קונים אוטו. מה הלאה?

זו לא מוכרחה להיות מכונית מהניילונים, מליסינג, מהיבואן או מייבוא אישי. גם מכונית משומשת כדאי להכיר אחרי הקנייה ולפני הנסיעה

לא תקראו בספרות הרכב, ולא תשמעו מהמוכרים, שהצעד הנדרש אחרי קניית מכונית הוא להכיר היטב את האורחת החדשה, שנכנסה הביתה בשקט או בזיקוקים.

משתלם להבין אותה ולספק את דרישותיה, להיות לה בן/בת זוג קשובים, שהרי אנו עומדים לבלות עם הפרינססה ימים ארוכים ואולי שנים, ומוטב שנדע מה לעשות כדי לא להפריע לה להציל את חיינו.

שלב ראשון: השקעה רוחנית

אם הייתה לנו כבר מכונית, אז כצעד ראשון מומלץ לזהות את ההבדלים המשמעותיים שבין האקסית ובין הנוכחית – הבדלים בסגנון הכללי, בהנדסה, באפשרות לראות ממושב הנהג מה קורה מסביב. יש להעריך את כוחה, את כושר ההיגוי, את נכונותה לבצע פקודות מיד.

כדאי לבדוק גם את הסכמתה של בת המשפחה החדשה לעמוס עליה את המשקל המרבי שמותר לה לסבול לפי הספר, ולהיווכח מה משתנה בהתנהגות הכביש שלה כאשר הספסל האחורי מאוכלס.

שלב שני: הכרה מנטלית

כדי להמשיך בסעיפי ההיכרות עם המכונית החדשה, נתיישב כעת בכיסא הנהג וננסה לקבוע את המרחק הנכון בין גופנו וגלגל ההגה. נזכור שהרגליים הלוחצות על הדוושות לא אמורות להיות מתוחות אלא מכופפות במקצת. הסיבה לכך אינה רק "ניגון" נוח יותר על הדוושות אלא, כזכור, גם בטיחותית: רגליים מתוחות מגבירות את הסיכוי להיפגעותן בעת התנגשות, ולו קלה. בנוסף, המכה שעצמות הרגליים יספגו עלולה להטיח אותן באיברים פנימיים בפלג הגוף התחתון.

המהלך הבא הוא חיפוש המרחק הנכון מההגה, לפי העיקרון שבישיבה נאותה פרקי הידיים נוגעים בחלק העליון של ההגה. לכאורה זוהי פעולה פשוטה לביצוע, שמצריכה רק משחק קל בזווית מושב הגב. אלא שחיפוש המרחק הנכון מההגה הוא בעצם תרגיל מסובך, כי כדי שההגה ימסור לנו מידע מה קורה עם המכונית בעת נסיעה – אחיזת כביש, זווית גלגול, נטייה לתת היגוי או להיגוי יתר, התנהגות הרכב בעת בלימה וכדומה – משענת הגב אמורה להִינָצֶב, אם זה אפשרי, בזווית של 90 מעלות ביחס למשענת הישבן.

אם משענת גב בזווית ישרה גורמת שנפסיד את המרחקים האופטימליים מהדוושות ומההגה – ננסה להגיע לפשרה בין שלושת הפרמטרים (מרחק רגליים מהדוושות, מרחק ידיים מההגה וזווית משענת גב), במאמץ לשמור על נאותות סבירה של כל אחד מהם. מה שיקל עלינו להגיע לפשרה המשולשת הוא גלגל הגה שניתן לכיוון – למשוך אותו אלינו או להרחיקו, להנמיך אותו או להגביהו.

אלא שלא כל נהג נהנה מהקלה זו. כך למשל בבווארית של הזקן, אשר גלגל ההגה שלה מציית למסורת דגמי המרוצים של ב-מ-וו ואינו ניתן לכיוון – פרט בסיסי בכל המתחרות של הבווארית הסנובית מבית פורשה או אאודי. לפיכך, כל ניסיון ל"התאמה אישית" של ההגה בב-מ-וו Z3M קופה מתבסס על שירותו של המושב, שלמרבה המזל אינו רואה פחיתות כבוד בלהתרחק, להתקרב, לרדת ולעלות באופן חשמלי.

בכל אופן, לזקן לא הייתה ברירה, והוא נאלץ לבחור מה חשוב לו יותר: זווית מושב הגב, מרחק הרגליים מהדוושות או מרחק הגוף מההגה. מחמת צנעת הפרט, הקשיש לא יחשוף מה הוא בחר. נרמוז רק כי כתוצאה מבחירתו, נשמעת חריקת שיניים המגיעה משני מקורות: מהפה של הזקן, ומתיבת ההילוכים של הבווארית.

שלב שלישי: השקעה באופטיקה

מצמידים את הגב בחוזקה למשענת הנהג, ומכוונים את המראה המרכזית ואת מראות הצד כך שהשטח המת שמאחורינו, המסתיר סכנות, יצטמצם למינימום. לצורך כך יש לשחק במראות הצד, השמאלית והימנית, עד שהתמונה המשדרת את המציאות (בשתי המראות) "תצלם" גם חלק קטן של מכוניתנו.

שלב רביעי: השקעה תפעולית

בעזרת ספרות רכב לומדים להדליק פנסים ולטפל בהם, להפעיל מאותתים ומגבים, לשלוט במיזוג, לקרוא נתונים ממחשב הרכב ולהקליט בקשות במכשיר הניווט. במכוניות מהדור האחרון, חלק מפעולות אלה מוכרחות להתבצע בנגיעת אצבעות בצג, מה שעשוי להיות כרוך בניסיונות חוזרים ובשליחת מבטים גנובים, אשר גורמים להורדת המבט מהכביש.

לפיכך, יש להשקיע זמן בספר הרכב וללמוד את נפתולי התפעול המודרני, עד כי נשלוט בו באותה קלות אינסטינקטיבית שבה תפעלנו, בתקופה ההיא שיצאה לגמלאות, מתגים שנמצאו בהישג יד.

שלב חמישי: השקעה טכנולוגית

פותחים את מכסה המנוע כדי לגלות היכן נמצא מד השמן, ולהיכן מוזגים שמן ונוזלים אחרים ברגע הצורך. חוזרים אל ספר הרכב, הפעם כדי לברר איזה סוג שמן מומלץ על ידי היצרן, ומהי דרגת צמיגותו. כך גם לגבי נוזל המעצורים ונוזל הקירור.

אגב, יש שמן מנוע שהוא "תמיד מתאים" לרוב המכוניות – בין אם זוהי מיני, סופר מיני, מיניוואן, משפחתית, מסחרית, לימוזינה פרימיום, SUV או קרוסאובר שיוצרו ביפן, קוריאה, גרמניה, צרפת, איטליה וארה"ב – וזהו עדיין המוצר הסינתטי 40W5. רק מכוניות ספורטיביות מועטות ובררניות, כמו הבווארית של הזקן ואחיותיה בגרמניה, מעדיפות את שמן המנוע 30W0.

שלב שישי: השקעה בחשדנות

בכל אופן, לעולם אין לציית להמלצת היצרן/יבואן/מוסך מרכזי/יודעי דבר, ולחכות 30 אלף ק"מ כדי להחליף את שמן המנוע והפילטר, משום שזהו גימיק שיווקי חשוד. בריא יותר להחליף את השמן מדי 15 אלף ק"מ כאשר רוב הנסיעות נערכות בתוך העיר, או מדי 20 אלף ק"מ כאשר רוב הנסיעות הן בינעירוניות.

בנוסף, ודאי שעלינו להיכנע לפרנויה החיובית ולבדוק את מצב השמן מדי שבוע-שבועיים, גם כאשר המנוע המסוים חוגג על מוניטין שלפיו הוא "לא שורף שמן". יש לשמור על מפלס שמן של "שני שלישים", ואילו במנועים שמצוידים במגדש טורבו יש להקפיד על מפלס שמן מרבי.

שלב שביעי: השקעה דינמית

מתניעים, ועורכים סוף סוף נסיעת מבחן. במכונית המצוידת בתיבת הילוכים ידנית בודקים את תפקוד המצמד: האם המצמד נכנס לפעולה עוד בתחילת דרכה של הדוושה, קרוב לרצפה, כאשר הרגל רק מרפה מהדוושה – או שהוא מקשר בין המנוע לגיר רק כאשר הדוושה במצב של "שני שלישים" מהדרך המלאה שהיא עושה מהרצפה, כמו ברוב המקרים?

אגב, לפני שהמצמד נכנס לפעולה שלמה הוא ב"חצי קלאץ'", מצב המאפשר זינוק עדין. יש רק להיזהר מנסיעה בפקקים ב"חצי קלאץ'", כאשר דיסק המצמד רק משפשף את גלגל התנופה, משום שנסיעה כזו פוגעת בחיי המערכת.

ננסה להכיר כל פרט שלא היה קיים במכונית הקודמת שלנו. כמו למשל סוג ההנדברקס: האם היצרן המודרני החליף אותו במתג חשמלי, שתועלתו היחידה היא בחניה והוא אינו עוזר בתרגילי נהיגה כפי שהתרגלנו? ואולי בלם היד הקלאסי הוחלף בדוושת בלם רגלית נוספת?

אם התרגלנו למכוניות ותיקות יותר, ייתכן שנצטרך לרכוש ידע הנדסי מסוים כדי לנטרל מנגנונים מרגיזים כמו "עצור-סע". באופן תיאורטי מנגנון זה חוסך דלק, אך למעשה הוא פוגע במכניקה של הרכב, במנוע, במגדש הטורבו, במערכת המיזוג, וגם במפלס העצבים של הנהג.

שלב שמיני: זזנו. מה הלאה?

מחפשים מקום נוח, משהו בנוסח חניון ריק, כדי לבחון את התנהגות המכונית בסלאלום – אפילו סלאלום דמיוני, אם אין ברשותנו פילונים עשויי פלסטיק או בקבוקי שתייה ריקים.

הזיגזגים ילשינו איך הפרינססה החדשה שלנו מגיבה לשינויים פתאומיים בכיוון הנסיעה, איך היא מגיבה ל"פאניק סטופ", באיזה שלב של העצירה היא מפעילה ABS, איזה חופש תמרון מרשה לה ESP וכך הלאה.

בראבו על תנאי

צלחתם את כל שלבי ההתוודעות המוקדמים למכונית החדשה? בראבו, אך על תנאי. כי אמנם הכרנו ככל האפשר את תכונותיה, חידושיה או שיגיונותיה של המכונית החדשה – אך כעת הגיע הזמן לנסוע בה באופן זהיר ובטיחותי בכבישים ציבוריים, בסיבובים ובעליות.

שלבים תשע ועשר יתארו בהרחבה כיצד מומלץ לעשות זאת, ונתייחס אליהם בשבוע הבא.

מחיר הזִקנה

לועזיטים תקניים למיניהם מעירים על דברים איומים – "אני לא מאחל אותם אפילו לאויביי". אנוכי, שכבר עשרות שנים אינו לועזיטי מעודן ונאצל, למד בגלגול האחרון שלו, הנאכף באושר בארץ הקודש, לאחל לאויביו "הלוואי שיזדקנו".

הכי רע בזִקנה, מגלה הקשיש המורשה, שכל לקוח חדש במועדון המופלגים, שהצטרף בזכות גילו לחבורת הזקנים והתקבל אליה כמורשה בין מורשים – מקבל מענק כניסה משמעותי: הוא הופך להיות מנהל החשבונות של זיכרונותיו, כמו גם פרנואיד מדופלם, חשדן לגבי המציאות.

מהיכן הקשיש יודע את זה? מאוטופסיה, ידידיי, מאוטופסיה! בזכות ניסיון אישי כזקן בעל כורחו, תפסתי בתדהמה שהפכתי לזוכר דברים מהעבר ששכחתי כבר, כמו גם לחשדן כפייתי החושד גם היכן שאין מקום לחשדנות בנוסח "שתו לי אכלו לי".

סיפרתי מה אמרתי

זִקנה היא לא חוויה אלא מקצוע שאין להתגאות בו, אחד המקצועות הכי עתיקים שיש.

נזכרתי בין השאר, מודה הקשיש המורשה במבוכה, שבמשך שנים הייתי נוהג לחשוף – ללא מעצורים, ברציפות כמעט ובחוסר בושה – את תוכן שיחותיי עם המכוניות שלי, או את תוכן המשא ומתן שניהל אנוכי עם מכוניות מבחן ועם מנועיהן, כולל טענות דו-צדדיות ולעתים חילופי דברים אינטימיים.

"אולי תלמד לדחוף את דוושת המצמד עד הרצפה?", ביקשה הבווארית, חשפתי בזמנו. וכאשר לא פרסמתי בפרהסיה את דיבוריי אל תיבות הילוכים ומערכות מעצורים, כולל תשובותיהן בוודאי – הייתי מגלה לקוראים, לא פעם אלא עשרות פעמים, את תוכנו של המשא ומתן שניהלתי עם כלבים שלי או חתולים. כמו בווידוי האישי של הזקן במדורו הוותיק "מה שסיפרתי לעפרה".

מדברים אל לִבָּה, אלק

והנה קורה כעת שאנו, הקשיש המורשה העברי, הגענו בשלב החורפי של חיינו לכך שסוף סוף אנו יכולים לראות בעצמנו קלאסיקון, כאילו היינו אחד מדייריו של בית עלמין לאמנים ואנשי רוח המעניקים השראה לדורות הבאים. ולראיה: אין שבוע במדיה המתעסקת בעולם הרכב שבו כתב חצר כלשהו אינו מחקה אותנו, ומדווח על תוכן שיחותיו עם מכוניות מבחן.

פחות אכפת לנו שהחוצפן התורן מחקה אותנו. מפריע לי יותר שכתב החצר מפזר שקרים לאוזניה של מכונית המבחן, שאיתה הוא כביכול משוחח. שהרי הכתב, המלחך טובות הנאה מידיהם של ברוני הייבוא, לעולם לא יגיד למכונית דבר אמת כמו: "את בעצם קלפטע, יקירתי, אך אני אכתוב עלייך בכל זאת רק מחמאות, כי מקומי הוא בכיס היבואן, קרוב לפנקס שלו. אם אני אכתוב שאת מאכזבת, לא רק שלא אטוס לשום מקום יוקרתי, אלא אהיה גם מָחוּק: בִּמקום ליהנות ממכונית מבחן חדשה בעלת מכל דלק מלא, אפול בשבי התחבורה הציבורית, שהרי מכונית משלי אין לי".

ודאי שכתבי החצר לא יודו בכך בפני אף מכונית מבחן.

עשור לקשקאי: בגלל בלבול במושגים המתארים את סוגי הרכב, קורה שחסידיה של ניסאן קשקאי רואים בה לסירוגין מיניוואן או SUV, ולא רק קרוסאובר, כפי שהיצרן של קשקאי קורא לה והיא עונה לו.

ברור בכל אופן שקרוסאובר הוא גזע מעורב מאלמנטים של מיניוואן ו-SUV, תוצאה של פיקחות יפנית יוצאת דופן. זוהי המצאה מוצלחת ללא ספק, ולראיה – למרות שמה הקשה לביטוי, קשקאי החביבה שולטת בגזע כלאיים זה כמלכה, שהולידה את מושג הקרוסאובר בהופעתה הראשונה, לפני עשר שנים.

לרגל חגיגות העשור, ניסאן, יצרנית קשקאי, וחברת קרסו המשווקת רכב זה במדינת ישראל, יציגו חגיגית בימים הקרובים את גרסת 2017, שעברה רענון ושיפורים עכשוויים לפי האופנה ולפי דרישות השוק, כדי להזכיר לקרוסאוברים המתחרות בה למי שייך הכתר היוקרתי.

אגב, ההצלחה המטאורית של גזע הקרוסאובר עצבנה כל כך את היבואנים המשווקים משפחתיות רגילות, כולל היברידיות חדשות, שקוניהן הפוטנציאליים החלו לפזול לכיוון ישיבה גבוהה ומרשימה יותר – עד כי לפני כחודש קרה פיצוץ: ברוני היבוא של המשפחתיות המפסידות שכנעו את כתבי החצר לפרסם בירחון "בלייזר" מאמר מלחמתי אשכרה, ארוך ונוקב, המכוון כולו נגד הקרוסאוברים אלופות המסחר, כאילו היה זה גזע שמסכֵּן את העם הנוהג בציון.

טיפ טיפה: אוטובוס אבוד

יומיים לאחר ההידרדרות הדרמטית של אוטובוס אגד לתהום שעומקה 300 מטרים, לפי ynet, או 70 מטרים לפי וואלה, פסקו במדיה הדיבורים על האירוע.

וכמו שמקובל אצלנו באחרונה, שוב לא עודכן הציבור בניתוח שרשרת כל הסיבות שגרמו לאסון – לא מצד אגד, לא מצד המשטרה, ובוודאי לא מצד משרד התחבורה. גם אף מומחה טכניון לא התנדב למשימה, האפופה סימני שאלה רבים. מאליו מובן שאם הסיבות לאירוע נותרו עלומות, כך גם הלקחים ממנו. נקבע רק, על ידי המדווחים שהגיעו לזירה, שהכביש היה רטוב, מה שגרם להחלקתו הפתאומית של האוטובוס ולאיבוד שליטה עליו.

נעדר גם הסבר הנהג – מה הוא עשה כדי למנוע את האסון ומה הוא לא הספיק לעשות – משום שאיש זה לא יצא חי מהתאונה המחרידה שאירעה בכביש 60 שטוף הגשם.

נשאלת השאלה אם בין הסיבות שהובילו למקרה הטרגי היה משקל הרכב – משקל כפול, כך נכתב, ביחס לזה של אוטובוס רגיל, כלומר לא ממוגן. האם מוסכי אגד חיזקו את שלדת האוטובוס כדי להתאים את היגוי הכלי ואת יציבותו למשקל הנוסף? אם לא, זוהי סיבה שתרומתה השלילית לאסון היא מרכזית.

ובאשר למיגון הכבד: האם המהנדסים של אגד החליפו בולמים, קפיצים ומוטות מייצבים, חיזקו מעצורים והתאימו את ה-ABS – או שהכול נשאר בכלי תחבורה זה (הממוגן והכבד בהתאם) כמו באוטובוס רגיל?

האסון מעלה תהייה גם בנושא הצמיגים, שהיו צריכים לעבוד בעומס בלתי רגיל. מסקרן, למשל, איזה לחץ אוויר נבחר לצמיגים כמתאים למשקל האוטובוס הממוגן, ואיזה סוג של גומי לבש אוטובוס אבוד זה. האם היו מורכבים עליו חלילה צמיגים "ירוקים" – שתורמים אמנם לחיסכון בדלק, אך לא מצטיינים באחיזת הכביש הנדרשת? לפי מבחנים, צמיגים "ירוקים" פוגעים לא רק באחיזה, אלא אף מאריכים את מרחק העצירה.

ושאלה אחרונה לאגד: האם אימנתם את נהגיכם בנהיגה על כביש רטוב, מתוך הבנת חשיבותו של הנושא?

שואלים את אדוארד

אלעד אופיר: נפרדנו לשלום ממיצובישי ספייס וואגן לאחר שהגיר שלה התקלקל בפעם השנייה בתוך שנה.

לאור הצורך ברכב של 7 מקומות, עמדו בפנינו כמה אופציות בתקציב נמוך: רנו לוגאן, ספייס וואגן יד ראשונה מקרובי משפחה שעשתה 200 אלף ק"מ, וולוו V70. הבנתי מהחיפושים שהוולוו הזו די נדירה, אולם הצלחתי למצוא אחת כזו למכירה בזול מאוד, כולל מערכת גז (אני מניח שנוכל לסגור על 15 אלף שקלים).
מדובר ברכב משנת 2003 שעשה קצת מעל 200 אלף ק"מ. הבעלים הנוכחיים הוא בחור ממגרון, אמין וישר, שמדווח על שנה ללא תקלות ועל מעבר חלק של טסט. הרכב עבר טיימינג והוא עם צמיגים חדשים. הטסט עד דצמבר 2017.
שאלתי היא: האם במחיר הקנייה הזה, ומתוך הנחה של הוצאות מוסך של כמה אלפי שקלים בשנה, נכון לרכוש את הרכב? גישתי בעניין כלי רכב היא שמוטב לרכוש רכב שאצלי הוא יהיה התחנה האחרונה. עם הספייס וואגן והקודמים אני בהחלט סובר שגישתי נכונה.

תשובה: ודאי שאני בעד וולבו V70, גם כשהיא זקוקה להשקעה בהתרעננות שלה. מדובר בדגם אדיר של וולבו, ועוד מתקופת הזוהר של הפירמה. V70 היא מכונית נוחה, בטיחותית, ומוכנה לספק עוד שנים של הנאה מהניהוג.

ייתכן שאחרי הקנייה כדאי לך לבקר במוסך "גז חיש" בפתח-תקווה, כדי לבדוק את פעילותה של מערכת הגז.

אברהם פרחיה: איך קוראים בעברית לנהגים שהתנהגותם יוצרת אחריהם תור? כאלה הנוסעים לאט, אבל בנתיב האמצעי או השמאלי; כאלה הנוסעים רק במקביל לרכב שמימינם; כאלה הנוהגים ברכב כבד, אבל חושבים שהם אוחזים בהגה של מזרטי וממש חייבים להתמקם בעמדת זינוק לעקיפה; כאלה העוקפים תור בצומת וברגע האחרון נדחפים די בגסות אל ראש התור, ובכך מעכבים את כל השאר.

אני מציע "תוֹרֵר", והפעולה שהם עושים היא "לתרור", על הטיותיו של פועל זה. ואולי עדיף "להתריר". למשל: "למה אתה מתריר, יא …?!?". כי לפניהם המרווח בין כלי הרכב מתרחב, אחריהם נוצר תור, ולצדדיהם נהגים אחרים מנסים להשתחל ולעקוף, לרוב תוך יצירת "כמעט תאונה", ובוודאי מבלי לשמור רווח בטיחותי. בנוסף, מילה זו מזכירה במשקלה את המילה "צורר" (להבדיל).

אם תסכימו, השתמשו גם אתם במילים אלה. אולי אפילו תציעו אותן לאקדמיה ללשון העברית? אגב, עצם מתן השם עשוי להפחית את התופעה. כמי שנוהג די הרבה, אברך על כך מאוד!

אחרי פרדה כואבת מניסאן בלו-בירד דיזל קומבי הנפלאה, שעשתה אצלנו כמיליון קילומטרים עד שנכנעה לחלודה, שקלתי להביא הביתה את וולבו V70R 2.4 ליטרים 270 כ"ס, אך המוכר דרש תמורתה כמו צועני על אמו (סכום מופשט)