנית ב-1985, שם לא פספסתי אף הזדמנות להכיר לרגע, לראיין ל"טורבו" או להחליף כמה מילים ולצלם את איירטון סנה, אלן פרוסט, נייג'ל מנסל וניקי לאודה.

מדובר על תקופה המאושפזת כיום תחת הכותרת "היו זמנים".

מופרך ככל שזה נשמע

כיום לא נותר לזקן אלא להתגעגע לעולם הפורמולה הקודם, שכל המתח בו נמחק ממש מול עיניו, מבלי להותיר עקבות.

פרט מפתיע: עזיבתן השקטה של הנוסטלגיה והרומנטיקה את מסלולי הפורמולה התרחשה, במקרה או לא במקרה, במקביל למותו הבלתי נמנע של מועדון השחמט העברי, שפעל בתל-אביב ברחוב הירקון, לא רחוק מביתו לשעבר של הקשיש הנוכחי.

והמנצח הוא: מפסידן כרוני

כפי שרמזנו מפורשות, אותה מטמורפוזה שעברה פורמולה 1 קפצה גם על אליפות העולם בשחמט. אותו סעיף בתקנון FIDE הקובע כי הזוכה בתואר "אלוף עולם" לא מוכרח לנצח, ומעודד את הטוענים לכתר ללכת על תיקו כדי לצבור נקודות – דומה להפליא לסעיף שנחקק לאחרונה בתקנון של פורמולה 1, אשר ממליץ אף הוא על צבירת נקודות, במקום להיכנס למערבולת מסוכנת ואולי לאבד את המכונית ולא להגיע לגמר.

כתוצאה ממדיניות זו, נפלה השנה אליפות העולם במרוצים לידיו של הנהג הגרמני ניקו רוסברג, אשר זכה בכתר היוקרתי אף כי הפסיד בכל קרבות המסלול לנהג הבריטי לואיס המילטון. למעשה, האלוף הטרי רוסברג מוכן להפסיד מיליוני אירו כדי לא להתחרות בהמילטון בשנה הבאה.

הֶגֶה-מוֹנְיָה

פורמולה 1 הפסיקה לעניין את חסידיה השרופים גם משום שהיא הפכה לסוג של משחק מכור, שמרצדס שולטת בו עם יתרון טכנולוגי מוחץ.

כתוצאה מההגמוניה של מרצדס, הקרב היחידי הממשי על המסלול הוא זה שמתנהל בין רוסברג והמילטון, המייצגים שניהם את הפירמה הגרמנית – בעוד ש-20 הנהגים האחרים, ביניהם טאלנטים ואלופי עולם לשעבר, נאלצים להסתפק בכבוד לשוטט ברקע המרוצים, כמו מקהלה של דמויות בדרמה יוונית עתיקה.

מגפת התיקו

האם הסתאבות-זוהַר זו שמתרחשת בפורמולה 1 – איננה בדיוק מה שראינו השבוע באליפות העולם בשחמט? זה לפחות הרושם שהתקבל מהדיווחים באתר www.chessbomb, אשר סיקר את פסגת המוחות שנערכה בניו-יורק. הקשיש, שעקב אחריה, חשב לו כך:

1. היה קשה לפספס שקרלסן הנורווגי, שקטף אליפות עולם בפעם הרביעית למרות גילו הצעיר (26), ניסה לא להביט בעיניו של הטוען לכתר קריאקין. האלוף קרלסן הסב את ראשו בכל פעם שלחץ את ידו של הרוסי בתום משחק, ושפת גופו בכללותה חשפה כי המגע הפיזי עם יריבו מסב לו חוסר נוחות ואף גועל. זה בדיוק מה ששידר אלוף הגרנד פרי ניקו רוסברג כאשר לחץ את ידו של המילטון על פודיום המנצחים באבו-דאבי!
2. אחרי שהכרתי את התקנון של FIDE, הממליץ לאמני השחמט לשחק על תיקו רק כדי לא להפסיד, ציפיתי ל-12 תוצאות תיקו ב-12 המשחקים שנערכו בין קרלסן וקריאקין, וכך אכן קרה. אליפות 2016 בשחמט הוכרעה רק בארבעה משחקי בזק.

אקשן מפוסטר: האקשן היחידי במסלול אבו-דאבי נרשם בסוף האירוע, כאשר ניקו רוסברג, המנצח באליפות, ביצע את הצלחת המרשימה שלו. ביג דיל. גם הבווארית של הזקן, ב-מ-וו Z3M קופה, יודעת לבצע תרגיל דומה בשמחה

מלכת ההילוכים ומלכת המהלכים

כדי לחזק את הדמיון שהוא מזהה בין אליפויות הספורט המוטורי ובין אליפויות העולם בשחמט, נשאר לקשיש להעיר כי רב האמן בשחמט ג'ודית פולגאר, יהודייה ממוצא הונגרי, מזכירה לו את נהגת המרוצים סבינה שמיץ, הידועה כ"מלכת מסלול נורבורגרינג", כינוי שהוענק לה בהיותה האישה הכי מהירה ב"גיהנום הירוק".

הזקן מודה שבעזרת עשר הקלטות סתר הוא ניסה לעקוב אחר סגנון הנהיגה של סבינה שמיץ, וללמוד ממנה. ללא הועיל. למדתי ממנה רק לחשוק שיניים, ולקלל בשפה דומה ליידיש.

ויהודית שואלת: איפה הניצוצות?

ג'ודית פולגאר התפרסמה כמנצחת סדרתית של גברים, רבי אמן כמוה, בדיוק כפי שסבינה שמיץ מתעללת על מסלול נורבורגרינג בכל מיני מפורסמים המנסים להתחרות בה. בכל אופן, הנה מה שאמרה פולגאר בפרשנותה על אליפות השח האחרונה:

"היה קצת משעמם. שני שחקנים, משחקים סטטיים. גם קרלסן וגם קריאקין ניסו בכל כוחם לא להפסיד, וברוב המקרים הסתפקו בתיקו. רק שני משחקים מבין ה-12 שנערכו היו מעניינים – המשחק התשיעי, שבו קריאקין, אחרי ניצחון בכלים השחורים, נהנה מקורת רוח מנטלית ושיחק באומץ, והמשחק העשירי, שבו קרלסן היה מוכרח לנצח ואכן שיחק כמו אלוף אמיתי".

רב האמן הוסיפה: "קריאקין אכזב אותי במשחק ה-11, שבו הוא לחם שוב על תיקו, וגם קרלסן שיחק כאילו לא היה קרלסן, אלא בזהירות, בלי ניצוצות, כאילו לא היה נוכח במקום, חוץ ממשחק 10 המעולה".

להחזיר ללוח את הלחלוחית

"בקיצור", מבהירה ג'ודית פולגאר, "ל-FIDE אין ברירה אלא לשנות את מהלך האליפויות ולרענן את תקנון המשחקים, לפני שהצופים יפסיקו להתעניין. ייתכן שבגמר צריכים להיות לא שני מתחרים אלא שישה: האוחז בתואר, ארבעת השחקנים הטובים ביותר בדירוג, ועוד אחד שהתקדמותו היא המרשימה ביותר בשנים האחרונות".

"לפי הפנטזיה שלי", ממשיכה פולגאר, "כל אחד ממשתתפי הגמר ישחק עם כולם ארבעה משחקים – שניים בכלים לבנים ושניים בשחורים. בסך הכול, כל אחד ישחק עם כל אחד 20 משחקים, לפי החישוב הבא: על תיקו יקבל השחקן נקודה אחת, על ניצחון בכלים לבנים שתי נקודות, ועל ניצחון בכלים שחורים 2.5 נקודות. אלוף העולם יהיה זה שיצבור את מרב הנקודות במשחקים".

להחזיר עטרה למסורת

הרעיון של ג'ודית פולגאר מזכיר לקשיש המורשה את העקרונות של אולימפיאדות השחמט בעבר, שאורגנו באווירה ביתית. ואם החזרה למסורת זו תהיה צעד נכון באליפויות השחמט – אז אולי גם מרוצי פורמולה 1 צריכים לחזור לשנים עברו, שזה אומר: לשלם פחות לנהגים כדי שהם יפסיקו לחיות חיי הוללות, לשחזר מנועים עשירי נפח, ולוותר על טורבו ועל היברידיוּת.

לטובת הגרנד פרי האצילי, האנושות יכולה להרשות לעצמה לזלזל כמה פעמים בשנה באזהרות בדבר הסכנה האקולוגית.

אקשן אזוטרי, אבל אקשן!

ב-1935 נבחרה ורשה על ידי FIDE כעיר שתארח את אולימפיאדת השחמט. בין אלופי השח שהגיעו לבירת פולין היה גם אלכסנדר אָלֵכִין, מגדולי גאוני השחמט של כל הזמנים, שהיה אלוף עולם 17 פעמים ואיבד את התואר רק בגלל סיבה טכנית – הוא מת.

אל אולימפיאדת השחמט בוורשה הגיע אלכין, כמו רוב השחקנים, יחד עם אשתו. בסיקור העיתונות של אותה תקופה צוין כי אשתו של אלכין לא נפרדה לרגע מהחתול הסיאמי שלה, בן חצי שנה, העונה לשם צֶ'ס (שח), שישב על ברכיה בזמן שבעלה שיחק.

במהלך שהותם במלון בריסטול נעלם איכשהו החתול צ'ס מהדירה המפוארת של האלכינים. התעוררה מהומה. לא רק אשתו של אלכין קיבלה קשה את היעלמו של החתול האהוב, אלא גם האלוף עצמו. אולימפיאדת השחמט נמשכה כסדרה, אך המשחקים התנהלו באווירה של אבל.

משטרת פולין שינסה את כל כוחותיה המודיעיניים כדי לאתר את הנעדר, ואכן, בעקבות תחקיר מאומץ, הצליחו החוקרים להתחקות אחר זהותו של האיש שאימץ את החתול יפה התואר, אשר מכר אותו בינתיים למישהו, שאף הוא מכר אותו למישהו אחר. לבסוף מצאה המשטרה הפולנית את "משתמש הקצה" של החתול, ופרצה אל הבית שבו הוא הוחזק.

אך המבצע ההרואי היה מיותר: התגלה כי הקונה המאושר של החתול שמע ברדיו על המהומה סביב צ'ס, ונסע מרצונו החופשי אל בני הזוג אלכין כדי להחזיר להם את המחמד המשופם – לא לפני שהוא גבה מהם את 20 הזלוטי שהחתול עלה לו.

טיפ טיפה: הקטע שלי עם ויקיפדיה

מכתב שקיבלתי מיואל אליצור מעפרה דורש התייחסות מיוחדת, מחוץ למסגרת של "שואלים את אדוארד". הרי המכתב:

"קראתי בעניין ואף בהתרגשות את דבריך בגיליון הקודם ('על עשן שעבר ועל בכי', המפתחות בפנים 1008), ואני מבקש רק להעיר הערה על המשפט האחרון: 'אל תחפשו את מרדכי איגנץ באנק בוויקיפדיה'. לדעתי מוטל עליך להכין עליו ערך בוויקיפדיה. זה לא דבר קשה, ואם קשה לך, נכדיך יעשו זאת בעבורך בלי קושי".

תודה על מכתבך, אבל: אינני יכול לעדכן את ויקיפדיה, כי זולת רסיסי זיכרונות אישיים שפרסמתי במדור שאתה מתייחס אליו, לא ידוע לי דבר על מרדכי איגנץ באנק. לא ידוע לי מי הוא היה, היכן ומתי נולד, מה הוא עבר בזמן השואה ואיך שרד אותה, ואם הייתה לו משפחה. ממש כלום.

אם מישהו ירצה לאזכר בוויקיפדיה שהאיש מרדכי איגנץ באנק לימד את ילדי בית היתומים היהודי בקרקוב לשיר, בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה – אז קדימה, יבורך. ואולי מישהו מבין יוצאי קרקוב יודע יותר ממני על דמות אצילית, נדיבה ורגישה זו.

בכל אופן, אני מתקשה להתייחס ברצינות לוויקיפדיה העברית, לעבוד איתה וללמוד ממנה, כי לדעתי מדובר בגוף שמצנזר נושאים באופן אינפנטילי, שקרי, אינטרסנטי ופוליטי. מגמה זו מתבטאת לצערי, בין השאר, בערך של דוד בן-גוריון.

הופתעתי להיווכח כי ויקיפדיה נמנעת לציין כי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לצד כל מעשיו החיוביים שהביאו לכינון מדינת היהודים, לא התלהב, בלשון עדינה, מעלייתם של ניצולי שואה ארצה, משום שהוא היה אחוז באמונה חולנית שלפיה עלייה של ניצולים שבורים, כואבים וניהיליסטים מסוגלת לפגוע חלילה בבריאות נפשם של היהודים המקומיים, באמונתם בחזון הציוני, ובמוטיבציה שלהם להילחם למענו. בן-גוריון חשש גם שעלייה של ניצולים תפגע בנכונותם הקרבית של הקיבוצניקים.

חמור מכך: ויקיפדיה לא מציינת גם את הטענה שדעותיו הרדיקליות של ראש היישוב דב"ג, שלא היה יכול לעצור את עליית הניצולים ארצה, הובילו לפקודה המטורפת ששלחה מאה ומשהו עולים חדשים ישירות מהאוניות שהביאו אותם מאירופה אל התקפת התאבדות תחת אש מקלעים בלטרון. הניצולים נפלו בקרב שלא היה קרב, שהרי הם לא עברו שום אימון צבאי, ולוּ בסיסי, לא הבינו פקודות בעברית, ולא ידעו להשתמש ברובים שקיבלו. הם גמרו את חייהם בקבר אחים, ללא כבוד ובלי שמות. פשוט היו, ואינם.

הבִּלְבּוֹלֶת של ויקיפדיה אינה ראויה להתייחסותי, באשר היא משתיקה את אחריותם של בן-גוריון ושות' לרצח הברברי של ניצולי שואה בהתקפה חזיתית מטופשת זו בלטרון, שתוצאתה הטרגית, עקב אש התופת של הלגיון הערבי, הייתה ידועה מראש.

אגב 1: גם לוּ הטענה שבן-גוריון ושות' הם פושעי מלחמה הייתה מופרכת מעיקרה, חסרת כל בסיס, צידוק ושחר – גם אז אני משוכנע שמחובתה של ויקיפדיה לאזכר את טענה זו באיזו פסקה ביקורתית בנוסח "טענה מופרכת זו נגד בן-גוריון נשמעת בעקשנות כבר שנים, ועוברת מפה לאוזן".

אגב 2: קורה לפעמים שעשן המקטרת מביא אליי את המחשבה המטרידה שאולי גם אני, וחבריי בוגרי בית היתומים היהודי בקרקוב, היינו מוצאים את עצמנו בין המסכנים הללו שנשלחו למוות בלטרון, ונפלו באנונימיות מוחלטת – לוּ רק היינו זוכים אז, בסוף 1947, לעלות ארצה כפי שרצינו. אני ואחותי אירנה ניסינו להשיג אישור לעלייה מוקדמת זו, אך למזלנו השלטון הקומוניסטי אסר עלינו לנסוע לפלשתינה.

אגב 3: לדעתי, מורשת בן-גוריון הובילה גם לכך שהחבורה המובילה בערוץ הראשון של שנות השבעים גרמה למותו של הבמאי ניצול השואה דניאל שליט, באמצעות השפלה ברברית וממושכת שלו בתחנת הטלוויזיה שבה הוא נקלט. לא עזרה לשליט העובדה שבפולין הוא היה במאי משנה של אנדריי ויידה, ויצר סרט מוערך, מזעזע, על גטו לודז', אשר שליט היה תושב שלו לפני שהועבר לאושוויץ. כל זה לא הפריע לאדוני הערוץ העברי להתעלל בו. בכל הזדמנות ובכל מקום בתחנה לעגו הרוממאים ללבושו של דניאל, לתספורת שלו, ואפילו לקעקוע שלו מאושוויץ ("זה מספר הטלפון שלך?", שאלו). התעללות זו נמשכה עד ששליט נשבר, נכנס לדיכאון עמוק, נזרק מהעבודה, ונפטר.

אם קיים אי-שם צדק, אז שפלים אכזרים אלה שחיסלו את שליט, מה שהגרמנים לא הצליחו לעשות, יקבלו את גמולם.

שואלים את אדוארד

להב: בפורד פוקוס סטיישן 2011 של אשתי נדלקה נורת מנוע צהובה. במוסך טענו שהלך הממיר הקטליטי. הרכב עשה 97 אלף ק"מ. האם הממיר מתקלקל מהר כל כך?

האם כדאי ללכת על ממיר תחליפי או רק על מקורי של פורד? לדברי המוסך, התחליפי הוא מתוצרת סין, כך שזה לא נראה לי כל כך.

תשובה: תקלה בממיר הקטליטי היא רק אחת מעשרות סיבות אפשריות להידלקות של נורה התרעה זו. אשמים פוטנציאליים אחרים הם סונדה (חיישן) למבדא, שסתום ERG, סתימה במזרקים, לכלוך המצטבר במצערת, או שיבוש בחיישן או באחדים מהם. המחשב הדיאגנוסטי של היבואן מסוגל להתביית על הגורם.

ועד לבדיקת המחשב, לא יזיק למזוג לדלק תוסף ניקוי, ולנסוע בכביש בינעירוני פתוח במהירות המותרת (פלוס קצת). ייתכן שהנורה תיכבה.

יעל: אולי תוכל לעזור לנו בהתלבטות. חשבנו לרכוש קיה קארנס כי זה רכב של משפחה, שנת 2013 אבל רק 10 אלף ק"מ. המשמעותי מבחינתנו זה אמינות ובטיחות.

כרגע ברשותנו טויוטה קורולה בת 11, אבל מתפקדת מצוין.

תשובה: בחירה בקארנס, ובמיוחד צעירה כל כך, היא צעד הגיוני. גם קארנס בולטת באמינות בנוסח טויוטה, והיא עוד משפחתית יוצאת דופן, משום שאינה סובלת מצפיפות. קחו רק בחשבון כי שימוש בשורת מושבים שלישית מצמצם את נפח תא המטען למינימום.

שלומי: יש לנו הונדה ג'אז שעלתה על הכביש ב-2012. היא עשתה מאז 35 אלף ק"מ בלבד.

הצמיגאי שלנו אומר שיש להחליף צמיגים מדי 60 אלף ק"מ או ארבע שנים, המוקדם מביניהם. הוא אומר שלא חייבים כרגע להחליף את הצמיגים כי הם אינם שחוקים, אך מכיוון שעברו ארבע שנים הצמיגים מתחילים להתייבש, וכדאי להתחיל לחשוב על להחליף אותם. מה אתה אומר?

תשובה: אכן, חוגגת אצלנו היסטריה סביב גיל הצמיגים. במקביל, קיימת גם תופעה הפוכה של זלזול באיכות הצמיגים, ובחשיבות של תמיכת הגומי באחיזת הכביש ובהיגוי. אין אצלנו התייחסות למשקל הצמיג, ולמרחק העצירה שהוא קובע.

מקובל באירופה להשתמש בצמיגים עד הגיעם לגיל עשר. בארץ, בגלל מזג האוויר הטרופי, אפשר לקצר במקצת את טווח השימוש בצמיגים – אך לא לארבע שנים בלבד כאשר הצמיגים הם מקוריים, לא ניכרים בהם סימני זקנה, והסוליה שלהם בריאה עדיין.