חרל"פיאדה  

לפי הכרזה של מר שמואל חרל"פ שהתפוצצה על דפי דה מרקר, כבר ב-2030 יסולקו מכוניותינו האהובות לטובת מכשירי תנועה אוטומטיים, ונהיגה תהפוך לעברה פלילית. לאור הפתגם היידישאי הוותיק "בעל המאה הוא בעל הדעה", אין ברירה אלא להאמין למר חרל"פ, גם אם תוכן הכרזתו עומד להטיל על חיינו חושך עוין מאי-פעם

מר שמואל חרל"פ, מבעלי המניות הגדולים בגיבורת החודש מובילאיי, שנמכרה ב-15 מיליארד ירוקים לאינטל, טוען שהעסקה הפתיעה אותו. אמנם ב"כלכליסט" נכתב שדירקטוריון מובילאיי דן בעסקה עוד בינואר, אבל לא לנו לחפש את האמת.

חרל"פ הוא גם יבואן מיצובישי, ואני הספקתי כבר להתאכזב מקודמו, אשר בסוף שנות השמונים התחיל לשווק בארץ את דגמיה של פירמה יפנית זו, וסיפק לאנסר חדשה אחת, לבנה, למבחן דרכים של "טורבו", הירחון שערכתי אז.

נסענו בלאנסר זו, נהנינו, ערכנו לה סלאלום תקני כדי לבדוק את אחיזת הכביש, זממנו לעמת אותה מול סובארו ליאונה, ורשמנו את ההבדלים בין לאנסר ריקה (זולת הנהג) ובין לאנסר הנושאת חמישה נוסעים וציוד בתא המטען – איך היא בולמת בהיותה קלה ובהיותה עמוסה.

מבחנים כאלה יצאו מהאופנה, כי היבואנים לא אהבו אותם.

החטא ועונשו

בכל אופן, הזיכרון לוחש לי שלאנסר עמדה בגבורה בדרישות המבחן, ואנו המשכנו אל צילומי סטילס. מצאנו חלקת טבע רומנטית, צילמנו את היפנית בכל הפוזות, ובטיפשותנו השארנו אותה חונה בפנסים דולקים כאשר צוות המבחן התיישב על הדשא ופתח צידניות של אוכל ושתייה, כי שום קפיטריה או מזנון לא נמצאו בקרבת אתר הצילומים שבחר הצלם רונן טופלברג.

וכאשר נגמרה הסעודה והתיישבנו חזרה בלאנסר, היא סירבה להתניע. כי כפי שהזכרתי כבר, זלזלנו בחוקי החשמל והנחנו לסוללה להתרוקן. לוּ לאנסר הייתה ידנית היינו מתניעים אותה בדחיפה, אלא שבגלל הגיר האוטומטי נאלצנו לדחוף אותה קילומטרים רבים עד הַגיענו אל חיק הציוויליזציה, שם נפשות טובות עזרו לנו עם כבלים. בושה.

ודאי שאפשר היה לשתוק לגבי המקרה המביך, אלא שמשום-מה בחרתי לספר על תקרית זו בכתבה שפרסמתי על לאנסר. בסוג של אוטו-אירוניה מרוצה מעצמה, הודיתי שהשארנו בטעות פנסים דולקים, והוספתי כי "נפשו הטהורה של המצבר עלתה השמיימה בתקווה שבצד השני של הקשת היא תזכה בחופש ובמנוחה, ללא צורך לשרת בוולטים ובאמפרים בוחני 'טורבו' טיפשים".

הכול בגלל שורה אחת

הייתי די מבסוט כאשר עורכת הלשון של "טורבו" חוה לנדאו העירה כי הופתעה מהאומץ שלי להודות בטעות הבוחנים. "מוצא חן בעיניי סגנון ההתוודות שלך, שאני מגלה בו נטיות פואטיות", החמיאה לעורך שהייתי.

אך לא הספקנו להשתכשך בעלי הדפנה, וכבר התקשר אלינו יבואן מיצובישי דאז, רותח על פרסום המידע שמצבר הלאנסר התרוקן לנו במבחן. "בגלל המשפט שלכם על המצבר שהתרוקן, נפגע קשות שיווק הלאנסר", זעם האיש.

"אבל הכתבה שבישלנו על הלאנסר הייתה חיובית דווקא", ניסיתי להזכיר, אך היבואן צעק שהוא החליט להפסיק לספק לנו מכוניות מבחן. "מעתה ועד הנֶצח, ירחון 'טורבו' מחוק אצלי", הודיע בעל המאה לפני שטרק את השפופרת.

ואכן נאלצנו להסתדר אחר כך בלי מיצובישי ובלי סובארו, כי גם יבואן סובארו ברקוביץ', אף הוא בעל מאה ודעה, כעס על הכתבה שפרסמנו על לאנסר. לדבריו של ברקוביץ', אם כבר שיבחנו כל כך את היפנית המתחרה בסחורתו, היינו צריכים באותה הזדמנות להוסיף הערה מסתייגת, הקובעת כי סובארו ליאונה היא עודנה המכונית הלאומית, ושום מיצובישי, מוצלחת ככל שתהיה, לא תזכה למעמד כזה.

הפעם, האיום כואב

וכעת, יבואן מיצובישי הנוכחי שמואל חרל"פ משמיע איום אחר, כואב יותר, ולפיו מבול המכוניות האוטונומיות יפרוץ כבר בעוד 13 שנה. חרל"פ הוא לארג' יותר מחבריו-שותפיו במובילאיי אבירם זיו ואמנון שעשוע, הסבורים כי האוטונומיות יגיעו לכבישים בעוד 4 שנים בלבד, כלומר עוד לפני שנהיגה עצמית תהיה אסורה לפי חוק.

ואם כך יהיה, אז אנו, המכורים לנהיגה, נצטרך להתחיל לחשוב לאן לברוח כדי לתפקד עדיין על המנוע ועל ההגה.

פוזה של נאורוּת מוטרדת

ד"ר שמואל חרל"פ אינו מודאג מהסכנות הכרוכות בעתיד הרובוטי. אין מדובר בסכנות רחוקות, אלא בכאלה שמבצבצות כבר כעת. הנה כמה מהן:

1. סכנה ביטחונית: לפי הלשנה של "גלובס", עסקת מובילאיי טומנת אולי בחובה סכנה ביטחונית לישראל. החשש הוא ש"מאחורי המהפכה, מסתתרת סכנה של זליגת טכנולוגיות צבאיות קריטיות לידיים זרות".
2. עבריינות פיננסית: לפי הלשנה של "כלכליסט", רשות ניירות הערך האמריקנית חושדת ששני ישראלים – פרופ' אריאל דרבסי מהאוניברסיטה העברית וד"ר אמיר ולדמן – סחרו במניות מובילאיי בעזרת מידע פנים על האקזיט הענק, וכך גרפו לכיסם רווחים אסורים של כ-5 מיליון דולר. הליך האכיפה שהרשות לניירות ערך פתחה בו מתמקד בקשרים המסועפים שבין האוניברסיטה העברית לבכירי מובילאיי.
3. 3. סכנת נפש: תקופת הביניים המתקרבת, שבמהלכה מכוניות רגילות יחלקו את זכויות התנועה עם מכוניות אוטונומיות, עשויה לגרום התנגשויות ופקקים. זאת, משום שנהגי המכוניות ה"רגילות" יתקרבו מימין ומשמאל אל האוטונומית הזהירה והאיטית כדי להציץ מקרוב אם המושב מול ההגה אכן ריק. האם אנו מוכנים בכלל למעבר אל העידן האוטומטי, עם התשתית המפגרת שלנו ועם המנטליות הים תיכונית?

עממיוּת במסווה אינטלקטואלי

לא רק יבואן מיצובישי אינו מודאג מההשלכות של המכונית האוטונומית – גם השוקנים אינם מוטרדים משום-כלום. לפי רשימה שפורסמה ב"מוסף הארץ" תחת הכותרת "אני לא נוהג משמע אני לא קיים" (24.3.17), האיום העיקרי שמציבה המכונית האוטונומית הוא פסיכולוגי: חרדת הסירוס שהיא מעוררת בגברים. שהרי מכונית זו גוזלת מהגבר מרכיב מהותי בגבריוּתו – את חוויית הנהיגה, שהיא שאיפה לשליטה.

תזה שוקנית זו מתהדרת בניחוח אינטלקטואלי, אך היא מבוססת על הנחת מוצא עממית למדי, עממית מאוד אפילו, ולפיה מכוניות ונהיגה הן עסק של גברים, ולכן מהפכת האוטונומיות מאיימת עליהם בעיקר. והקשיש שואל את "הארץ": יש לי ידידה חובבת נהיגה הסולדת עמוקות מרעיון המכונית האוטונומית. האם גם היא סובלת מ"חרדת סירוס"?

רשימתו של עפרי אילני (אינני יודע אם זהו כותב או כותבת) אינה רק מוגבלת מהבחינה המגדרית, אלא גם מבולבלת כמו שַבְשֶבֶת המוצבת על אֲרוּבָּה. כי מצד אחד הרשימה מלגלגת על "הגבר הישן", אשר מבואס מהחוויה הפסיבית שמציעה המכונית האוטונומית, סמל של קדמה, אך מצד שני הרשימה יוצאת גם נגד המכונית האוטונומית, המבשרת על עידן מפחיד העומד לפתחנו – עולם הנשלט על ידי "מוח על חסר פנים וגוף", מה שיהפוך בהכרח את החברה האנושית למנוכרת וחסרת מובן.

נהיגה כאקט פשיסטי

הכותב (או כותבת) עפרי אילני הוא נטול עמדה לא רק ביחס למכונית האוטונומית, אלא גם ביחס למכונית המסורתית, זו המאפשרת לנהוג בה וליהנות ממנה.

בהיעדר דעה משל עצמו, נאלץ אילני לגייס לעזרתו את מה שהצרפתים קוראים "סַבָּלֵי מחשבה", כלומר הוא מצטט סוללה של אנשי רוח. וכך, הרשימה מצטטת מצד אחד את הפילוסוף תיאודור אדורנו, אשר נחרד מהמכונית משום שהוא "זיהה בעקבות השואה את המאפיינים הפוליטיים הברבריים של האזרח-נהג", בקובעו: "בכל התנועות שהמכוניות דורשות מהמשתמשים בהן, כבר קיימות האלימות וההתפרצות הרצופה של הפשעים הפשיסטיים" (וואלה! אם זו אמת, ידידיי, אז המדענים של מובילאיי הם בעצם לוחמים אנטי פשיסטים – א"א). ומצד שני, הרשימה מצטטת את האדריכל הצרפתי הנודע לה קורבוזייה, אשר כתב בהתלהבות: "מכונית, מכונית, מהירות! ההנאה הפשוטה והנאיבית של הימצאות בלב הכוח, העוצמה. אתה נוטל בכך חלק, אתה משתתף בחברה מתהווה".

אז האם הרשימה היא בעד או נגד המכונית האוטונומית? לא ברור, משום שהכותב מקפיד לשמור על עמימות, שהיא תבלין יעיל לתבשילים פסאודו-אינטלקטואליים. מה שברור הוא שרשימה זו, המתעטפת בשיק של "נאורוּת מוטרדת", אינה עושה חסד עם נשים – אשר דעתן על המכונית האוטונומית אינה מעניינת כלל את הכותב.

אותה תיאוריה חבוטה

הרשימה המקושקשת "אני לא נוהג משמע אני לא קיים" אינה מתייחסת לעובדה שקומץ המתוסכלים המצוטט בה אינו מסתדר עם נהיגה עצמית, אם משום שהוא אינו נוטה אליה, ואם משום שנהיגה דורשת ריכוז, אוסרת לשתות,להסתמם, לסמס או להירדם ולו לרגע.

בתחילת הרשימה לועג אילני לאדם שהוא פגש באוטובוס הרוטן על חוויית הנסיעה בתחבורה ציבורית (הכותב לועג לו כפי שכתבי רוממה ירדו לשוק מחנה-יהודה כדי להגחיך טיפוסים עממיים). סופר "הארץ" אינו מסוגל להבין שיש אנשים שפשוט אוהבים לנהוג, ולכן נהיגה היא בעיניו רק פעילות שוביניסטית נחשלת או תחליף לפעילות העתיקה בעולם.

"אתם אוהבים מכוניות בִּמְקוֹם…", הקניט אותי לפני 35 שנה ירון לונדון.

"במקום מה?", היתממתי כאילו לא הבנתי את הרמז הדק, והצלחתי לחלץ מירון את התיאוריה הטיפשית החוזרת כעת ב"הארץ" כמו גילוי של אמריקה.

"רגע רגע", שאלתי את לונדון, "גם חברנו מוטי קירשנבאום צריך את הוולבו שלו בגלל חולשה כלשהי בגבריות? גילית לו את דעתך זו עליו?", שאלתי, ולא זכיתי בתשובה עד היום כי לונדון השתתק. כי עוד בהיותם צעירים, ירון לונדון וחבריו לבניין הטלוויזיה הממלכתית בירושלים לא תפסו שנהיגה עצמית, גם בימי סוסיתא הנפלאים, היא סמל של חופש, למרות הסכנות האורבות בכביש ולמרות עלויות האחזקה והדלק.

והנה, בימי הכלים המודרניים, דבר לא השתנה. סופר/ת "הארץ" המוזכר לעיל הסתבך בפקעת סותרת של תובנות – שהוא הגיע אליהן בעזרת ציטוטים, אמיתיים או מצוצים מהאצבע, אשר מציגים את המילה "גבריות" באור לא מחמיא. כך קורה שגם רשימה שוקנית זו, כמו רבות אחרות בעיתון זה, מאותתת כביכול על סולידריות כלפי התנועה הגאה – שאכן מתאימה לתחבורה האוטונומית כמו כפפה ליד.

הן ידעו לפחות לשתוק

אנו אוהבים את מכוניתנו למרות השמועות על הרווח האסטרונומי של היבואנים – שני מיליארד שקלים בשנה לפי דה מרקר – אשר נשאב ישירות מכיסנו. אנו אוהבים את מכוניתנו בגלל הנטייה האנושית (או הפגם) לחפש דמות טובת לב, סוג של פרטנר שאפשר לסמוך עליו/ה.

או שאנו אוהבים את המכונית שלנו לפי חוק האהבות, שאין מה להתווכח איתו. הרי גם את הסמארטפון אוהבים אנו, היהודים, למרות אכזריותו, המתבטאת בכך שהוא עוקב אחר בעליו, אוגר ידע על כל צעד שלו, על כל שיחה, על כל סוד שהצלחנו לשמור איכשהו לפני מגפת הסמארטפון.

המכוניות שלנו יודעות לפחות לשתוק, לשמור לעצמן את הידע שצברו על הנהג ומעשיו. אך כל זה עומד להשתנות כשהן יהיו רֶפְּלִיקוֹת מתגלגלות של הסמארטפון. הן יהפכו מנושאות גופנו, כלינו ונפשנו – למשת"פיות.

ביצה לטובת הציבור: כבר ביולי השנה תכניס נסיכות דובאי חובבת הטכנולוגיה לשימוש מכשיר תנועה מעופף לטובת הציבור, שעד עתה אפשר היה לראות רק בסרטי מדע בדיוני. אין טייס. צריך פשוט להיכנס, לסגור את הדלת, לחפש על המסך את היעד הרצוי מתוך רשימת היעדים הקבועה, וללחוץ על כפתור הזינוק.

הרחפן EHang 184, חד-מושבי ובצורת ביצה, הוא בעל 8 מדחפים,

8 מנועים חשמליים ומוח אלקטרוני. ההמראה היא אנכית, אוטומטית וחרישית. המונית המעופפת יכולה לנסוק לכמה רגעים לגובה של מעל אלף מטרים, ובמהירות של 60 קמ"ש אמורה לעקוף את כל הפקקים וההפרעות לפני שתחזור לתנועה אנכית, ותנחת בעדינות במקום המבוקש.

רחפן נטול פליטה זה, חלומם הוורוד של שוחרי איכות הסביבה, עבר כבר ניסויים רבים. הוא יודע לטוס ברוחות ובלהט המדבר, בשעות היום והלילה, ורק בסערה עזה מוטב להימנע מלעלות בו לאוויר. מרכז הבקרה הקרקעי יכוון אותו, ובמקרה של תקלה המרכז מסוגל להנחית את הכלי בעדינות.. כך לפחות טוען היצרן הסיני, שעומד לספק לדובאי את צי המעופפים. ברור רק שהנוסעים הראשונים של רחפנים אלה יזדקקו לאומץ לב ולאמונה באל.

בכל אופן, פתרון מהפכני זה מעניק לבעלי פרארי, למבורגיני, מרצדס ורולס רויס הרבים שמצויים בנסיכות – את התקווה שסכנת המכוניות האוטונומיות לא תגזול מהם את הנהיגה העצמית במחמד-העל. לפחות בנסיכות דובאי.

טיפ טיפה: כך תזהו מתחזים

לא קל לזהות כתב תחבורה מתחזה, כי כמה עשרות כתבים מתחרים על התואר. מתחזים אלה מנסים להסביר מכוניות וכותבים על כדאיות קנייתן – אך מפרסמים בעיקר את דברי היחצ"נים. כתוצאה, לאחר טיול התרשמות קצר הנקרא בשפתם "נסיעת מבחן" – כולם כאיש אחד רושמים אותו הדבר, בניסוח שונה. העיקר שהיבואן לא יתרגז בגלל הערה שאינה מתלהבת דייה.

ובכל זאת, בתוך כל הצביעות המשופשפת הזו, יש דמויות שמתחזות יותר ומתחזות פחות. מעטים בין כתבי הרכב מנסים בכל זאת להגיד משהו מקורי, מבלי לשרת את היחצ"ן בכל מילה ומילה – אך כתבים משופרי-אתיקה אלה נופלים למלכודת מביכה אחרת: הם חושפים את חוסר הידע שלהם בנהיגה או בתחום הרכב בכלל.

טעות טיפוסית של כתבים מסוג זה היא התפעלות מבלם יד חשמלי, אוטומטי, אשר שימושי רק בחניה, או התפעלות מבלם יד המופעל באמצעות הרגל, כמו במכוניות אמריקניות משנות השישים. כתבים אלה לא למדו שבלם יד אמיתי הוא נכס, משום שהוא בבחינת דוושה נוספת – אשר מאפשרת ביצוע פעלולים, גלישה לדריפט או מניעת תאונה (במצב שהדוושות הקונבנציונליות ומערכת ההגה מרימות ידיים וההצלה יכולה להגיע רק מהיגוי יתר מלאכותי). לא לחינם זכה בלם היד במכוניות ראלי ובבווארית Hungry Heidi של הקשיש לחיזוק הידראולי, בדיוק כפי שזכה לכך בלם הרגל.

טעות אחרת שכתבי רכב נופלים בה היא הלעגה על מד סיבובי מנוע שהמחוג שלו פועל נגד כיוון השעון. הקשיש המורשה אוהב פתרון זה, המופיע באחרונה בפיז'ו 308 GTI. אי-פעם, בצעירותו של הזקן, הותקן מד סל"ד הפוך זה במיני קוּפֶּר דגם מונטה-קארלו, ביגואר, וגם במכוניות ללימוד נהיגת מרוצים בבית הספר הבריטי Brand Hatch. מד סיבובים הפוך מאפשר לערוך מפגש משעשע בין מחוג מד הטורים ובין מחוג הקמ"שים! משחק למבינים בלבד.

בנוסף לטעויות הנ"ל, אשר נובעות מהבנה מוגבלת, מאופק תרבותי דל ומהרצון לרַצות יבואנים – כתבים חוטאים גם בשגיאות הנובעות מחוסר ידע. כך קרה במבחן שערך לאחרונה ynet לאאודי RS6. ה-ynet-ים הכריזו כי RS6 מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-3.9 שניות בלבד, והוסיפו: "וכדי להכניס את נתון זה לפרופורציה – (זהו) זמן זהה לפורשה 911 קאררה S, אחת המכוניות המהירות על הפלנטה". קביעה זו מצאה חן בוודאי בעיני היבואן אלא שהיא שקרית. כי קאררה איננה המהירה מבין הפורשים המהירות ממש.

יתרה מכך: לא רק שאאודי RS6 אינה שייכת ל"אחת המהירות על הפלנטה", היא נחותה גם לעומת 39 מכוניות-על אמיתיות, החל בבוגאטי veron ועד TVR, אשר משיגות 100 קמ"ש בתוך 2.6 שניות עד 3.0 שניות.

ואם כבר אנו מעוניינים ב"פרופורציה" אמיתית, כלשון ynet, אז צריך לציין כי מעל 120 מכוניות (!), החל בפרארי 458 ספיישל (3.1 שניות) ועד wiesman GT, מגיעות ל-100 קמ"ש בפחות מארבע שניות. דווקא אאודי 6RS, המפלצתית לפי ynet, נעדרת מרשימה זו.

להיום זה מספיק. אם תרצו, יהיה המשך.

שואלים את אדוארד

יצחק עמיהוד בתגובה לפואמה של יהושע רדוזקוביץ, שהתפרסמה ברשומה "להסתכל להלוגן בעיניים": אתה משתמש ארבע פעמים בביטוי "יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן". ראוי שתחליף את המילה "בלנסוע" במילה "בנסיעה". בהמשך אתה כותב: "יש משהו עצוב בלרדת מנסיעה ברכב ישן". ראוי לכתוב "בירידה".

תשובה: תודה על ההערה, אך לא אני הוא שכתבתי את הפואמה המרגשת הזו אלא יהושע רדוזקוביץ. עורכת הלשון של המדור הבחינה בשגיאות הלשון שאתה מצביע עליהן עוד לפני פרסום הפואמה, אך בשם החירות האמנותית (licencia poetica) היא בחרה לא לתקן אותן כדי לשמר את האופי המיוחד של היצירה.

יהושע: אני פונה בשם סבי אשר מחזיק בפיז'ו 306 מנוע 1.6 שנת 2000, אשר עברה רק כ-35 אלף ק"מ. לאחרונה התחיל המנוע לאבד את יציבות הטורים, ואבחנו את זה כבעיה ב"מנוע הצעדים".

א. האם בהתחשב בנתון שהחליפו את החלק הנ"ל לא מזמן (לפני כשנה-שנתיים), יש לחשוד בבעיה אחרת?

ב. איפה אתה ממליץ לעשות בדיקה/טיפול? או לחלופין: האם עדיף להזמין את החלק מחו"ל ולהחליף בעצמי?

תשובה: במכוניות שאני מכיר היטב (אלפא, הונדה וב-מ-וו) כדאי לנקות מדי פעם את מנוע הצעדים. זה כנראה יעיל, משום שטרם נצרכתי להחליף חלק זה. אם בפיז'ו 306 של סבך התמונה נראית אחרת, כלומר אין די בניקוי, אז כדאי לך לחפש חלק חדש ב-eBay.

אביחי: אנחנו משפחה של זוג פלוס שני ילדים, ובקרוב בע"ה תצטרף חברה נוספת. אנו מתלבטים איזה רכב לרכוש – סקודה אוקטביה או הונדהHRV..

האוקטביה רחבה ובעלת תא מטען עצום, ידועה ומוכרת בסך הכול. כאן אנחנו מתלבטים בין דגם ה-1.0 ליטרים החדש, 115 כ"ס 3 צילינדרים, ובין דגם ה-1.4 שהוא בעל 150 כ"ס ו-4 צילינדרים. הונדה HRV רחב יחסית (אמנם פחות מהאוקטביה), אך הוא ג'יפון שיושב גבוה על הכביש. מבחינת העלות, ההונדה יקרה בעשרת אלפים שקלים.

הרכב ייסע כ-25 אלף ק"מ בשנה, לרוב בקו ירושלים-מודיעין ומדי פעם לנסיעות ארוכות יותר. אחד הפרמטרים החשובים מבחינתנו הוא עניין הסחירות, שכן סביר להניח שבעוד כמה שנים נבקש להחליף לרכב שיש בו יותר מקומות…

נשמח מאוד לקבל את דעתך בין האפשרויות: סקודה 1 ליטרים (בכלל, מה דעתך עליה??), סקודה 1.4 או הונדה?

תשובה: אינני ממליץ על אוקטביה, שהיא אכן שימושית מאוד וגם השתפרה באחרונה, אלא שהיא עודנה מצוידת בגיר DSG, אשר אינו אמין במיוחד. אמנם תיבת הילוכים זו כבר בעייתית פחות ביחס לדור הראשון שלה, אך גם האחריות עליה הצטמצמה להבהיל, כך שאין זו בחירה נבונה לטווח ארוך משנתיים. בנוסף לכך, תוספת הטורבו באוקטביה דורשת תחזוקה מוקפדת במיוחד.

לעומת זאת, להונדה HRV יש עדיין מנוע N/A (כלומר לא מגודש), אמין מאוד מניסיוני רב השנים. ולהבדיל מאוקטביה, דגמי הונדה מספקים גם הנאת נהיגה ובטיחות אקטיבית. זאת, אף כי הצ'כים עמלו על התאמת המתלים המסורתיים של פולקסוואגן לדגמי סקודה, וביניהם אוקטביה.