משהו שלמדנו

מפעם לפעם, או פחות מכך, אני מוצא את עצמי מתעורר בפאניקה באמצע הלילה, קם על רגליי, מדליק אור ופותח את המק שלי, שלמדתי להשאיר אותו בתרדמת פעילה מאז שהוא נסגר כאילו כרגיל, אך בעקשנות סירב לחזור לעבודה

וכמו שקורה כעת, אני שוב מתיישב מול המק בשעה 04:00 לפנות בוקר, ובודק בדאגה שאין לה סיבה ובסקרנות מטופשת את הסטטיסטיקה של "מכונית הנפש", הנרשמת על ידי אתר "world press". וכפי שהתרגלתי כבר, אני שוב מגלה שמישהו אי-שם, ועוד מישהו, התעוררו אף הם הלילה וקראו את הרשומה "איטבח אל אָהוּד", מדור ענתיקה שלי, בן חמש שנים כמעט, המוקדש למותו הבלתי צפוי של חברי העיתונאי האופנוען טל שביט.

אין ספק שההתעניינות הרבה והנמשכת בדמותו של טל, המתוארת במדור "איטבח אל אָהוּד", מסמנת תקווה שנפשות טובות שהופיעו בינינו ועזבו מסוגלות להישאר בזיכרונם של דור, או דור וחצי, או כמה מהדורות הבאים, אשר בדומה להוריהם יתגעגעו לטל, או ירצו לשמוע על החוכמה והידע של הרוכב האגדי, על חיוכו ועל האופטימיות שלו.

רועה למציאות חלופית

טל שביט היה מורה-רועה מוביל בעולם האופנועים, מאז תקופת הירחון "טורבו" ז"ל, ונחשב עדיין ככזה בקרב רבים מחבריו ומתלמידיו, ובהם גם הקשיש המורשה, שהתיישב בי בהסכמתי או לא.

טל משך אותנו אל המציאות החלופית של האופנועים, שבאופן מוזר שאבה אליה גם את הזקן שבי, וסקרנה את ראשו ואת לבו בכוח פרדוקס שאינו בר הסבר. הרי אין ספק שמדובר בהתלהבות נפשית ורוחנית בלתי מובנת אשכרה, המייצגת מצב מטא-פסיכולוגי מפחיד, איזשהו כוח מסתורי המלווה את הקשיש כדיבוק, והוביל את ידו לכתוב חמש מילים: "אם ליפול, אז רק מ-hayabusa".

אנוכי מאמין בסיסמה זו, גם אם היא נשמעת פאתטית למדי ואף יומרנית, וזה למרות העובדה הטכנית הפשוטה שמעולם לא היה לקשיש אופנוע משלו, וכנראה גם לא יהיה לו עד סוף חייו. לא טוסטוס ובוודאי לא hayabusa, אותו אופנוע-על של סוזוקי אשר כבוד הוא ליפול ממנו, אם כבר מוכרחים ליפול…

צייתן עד כדי התאכזרות

"אני פוחד מוות מאופנועים", הודה הזקן בפני חברו טל שביט בפגישה האחרונה ביניהם, בהשקה של אופנוע הכביש KTM ביד אליהו (כיום היכל נוקיה). והסביר הקשיש כי להבדיל ממכוניות, שבטוב לבן משאירות לנהג ברגעים קריטיים איזה פסקון-זמן לתיקון הטעויות שעשה – האופנוע, אכזר ונטול רחמים, מבצע מיד כל פקודה של הרוכב. גם אם זו פקודה טיפשית התאבדותית.

באופנוע, המשיך הזקן, אין לך, חביבי, מבחר דוושות המאפשרות את טיפול ההצלה הנדרש – לא בהכרח לפי התפקידים הייעודיים של הדוושות שנלמדים בשיעורי נהיגה. ובמכונית יש לך עוד בלם יד והגה כדי למנוע אסון כבד.

לא כן באופנוע, שבו עוד לא גמרת לבקש, וכבר קיבלת תוצאה, ועוד גילית בהפתעה מוחלטת שהגוף שלך, העומד להיזרק מהכלי, לופת את הכידון בהיסטריה כדי שלא יעוף מהאופנוע בסאלטה ובורג לאחור. ואין זה הכול, כי היד האוחזת בכל כוחה בידית ימין של הכידון פותחת ללא כוונה את המצערת, ובכך משחררת את סוסי המנוע הנוספים, אשר מפניהם רק השמיים יכולים לשמור.

יציב עד כדי סכנה

כעת אני מנסה לדמיין לי מה היה טל שביט חושב על אופנוע ב-מ-וו next 100, כלי מהפכני קונספטואלי עד כאב שיניים, אשר לפי יצרניו הבוואריים אינו מסוגל להתהפך כמו אופנוע רגיל, לא ברכיבה ולא בעמידה – משום שהוא שומר על איזון (balance) באמצעות שיטה אלקטרונית מתוחכמת המזכירה לקשיש את סגוויי.

מה היה טל שביט אומר על הפרסום של ב-מ-וו, המבטיח כי רכיבה על next 100 אינה מצריכה חבישת קסדה או עטיית בגדי רכיבה מיוחדים להגנה על הרוכב, משום ש"נפילה מ- next100 אינה אפשרית, והסכנה היחידה מסתכמת בעובדה שהרוכב אינו יכול להשכיב את האופנוע כדי למנוע התנגשות"?

הגרמנים שהצטלמו ליד next 100 בהשקה שלו שכחו כי באופנוע משנים את כיוון הנסיעה באמצעות השכבה. האם next 100 מיועד רק לרכיבה בכביש ישר וחלק, ורק במזג אוויר מתאים ולא בגשם חלילה – שאז הגלגל האחורי הרחב יתיז מים ובוץ על גב הרוכב?

במקום בגדי העור המסורתיים, ב-מ-וו מציעה לרוכבים על next 100 סרבל מיוחד המשנה בעצמו את דרגת החימום או הקירור, ויודע להזהיר את הרוכב מפני סכנות באמצעות רעידות. בנוסף מציעה ב-מ-וו לרוכבי האופנוע הבלתי-הפיך משקפיים עתידניים, המאפשרים לראות מציאות רחבה ובעלי יכולת לשדר מידע רב: נתונים ממחשב האופנוע, פרטי ניווט ותמונה ממסרטה המורכבת בחלק האחורי של next 100.

בטן נפוחה מרוב נוסטלגיה

המראה הפוּטוּריסטי של next 100 אינו מיוצג בבטנו של הכלי, אשר מארחת פריט המזוהה עם אופנועי ב-מ-וו הכבדים והמסורתיים: מנוע בוקסר שהצילינדרים שלו בולטים משני צדדיו של הכלי. זוהי רק תפאורה נוסטלגית, שהרי אופנוע קונספטואלי זה, שנבנה לכבוד חגיגות ה-100 להיווסדה של הפירמה הבווארית, שהוקמה בשנת 1916, מפוטם בג'ירוסקופים, אותם מכשירים שתפקידם לשמור על יציבות הכלי (שימור התֶנָע הזוויתי).

המנוע החשמלי של next 100 ממוקם בקרבת הגלגל האחורי. ב-מ-וו לא מגלה מהו כוחו של מנוע זה, העתידני כביכול, ומהו טווח הרכיבה של האופנוע, אשר בשלב זה חי וקיים, לפחות לפי תצלומים, בגרסת אבטיפוס בלבד.

הבווארים שותקים גם לגבי הביצועים של next 100, וככל הנראה אינם מעוניינים להמשיך בקונספט העתידני הנ"ל, שנראה לקשיש המורשה כסתם ספין פרסומי.

אופנוע נטול אופנועיוּת

ובכל זאת, בקונספט זה של ב-מ-וו מעניין ההיבט הפילוסופי שעומד ברקע של המאמץ הטכנולוגי, המרשים למדי, שהושקע ב"אופנוע שאינו מתהפך", כלומר מכשיר תנועה דו-גלגלי ידידותי כביכול כלפי בני אנוש.

וההיבט חושב לו כך: גם אם נתעלם מהספקות הקשים שהעלינו ביחס לאופנוע, לרבות הבשורה הגרמנית שאפשר לוותר על קסדה, ונאמין ש-next 100 אכן אינו מסכן את רוכבו – לא נוכל להתעלם מכך שאופנוע "בטיחותי" זה מוריד כל הנאה מהרכיבה, שחלק נכבד ממנה יונק מהאפשרות לשלוט על שני הגלגלים ולהתמודד עם סכנות.

הש"ג כן אשם

בארץ שאנו נוהגים בה, לא מכשירי התנועה גורמים סכנת חיים, וגם לא כבישים המוגדרים, בפרנויה מקומית מתגברת, "כבישי מוות", אלא בני אדם.

זה לא הפריע לתקשורת להוסיף לאחרונה לרשימת הכבישים "המסוכנים במיוחד ודורשים תיקון הנדסי מיידי עקב תאונות מחרידות" את הכביש שבין ערד וים המלח. זהו מסלול נסיעה אהוב על הקשיש המורשה, אשר עבר את נפתוליו המוֹרָדִיים מאות פעמים, בנסיעות כיף ובמבחני רכב. ואחרי כל הרפתקה כזו חשב הזקן על גאונותם של מהנדסי הכביש האנונימיים.

אלא שקרה, ועדיין קורה, שעקב ריבוי התאונות, ובעקבותיהן כותרות בנוסח "מוות כל יום", כבר לא רק המפחידנים המדופלמים מעמותת "אור ירוק" חוגגים כל תאונה כדי להדביק לה סטיקר מטופש, שאינו שייך לאירוע המסוים, המאשים את משרד התחבורה בכל רע, אמיתי או דמיוני – אלא גם הרשויות עצמן התחילו להאשים את הכלים ואת התשתיות.

הן העמותה והן משרד התחבורה מאשימים את הבּוֹתְקֶה במקום את הש"ג, כלומר הנהג – שהוא בעינינו הגורם העיקרי לאסונות אלה. הזלזול ההולך וגובר של הנהג הישראלי בחוקי התחבורה מתבטא בשלל גינונים מרנינים: אי-שימוש במאותתים, התפרצות לצומת באור אדום, הסגת קו הפרדה רציף, וכמובן נסיעה בלתי זהירה בעיר, שם נמשך הציד אחר רוכבי אופניים והולכי רגל. ועוד לא הזכרנו דיבור בטלפון והתעניינות בסמארטפונים בזמן נהיגה, אי-הקלקת חגורות בטיחות וחוסר התייחסות לזולת.

בנוסף, הנהג העברי הוא היחיד בעולם שלא למד עדיין את שיטת הריצ'רצ', שעושה סדר בתנועה כאשר שני נתיבים מתמזגים לכדי נתיב בודד. במקום ריצ'רצ', מנסה האוחז המקומי בהגה לא להחליף מבט עם נהגים אחרים, ולהעמיד פנים שהוא לא רואה אף אחד.

פנטזיה רופסת

המצב הקיים שלח זרועות כה רבות אל המציאות, עד כי קשה כבר לספור אותן. אין פלא שהנהגים הרשלנים מפנטזים על עתיד מתוק של מכוניות אוטומטיות, שאינן זקוקות לנפש על ההגה, ושל אופנועים שאינם מתהפכים – רק כדי לא ללמוד נהיגה.

טיפ טיפה: לזרום עם הגל

הכי בריא למכונית לעבור מהמורות האטה בעדינות, לאט. מומלץ להוריד מהירות לפני המהמורה, אך בשום פנים ואופן אין ללחוץ על דוושת הבלמים בזמן שהמכונית נמצאת על המכשול!

הסיבה: בעת הבלימה מוסט כובד המכונית אל הציר הקדמי – וכתוצאה מכך מערכת ההיגוי, הקפיצים, בולמי הזעזועים, החיבורים וכריות הגומי נחבטים במהמורה, מה שמקצר את חייהם.

נקסט אפס אפס: שלוש הערות על הספין הפרסומי של "אופנוע שלא מתהפך": 

1. היצרן עצמו טוען שהאופנוע ה"בלתי הפיך" next 100 עלול להיות מסוכן, משום ש"הרוכב לא יכול להשכיב את הכלי כדי למנוע תאונה". אך מי ולמה צריך להשכיב את האופנוע כשיטת הצלה? הרי ידוע שהחיכוך בין צמיג ואספלט חזק יותר מהחיכוך בין אחורי הרוכב ובין האספלט! חוץ מזה, החבטה בעצם שממנו מנסים לחמוק חזקה יותר בשיטת ההשכבה מאשר בשיטת ה"בלימה עד הסוף".
2. היצרן טוען כי מערכת יציבות הופכת את הרכיבה בטיחותית כל כך, עד כי אפשר לוותר על קסדה. הגרמנים שכחו שבכל התנגשות עלול ראש הרוכב להיפגע. חוץ מזה, איך אפשר לרכוב בלי קסדה כשבאוויר טסים חרקים? כל אופנוען שנפגע מפגיעת חרק במהירות גבוהה, יודע את גודל אי הנעימות.
3. מה יוצא לרוכב מכך שהאופנוע שלו אינו יכול להתהפך, אם מכונית תפרוץ לנתיב שלו? האופנוע אולי לא יתהפך, אך בעת נפילה יש לנו סיכוי לשבור את המפרקת, שאינה מוגנת בקסדה, ולנחות בתוך שק פלסטיק של זק"א.

שואלים את אדוארד

זרח ורדי: בשבוע שעבר התפרסמה כתבה ב"ידיעות אחרונות" שבה אמר מנהל השיווק של צמיגי "גודייר", שזמן החלפת צמיגים הוא שנתיים. אז לפני שאני רץ להחליף צמיגים (החלפתי לפני 3 שנים לצמיגי קונטיננטל), האם זה קשקוש של מנהל שיווק או שזה רציני?

אם אני זוכר טוב, לא מזמן כתבת על צמיגים, וציינת שבאירופה הקרה מחליפים פעם בעשר שנים, ואצלנו רצוי קצת פחות בגלל מזג האוויר החם יותר.

נראה לי כתבה מוזמנת של שיווק נטו.

תשובה: אם מר ירון ביטון, מנהל השיווק של "גודייר", אכן ממליץ להחליף צמיגים אחרי שנתיים, כפי שמדווח ב"ידיעות אחרונות" העיתונאי אודי עציון, אז דעתו הסמכותית של איש שיווק זה פוגעת במוצר שהוא משווק. שהרי המסקנה מהגול העצמי של מר ביטון הנכבד היא שיש לשמור מרחק מצמיגי "גודייר", הסובלים מחיים קצרים.

דב קרדו: כבן לניצולת שואה שמוצאה בערך מאותם מקומות שאתה מתאר, גם זיכרונותיך בהקשרים אלה מדברים אל לבי, והסיפור על השיר "ביאליסטוק" ריגש אותי מאוד.

יש נושא שמסקרן אותי מאוד וכמעט לא מתייחסים אליו – יש בקרבתו המאיימת של המוות אלמנט ארוטי רב עוצמה. כמי שכותב בלי יותר מדי צנזורה עצמית, הייתי שמח מאוד לקרוא את זיכרונותיך, או דברים ששמעת מאחרים בהקשר זה… אם מתאים לך כמובן.

תשובה: קשה לי להתייחס, בגילי ובפורום זה, לתופעה שאתה מדבר עליה. במקום זאת, ליקטתי כמה ציטטות על המוות:

* "אני מתים במקום שבו חסרה לנו אהבה, ונצחיים במקום שבו אנו נאהבים" (קרל יאספרס)

* "מוות מֵגֵן מאהבה, ואהבה מגינה ממוות" (יאן לֵיכוֹן)

* "כמה מקרי מוות נאלצים אנו לחוות כדי ללמוד שגם אנו נמות" (ז'אן רוסטאן)

* "איך אני יכול להגיד מהו המוות, אם אינני יודע עדיין מהם החיים" (מישל Quoist)

* "בעבר היה המוות לגביי מישהי מרחוק. עכשיו היא מתיישבת איתי לשולחני, ואני מוכרח להתיידד איתה" (דאג המרשלד)

* "חיינו הם כמו אבן שנזרקת אל מים: לעולם אין לדעת אילו מערבולות נעורר עם נפילתנו, למי נגרום מוות ואת מי נבריא, כמה חוסר שקט נייצר סביבנו, וכמה קטרקט נסיר מהנהרות העיוורים" (רומן ברנדשטטר)

* "מוות הוא כנראה תהליך לא נעים במיוחד, אלא שנעבור את זה איכשהו" (קשיש מורשה)

אריה כספי, בתגובה ל"שואלים את אדוארד" הקודם ("המפתחות בפנים 1012): כשכתבתי ללחוץ על הגז – התכוונתי במידה שתספיק כדי לאזן את האוטו, לאו דווקא "להדביק" אותו לרצפה. ממעט הניסיון שיש לי במצבים הרבה פחות קיצוניים משתיארת, זה עובד יפה.

אני מניח שבסיבובים קשים או במהירויות גבוהות זה יעיל פחות, ואולי הכי יעיל יהיה לשלב את שני השיטות… (?)

לגמרי בצירוף מקרים, עקב מקרה חירום קטן, יצא לי בהמשך השבוע, בזמן הגשם, לפנות בצומת מרומזר במהירות גבוהה מדי. האוטו התחיל להחליק בתת היגוי, זכרתי את העצה שלך שקראתי והורדתי מיד את הרגל מהגז – לצערי זה לא הספיק, ואת המשך העצה שלך גם לא זכרתי (ליישר קצת את ההגה), אז האוטו המשיך להחליק ופגע קלות במדרכה ממול.
אחרי המקרה חשבתי שאולי שימוש קצר בבלם היד היה יכול לעזור… אולי כדאי, לטובת הכלל, להוסיף גם את זה לעצות?

תשובה: בלם יד הוא חבר נאמן של הנהג, שהציל לא פעם אותי ואת חבריי ברגעים קריטיים, דומים לאלה שאתה מתאר וגם קשים יותר. לצערנו, מכוניות חדשות רבות ויתרו על בלם היד המסורתי לטובת בלם חשמלי, שאין בו שימוש זולת מצב חניה.

י"א מדווח מדימונה: מרוץ "דראג דימונה" נערך השבוע במנחת המטוסים בעיר בנוכחות ראש העיר, 4,000 צופים ו-48 מתחרים. המקצים נערכו למרחק הקלאסי של מרוצי מיאוץ: רבע מייל בקו ישר, כאשר בכל מקצה מתחרות שתי מכוניות ראש בראש.

במרוצי דראג, הפופולריים במיוחד באמריקה, המכוניות מאיצות ל-100 קמ"ש בפחות משלוש שניות, ומסוגלות להשפיל כמעט כל מכונית סדרתית, לרבות פורשים, למבורגינים ופרארי, שכן חלקן חמושות במנועי טורבו בני 450-1000 כ"ס, ויש הטוענים שאף צפונה מכך, באמצעות שיפורים רבים ומגוונים. המכוניות חוקיות למרוצים בלבד. 

מכוניות רבות באירוע היו מתוצרת פולקסוואגן, וכמיטב מסורת הדראג בארה"ב היו גם כמה קורבטים. בקטגוריית ההנעה הכפולה כיכבו אימפרזות, GTR מדהימה, אוו, ואפילו אונו טורבו מוסבת 4X4 משנת 1992, ככל הנראה האונו השורדת האחרונה בתבל שהדגימה מיאוץ רקטי. אך הזמן שלה לא ידוע, משום שרחפנים לא פסקו לעופף בשמי האירוע, ושיבשו את פעילות שעוני העצר האלקטרוניים…

הכרוז ציין כי הזמן המהיר ביותר שהושג בארץ שייך למיצובישי קולט אוולושיין, שחצתה את רבע המיילים ב-9.81 שניות, אך הן לא תועדו ביום האירוע בשל שיבוש השעונים האמור. נקווה שאירועי ספורט מוטורי חוקיים דומים יתקיימו גם בעתיד.