בגלל סיטון ושות'

התגלה שהכותרת "בגלל סיטון ושות'" אינה מופיעה ברשימת 1,018 המדורים שפרסם עד עתה הקשיש המורשה ב"מקור ראשון" ובבלוג "מכונית הנפש". הגיע הזמן לתקן את הפשלה שלי

איחור באורך של כמה-עשרה שנים בהופעתו של הווידוי האישי הנושא את הכותרת "בגלל סיטון" הוא, ללא ספק, תוצאה של אותו מצב מביך שבמסגרתו רק בגיל ממש מופלג מתחילים אנו, המזדקנים, לקשר בין פרטים בלתי רלוונטיים כביכול, ולהבין שבלעדיהם הסיפור לא היה קורם את עצמו.

כמו במקרה ההוא שהקשיש המורשה הוזמן על ידי רפי סיטון לסניף התל-אביבי המפואר של בנק הפועלים השוכן בכיכר המדינה.

בורח על ארבע

בפעילותו הקודמת, הירושלמית, ניהל רפי סיטון סניף של בנק הפועלים אשר ממוקם בנקודה הגיאוגרפית שבה התנהלו רוב ענייני היומיום של הקשיש המורשה דגם שנות השבעים-שמונים, כלומר ברחוב קינג ג'ורג', כמה מאות מטרים מקפה "טעמון" – האקדמיה שרכשתי בה ידע אתנוגרפי על קיבוץ הגלויות, ובה התקדמתי, על לא עוול בכפי, גם בנפתולי השפה העברית.

אל קפה "טעמון" הייתי בורח מתחנת הטלוויזיה רוממה שבה עבדתי כבמאי, בורח על ארבע (גלגלים) כדי להתנתק מכל הטיפוסים הממלכתיים המשעממים שם (הסגנון שמור ברוממה עד היום), שהיו לטעמי דוחים כהוגן.

והנה, דווקא ב"טעמון" הזרוק אשכרה של מרדכי קופף בעל הבית ושל התימנייה הגאה כרמלה המלצרית, בין שולחנות מצופי פורמייקה ירושלמית, הייתי נהנה מהתקרבותי ואף שייכותי למקומיים הצועקים אחרי שתיית בירה או ברנדי אקסטרה פיין, או לסירוגין שומר על מרחק בין הפולניוּת שלי ובין חבורת בוהמה זו, המורכבת מלקוחות צבעוניים של המקום.

הבטחתי לעמיחי. ומה?

כבר באחד מביקוריי הראשונים ב"טעמון", קפצו עליי הפנתרים ביטון ומרציאנו בבקשה – "תמסור ד"ש לחיים יבין שלך". על בקשה  לעגנית-מתריסה זו הם חזרו גם בביקוריי הבאים בבית הקפה. אולי הם אהבו לשמוע את התשובה הקבועה שלי, שלא נלאיתי לחזור עליה – "תשכחו מזה, אני לא סובל אותו". דומה כי זלזול זה שהפגנתי כלפי הווזווז המפורסם הסב להם קורת רוח.

"מתישהו אביים סרט על הפנתרים השחורים", גיליתי ליהודה עמיחי, שהיה סקרן מה לי ולטעמון, "או לפחות אכתוב עליהם ספר", תכננתי, אך עזבתי את הרעיון לטובת מטרה אחרת, שנשאה את השם הזמני "קיבוץ איילת-השחר בזמן מלחמת יום הכיפורים".

אלא שגם בנושא הנ"ל לא עשיתי דבר, למרות מחקר שהשקעתי בו כוחות רבים ונועד להיות הבסיס לתסריט או לספר. היה זה מחקר בעל ערך סוציולוגי/פסיכולוגי/פילוסופי אדיר, כזה שחבל עליו. הרי כל מה שהצליח להפתיע אותי בקיבוץ הצפוני, 1973 Anno Domini בשפת הלועזיטים, ילך לאיבוד אם לא אספיק לרשום את זיכרון דבריי, לפחות במדור זה.

מחלת הניקיון של הפקיד ינאי

ודאי שכף רגלו של רפי סיטון, הנעולה מוקסינים מצוחצחים, לא דרכה בקפה "טעמון", ואפילו לא התקרבה למקום, כדי לא לסכן את הקריירה המטאורית של האיש בבנק הפועלים הצמוד.

אלא שישיבתי שלי בקפה זה, או על הברזלים מול הכניסה אליו, לא הורידה כנראה מערכי בעיניו של רפי, משום שהוא הזמין אותי ללכת אחריו ולהעביר את החשבון תל-אביבה. "שמעתי", אמר, "שאתם עוברים לתל-אביב. תהיו לקוחות שלי, וולקאם. תקבלו יחס מיוחד", הבטיח.

לא ידעתי מה זה יחס מיוחד, כי עד עתה רק סבלתי בבנק הפועלים. זה קרה בגלל פקיד בסניף קינג ג'ורג', מנהל ניירות ערך בשם נתן ינאי (פולני גזעי דווקא), שניצל את העובדה שישבנו חודשיים בספרד כדי לנקות את כל חסכונותינו. כאשר חזרנו מאחוזתו של הטייקון הפרטי שלנו סטיב מורל ומהטיולים ברנצ'רובר, גילינו שהחשבון ריק לגמרי.

אמנם הפקיד ינאי נתפס וחטף ארבע שנות כלא, אך לא החזיר לנו שקל אחד. לא קיבלנו ממנו כלום, וגם לא מהבנק.

ירושה מקפת

בכל אופן, מיד כשהתיישבנו בעיר החוטאים העבריים, מול כיכר אתרים, בבניין ברחוב הירקון 162, אכן הפכנו ללקוחות של בנק הפועלים בכיכר המדינה, אשר התחיל לנהל הכישרון הירושלמי הצעיר והאלגנטי רפי סיטון, בעל הכינוי "היפה", שלא היה נטול כיסוי.

היום נראה לי מוזר שלא נרתעתי מהמרחק שבין ביתי, שהיה קרוב לשפת הים, ובין כיכר המדינה, והסכמתי לפתוח שם חשבון, בממלכה של רפי. אולי משום שבאזור כיכר המדינה לא היו חסרים מקומות חניה, וממילא ביקוריי בבנק ובחדרו של רפי סיטון היו מועטים, והסתפקו ב"שלום שלום", בחיוכים, בקבלת פנקס צ'קים, וזהו זה.

וגם ביקורים אלו הופסקו אחרי חצי שנה בערך, עקב מותו הפתאומי והמסתורי של האיש. אמנם נשארתי בלי עזרתו של רפי ז"ל, אדם חביב ופיקח, אלא שבזכות המנוח, בתקופת ה"פוסט מורטום" כשפת הלועזיטים שעדיין הייתי חושב בה, גיליתי את תרומתה האמיתית של כיכר המדינה!

כי מקום זה עמד שומם למדי בשעות הבוקר המוקדמות, והבנתי שרצועת האספלט המקיפה את הכיכר היא זירה נפלאה לבדיקת נטייתן של מכוניות מבחן להתחלקות: די לנסוע הכי מהר שאפשר בהילוך שלישי או בהילוך רביעי (תלוי במה נוסעים), ואז לבדוק על מד המהירות מתי הגברת הנבדקת מתחילה תכלס – ולא רק מאיימת – להשתחרר מאחיזת האספלט, ופשוט בורחת הצדה.

אפשר לומר שפיתחתי היכרות מקיפה עם הכיכר.

אפורות אך נמרות

בדקנו בשיטה זו עשרות מכוניות, והופתעתי מהממצאים. התגלה כי הספורטיביות כביכול מבית פולקסוואגן או פיז'ו, אלה שקוראות לעצמן GTI, מפסידות לכל מיני משפחתיות אפורות למראה כמו רנו 19.

כדי לאשש את תגלית זו, לקחתי את הצרפתייה דרומה לבדוק איך מתבטא כישרון האחיזה שלה בנוסח כיכר המדינה – בעיקוליו של הכביש הביתי של ירחון "טורבו" המתפתל בין ערד וים המלח. ושוב הופתעתי, כי לפי הסטופר האובייקטיבי עד כאב שיניים, רנו 19 התמימה למראה קבעה אליפות ביחס לכל המדידות הקודמות שערכנו באותה ירידה לים המלח ב-GTI-ים מהוללות למיניהן, כולל פורד אסקורט RS ואלפא סוד Ti המשופרת שלי.

לולא רפי ז"ל, לא הייתי מגלה את זה.

קהל מעורב רגשית

ודאי שאחרי ההפתעה עם רנו 19, המשכתי במבחני כיכר המדינה. המקומיים, הגרים בדירות מסביב לכיכר, למדו כבר שפעם-פעמיים בשבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, אין מנוס מלשמוע צווחות צמיגים ורעש מנועים. הם היו מגיפים חלונות, או דווקא פותחים אותם כדי לסמן לי באגרופים את חוסר שביעות רצונם.

גם עוברי האורח המעטים שהיו מטיילים עם כלביהם בכיכר נופפו לעברי בגרונם ובידיהם. אכן, קהל חם.

החוליגנית המיתולוגית שלי

בוקר אחד רציתי לבדוק סוף-סוף בכיכר המדינה הנחמדה והשימושית את כושר האחיזה של הפרטית שלי, לנצ'יה פולביה HF קוּפֶּה ראלי 1.6, אלופת עולם לשעבר.

היה לי ברור שמבחן הכיכר תפור עליה, ולכן לא הופתעתי כאשר האיטלקייה, הנועלת צמיגי פירלי P7 חלקים כהוגן, לא סטתה סנטימטר מהתוואי, לפחות בתחילת המעגל. אך בהילוך שלישי ו-7,000 סל"ד, הגיעה התפנית: לנצ'יה ירתה צרור מהמפלט, הציפורים פרחו בבהלה מהעצים שבמרכז הכיכר, והחוליגנית שלי החליטה להחליק על ארבע רגליים בדריפט המושלם, קרי – היא הקיפה את הכיכר בהחלקה, כשהחרטום שלה צמוד למדשאה הפנימית של הכיכר.

זה הפתיע אותי דיו כדי להניח ל-HF להשתולל עם כל הרעש מול חלונות הראווה של בנק הפועלים ואחריהם, כי נלהבתי לגלות שקיים בכלל דבר כזה כמו דריפט בהנעה קדמית. הדריפט בוצע עם כל אביזרי הטקס, כלומר עשן וריח גומי שרוף, מה שבוודאי חימם כהוגן את תושבי המקום, שקיללו את לנצ'יה ונופפו בידיהם באלימות. כאילו היא הרגיזה אותם יותר מהמכוניות הקודמות שהבאתי לכאן.

בהתרגשות שהשתלטה על רוחי, לא התעניינתי אפילו על מה מצביע מד המהירות, אלא עזבתי את הכיכר ופניתי ימינה אל רחוב שקט, שהוביל את האיטלקייה הפושעת לכיוון הים, חזרה הביתה.

ומיד אחרי שמנוע ה-V4 של HF נרגע, וירה חגיגית מהמפלט הפתוח לאות פרדה – נשמע פתאום מכיוון המושב האחורי קולו של הילד שלי, המודיע לי בסיפוק לאיד "את זה אני אספר לאמא". התגלה ששכחתי להוריד את אטלר ג'וניור בגן, והוא נשאר בלנצ'יה קשור למושבו.

לנצ'יה HF האצילה עם אטלר ג'וניור בגני התערוכה. התמונה פורסמה כבר פעם-פעמיים באשר היא אהובה על הקשיש  

על קרן השועלית

ביקרתי את מנהלת הבנק החדשה כדי לשאול מה קרה לרפי, אך היא ענתה בהתחמקות, כפי שענתה לי רגע קודם הפקידה בדלפק. עם זאת, מנהלת זו קיבלה בהבנה את הצטערותי על אובדן היחס המיוחד שהמנוח הבטיח לי, ולא הספיק לקיים.

"אני אטפל בך", אמרה הגברת הצעירה בקול של אשת השועל, והציעה לי עסקה משתלמת: לפתוח תוכנית חיסכון לילד לטווח של 16 שנים. היא נראתה קצת מופתעת שהסכמתי לחיסכון קטן בלבד, שבמסגרתו הבנק יתחיל לנכות לי מדי חודש רק 100 שקלים, סכום סמלי. ובכל זאת, נפרדנו כידידים.

התוכנית נפתחה. אפילו בדקתי מפעם לפעם את הצבירה, שהייתה נאה, כי הייתה שם איזו ריבית הקשורה במניות/תוספת יוקר/או משהו.

עברו 20 שנה בערך, והגעתי לבנק עם ייפוי כוח של בני, שנחתם בקונסוליה הישראלית בוורשה. "איפה הקרן על שם בני?", שאלתי את אנשי הסניף, אך איש בבנק לא ידע על מה אני מדבר. עד היום הם מסבירים לי שאין זכר לחיסכון כלשהו. הבנק גם לא שמר, לטענת אנשיו, את המידע על תנועות החשבון שלי, המעידות כי במשך 16 שנה הפקדתי מדי חודש בחודשו כסף בתוכנית החיסכון של בני. לצורך רציפות ההפקדות, אף דאגתי שבחשבון זה יהיה תמיד מזומן גם בתקופות שהייתי בחו"ל.

רפי היקר, רבאק. תבוא ותעזור לי לפתור את החידה מה קרה פה. אמנם לא מדובר בסכום גרנדיוזי מי יודע מה, אך בכל זאת מרגיז.

גִ'י-טִי-אֵי-שָם: "אני לא חומרני אני", שר במאה הקודמת רפי פרסקי, ושיר זה מזכיר לקשיש המורשה שגם הוא לא חומרני אשכרה. אחרת, לא היה מוסר לחברו יוסי ויין את אלפא ג'וליה GTA, השווה כיום הון.

אמנם לג'וליה ספרינט GTA של הזקן היה חסר מנוע מקורי, בעל שני מצתים לצילינדר, והיא נסעה במנוע 1.3 רגיל, די עייף, אך היא נשאה את הסמל הראשי של GTA – ידיות פשוטות, עשויות אלומיניום, כמו הדלתות ומכסה המנוע.

"אני אחזיר אותה להיות GTA", הבטיח יוסי. "חבריי הסטודנטים כבר חיפשו ומצאו לי מנוע GTA באיטליה", סיפר, וזה שבר אותי, כי חיפושי המנוע שלי ברומא לא הולידו דבר, למרות עזרתו של סניור אנג'ליני, בעל סדנת אלפא.

"קח אותה", הסכמתי, ויוסי המאושר נסע הביתה באלפא, ולמחרת בבוקר התקשר מבוהל. "אין לי דלת נהג! עוד רגע תעצור אותי משטרה", בכה. נסעתי אליו, והתגלה שיוסי חגג במסיבה אצל ידידתו, תפאורנית מהטלוויזיה רוממה בשם עדה המאירי שגרה ברחוב הנביאים, ויוסי, מסטול כהוגן, התניע את GTA, שילב להילוך ראשון – אך לא שחרר את המוט הנועל את ההגה נגד גנבים, שקיבל ממני. הוא זינק ופגע בפולקסוואגן טרנספורטר של אתיופים קטני קומה, שכנים של עדה, שצעקו באתיופית, עד שיוסי שחרר את ההגה וברח ליער ירושלים. שם הוא נרדם, והתעורר בלי דלת.

נסעתי ליער, מצאתי את הדלת עשוית האלומיניום, נטולת המשקל, זרוקה, הרכבנו אותה, ומה קרה הלאה עם GTA אין לי מושג, כי הקשיש ואשתו נסעו לגולה לחפש שורשים, ואילו יוסי היגר לדרום-אפריקה, התחתן ונעלם. ד"ש לג'וליה, אי-שם.

טיפ טיפה: שכירוּת משהו פחד

רשויות תל-אביב מפגיזות את תושבי העיר ברעיונות קונספטואליים – חלקם נכונים, כמו במקרה של הקונספציה המודרנית בכיכר דיזנגוף וחזרתה לנוסטלגיה, וחלקם סומרים את שערות ראשו של אנוכי, חשדן כפייתי ופסימיסט קיצוני מורשה.

כי הזקן לא מאמין שהעירייה, אשר זוממת לשפוך לרחובות העיר חטיבת מכוניות קטנות שיעמדו להשכרה לכל דורש, בדומה לאופניים הירוקים – באמת דואגת להורדת הנטל הכספי הכבד מבעלי מכוניות פרטיים, הסובלים מתעריפי ביטוח, אגרה ודלק, מירידת שווי רכבם וכך הלאה, כפי שקראנו בפרסומים של המבצע, המתהדר גם בתכלית אקולוגית.

האם זוהי אמת או שקר? הרי כבר התעריף הגבוה של השכרת המכוניות העירוניות, שאמור להשתנות לפי שעות השימוש (שכירה תהיה יקרה יותר בשעות העומס), מעמיד בספק את המטרה המוצהרת "חיסכון לאזרח", ומעורר חשד באמינותה. מה עוד שהלקוח התמים של המבצע יצטרך להשקיע גם בביטוח מקיף אישי, שהרי העירייה – כמו גם יבואן יונדאי, הביטוח הלאומי או מפלגת יש עתיד – אינם מתכוונים לשלם מקופתם על מגוון הנזקים הבלתי נמנעים שיתרחשו בגוף ובציוד.

אך התועלת הכספית המפוקפקת היא שולית ממש לעומת העובדה המדאיגה באמת: 400 מכוניות מיני מדגם i10 של יונדאי ישרתו מדי יום ברחובות תל-אביב אלף או אלפיים (תלוי בהצלחת המבצע) נהגים. אמנם הם יהיו מצוידים/מצוידות ברישיון נהיגה בתוקף, שהונפק מתישהו בעברם, אלא שהם אינם בעלי מכוניות, כלומר אינם מיומנים דיים כדי להסתדר בתנועת הג'ונגל העירונית, העשירה בהפתעות ובאינסוף סיכונים. נדמה אפוא שהפואנטה העגומה של ה"מבצע פיצוץ" לא תיתן לנו לחכות זמן רב.

תזכרו, בבניין העירייה, שהוזהרתם.

שואלים את אדוארד

משפחת שרקי, ירושלים: אנחנו משפחה בת חמש נפשות, מתוכן שתיים על כיסא בוסטר מלא (בעל משענת גב) ועוד סלקל עם תושבת קבועה. אנחנו מחפשים רכב שיאפשר לשים את שלושת הכיסאות בנוחות, ויאפשר גם מקום רחב למטען.

אנחנו מתלבטים בין מכונית של חמישה מקומות בעלת חלל פנימי רחב ובין מכונית שבעה מקומות (האפשרות להסיע עוד שני נוסעים היא יתרון בעבורנו). אנחנו מחפשים מכונית "לא מפלצתית" ולא גבוהה. חשבנו על דאצ'יה לוג'י מנוע בנזין של רנו/ניסאן (מנוע 1.2 ליטרים, 115 כ"ס), אבל אנחנו מהססים, בעיקר משום שהגיר ידני.

גבול המחיר העליון שלנו הוא 120 אלף שקלים. נשמח לשמוע ממך גם את דעתך על לוג'י והמלצות למכוניות מתאימות אחרות.

תשובה: הסכום שבידכם מאפשר לקנות את רוב דגמי השבעה מקומות פרימיום הנמצאים בשוק כיד שנייה, ובוודאי את דאצ'יה לוג'י החדשה, שעשויה לענות לדרישותיכם.

אלא שכאשר מדובר במכוניות חדשות, כדאי לנסות את שיטת "רכב חדש באפס קילומטרים מליסינג", המציעה מחירים נמוכים ב-30-40 אחוזים ממחיר היבואן. כך מציעה חברת carcost, למשל. כדאי לשאול אם ברשותם כלי רכב בעלי תיבת הילוכים ידנית.

יעקב, אשדוד: אני מחזיק היום ניסאן טידה האצ'בק יד שלישית, מודל 2009, שעשתה 120 אלף ק"מ. אינני נהנה במיוחד מהרכב. אחיזת הכביש שלו גבולית, צריכת הדלק בינונית, ובנוסף הוא גם לא נבחן במבחן הריסוק שלeuroncap .

הטידה ברשותי כבר שנה, ואני מרגיש שדווקא אצלי היא מתחילה לאבד את סבלנותה. פעם חלון שמפסיק לעבוד, מזגן שלא פועל וכו'. השאלה שלי: האם מניסיונך כדאי להשאיר את המכונית, להשקיע בה – בהחלפת מוט המסרק בהגה התקול – ולהמשיך לנסוע בה, או להיענות להצעה הבאה:

הונדה אקורד מנוע 2.0 מודל 2006 שעשתה 80 אלף ק"מ, יד שנייה, שמורה בקנאות נדירה, מאדם שאני מכיר באופן אישי. כיום אינני נוסע קילומטרים רבים, ולא מפריע לי אם צריכת הדלק תגדל בכ-30 אחוזים לעומת הטידה. האם מדובר בהזדמנות שכדאי לתפוס?

תשובה: שרשרת התקלות היא הדבר היחידי המעניין בניסאן טידה, סוס עבודה משעמם. ודאי שכדאי לתפוס את ההזדמנות, ולהחליף את טידה בהונדה אקורד, אם כי יש להודות שאינני אובייקטיבי לגבי הונדה.

אני בעד עסקה זו גם לאור העובדה שאקורד הנהדרת לא הולידה דור המשך המצויד כמוה במנועים חזקים מסוג N/A (נטולי טורבו).

ניר חלילי: היי אדוארד, אנחנו משפחה בת ארבע נפשות, ילד בן 4.5 וילדה בת שנתיים, ומחכים לעוד אחד בעזרת השם. הייתה לנו מאזדה 3 ספיריט האצ'בק, והיא עברה טוטאלוס.

אנחנו מחפשים עכשיו רכב טוב בעל בגאז' גדול ובטיחותי. יש לנו העדפה לג'יפון או לקרוסאובר. התקציב שלנו הוא עד 60 אלף שקלים. אשמח מאוד לייעוץ בנושא.

כמו כן, אשמח לדעת מה אתה חושב על שברולט קפטיבה ספורט אוטומטית, מנוע 2.4 ליטרים (182 כ"ס) שנת 2012.

תשובה: האופציה של הונדה FR-V בעלת שישה מקומות נראית מתאימה לכם.

באשר לשברולט קפטיבה, כדאי לכם להתייעץ עם שלומי ממוסך "גז חיש" אם אפשר להסב אותה לגז, משום שצריכת דלק מוגזמת היא עקב האכילס של מכונית נוחה זו.