מחיר הפחד

אין ברירה אלא להתרגל שצווארי סובל מנשיפת הזִקנה, ושבהתאם לתופעה זו השתנה לרעה שיתוף הפעולה ביני ובין גלגל ההגה מתוצרת נארדי ושלוש דוושות הפלא, אשר היו לקשיש המורשה כחברי נפש אחרונים ופתאום הם מלשינים עליי לאוזני. "ברחה ממך המציאות", לוחשת דוושת המצמד

הם לא יודעים שאתה טמנת לעצמך את כל שלבי המבחן האכזריים. כמו כניסה לחניון תת-קרקעי מסוים בתל-אביב שבְּעָבָר הסתובבת בין אותם עמודים בו ואותן פניות חדות בדוושת גז לחוצה עד הרצפה.

וכמו הסיבוב הקרוב לביתך בגולה, שכבר למדת לעבור אותו ב-140 קמ"ש כאילו הוא לא קיים, ואילו כעת, עם צמיגי סליקס הנפלאים של טויו ועם סט בולמי קוני המכוּוָנִים לשני שלישים מהקשיחות – אתה בולם לפניו ועובר אותו ב-110 קמ"ש זהירים.

תוגת הנורמטיביוּת

האם ייתכן שהקשיש המורשה, אשר השתקע בי כאילו אני שייך לו, יתחיל לנהוג כמו אזרח נורמטיבי גם בכביש האגדי שבין ערד לים המלח? בתוואי נפתל זה אהבנו, אני ומכוניותיי, להתחרות באופנוענים, אשר לפני המדרון עקוב-הפיתולים עמדו והתפללו בתחנת הדלק.

האם קרב היום שגם אתה, המופחד על ידי המציאות, תפסיק להסתמך על הראי, וכמו שכניך תתחיל לסובב ראשך לכל הכיוונים באוזלת אמון?

כוכב הגעגועים

בין כך ובין כך אתה תופס את עצמך, במכוניתך ומחוצה לה, טובע בזיכרונות, חוזר שוב ושוב, ספק באובססיביות ספק באופן הכרחי, אל אותה חבורת דמויות אשר היו יקרות מכדי להישאר על כוכבנו, ועל כן הן אינן.

בגלל הֶיצֵף הגעגועים אל הנפשות שתרמו לבניית חייך, נראה לך טבעי להזכיר במדור פָּנִים השייכות לעבר הרחוק, כמו הבמאי-צייר טדיאוש קנטור, הצייר-פילוסוף והמומחה לדתות יֶזִ'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, איש "קול ישראל" הנריק יוּנְגֶרְוִירְט שהיה מאוהב באבני ירושלים, אמן התיאטרון חנוך לוין, המסאי והמתרגם יורם ברונובסקי, וגם שניים-שלושה אלופי מרוצים אגדתיים ובהם הנהגת פט מוֹס.

נדיר יותר שאתה מזכיר כאן את אלו שלא הצלחת או לא רצית להכיר באופן אישי. כזה הוא הסופר הפולני מארֶק חְוואסְקוֹ, שלא היו בינינו קשרי ידידות כלשהם, אך מכיוון שהייתי קורא נלהב שלו הוא בכל זאת חלק מתולדות האני. הנה הסיפור עליו:

נפגשנו רק בגזיר עיתון

בחצי המאה הקודמת למדתי באקדמיה לקולנוע בלודז', והתקיימתי בזכות עבודות שונות כמו עיצוב תפאורות, רישום בפחם של דיוקנאות ענק של הרביעייה מרקס-אנגלס-לנין-סטלין, וכתיבה של ביקורות קולנוע, תיאטרון ואמנות בעיתונים ובירחונים.

ידידה שלי, אָגְנְיֶישְקָה אוֹשֶצְקָה, מלחינת פזמונים ידועה, הייתה מאוהבת בסופר מארק חוואסקו ורצתה להכיר בינינו. היא הפתיעה אותי כאשר גזרה מהעיתון ומסרה לחוואסקו את הביקורת שכתבתי על הסרט "מחיר הפחד" של הבמאי הצרפתי אנרי קלוּזוֹ. חוואסקו הודה, סיפרה לי אגניישקה, שגם עליו עשתה רושם בלתי נשכח אותה סצנה בסרט המתרחשת בין הצרפתים הזרוקים באורוגוואי באין פת לחם.

"במיוחד ריגש את חוואסקו הדיאלוג שאתה ציטטת בהתפעלות", הוסיפה אגניישקה, שהתכוונה לאותו דו-שיח מזעזע שבין נהג משאית המוות מָרְיוֹ (איב מונטאן) ובין ג'ו (צ'רלס ואנֶל) הפצוע אנושות, אשר בכוחותיו האחרונים לוחש למריו בתסכול שהוא זוכר איזו חומה מסתורית בפריז שתמיד רצה לגלות מה יש בצדה השני, ולא הספיק.

– "אין לך מה להצטער", עונה לו מריו. "אני מכיר את החומה הזו, גרתי קרוב אליה די שנים".

– "אז מה יש מאחוריה? ספר לי", מבקש ג'ו הגוסס, כאילו בתקווה שהידע הזה על החומה יגרש ממנו את מלאך המוות. "מה יש שם, אנא אמור לי".

– "כלום", עונה לו מריו, "ממש אין שם כלום…".

ויתרתי על ההיכרות איתו

אך עם כל ההערכה שלי כלפי הכתיבה של חוואסקו, התחמקתי מלהכיר אותו, עקב ההבנה שיש לו די חסידים גם בלעדיי, ועוד בגלל העובדה המביכה שבנוסף לנשים יפות תמכו בחוואסקו גם שני סופרים ידועי שם בעלי סטייה מינית שהם לא הסתירו, להפך, והוא עזב את פולין בעזרתם, גם הכספית, כדי לחפש את מזלו במערב.

חוואסקו נסע חדור תקווה, והתאכזב כמעט מיד מהעולם החופשי. כי הסופר הצעיר והכישרוני, שהגיע מוורשה אפוף הילה של מהפכן לוחם, התקבל בחשדנות על ידי המהגרים הפולנים הוותיקים במערב, שראו בחוואסקו רק העתק זול ומזויף של ג'יימס דין.

וכך, הסופר השאפתן נחת במציאות זרה שאינה מתלהבת ממנו ומהסיפורים הקצרים שלו, אשר היו אהודים בוורשה ואף נערצים, בהיותם שונים מהתוצרת המקומית, ששירתה ברובה את השלטון הקומוניסטי.

לא רק שאווירת המיתוס סביב חוואסקו בנוסח "נהג המשאית הכותב" נשארה בפולין האבודה, הסופר המהגר עוד סבל נפשית בגלל רומן שלו עם שחקנית קולנוע גרמנייה בשם סוניה זימן, שהייתה מבוססת דייה כדי לפרנס אותו. חוואסקו, המושפל מכך שהוא מוחזק על ידה, כינה אותה בחיבה מרירה "גסטאפו שלי", וברח ממנה אל מדינת היהודים.

בוהמיין בין כובעי טמבל

חוואסקו הגיע ארצה זמן קצר אחרי העלייה הגדולה של יהודי פולין ב-1956, והעולים החדשים של אז קיבלו באהבה ובהבנה את הגוי הכריזמטי, שניסה לכבוש לבבות מתל-אביב ועד אילת.

האגדה שלו עבדה בישראל הצעירה למרות סגנון החיים הזר והפרוע שהוא הציע למקומיים, סגנון שלא היה מקובל בקרב האנושות הציונית הפוריטנית של אז, הלא שתויה ולא דקדנטית כמו במזרח אירופה.

שטן בשדה שיפון

היה זה רק עניין של זמן עד שמארק חוואסקו ימשוך אש גם ביישוב היהודי המהוגן והצנוע. ואמנם, הטבלואיד "מעריב", שראה אז בעצמו לוחם על עקרונות מוסריים כביכול, האשים את חוואסקו המשתולל שהוא בסך הכול "פסטרנק הפולני". כך הכריזו המעריבים באינפנטיליות פרובינציאלית, שכן הם לא היו מסוגלים לדעת שההסתבכויות של חוואסקו הן תוצאה של תסכול, סכסוך עם נפשו, כאב וגעגועיו העזים לימי הזוהר שהוא החמיץ עם עזיבתו את פולין.

הכתבים העבריים לא היו יכולים לנחש גם שהאורח הזמני חוואסקו המשוטט בשדות השיפון העבריים מחפש את דרכו הנפשית, הרוחנית והספרותית במדף העליון, בהשפעת הסופר הרוסי איסאק באבל ואמריקנים כמו ג'ון סטיינבק, ג'יי די סאלינג'ר, ארנסט המינגווי, ובוודאי בהשפעת הצרפתי ג'ורג' ארנו (Arnaud), שכתב בין השאר את הספר "מחיר הפחד", שהבמאי קלוזו הפך לסרט.

ברדיפה קבוצתית, ואף סוג של לינץ' אכזרי, הלשינו הכתבים של "מעריב" ו"דבר" על מעלליו של חוואסקו, השמיצו אותו ברדיו, והציגו אותו כדמות שטנית הזרוקה במקומות ציבוריים, שותה עד איבוד עשתונות והולכת מכות בכל הזדמנות. "חוואסקו אינו מתאים לנו", קבעו ופרסמו מהנדסי הנפשות העבריים, כולל שבועון הרכילות "העולם הזה" ועורכו אורי אבנרי, אשר תופעה פסיכולוגית בלתי מובנת כמו אהבתו של הגוי חוואסקו ליישוב היהודי נראתה לו חשודה.

רייך, הוליווד, רייך

אחר כך חוואסקו חזר לרייך הרביעי אל השחקנית סוניה זימן, וברח ממנה שוב, הפעם ללוס-אנג'לס, מוזמן על ידי הבמאי רומן פולנסקי כדי לכתוב בשבילו תסריט. אך חוואסקו גורש בבושת פנים מביתו של פולנסקי, שהתאכזב מהרעיונות של הסופר, אשר לא תאמו לדעתו את הרמה ההוליוודית.

חוואסקו התגבר על ההשפלה, נשאר בלוס-אנג'לס, מצא עבודות מזדמנות במפעלים, והתרועע עם חבורת בטלנים פולנים שחיו שם, אשר כמותו היו אחוזים בתסכול, בשתייה ובסמים. ההידרדרות נמשכה עד שחוואסקו עזב את אמריקה והתאבד במלון גרמני זול.

בידיעה על מותו צוין כי הגרמנים מצאו בכיסו כרטיס טיסה לישראל, כאילו הוא תכנן לחזור למדינת היהודים כי פולין הקומוניסטית סגרה בפניו את הכניסה.

*

מרתק גם היום: דמותו יוצאת הדופן, נפתולי חייו ויצירתו של הסופר הפולני מארֶק חְוואסְקוֹ היו הנושאים של אירוע שארגן ביום שישי שעבר המכון הפולני, הממוקם ב"בית פסגות" שבשדרות רוטשילד. לאירוע, שנערך בספריית המכון, הגיעו ישראלים דוברי פולנית, שחלקם זוכרים את חוואסקו, שבשנות החמישים של המאה שעברה חיפש במדינת היהודים בית חם.

הנוכחים החליפו זיכרונות הקשורים בסופר, שהזכיר להם את המקום שממנו באו, ואשר הפרוזה שלו עודנה מרתקת גם כיום. הם סיפרו כי ניסו לעזור לחוואסקו שנחת במדינת ישראל הצעירה, עטפו אותו בחום, אהבו אותו וחלקו איתו את אכזבותיו.

באירוע מרגש זה הקריאו מסיפוריו של חוואסקו הקשורים בישראל, והבמאי אורי בר-און סיפר על תחקיר שעשה לקראת סרטו התיעודי על הקשרים שבין חוואסקו ומדינת היהודים אשר הקסימה כה את הסופר.

"אלא שאין לשכוח", סיפר הזקן לנוכחים באותו אירוע, ותיקי הקהילה הפולנית בתל-אביב, "שבהיותו בלוס-אנג'לס הרחוקה, חוואסקו שלכם, השתוי והמבלה בסגנון פרוע, דחף למדרון את המלחין כריסטופר קומדה, חברי הטוב, שלפני שעשה קריירה בהוליווד כתב מוזיקה לרוב הסרטים הקצרים שביימתי. דחיפה זו של חוואסקו גרמה למותו של קומדה", אמר אנוכי והוסיף: "התאבדותו של הסופר חוואסקו, כתוצאה מרגשי אשם עמוקים על מעשהו, אינה מוחקת ממנו את האחריות למקרה הטרגי".

בתצלומים: הסופר מארק חוואסקו; חוואסקו מחבק את המלחין כריסטופר קומדה; ושתי תמונות מתוך הסרט "מחיר הפחד"

"מחיר הפחד" של הבמאי הצרפתי אנרי קלוזו (1953), thriller שחור-לבן שהיה גאוות תעשיית הסרטים הצרפתית במאה הקודמת, מילא את בתי הקולנוע, זכה בפסטיבלי קאן ("דקל הזהב") וברלין ("דב הזהב"), ופתח את דרכו של ז'אנר ה"סרטי פעולה" הפופולרי.  

האם ייתכן שסופו של "מחיר הפחד" – התאבדותו של הגיבור מריו (איב מונטאן) בנסיעת סלאלום מטורפת של המשאית לצלילי ואלס "הדנובה הכחולה" של שטראוס – השפיע על התאבדותו של הסופר מארק חוואסקו, חסידו המושבע של סרט זה? הרי גם הדמות הקולנועית מריו האשימה את עצמה במותו של חבר.

עוד דוגמה לקשרים שבין בדיון ספרותי-קולנועי לחיים האמיתיים

טיפ טיפה: שמפו נגד קשקשי הזמן

המדור קיבל למבחן סט תכשירי ניקוי וטיפוח לרכב של חברת Sanox. הוצאנו מהחניון התת-קרקעי את אלפא 33 IE בת ה-22 – נסיינית אידיאלית, שהרי כישרון בחידוש צבע ישן הוא הקטע שמבדיל בין תוצרת טובה ובין כימיקלים טובים פחות או לא שווים כלל התעניינות. השמפו של סונאקס הפתיע לטובה. הוא לא רק ניקה אלא גם הותיר שכבת וקס מבריקה, והירוק המטאלי של אלפא הבהיק כמו בצעירותו.

– "איך אתה שומר על הצבע הזה?", שאל אותי עובר אורח.

– "ביקשתי את אלפא לא לצאת מהחניון התת-קרקעי", עניתי, "וחוץ מזה אני עובד עם סונאקס", הצבעתי על מכל הפלסטיק.

הייתי שבע רצון גם מהספוג הדו-צדדי של הפירמה, בעל שני משטחי קרצוף שונים, הסופח מהדלי כמויות מים ענקיות. אלא שלצערי הספוג חדל לשרת אותנו, משום שמישהו חסר מצפון גנב אותו כאשר הנחתי לרגע את ספוג זה על גגה של אלפא כדי למלא את הדלי בעוד מים. "מה הסיכוי שיגנבו לך ספוג, מוצלח ככל שיהיה, בשכונה של עשירים, בחצי הדקה המצ'וקמקת שהפנית לו את גבך?", הגיבה תושבת פרבר משועשעת שסיפרתי לה על המקרה.

החלטתי שאת המשך המבחן לסונאקסים – כולל תכשירים לִפְנִים המכונית – אעשה בגולה על ארבע בנותיי, הזקוקות לרחיצה אחרי החורף הארוך שקפח עליהן, כל אחת במוסך שלה. והרי בבית קיץ זה אני ממילא משתמש בתוצרת סונאקס, הפופולרית במדינת הלועזיטים. והרי שתי היפניות, האיטלקייה והבווארית דורשות כבר מזמן להצטלם אחרי אמבטיה.

שואלים את אדוארד

איציק, רחובות: הלך הגיר. מה עושים?

א. חדש?

ב. לשפץ הקיים?

ג. לקנות משומש ממגרש?

תשובה: א. רק אם אין ברירה.

ב. אם תמצא חלקים ומומחה לשיפוץ.

ג. האופציה ההגיונית ביותר.

רבקה גולדברג: הנני פונה אליך בתקווה לקבל מענה לבעיה של סרבניתי – יונדאי אקסנט 2008 אוטומטית. בחודשים האחרונים התעוררו בעיות בהתנעה. בחנות שבה נרכש המצבר לפני כשנתיים בדקו, וטענו כי המצבר תקין וכנראה קיימת בעיה של זליגת חשמל.

פניתי לחשמלאי אמין, שמצא דיבורית נסתרת מהעבר שכנראה הייתה אחראית לתקלה. הוא תיקן זאת ועוד תקלות קטנות, וטען כי בדיקת המצבר במכשיר מקצועי מוכיחה שהמצבר אינו תקין.

לאחר כמה ימים שהתקלה לא נפתרה החלפתי מצבר. הרווחה ארכה כשבוע ימים, ושוב אני נתקלת בבעיה. עייפתי להסתובב מאחד לשני ללא פתרון. אשמח לשמע את דעתך מי ה"אשם" ולמי עליי לפנות.

תשובה: אם הקשיים בהתנעה אכן קורים בגלל בעיית חשמל, אז ייתכן שהסיבה היא בנאלית ביותר – כמו למשל מגעים רופפים בכבל הראשי של המינוס שיוצא מהמצבר.

ובקשר למצבר עצמו: כדאי לך לקנות מכשיר מולטימטר (שמחירו לא מגיע ל-100 שקלים), ולבדוק באמצעותו בבוקר את כמות הוולטים שיש במצבר. אם המצבר תקין, המולטימטר אמור להצביע על 12.5 וולט. גם סטייה של עשירית לכאן ולכאן היא בסדר. כעת יש לבצע את הבדיקה במנוע פועל: אם את מצליחה להתניע והמנוע מטרטר בסיבובי סרק, אז אותו מכשיר מולטימטר אמור להצביע הפעם על 14.5 וולט. גם כאן מותרת סטייה זעירה לשני הכיוונים.

אם הבדיקה שתערכי למצבר במנוע פועל תגלה פחות מ-13.5 וולט – זהו סימן שהאלטרנטור במכוניתך אינו תקין. במצב כזה יש לתקן את האלטרנטור או להחליפו, כי בגללו המצבר אינו מקבל טעינה נאותה בעת נסיעה (וזאת עוד לפני זליגת החשמל שהמצבר סובל ממנה אולי).

את המדידות במולטימטר יש לבצע לפי הנחיות היצרן המופיעות בדף הסבר (את הפלוס של המכשיר יש להצמיד לקוטב הפלוס של המצבר, ואת המינוס של המכשיר לקוטב המינוס של המצבר). אותו מולטימטר עוזר גם באיתור זליגת החשמל, אבל זו כבר דרגה טכנית גבוהה יותר, ומוטב להיעזר באיש מקצוע.

דן כהנא מספק אזהרה ידידותית בנושא רכב חדש:

מזל טוב! רכשת רכב חדש. אבל האם הוא באמת כזה?… לאחרונה רבו ה"מבצעים" והמחירים המפתים, אבל מניסיון אישי, יש לבדוק שני דברים:

1. להקיש את מספר השלדה המלא באתר

http://www.vindecoderz.com

ולגלות איזה מודל הוא באמת, ולא להסתפק בהגדרה הסתמית "תאריך עלייה לכביש". רכב שנקנה בתחילת 2017 הוא לא בהכרח מודל 2017. הבעיה היא בפירוש תקנה 282 לרישום רכב חדש, המאפשרת ליבואנים למכור רכב שטרם חלפה שנה מיום ייצורו כרכב חדש, הווה אומר, גם אם הוא בן 364 ימים…

כעיקרון אין כאן עברה על החוק מצד יבואן זה או אחר, אלא התנהלות לפי השינוי המוזר בתקנות, ששווה לבדוק מי ומדוע שינה אותן. לפי השינוי הזה, במקום לרשום ברישיון הרכב את תאריך קנייתו ואת המודל האמיתי שלו, כפי שנהוג כיום ברוב הארצות והיה נהוג בארצנו עד מארס 2008 – רושמים כיום רק תאריך עלייה לכביש, והלקוח התמים חושב כי קיבל רכב  מודל 2017…

2. מומלץ מאוד לבדוק בגוגל איך נראה הרכב המתפרסם ב"מבצעים" רעשניים! פשוט להקיש באנגלית את שם היצרן פלוס שם הדגם פלוס 2017. לפעמים יש כמה הפתעות, וייזהר הקונה.

אשמח אם תמצא לנחוץ לתת במה לבעייתיות הזו. יש לי עוד המון חומר, כולל חומר המחשיד יבואנים מסוימים בייבוא כלי רכב משומשים, אולי מליסינג – ומכירתם כחדשים.

תשובה: תודה על ההמלצה בנושא המטריד והמעציב. נושא זה דורש טיפול של כתבי כלכלה המתמחים בחקר התופעה של רדיפת בצע בגילוייה השונים. ועד שייערך תחקיר כזה, הנה פרסמנו את אזהרתך, שאין מה להוסיף עליה.