לשרוד באוטו 2

הפילוסוף קיקרו (106-43 לפנה"ס) המליץ ליהנות ממצב שבו נפשות טובות מסתפקות בהמתנה להתפגרותנו הטבעית. זוהי ממש אידיליה, טען הרומאי, יחסית לסכנה הממשית יותר, שבה אויבים שצברנו, נטולי סבלנות המאפיינת נפשות טובות מהם, מלכדים כוחות כדי לחרוץ את גורלנו המר

אזהרה: מדור זה, הנושא את המספר הסדרתי 1,014, נכתב  בשיטת "נון-קונטיניוּאיטי" (ללא עקביות), שאנוכי התרגל להשתמש בה בייצור תסריטיו ובעריכת סרטים. בסגנון זה ערכתי גם את "התחרות האחרונה של מייקל בלום", סרט המתאר את תחרות רובינשטיין שנערכה בתל-אביב ב-1985.

הייתה זו העבודה האחרונה של הקשיש המורשה בטלוויזיה הישראלית. כמה ימים לאחר שידור הסרט, התנצלה המבקרת הדה בושס, האויבת הקבועה של הטרום-מורשה, על כך שבמשך שנות פעילותה העיתונאית היא רדפה מעל דפי "הארץ" את כל יצירותיי.

תזמור משובח  

לנסוע בצד שמאל הוא מעשה השייך למסורת הבריטית, וגם טבעי יותר לפי בן קולינס, "סטיג" המיתולוגי. בספרו "איך לנהוג" טוען קולינס כי נהג הנוסע בצד שמאל של כביש דו-סטרי מסוכן, "אדום" לפי המינוח העברי, רואה טוב יותר את המרחק מהשוליים ומזהה מה קורה בהם – וזאת במקביל לתִזְמוּר המשובח בין יד ימין, המיומנת יותר, שאוחזת בהגה, ובין יד שמאל, שנשלחת להחליף הילוכים, לחפש תחנות ברדיו, להפעיל מיזוג וכדומה.

ואכן, הקשיש המורשה מצא עונג בנהיגה בלונדון, בפעם הראשונה לפני כחצי מאה ואחר כך בכל ביקור ב"אי ההפוכים". זה מתאים לי, גילה המורשה לגבי נהיגה בצד שמאל, אשר אינה מקובלת ביבשת המשעממת שממנה הוא בא. כי יש משהו כיפי ורענן באילוץ של המוח לתרגם לשמאל את כל תרגילי הנהיגה וגינוני התנועה, כמו זכות קדימה, נסיעה בכיכר ואפילו הליכה רגלית, שבה לומדים לעבור כביש אחרי שהסתכלנו קודם ימינה.

פארק רואד, לונדון

עידון שהישראלי בי פספס

לפני כחצי מאה היה בלונדון יום בהיר, בלי גשם ובלי ערפל, והמורשה (עדיין טרום-קשיש) נסע באוסטין 7 הקטנה של מיסיס M.C. לפניו של המורשה, בצד שמאל של הכביש, נסע מישהו שלפני הצטלבות הושיט מהחלון את יד ימין. לא את קצה ידו אלא יד שלמה. זה התפרש בוודאי אצל המורשה כסימן לרצונו הברור של הבריטי לפנות ימינה.

המורשה חייך שהאיש, כרוב נתיני הממלכה, אינו משתמש במאותת – ומיד עקף אותו מצדו השמאלי כדי לפנות שמאלה. אך להפתעת המורשה, גם הבריטי פנה שמאלה, ומכוניותיהם התנשקו בעדינות ועצרו. מהווקסהאל יצא הנהג הכועס, ופנה למורשה בטענה שהוא סימן פנייה שמאלה. "ביד ימין?", שאל המורשה, "מה, זה לא סימן לפנייה ימינה?"

"לא ראית שהאצבע שלי הסתובבה שמאלה?", נזף בי הבריטי, תוך שהוא מדגים את המחווה הזעירה של אצבע מפרכסת נגד כיוון השעון, ומשאיר את המורשה מופתע. אחר כך בדקו שני האדונים את מכוניותיהם, שיצאו ללא שריטות, אמרו שלום ונסעו. הבריטי ראשון, המורשה אחריו.

ללמוד קוד כדי לשרוד

מה למדנו? למדנו שכדי לשרוד באוטו בשטח זר, יש להפעיל אינטואיציה ולנסוע כמנהג הילידים. פשוט להצטרף לעדר המקומי, ולא לנסות לחנך אותו. באיטליה למשל יש להילחם על כל סנטימטר בכביש, בכל מוטת הפח של המכונית. בגרמניה מומלץ לנסוע לפי הסכיזופרניה הגרמנית – לאט ובזהירות בעיר, ומהר ומופרע באוטוסטראדה, כאילו שטף אותם רצון פתאומי לקבל חזרה את הזמן האבוד שבזבזת על נסיעה איטית.

יש מקומות כמו צרפת שאיתות באורות ארוכים מסמן לשותפי הכביש "היזהרו, אני נכנס", ויש מקומות כמו סקנדינביה שבהם אורות ארוכים אומרים את ההפך – "בבקשה, היכנס". בצרפת, אגב, מומלץ לשמור מרחק מפמיניסטיות המעוניינות להעמיד את הגבר במקומו, ואילו בפולניה, הבית של ארבע בנותיו של הקשיש המורשה (איטלקייה, שתי יפניות ובווארית), צריך להתרגל שמישהו בולם פתאום ללא סיבה נראית לעין, משום שהוא קיבל ב"CB רדיו" (ערוץ אזרחי) התרעה על פעילות משטרתית. ואם פולני מאותת ללא סיבה כביכול, הוא כנראה מנסה לספר שהוא עומד לעקוף מרחוק אופניים, כאילו היו אוטובוס, משום שלפי הניסיון המקומי עשוי לרכוב עליהם שיכור המאיים ליפול.

גם במדינתנו מוטב ללמוד את קודי ההשתנעות באזורים שונים. הנהיגה הרשלנית של תל-אביבים אינה דומה לנהיגה בחיפה, כפי שההתייחסות להגה בצפון הארץ שונה מזו שבדרום הפרוע, המתחיל בחולון ונגמר בבאר-שבע.

הנחת העבודה: כולם בוגדים

אך גם אם נדמה לנו שתפסנו את הקוד המקומי בקרניו, אין לשכוח שרק פרנויה מאפשרת לשרוד באוטו, משום שאין לסמוך על דבר זולת החושים הבריאים שלנו.

גם באור ירוק יש להביט ימינה ושמאלה, שהרי נסיעה באור אדום היא אצלנו מנהג המשדר אדנוּת על הכביש. כפי שאיתות ימינה כאשר פונים שמאלה מסמן שהנהג שייך לאלה שלא אכפת להם או לאלה שמדברים בטלפון, או סתם מחפש באוטו רגע של מנוחה אחרי שתיית אלכוהול או בליעת כימיקלי פלא.
פגישה באלביון

לונדון, תחילת שנות ה-60. כבוד המורשה (עוד לא קשיש, חלילה) נחת בשכונת פארק רואד היוקרתית, מוזמן אָלְבִּיוֹנָה על ידי היהודייה C.M, במאית מתחילה ישראלית לשעבר, נשואה פלוס אחד.

והנה בצהרי היום, כאשר המורשה נשאר לבדו בבית הענק, שומע בסטריאו של בעלי הבית את "טייק פייב" של דייב ברובק, צלצל הטלפון.

– "האם אוכל לדבר עם גברת M.C?", שאל קול גברי באנגלית.

– "מיסיס M.C איננה", ענה המורשה באוקספורד אינגליש, והקול בשפופרת השאיר הודעה ש"חיפש אותה פולנסקי. רומן פולנסקי", חזר על שמו בסגנון ג'יימס בונד.

– "רומן!", צעק המורשה, "זה אני, אדוורד" (כך נקרא אנוכי בפולנית).

­– "מה אתה עושה אצלה?", תמה פולנסקי, והמורשה הסביר שמהבוקר הוא מפרק לחלקים את מאייד SU שהוא פירק מאוסטין 7, המיני השייכת ל-M.C, ומנסה להבין איך המוצר הזה עובד.

– "אני מתקן לה את האוטו", סיפר המורשה לפולנסקי, "מביים במקומה, מצלם בשמה את הסרטים שלה במסרטת 'בּוֹלֶקְס' 16 מ"מ, ועוד עורך אותם בסוהו על שולחן העריכה הוותיק Lita, שבו ערך קרל ריד את 'Odd man out' בכיכובו של ג'יימס מייסון".

– "בוא ניפגש", הציע פולנסקי, והגיע לפארק רואד.

המורשה ראה מהחלון את חברו חונה בין שתי אסטון מרטונים DB4, ומביט בהן בהתעניינות. פתחתי לו דלת. פולנסקי בחן בהערכה את הדירה רחבת הממדים, עשה גלגולים על השטיח הלבן העבה, ושאל בסקרנות את המורשה אם הוא מנהל רומן עם M.C זו.

"השתגעת?", כעס המורשה. "תראה אותה קודם, לפני שאתה מאשים אותי".

"מעולם לא פגשתי אותה", הודה פולנסקי. "התקשרתי כי המארחת שלך השאירה לי באולפן אינסוף הודעות בשמה, וגם בשמו של אנדריי ויידה", הסביר.

חקירה של הבולסת

אחר כך ישבנו שנינו על השטיח, שתינו תה אנגלי, ודיברנו על חברים, מי עושה מה, ועל הסרט "סכין במים", שפתח את הקריירה הקולנועית של רומן.

כריסטופר קומדה, שכתב את המוזיקה לסרט זה, סיפר למורשה על הבעיות שעבר הבמאי עם גיבורת הסרט, שחקנית חובבת. לפני כל צילום שלה, פולנסקי היה מראה לה מה עליה לעשות וכיצד, מדגים כל תנועת גוף שהיא אמורה לעשות וכל משפט שאמור לצאת מהפה שלה.

"חבל שלא ידעתי את זה", אמר המורשה לפולנסקי. "הייתי עושה סרט דוקומנטרי קצר על עבודתך עם יוֹלָנְטָה אוּמֶצְקָה".

"אל תזכיר לי אותה", התפרץ רומן. "לא רציתי בסרטי שחקנית מקצועית, חיפשתי פנים חדשות, גוף חדש. מישהי שתיראה טוב בבגד ים, כי כל הסרט מצולם על סיפון יאכטה. הלכתי עם יז'י (ליפמן, צלם הסרט) לבְרֵכָת Legia בוורשה, ומצאנו אותה משתזפת. התרשמנו, והזמנו אותה לצילומי מסך. ולפני ההופעה שלה באולפנים בלודז' ביקשתי מכל אנשי הצוות לא להתקרב אליה ולא לפטפט איתה, אלא לשמור ממנה מרחק כמוני, כי אחרת נאבד את הסמכות בעיניה".

"היא התקבלה", המשיך פולנסקי. "התחלנו לצלם באזור האגמים, ובתוך זמן קצר התחילה הגברת הצעירה להשמין במהירות, ממש כמו בסרט מצויר. הגוף הדק שלה, שבגללו בחרנו בה, החל לקבל צורה חדשה, ובתוך שבועיים-שלושה של צילומים הפכה הבחורה הנאה למפלצת".

"קומדה סיפר לי", העיר המורשה, "שכאשר ראית את חזותה החדשה בבגד ים השתוללת, קפצת למי האגם בבגדיך, ופריקוסקי המציל קפץ אחריך כי הוא פחד שתטבע".

"זו הייתה דרמה אמיתית", אישר רומן. "לא הבנו מה קורה. בדקנו את כמויות האוכל המוגש לה בארוחות, ובעזרת דיאטנית צמודה הורדנו את המנות המשמינות, הבאנו לה ירקות ופירות, אך דבר לא עזר. עד שהתגלה הסוד: השחקנית שלנו החביאה אוכל תחת הכרית במיטה, בארון הבגדים בחדרה, במזוודות, בכל מקום. כנראה, העובדה שהיא, הלא מנוסה, גילמה תפקיד מול שחקן מקצועי מוכר לקהל, והצורך לבצע כל תנועה לפי דוגמת הבמאי, פגעו בביטחון העצמי שלה – וזה התבטא בבולמוס אכילה. מה יהיה איתה, דאגנו, אם נחרים לה את האוכל המוסתר?"

והמשיך פולנסקי לספר שהצלם ליפמן עשה שמיניות באוויר כדי להסתיר את השינויים בגוף השחקנית, אך לא הייתה אפשרות לטפל בפניה, שהתרחבו אף הם, ובעיניים שלה, העוקבות אחר כל אחד שלוקח משהו לפה. הצענו לה לעשן במקום לאכול, אך היא שנאה סיגריות".

מיניסטריון התרבות פסק

"אבל ב'סכין במים' לא הבחנתי בשום שינוי אצל הגיבורה", תמהתי בפני פולנסקי. "אולי זה משום שאומצקה לא הייתה הטיפוס שלי, ולא עקבתי אחריה בהתעניינות", הסביר המורשה. "ייתכן גם שהדמות שהיא מגלמת – אשתו של מצליחן עשיר בעל יאכטה ומרצדס במדינה קומוניסטית צנועה – מוכרחה להיות מלאה", הערתי בחיוך, ופולנסקי תיקן אותי.

"תחילה אכן צילמנו את הזוג במרצדס, שבה הם מגיעים למרינה, אך הנהלת משרד התרבות התנגדה לשימוש ברכב גרמני, ובאמצע הצילומים החלפנו לפיז'ו 403. בגלל זה בכביש רואים פיז'ו, ובצילומי הפנים מופיעים הגה ולוח מחוונים של מרצדס".

דרינק צנוע 

ישבנו, קשקשנו, והסתבכנו בתקרית מביכה כאשר החלטנו לשתות משהו מהבר הייצוגי של בעלי הבית. בארון קיר עמדו, כמו בתערוכה, בקבוקי ויסקי ידועי שם, סגורים כולם. לפתוח אחד מהם מאחורי גבם של בעלי הארמון נראה לנו מעשה לא אלגנטי, ואז גילינו בקבוק קטן המסתתר בשורה השנייה, אפור כזה, ביישן, ללא שום תווית צבעונית, ועם פקק צנוע שסגור בלקה.

"זהו!", קבעתי. פתחנו אותו באמצעות חבטה בחלקו התחתון, כפי שפולנים גזעיים פותחים בקבוקי וודקה. שתינו, המשכנו לקשקש, ונפרדנו.

ראיתי מהחלון שפולנסקי התבלבל, ובמקום להתיישב על מושב הנהג במכוניתו, הוא נכנס למושב הנווט, יצא, נתן למכוניתו בעיטה ונסע.

תקרית

חלפו ימים אחדים, ובעלה של M.C הודיע לי שהוא מארגן בביתו "ערב חברתי" ושכדאי לי לקחת בו חלק, כדי להכיר אנשים מעניינים שעומדים להשתתף באירוע. ודאי שהסכמתי.

כבר למחרת בערב הגיעו האורחים, לבושים טיפ טופ, התיישבו בסלון, ובעל הבית בישר להם שברצונו לכבד אותם בוויסקי קנדי מיוחד, עתיק מאוד, שהוא הצליח להשיג במכירה פומבית, בעוד ש-M.C, לבושת שמלה בדווית ארוכה, חילקה בין האורחים גביעי קריסטל. עיניי עקבו אחר בעלה, שניגש אל ויטרינת הבקבוקים, ומשום מה הבנתי כבר מה עומד להתרחש. ולכן לא הופתעתי כאשר הוא מצא את הבקבוק הקטן שלנו, הריק לחלוטין.

"זהו corpus delicti!" (ראיה מרשיעה), הכריז המארח, "שנשאר במקום שבו שמרתי עליו", המשיך, ואני קיוויתי שהתקרה תיפול עליי, אך היא לא נפלה כאשר בעלה של M.C הצביע לכיווני בחיוך, ואמר ש"איש לא יכול להתחרות בטעם המשובח של פולנים באלכוהול"… האורחים הביטו בי בסימפטיה, אך הייתי נבוך בכל זאת.

אחרי המבוכה

אלא שהפתגם היידישאי "רע יודע להצמיח טוב" אינו משקר, וכך, בזכות האירוע המביך אצל מארחיי, הכרתי ידידה של M.C, המפיקה האמריקנית ברניס בלוך, שכמה ימים אחר כך קנתה ממני את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה", מה שאִפשר לי ללכת לסדנת שיפורים של BMC (בריטיש מוטור קואורפוריישן), ולהזמין שם מוריס מיני קופר אדומה בגרסת מונטה-קארלו.

אפילוג

במטוס טוּפּוֹלֶב של "לוט", חברת התעופה הלאומית של פולין הקומוניסטית, לחשה לאוזני אחת הדיילות, "מסקרן אותי ואת חברותיי לצוות מדוע אתה מחייך, במקום להיות עצוב כמו כל הפולנים החוזרים מהמערב המפואר הביתה".

"למדתי מהבריטים לנהוג בצד שמאל", עניתי.

הגירוש מגן עדן: אחרי מכירת התסריט שלי בלונדון רצתי בטירוף לסדנת BMC, העסוקה בהכנת מיני קוּפֶּרִים לראלי מונטה-קארלו. הכרתי אז את ראונו אלטונן הפיני ואת פאדי הופקירק הבריטי, שהגיעו לסדנה לראות את מכוניותיהם ובדקו בהן כל פרט. הבנתי באותה הזדמנות שרק אני קונה בכסף את קופר המשופרת, אך לא הצטערתי. מוקסם מהקופר, ראיתי כבר את אליפות פולין לפחות.

לא הודאגתי מחוסר הידע שלי בהנעה קדמית, ולא שיערתי שקופר שלי עומדת להתקלקל לפני כל תחרות, ושהמד שהכי יעניין אותי במשך שנתיים יהיה מד לחץ שמן. לא עזר הניסיון להסביר לליידי ששלוש חברותיה מאותה סדנת BMC ניצחו במונטה-קארלו.

אלא שאותה קופר שבגללה השערות עזבו את ראשי, הביאה גם מתנה: היא עבדה כראוי רגע לפני שהתקלקלה, ואז, באותו ספיישל סטייג' בודד שלה בראלי, הצליחו לראות אותנו הצרפתים מרנו, שחיפשו נהג פולני ל-R8 גורדיני. הם התרשמו מהביצועים של קופר, והציעו לי את מכוניתם הכחולה, חלקי חילוף וצמיגים.

עם גורדיני די הלך לי. פעם התהפכתי, פעם ניצחתי. בתמורה לקופר קיבלנו דירת גג בעיר העתיקה בוורשה, וגם הסרטים שלי המשיכו לספק לנו פרסים. התחלנו להריח גן עדן, ואז הגיע גל האנטישמיות של 1968, שמחק הכול.

טיפ טיפה: בכל זאת יש בה משהו

ב-8 בינואר פרסם  ynetכתבה על מכונית אוטומטית שהושקה בלוס-אנג'לס, פרי מוחות משותפים של מובילאיי ודלפי. אינני מתייחס לסיקור של גיא לוי, הרואה במכונית האוטומטית סוג של משיח – שהרי כלי תחבורה זה, כמו כל דומיו, יהיה מיוצר (אם יהיה מיוצר) לאנשים שונאי נהיגה. ובכל זאת, מעניין אותי לתהות על מי תיפול האחריות החוקית במקרה של תאונה: על גבו של האיש שבזמן הנסיעה שיחק באינטרנט פוקר? על בעלי הרכב? על היצרן?

אך למרות התנגדותי למכוניות האוטומטיות, אני מצהיר בזאת שיש בהן היבט חיובי: צריך לחלק אותן לפלסטינים, כי כלים אלה לא מסוגלים לדרוס. כך תתרום המכונית האוטומטית לביטחון ישראל.

שואלים את אדוארד

לילי האבר, בתגובה ל"על עשן שעבר ועל בכי" ("המפתחות בפנים" 1008): השבוע צלצל אליי חבר בארגון יוצאי קרקוב, וסיפר לי שלמרדכי באנק, שאת דמותו תיארת במדורך האמור, יש נכדה בפולין ושמה אנה באנק רומולובסקה. היא הייתה בארץ כמה פעמים, אמה לא הייתה יהודייה. אנה לא הכירה את סבה מרדכי, שכן נולדה אחרי פטירתו.

משה בינה: יש לנו פורד גלקסי 2011 שעושה רעשים חזקים בעליות וכאשר היא במאמץ. הוחלפו מכסה מנוע וגם משאבת הגה, אך הרעש נמשך.

תשובה: ייתכן שהרעש שאתה מתאר מיוצר על ידי סעפת הפליטה, שהשתחררה. אם זוהי אכן הסיבה, אז יש להחליף את הסֶתֶם של סעפת זו, ולהצמיד אותה בחוזקה אל ראש המנוע בברגים חדשים.

אין לי מושג מה הקטע עם מכסה המנוע ומערכת ההגה. אולי חלקים אלו היו בבוידם של המוסכניק, וחיכו ללקוח.

יהודה עשהאל: אנו זוג צעיר עם שני ילדים, גרים ביישוב צעיר וקטן. אשתי נוסעת לעבודה במיצובישי לאנסר 2007 בגרסה הספורטיבית (אבל בלי ספוילר), שנמצאת אצלנו שנתיים וחצי. שני בעליה הקודמים של הלאנסר טיפלו בה במסירות באותו מוסך מרכזי, ויש לנו היסטוריית טיפולים מלאה.

כרגע עומד הקילומטראז' על 146 אלף והרכב גומע 25 אלף ק"מ בשנה. צריכת הדלק היא 9-11 ק"מ לליטר (יש עליות חדות רבות בדרך לביתנו). הרכב עובר פעמיים ביום לפחות בכביש הגישה שלנו, שבו יש קטע לא סלול של 300 מטרים, המורכב מאדמת מילוי מהודקת המתמלאת בבורות מדי חורף.

הלאנסר אמינה, ומלבד החלפת רדיאטור שנזל מלמעלה ומצבר אנו מבקרים במוסך רק לטיפולים שוטפים. הבעיה היחידה היא רעידות חזקות בבלימה במהירויות גבוהות. חשבנו שהיא נובעת מעיוות בצלחות הבלמים, שהוחלפו יחד עם הרפידות בטיפול הקודם,

אך בביקור האחרון במוסך קיבלנו תגובה מבוהלת מהמוסכניק, שאמר שהרכב "מפורק" מקדימה וצריך להחליף: זרועות הגה ימין ושמאל, תושבות גשר קדמי ואחור, גומיות תפוחים, וגם משולש צד שמאל. הוא אמר שהרכב לא יעבור טסט ללא התיקונים הנ"ל.

האם זהו בלאי הגיוני? האם מומלץ להחליף את הרכב? אם כן, במה?

תשובה: יש לכם רכב אדיר, שכדאי להשקיע בו ולא לחשוב על החלפתו. המכונאי שגילה את עקבי אכילס של הלאנסר (בלאי טבעי) נשמע כמו איש מקצוע, ומוטב לשמוע לו.