דעתי הזדקנה לי

ברצף השנים האחרונות השתנו התנאים שליוו את נהיגתנו על כבישי הארץ הישנה: היחס למכונית מנוכר, ותאונות דרכים היו למכה מתגברת. בהתאם לצרות אלה המאפיינות כעת את חיינו המוטוריים, זכו ללוויה רוב דעותיו הקודמות של הקשיש המורשה

היינו תמימים כאשר השמענו בזמנו את הטענה כי אם ברצוננו לשמור על חיינו, מוטב שנאמץ שלושה עיקרים: זהירות קפדנית, מיומנות בנהיגה ודמיון מטופח עד פרנויה. את שלושת העקרונות הללו ניסיתי להסביר למראיינת פ' מירושלים, בעלת כישרון כתיבה וסקרנות שאפשרו לה לקבל מהמרואיין שלה, הקשיש המורשה המתחיל, צרור רעיונות שמסוגלים כביכול לעצור את מגפת תאונות הדרכים.

ראיון זה – שפורסם לפני כחמש שנים במגזין "מחר" (אשר הספיק להיסגר בנתיים) מופיע בבלוג "מכונית הנפש" כמין חומר היסטורי, העשוי לשרת את מי שיעשה תחקיר על ההתייחסות לתאונות הדרכים של פעם.

לא רק אנחנו השמענו קול המנסה להציל נפשות, אלא גם רבים אחרים בענף הרכב ניסו לגבש איזו תלולית של כללי התנהגות בכביש, עד שהם חדלו מכך עקב אדישות הציבור. ודאי שגם הרשויות נתנו כתף קרה.

ריפוי באספמיה

"אם הנהג מבין את המכניקה של האוטו ואת אמנות הנהיגה, הוא יכול לברוח מ-90 אחוז מהתאונות, שברובן הן תוצאה של טיפשות וחוסר ריכוז" (מתוך הראיון שהעניק הקשיש המורשה ל"מחר")

 היום קל לזהות שדרכי הריפוי שהציע הקשיש בראיון שערכה עימו פ' מירושלים באותו ירחון נכחד, ובמיוחד הדרישה לשדרג נמרצות את בתי הספר לנהיגה כדי לייצר נהגים מיומנים – היו תמימות להדאיב.

תמימה הייתה גם אותה תזה אובססיבית של הקשיש שלפיה טיפוח הספורט המוטורי בארצנו – בניית מסלול מרוצים וארגון תחרויות ראלי – היא דרך יעילה לחנך את ההמונים לתרבות מוטורית. "נהיגה ספורטיבית נותנת לך נשק לצאת מבעיה שמישהו אחר היה מת בגללה", הסביר הקשיש לעיתונאית פ'. "אם מעולם לא נסעת על גבול סכנה, לא תצא מסכנה אמיתית כאשר זו תקרה. אם מישהו לא יודע להוציא ממכוניתו את מה שהיא מסוגלת לעשות, הוא לא יודע לנהוג באמת, כי האוטו לא אותת לו מה הוא מסוגל לעשות, ואיך הוא מגיב במצבים בלתי צפויים. המכונית המודרנית נותנת לך להשתולל מבלי לסכן את עצמך, וזאת ה-סכנה הגדולה. מכאן חשיבותו של הספורט המוטורי".

רעיונות אלו היו, אני מבין כעת, תיאורטיים מכדי להפוך את המציאות האלימה שלנו לאידיליה עברית, או לפחות להנחיל לה את הנורמליוּת שאנו מכירים מהכבישים הלועזיטיים. כי אצלנו, יֶדע טוב בנהיגה או ברכיבה, ואפילו מיומנות מקצועית יוצאת דופן – אינם מצילים נפשות. את אמת עצובה זו מוכיחה התאונה הטרגית של ידידנו טל שביט.

שביט ז"ל היה אופנוען מנוסה ומיומן ככל שרוכב יכול להיות, עיתונאי זהיר ואינטליגנטי המכיר על-פה את כל הסכנות האורבות בכביש ואת כל מגבלות הכוח והגוף. אלא שאפילו הרוכב המושלם טל, אשר חלק את ניסיונו עם הקוראים כדי שילמדו ממנו, לא היה יכול לדמיין שייהרג בידי נהג מכונית שפרץ אל מסלול האופנוע בהפתעה מושלמת.

אלימותם של המרכזניקים

"לפעמים אומרים שתאונה קרתה בגלל ש'רכב עמד על השוליים'. שטויות. אולי זה בגלל שרכב אחר נסע בצמוד לשוליים?" (מתוך הראיון שהעניק הקשיש)

מותו של טל, מקרה מזעזע ובלתי צפוי כל כך, הסיט את דעתו של הקשיש אל קוטב הפסימיות. וזה עוד לפני שרשרת המקרים הטרגיים שנרשמו אחר כך, כמו הריגת העיתונאי ראובן פדהצור, אשר ירד לרגע מהאופנוע ומכונית נכנסה בו. המקרה מוזר כל כך, עד שאפשר לחשוד כי הקורבן, שהיו לו מן הסתם אויבים אינטרסנטיים, מצא את מותו בחיסול מחוכם.

אך חשד זה מתפוגג, כאשר מתחילים להבין שכניסת מכוניות בכל דבר שחונה או עוצר בשוליים היא "מומחיות הבית" של הנהג הישראלי. האפוד הצהוב רק עוזר לכוון את הרכב המתנקש אל המטרה הנייחת.

ציד אחר העוצרים השוליים הוא מעשה מקובל כל כך במרחב הציוני, כד כי אפילו האדונים השופטים מרחמים על הפושע, "ההורג בצדק", כביכול, כי הוא בסך הכול ביטא את בעלותו על הכביש.

הלועזיטים האקזוטיים, לעומת זאת, מכניסים לבית הסוהר אפילו נהגים שלא הצליחו לבלום – והרגו אדם שהתפרץ אל הכביש במטרה להתאבד.

קשר עין זה לטמבלים

"עם רוב הנהגים שאני נוסע אני פוחד פחד מוות כי אני רואה שהם לא חושבים על הנהיגה ועושים הכול אוטומטי, כמו קופים שלמדו סדרת תנועות. כשהנהגים הללו נכנסים למצב חדש בכביש, הם לא יכולים לבצע פעולת מניעה" (מתוך הראיון)

"לדעתי, גברתי, לרוב האנדרלמוסיה על כבישינו אחראים הסמארטפונים!", הייתה שומעת היום מהקשיש המורשה גברת פ' מירושלים, לו רק היא הייתה חוזרת אל הזקן לצורך ראיון מחודש, לרגל חמש השנים שעברו מאז הקודם, ולנוכח השינויים הנוכחיים שקפצו על הנוף התחבורתי העברי.

אני לא מתכוון לסכנה של סמארטפון המוחזק בידי נהג/ת בניגוד לחוק כדי לשלוח סמס, להתעדכן בוואטסאפ או לטייל בפייסבוק. לא שהקשיש מצדיק את זה חלילה, הוא רק מאשים את תרבות הסמארטפונים שהתפתחה כאן בנזק גדול בהרבה מאשר הסחת דעת בזמן הנהיגה: הנזק של הרס הקשרים האישיים בין בני אדם.

שהרי מכורי הסמארטפון, המונים בארצנו מיליוני נפשות, לא מתייחסים לשום דבר המתרחש סביבם זולת האקשן הדיגיטלי המתנהל על המסך. מבחינתם, קשר עין עם נהגים אחרים הוא משהו נחשל. ואם אתה לא על סמארטפון ולא מאמין בו, אתה ממש לא קיים לדידם. אתה טמבל, כלום ממש ביחס לאזרחים שמסודרים עם ניווט סמארטפוני.

או גננת או חוש חייתי

"קצת פרנויה חשובה בעיניי באותה מידה כמו ידע טכני בנהיגה. נהג שרוצה לחזור הביתה בשלום מוטב לו שיהיה זהיר בצורה חולנית אפילו. צריך לנהוג במחשבה שאני נמצא בקופסת פח שיכולה בעוד רגע להיות ארגז המתים שלי, אם אני עושה טעות" (מתוך הראיון)

בתגובה לעצה ותיקה זו שלי, קיבלתי את אחד המכתבים המעניינים ביותר שנשלח אליי אי-פעם. וכך כתב לי הקורא אמיר: "נהג טוב שיודע לצאת ממצבי סכנה ללא פגע, הוא נהג שיודע לשחק שחמט! ילדים צריכים ללמוד שחמט בבית הספר, ואז כמבוגרים הם יידעו לצפות כמה מהלכים מראש. כך נמנע תאונות!"

אך בימינו הסמארטפון, ולא השכל האנושי, הוא המוליך אותנו במציאות כמו חוט של אריאדנה.

בגלל הסמארטפון, אותו גננת מנוסה אשר מלמדת מי, למה ומתי, רבים מאבדים לגמרי את החוש החייתי, שאפשר לקרוא לו גם פרנויה, אשר היה עוזר לדורות הקודמים לפתוח במנוסה. האם זה מתבטא בכביש? מתבטא ועוד איך.

אינטימיות שהורגת

בקפיטריה שהקשיש מתיישב בה, כולם חוץ מהזקן שקועים בסמארטפונים שהם מגפפים ללא הרף. אני מביט בזוג צעיר. הבחור לא מדבר עם הבחורה, וגם היא לא פונה אליו בכלום כפי שהיה מקובל פעם, לפני מבול הסמארטפוניזציה. הזכר המודרני מחטט בסמארטפון שלו, והצעירה מטביעה את מבטה במכשיר משלה. מה היה קורה לו היית לוקח מהם את הסמארטפונים לזמן-מה, שאל את עצמו הקשיש. האם הם היו מסתדרים ללא עזרה רפואית דחופה?

הקשיש מודה שכך בדיוק הוא מדמיין לו את הנהג השייך למגזר "רוב העם". נהג טיפוסי זה סוגד לסמארטפון, ולכן נופל לרגעים קשים כשהוא נאלץ לנהוג בנפרד מחברו זה, איזה סמסונג או אייפון. אין פלא שהמסכן חש שמותר לו להתעצבן, להתפרץ, לצפצף, לדחוף, לקלל, לזגזג.

"אני לא פוחד מנהגים שנוסעים על 130 קמ"ש, אלא מאלו שנוסעים כמו נחש בין המכוניות" (מתוך הראיון)

הזהו אדם?

ואם מכונית אינה מתאימה לחיבור הסמארטפון אל מערכת המולטימדיה, עולה השאלה: האם היא בכלל אוטו? והאם אדם הנוהג במכונית שאינה משרתת סמארטפונים הוא בכלל אדם בעל זכויות על הכביש?

האם מותר עדיין לאדם נחות כזה, שאינו מבין כי סמארטפון הוא האיבר התרי"ד, לחנות את מכוניתו במקום ציבורי, או חלילה לעקוף אותך, העסוק כדת וכהוגן בסמארטפון?

בכל זאת יש בה משהו

אגב, כאשר עיתונאי חצר אינו מוצא סיבות טובות לשַבֵּח מכונית בינונית המשווקת על ידי אדונו ברון היבוא, תמיד עומדת לרשותו האפשרות לשתול את המחמאה ש"מערכת המולטימדיה של מכונית זו קוראת את הסמארטפון שלך".

מקרה אבוד

אז מה בעצם אנו מצפים מגדודי וגדודות המכורים לסמארטפונים? שהם ישכחו את הצעצועים שלהם כדי ללמוד נהיגה עצמית מתקדמת? שהם ינסו להבין לְמַה מתכוון השותף בכביש כשהוא עוצר ללא סיבה ומבלי לאותת, משום שהוא עסוק כמוך בסמארטפון?

ואיך תיראה בעוד רגע הנהיגה של השכן שלך, שבמעלית, בדרך לחניון התת-קרקעי, איבד קליטה והתעצבן?

אתה רואה אותו רץ כמו מטורף לרכבו, מתניע, ומזנק בחריקת צמיגים כדי לצאת אל הרחוב השכונתי ולקבל את הקליטה חזרה. ואחרי כמה רגעים אתה רואה אותו נוסע באיטיות שְבֵעָה, יונק שוב את שירות הסמארטפון, האקמול הלאומי.

יד עצלה – מוח עצל

יש אולי רק קטע אחד בראיון שהוא בתוקף עדיין. הרי הוא:

פ' מירושלים: מה לגבי הנתון שרוב הנהגים הישראלים מעדיפים גיר אוטומטי?

הקשיש המתחיל: "כשנוהגים באוטומט החשיבה נשארת אוטומטית. גיר ידני דורש קואורדינציה, והוא מייצר עשרות פעולות שמחזקות את הקשר בין הנהג לאוטו. אמנם יש אנשים שיודעים להוציא מגיר אוטומטי דברים מעניינים, אבל זאת רמת נהיגה אחרת".

אויב משותף

ובכל זאת, יש משהו שמקשר בין הדור שתוי-הסמארטפון ובין הקשיש המורשה: שנינו שונאים את מובילאיי. הסמארטפונאים שונאים אותו כי צעקן זה מפריע להם להסתמארטפן במהלך הנסיעה, ואילו הקשיש שונא את מובילאיי משום שהוא מטרידן המפריע ליהנות מהנהיגה.

בידך אפקיד רוחי? ממש לא

התקרבות חיינו אל עידן המכוניות האוטומטיות מעוררת ששון ותקווה באוכלוסיית הסמארטפונאים. אלה נהנים כבר כעת מהתפתחות אמצעי הבטיחות האלקטרוניים שמורכבים במכוניות כדי למנוע תאונות, ופוטרים את הנהג מחלק מהאחריות – עוצרים בִּמְקוֹם הנהג ברגע הצורך, מונעים סטיות מהמסלול, ודואגים למהירות ולמרחק.

ומר קשיש צופה בכך, ולא יודע אם לגחך או להיעצב. לא נראה לו הגיוני שהנהג המודרני, אשר מקדם האינטליגנציה שלו תלוי בדרגת הסמארטפון, מוכן לוותר על חוויית הנהיגה ועל הזכות לשמור בעצמו על בטיחותו שלו ועל בטיחות משפחתו – ולמסור את תפקידו זה לחיישנים חסרי נשמה.

הקשיש גם אינו סומך על האלקטרוניקה, שמאפשרת למנוולים לגנוב את הרכב מתי שירצו, והיא גם מאיימת להתקלקל. הרי כל מחשבי הפי-סי המשוכללים שעזרו אי-פעם לקשיש לתפקד מאז תחילת המאה ה-21, נייחים וניידים כאחד, כולל מקבּוּק פרו-17 שכבש את לב הזקן – בגדו בו ברגעים קריטיים, ולא התביישו לבקש תיקון.

רק מכונות הכתיבה הישנות לא אכזבו אותי אף פעם, נזכר הזקן בנוסטלגיה.

טיפ טיפה: מורה לחיים

לוּ גוף כלשהו, כמו עמותת "אור ירוק" העסוקה בהפחדת הנהגים ובמלחמתה המטופשת במשרד התחבורה, או משרד התחבורה עצמו בשיתוף עם משרד החינוך, היה רוצה באמת לעצור את מגפת תאונות הדרכים – אז לפני כל צעד אחר הוא היה מתרגם לעברית את ספרו של בן קולינס "איך לנהוג".

בן קולינס, נהג מרוצים מנוסה ו"סטיג" האגדי מתוכנית הבי-בי-סי "טופ גיר", שעד השנה שעברה הגישו ג'רמי קלארקסון וחבורתו, חושף בספרו את כל הטריקים לנהיגה חכמה ומבוססת ידע. בחוש הומור יוצא דופן ובכישרון טבעי להוראה, מסביר המחבר הבריטי כל שלב בנהיגה, שהיא להגדרתו "העיסוק הכי מעניין שאנו מבצעים מדי יום".

לפי סטיג, גם בפניות ובסיבובים חדים יש להימנע מהזזת כפות הידיים על ההגה. מוטב להמשיך להיצמד לאחיזת "רבע לשלוש", ולסובב את גלגל ההגה עד הצלבת מרפקים (מתוך הספר "איך לנהוג") 

קולינס: "תחילה ננסה להבין מדוע אנו נוהגים בשיטה כזו ולא אחרת, ומה אנחנו יכולים לתקן כדי לעשות זאת טוב יותר. הצעד הבא ידרוש מכם ללכלך ידיים, כי אנו נסתכל בחלל הפנימי של המכונה שתיקח אתכם עד השמיים וחזרה. בניגוד למה שטוען גוגל, המערכת המשוכללת ביותר המצויה על סיפונו של פלא הנדסי זה איננה איזה מחשב מטופש אלא אתם עצמכם", פורש קולינס את עמדתו, לפני שהוא מלמד בסבלנות איך להחזיק את ההגה ולטפל בדוושות – הן בנהיגה יומיומית, הן במרוצים והן בעיסוקו כפעלולן המחליף שחקנים בסרטי פעולה.

קולינס טוען שהעיקרון הראשי בנהיגה הוא הרצון להיות אדון לגורלך, ובחיי אדם זוהי המטרה החשובה מכל. ספרו "איך לנהוג" תורגם כבר לעשרות שפות, ומסביב לגלובוס לומדים ממנו לא רק נהגים מתחילים שרוצים להישאר בחיים וליהנות מהניהוג, אלא גם נהגים מנוסים בעלי ותק של עשרות שנים על ההגה.

הקשיש המורשה לא רק ממליץ על שיעורי הנהיגה של קולינס, אלא גם לא מתבייש להודות שהוא למד לא מעט מסטיג, אשר בכמה פרטים של מחשבה על נהיגה ותפקוד נכון בניהוג פתח בפני הקשיש אופקים חדשים לגמרי.

שואלים את אדוארד

קובי ידוב, רחובות: ברשותנו פורד פוקוס אוטומטי שנת 2008. לפני זמן מה, בעת שהרכב עמד מונע, הטורים החלו לפתע לעלות עד כדי קפיצות של הרכב. כיבינו מיד את המנוע, וכשהתנענו מחדש הרכב פעל כרגיל. בבדיקה במוסך, הן בנסיעה של המוסכניק והן בבדיקת מחשב, לא נמצא דבר שיעיד על תקלה ועל התופעה.

לאחר זמן מה, בתחילת נסיעה במהירות נמוכה, הרכב התחיל לקפוץ, הברקס נהיה קשה (תחושה של אי שליטה) והרכב נעצר לאחר שפגענו ברכב חונה. בבדיקה במוסך נמצא שצינור הנשם היה קרוע לגמרי. מאז שהוחלף הצינור, התופעה לא חזרה על עצמה (עד עתה).

האם צינור נשם קרוע יכול לגרום לתופעה, ואכן יש קשר בין הדברים?

תשובה: תקלה בצינור הנשם אכן גורמת לתפקוד בלתי רצוי של המנוע – להפרעה בפעילות שסתום ERG, לשיבוש בעבודת כוח ההגה וליצירת סל"דים לא מבוקרת – משום שהמנוע מתחיל לעבוד בשיטת דיזל (הידלקות עצמית של התערובת בתא השרפה).

אריק לוי: האם יש בעיה להתקין מרים חלונות אוטומטי ברכב לא אצל היבואן הרשמי? יש לי סוזוקי SX4.

תשובה: שאל במוסך שמתמחה בחלונות רכב. מניסיוני האישי, אני ממליץ על מקום השוכן ברחוב טברסקי בתל-אביב, מול מוסך "מומו פרונט".

משפחת אהרוני, רמת-השרון: אנחנו מחפשים רכב, התקציב לא גדול… שהרכב יהיה קטן, בעל גיר אוטומטי ותא מטען גדול יחסית. חשוב לנו שיהיה אמין ולא יריץ אותנו בין מוסכים. מאוד חשוב לנו שתהיה צריכת דלק נמוכה ושיהיה נוח לנסיעות, לא מטלטל, יענו לא רכב עבודה…

אנו מתכננים משהו כמו שתי נסיעות בשבוע מחוץ לעיר מהמרכז צפונה, וקצת לירושלים, יהודה ושומרון וכאלה, כמו גם נסיעות יומיות ולא רחוקות באזור המרכז. יש לך על מה להמליץ לנו?

תשובה: בדקו אם תא המטען של סוזוקי סוויפט מרווח דיו. אם לא, אפשר להציץ גם בשתי אופציות של סקודה: פאביה סטיישן ורומסטר, יצור בלתי שגרתי שאני ממליץ עליו.

היו דורות: התצלומים של י"א, התופסים ב-מ-וו אִיזֶטוֹת ששייכות לחברי מועדון החמש, מחזירים את זיכרוני לב-מ-וו 700 CS שלי, הבת של אִיזֶטָה, שהייתה האם הרוחנית וההנדסית של חוצפנית זו שניסתה ללמד אותי לנהוג. 

הבווארים ייצרו את איזטה כמכשיר תנועה לחיילי הוורמאכט שחזרו מהמלחמה נכים. המנוע האחורי היה מעביר תחילה את כוחו לגלגל אחורי בודד, שהוחלף בזוג גלגלים קרובים מאוד זה לזה, עד שהם הורחקו לפינות נפרדות כמו במכונית נורמלית.

אחר כך איזטה התפתחה לב-מ-וו 600, התקדמה, והופיעה כב-מ-וו 700, אשר הגרסה הספורטיבית שלה, 700 CS, נפלה לידיי. היא הייתה מצוידת במנוע בוקסר שני צילינדרים, השייך במקור לאופנוע וסיפק די כוח כדי שהטרום-זקן יחלום על אליפות פולין בראלי בקבוצת 700 סמ"ק. לפחות עד הופעתו של סובייסלב זאסאדה, אשר חומש בשְטַייר-פּוּך שהייתה אוכלת את ב-מ-וו שלנו לארוחת בוקר.

לפעמים משמחת אותי התהייה איך הייתה נוסעת 700 CS שלי, לו רק הייתי מרכיב לה מנוע של אופנוע K1300R (שזה אומר 173 כ"ס ב-9,250 סל"ד), או לחלופין, הרשו לדמיוני להפליג, מנוע Hayabusa יפני